בע"ה

י"א מנחם-אב ע"ח – כפר חב"ד

חינוך לאהבה

אפשערעניש ברוך-שניאור-זלמן שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חינוך לאהבה ויראה (ביאור רבי הלל מפאריטש ל'חינוך קטן')

ראשית החנוך – "ראשית הגז" – גבול בין מח ללב

האָפשעֶרעֶניש[ב], בגיל שלש, היא ראשית החנוך. כמו שהיא בגדר "ראשית הגז" – כמבואר בחסידות[ג] – היא גם ראשית החנוך. כנראה יש קשר בין המלים גז וחנוך. כתוב[ד] שהמלה "גז"[ה] היינו חלוקת עשר הספירות ל-ג ראשונות ו-ז תחתונות. יש עשר ספירות, אבל בתוך עשר הספירות יש ג ראשונות ו-ז תחתונות, שכל ומדות[ו]. ראשית החנוך היא שימת גבול ברור בין ג ראשונות ל-ז תחתונות. כדי שאחר כך יוכל להיות "מח שליט על הלב"[ז] – יסוד היסודות של 'עבודה' בחסידות – צריך להיות ברור מהו מח ומהו לב. לפי זה, "ראשית הגז" היא עצמה ראשית החנוך.

רמז נאה: ראשית החנוך = 1000 = גז בחזקת ג – סגולה שהילד יגדל להיות תלמיד ותיק בהשראת נשמת רבי ישראל בעל שם טוב[ח], מתאים לסיפור[ט] שהבעש"ט קיים את מנהג האפשערעניש, ראשית הגז, לאדמו"ר הזקן בהיותו בן ג.

מאמרי רבי הלל מפאריטש

בתניא, הקדמת החלק השני, שער היחוד והאמונה, נקראת 'חינוך קטן'. יש ביאור נפלא של רבי הלל על כל 'חינוך קטן'[י], כדרכו בקדש. נקדים קצת הבהרה לגבי המאמרים של רבי הלל: אצל רבי הלל יש שני סוגי דרושים – 'רשימה' ו'דרוש עצמו'. כמובן, הכל מבוסס על מה ששמע מהרביים, רבותיו, וההבדל בינו לבין רבי אייזיק שרבי הלל שומר על 'אותיות הרב'. אפשר לקרוא דרוש של רבי הלל ולחשוב שהצמח צדק כתב אותו, כי הוא שומר על הסגנון, עד כדי כך שיש דרושים שהודפסו בתורת הצמח צדק ולא ברור אם הם שלו או של רבי הלל. אצל רבי אייזיק סגנון הכתיבה הוא משהו אחר לגמרי – מיד אפשר להבחין בין דרוש שלו לדרוש של הרביים.

בכל אופן, כשרבי הלל כותב 'דרוש עצמו', כשמו כן הוא – זהו לא דרוש ששמע בפירוש מהרביים, אלא דרוש שהוא דורש מעצמו לפי היסודות שקבל מהרביים. 'רשימה' היא דרוש שהוא שמע בעצמו מהצמח צדק – אפשר לסמוך שכל מה שכותב ששמע מהצמח צדק, כך שמע וקלט את 'אותיות הרב' ממש כנ"ל – אבל המיוחד במאמרי הצמח צדק שרבי הלל רשם הוא הסוגריים, המסומנים בסגולתא בתחלה ובסוף, בתוכן הוא מבאר ביאורים עמוקים על דברי המאמר שהוא שמע מפי הרבי, לפעמים גם לאורך עמוד שלם או יותר. הרבה פעמים הוא כותב בפירוש "כן נראה לעניות דעתי" ולפעמים אפילו "וה' הטוב יכפר". כלומר, יש הרבה חידושים שהוא מחדש, 'לפי עניות דעתו', כאשר אצלנו 'עניות דעתו' של רבי הלל היא סמכות גדולה ביותר.

הדרוש של 'חינוך קטן' ודאי שייך לאפשערעניש. לכן היה מן הראוי ללמוד את כולו בפנים, כי – כנ"ל – זהו דרוש מופלא ביותר המבאר הרבה יסודות של תורת החסידות ועבודת השי"ת, אך נאמר כעת רק כמה נקודות מהתחלת הדרוש.

שם הוי' ושם א-להים

ובהקדים, רמז ששייך להשארת פאות הראש: פאה עולה בגימטריא אלהים[יא]. בדרך כלל, שם אלקים הוא שם מדת הדין של הקב"ה. אבל יש שם אלקים ששייך גם לחסד ולשם הוי' – לא כל אלקים הוא שם הדין. וכן מצאנו בתנ"ך "חסד אלהים"[יב] (כפי שמצאנו "חסד הוי'"[יג])[יד].

אנחנו נמצאים בפרשת "ואתחנן", בה נמצא הפסוק העיקרי של כל התורה כולה, הצהרת אמונת ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[טו]. כל ענינו של הפסוק הוא לייחד את שמות הוי' ואלקים. עוד קודם בפרשה מופיעים שני הפסוקים – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[טז] ו"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[יז]. אלה שני פסוקים סמוכים של "הוי' הוא האלהים", ואחריהם, בהמשך הפרשה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ידוע שהערך המספרי של הפסוק "שמע ישראל הוי אלהינו הוי' אחד", 1118, הוא המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' וגם בשם אלהים – אלהים פעמים אחד, שעולה הוי' פעמים גדול. אחד עולה אהבה – כמודגש בכך שהפסוק הבא הוא "ואהבת" – אז הפסוק "שמע ישראל וגו'" עולה אלהים פעמים אהבה, סימן שיש שם אלקים שענינו אהבה, אף שבדרך כלל ענינו של שם אלקים הוא יראה.

[ה"אלהים" הראשון של התורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[יח]. יש לחקור האם שם אלקים כאן הוא מדת הדין או מדת החסד. אמנם רש"י מביא מחז"ל, ביחס להופעת שם אלקים במעשה בראשית, ש"בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין", אך מהכתוב "עולם חסד יבנה"[יט] יש לצדד ששם אלקים של מעשה בראשית, בפנימיות על כל פנים, הוא שם של "חסד אלהים", ודוק[כ]).

שתי הפאות – חנוך לאהבה ויראה

למה אמרנו זאת? כי יש ב'חינוך קטן' קצת חידוש – מי שלא לומד שו"ע לא יודע שצריך לחנך גם לאהבה, היות שיש מצוה לחנך למצוות עשה[כא], "ועשה טוב"[כב]. אפשר היה לחשוב שעיקר החינוך הוא "סור מרע", להתרחק ממה שאסור, לשתול בילד יראת שמים. עיקר החידוש של 'חינוך קטן' שהחנוך – מהיום, האפשערעניש – הוא גם למדת האהבה. צריך לחנך ילד גם לאהוב את ה', ולא רק לירא מה'.

יש שתי פאות – פאה מימין ו-פאה משמאל, אלהים מימין ו-אלהים משמאל. האריז"ל[כג] כותב, כידוע, שהרמב"ן הוא הפאה הימנית של אדם הראשון והרמב"ם הוא הפאה השמאלית. הרמב"ם הוא בעיקר בעל נגלה, לכן העיקר אצלו הוא יראה. אמנם תכלית עבודת ה' לפי הרמב"ם[כד] היא העבודה לשמה, שהיא העבודה מאהבה, אבל יסוד החינוך הוא מיראה[כה], עבודה שלא לשמה, עד שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. הרמב"ן, לעומתו, מחדש את תוספת הנסתר, ובנסתר העיקר הוא אהבה לכתחילה, וכמו שכתוב בזהר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כו], שעבודת ה' העיקרית היא מאהבה. זו תגלית של פנימיות התורה, חסידות. לכן תורת (ודרך) החסידות נקראת חסידות, כדי להדגיש שהעיקר הוא חסד, עבודת ה' מתוך אהבה (וכן תשובה מאהבה, ההופכת זדונות לזכויות ממש[כז]). כל לימוד החסידות הוא כדי להגיע ל"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

אם כן, שתי הפאות אצל הילד הן השרש של אהבת ה' ויראת ה'. הפאה הימנית היא שרש אהבת ה', וכמו שכתוב בתחלת התניא[כח] – הכח המניע את קיום כל מצות עשה בתורה הוא אהבת ה' יתברך. לעומת זאת, הכח המניע את מצוות לא-תעשה הוא יראת ה' – הפאה השמאלית. זו הכוונה הפשוטה והבסיסית של השארת פאות הראש. גוזזים את שערות הראש שלא תהיה יניקת החיצונים (מריבוי החסדים המאירים בגולגלתא, בה מתלבש חסד דעתיק) ומשאירים שתי פאות, אהבת ה' ויראת ה' – יסוד החינוך. לכל ילד יש שתי פאות, רמב"ן מימין ורמב"ם משמאל, נסתר ונגלה, אהבת ה' ויראת ה'[כט].

שרש היראה באהבה

הווארט הראשון שמסביר רבי הלל על 'חינוך קטן' של אדמו"ר הזקן הוא שבעצם גם השרש של יראת ה' הוא אהבה. לפעמים הווארט הזה כתוב על פסוק בפרשת שבוע שלנו, ואתחנן: יראת ה' היא מצוה בתורה – אחת משש המצוות התמידיות, צד שמאל של המרחב האלקי[ל] (בעוד מצות אהבת ה' היא צד ימין של המרחב האלקי). מאיפה נלמדת מצות היראה? פסוק בפרשת השבוע שלנו, "את הוי' אלהיך תירא [ואֹתו תעבד ובשמו תשבע]"[לא]. מצות יראת ה' היא בפרשת השבוע, וכמה פסוקים לפניה כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך" – מצות אהבת ה'.

קודם כל, רואים מהסמיכות בתורה – הכל פרשת שבוע, בהשגחה פרטית – שהסדר בתורה הוא קודם אהבת ה' ותיכף יראת ה'. כבר אפשר להבין שמצות יראת ה' באה מתוך "ואהבת", מתוך אהבת ה'[לב]. מה ההסבר הפנימי לכך? כפי שהוזכר, אדמו"ר הזקן כותב בתניא שהכח המניע את כל מצוות עשה הוא אהבת ה', והרי גם יראת ה' היא מצות עשה – "את הוי' אלהיך תירא" זו מצות עשה דאורייתא. זו כבר ראיה שיראת ה' גופא היא מכח אהבת ה', הכח המניע את כל מצוות עשה של התורה.

יראה מניתוק "חבל ההתקשרות"

רבי הלל מסביר עוד יותר (דבר שגם כתוב בעוד מקומות בחסידות): "אית יראה ואית יראה"[לג]. יש יראה תתאה – ובה גופא יש כמה מדרגות. הוא מסביר בפשטות שאם היראה היא מדבר שנוגע לאדם – זו יראה תתאה. עיקר הנגיעה ביראה הוא שיש לו משהו להפסיד ומשהו להרויח. נגיעה היינו שהדבר נוגע לי – או שאני מרויח ממנו או שאני מפסיד ממנו. הוא אומר שאם יש לאדם 'נגיעה' ביראה שלו אזי היא יראת העונש. כידוע בחסידות[לד], יראת העונש אינה מצד הקדושה, אך בכל אופן היא יכולה להיות מניע ל"סור מרע", כמבואר באריכות בסוד "פסל מיכה"[לה]. אנחנו לא רוצים לעבוד את ה' מתוך יראה כזו, וגם בחינוך ילדים לא רוצים שיראת העונש תהיה עיקר היראה של הילד. אמנם הרמב"ם כותב שמתחילים לחנך מ"שלא לשמה", כנ"ל, אבל צריך "מתוך שלא לשמה בא לשמה" (דהיינו שתהיה הארה, על כל פנים, של עבודה לשמה גם במצב של "יניקה" – גיל החינוך – מוחין דקטנות).

מהי היראה העיקרית? יראה מפני ח"ו ניתוק "חבל ההתקשרות"[לו], בלשונו. כתוב "חבלים נפלו לי בנעִמים"[לז] ו"יעקב חבל נחלתו"[לח] – אנחנו "חבל נחלתו" של הקב"ה, "חבלים נפלו לי בנעִמים אף נחלת שפרה עלי", ומי שיש לו חוש בהתקשרות זו ירא מלפגוע בחבל ההתקשרות ולנתק אותו. ממילא מובן שהיראה מקורה באהבה – האדם ירא מהפסקת חבל ההתקשרות של האהבה. חוץ מהיות היראה מצות עשה, שכח המניע שלה היא אהבה – עיקר גדר היראה הוא יראה מהפסקת האהבה, וממילא הכל אהבה. זהו יסוד היסודות של החסידות ויסוד היסודות של חינוך, כך מתחיל הביאור של רבי הלל, בעל ההילולא של היום, על 'חינוך קטן'[לט].

קטנות וגדלות באהבה

אחר כך רבי הלל מסביר שבאהבה גופא יש שתי מדרגות[מ] (אותן מתאר אדמו"ר הזקן ב'חינוך קטן'): אהבה של קטן (השייכת לחינוך קטן) – אהבה שנובעת מהתבוננות; ואהבה של צדיקים – שהיא כ"שלהבת העולה מאליה"[מא] (שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מב], כנגד ג ראשי האות ש, אות האש, כמבואר בספר יצירה[מג]).

התוכן כתוב גם באגרת הקדש בתניא[מד] ובכמה מקומות, שיש שתי אהבות – אהבה על פי התבוננות (אהבה שכלית) ואהבה בתענוגים ("עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"[מה]). האהבה הראשונה שייכת לחינוך ילדים, למי שעדיין בקטנות מוחין – אז דווקא צריך להעמיק בהתבוננות בדברים המעוררים את האהבה כדי להוליד אהבה בלב. אבל כאשר זוכים לגדלות מוחין, מוחין בעצם – זוכים לאהבה בתענוגים, "אז תתענג על הוי' [על הוי' דלתתא]"[מו] (התענוג האלקי מתגלה בדרך ממילא בחכמה, בהברקת חכמה-עילאה, מוחין בעצם) ועוד יותר, ל"שמחו צדיקים בהוי' [בהוי' דלעילא]"[מז]. זהו עיקר המהלך של התחלת הביאור של רבי הלל[מח].

ב. חינוך למשפטים וחוקים (ביאור החוזה מלובלין)

הילולת החוזה מלובלין בתשעה באב

נקשר כל זאת לאפשערעניש, עיקר החינוך – השארת שתי פאות הראש – על פי ווארט של החוזה מלובלין, בעל היארצייט של תשעה באב. תשעה באב חל השנה בשבת קדש – צמנו בעשירי באב, אבל בתשעה באב אכלנו בשר, שתינו יין, אמרנו 'לחיים'. אצל חסידים חושבים ב'לחיים' הזה על הסיפור המפורסם אודות החוזה מלובלין, שהמתנגדים בלובלין אמרו שכאשר הוא יסתלק הם יאמרו 'לחיים', והוא אמר שאפילו מים לא ישתו, כי התנבא שיסתלק בתשעה באב. אבל יש הזדמנות שתשעה באב חל בשבת, אז אפשר לומר שאת ה'לחיים' אומרים מתוך חגיגת ההילולא של החוזה מלובלין. כידוע, הוא מסר את הנפש ממש על הבאת המשיח, היה המשיחיסט הכי גדול...

אנחנו משתדלים כל פעם ביארצייט ללמוד משהו מהספרים שלו – ספרים מאד עמוקים, שצריכים גם הגהה (מקוה שבקרוב מישהו יגיה אותם במהדורה טובה, שיהיה יותר קל ללמוד את הדברים). בכל פעם אני פותח את הספר, סתם, ומסתכל באיזה מקום מה הוא כותב.

חֹק – גבול מתוך יראה

הפעם פתחתי ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", תחלת פרשת משפטים[מט]. שם הוא מדבר על ההבדל בין חוקים למשפטים. אנחנו יודעים מה שתמיד כתוב, וגם הוא כותב – שחוקים הם למעלה מטעם ודעת, צריך לקבל את החוקים בקבלת עול, ומשפטים השכל מבין.

החוזה מוסיף לכך הסבר יפהפה, שנאמר בקיצור: הוא אומר שחֹק הוא גבול, כמו "בשֻׂמוֹ לים חֻקוֹ"[נ], וגבול היינו מדת היראה בנפש. הוא מסביר את מהות הגבול והיראה, דבר שגם מסביר למה אפשר לחשוב שהעיקר בחינוך הוא יראה – לחנך לגבולות, 'זה אפשר לעשות וזה אי אפשר, זה מותר וזה אסור'. אפשר לחשוב שזהו כל החינוך – דע לך שיש גבולות, ואסור לפרוץ את הגבול. הראש שאומר שיש גבולות נקרא חֹק – הוא באמת למעלה מטעם ודעת. אם אומרים לך שאלה גבולות – זה אסור וזה מותר – לא שואלים שאלות, זהו החֹק ועל חֹק לא שואלים שאלות. איזו מדה בנפש היא חֹק? הוא אומר שחֹק הוא יראה[נא]. יראה היא גבולות, חֹק שאין לו טעם, למעלה מטעם ודעת.

טעם בעבדות

הוא אומר עוד ווארט מאד חזק. כשהרבי מדבר על קבלת עול[נב], אנחנו יודעים שהוא מוסיף שקבלת עול צריכה להיות מתוך אושר. הדבר קשור ליום ההולדת של הרבי בי"א ניסן, כשהנשיא הוא אשר, לשון אושר, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[נג]. ממש מיסודי היסודות של תורת הרבי, שצריך שיהיה געשמאק בקבלת עול. זו נשיאת הפכים, כמו שנסביר כעת עוד יותר.

האופן בו אומרים את הווארטים בחסידות חב"ד ובחסידות פולין הוא ממהות החסידות. אצל החוזה, ובעוד מקומות, הווארט הוא שצריך שליהודי יהיה "טעם בעבדות" – זהו הסגנון. עבדות היינו עבודת ה', וצריך "טעם בעבדות" – געשמאק בעבודת ה'. גם בקבלת עול צריך געשמאק, שהוא קורא לו "טעם בעבדות" (הרי עבד עובד את אדונו בקבלת עול).

משפט – טעם ואהבה

חוק הוא אָן-טעם (בלי טעם), הוא גבולות, ו"טעם בעבדות" נקרא משפט. למה? משפט הוא על פי שכל. החוזה אומר ווארט פשוט מאד – היות שחֹק הוא בלי טעם, למעלה מטעם, אין מה לחקור ולהעמיק, כמו ילד קטן. חֹק הוא יראה וגבולות, אין מה להעמיק בו. החֹק העיקרי בתורה הוא פרה אדומה, עליה כתוב בפירוש שאין להעמיק בה – "אמרתי אחכמה והיא רחֹקה ממני"[נד], חבל על הזמן, אין מה להרהר, אסור להרהר אחריה. משפט הוא בדיוק הפוך – הוא מזמין אותך להתעמק בטעם המשפט. גדר המשפט שהוא על פי שכל, אז הוא מזמין להתעמק בו.

איפה עיקר ההעמקה בתורה? כשלומדים תורה, נגלה, עיקר העומק הוא בחשן משפט, בנזיקין. חז"ל[נה] אומרים שזהו עיקר הלימוד. למה? כי נזיקין היינו משפטים, הם אמורים להיות דברים שאתה מבין – המשפט מזמין אותך, מבקש ממך להתעמק בו. מה עושה המשפט? נותן לך, לא רק את היכולת לפלפל בנגלה, אלא, טעם בעבדות בכלל. זהו כבר חידוש.

חז"ל קוראים לפרשת משפטים "פרשת דינים"[נו] – אפשר לחשוב שמשפט הוא דין-שמאל-גבורה. בזהר[נז] כתוב ש"משפט רחמי", נוטה לחסד, אבל כאן אומר החוזה שההבדל בין חק למשפט – בין גבולות בלי טעם למשפט עם טעם – הוא שחֹק הוא יראת ה' ומשפט הוא אהבת ה' (משפט = גל פעמים אהבה).

אם מעמיקים, זהו ווארט חב"די מובהק. כמו שאמרנו, כל החסידות היא אהבה. הזכירו בנוגע לחלאקה את ל"ג בעומר – יש שיחה מפורסמת של הרבי לל"ג בעומר על ההבדל בין החרדים וחסידות פולין לחב"ד. הדרך החרדית, כולל חסידות פולין, היא בעיקר יראה (כשמה, חרדיות) – הסתגרות, חקים וגבולות – ואילו חב"ד בעיקר אהבה, השפעה, בלי פחד מה יקרה אם אצא החוצה.

כאן החוזה אומר בדיוק את אותו ווארט: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – כתובנו שאסור לשים את המשפטים לפני גוים, והחוזה מסביר שהטעם לכך הוא שאין להם משפטים אלא רק חֻקים, הכל אצלם רק יראה. אין להם אהבה, אין להם משפטים, אין להם שכל אמתי (כמו שדברנו לפני כמה ימים[נח]). שכל אמתי – שמעמיק עד אין סוף ומחדש חידושי אמת, שנותן רשות ("הרשות נתונה"[נט]) להעמיק עד אין סוף, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[ס], "דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[סא] – בא ממדת האהבה. אין אותו אצל גוים, לכן אסור לשים לפניהם את המשפטים.

חנוך למשפטים

מ"אשר תשים לפניהם" לומדים חז"ל[סב] שצריך לשים את המשפטים לפני עם ישראל "כשלחן הערוך" – איך הוא מסביר זאת? שלחן ערוך הוא טוב טעם. צריך ללמד תורה, גם לילד קטן, באופן שיהיה לו טעם בעבדות – שיהיה לו טוב טעם בעבודת ה' שלו, מהגיל הכי רך. זהו עיקר החינוך.

אם נחבר את דבריו למה שלמדנו קודם, מה יצא? ששתי הפאות הן חֻקים ומשפטים. החֻקים והגבולות של הילד הם הפאה השמאלית, והמשפטים – שמבקשים העמקה מתוך טעם, "טוב טעם ודעת למדני"[סג] – הם הפאה הימנית, שהיא העיקר. יש לי בראש פה (פאה) משפט ופה (פאה) חוק ("פה אל פה אדבר בו"[סד] – פאה אל פאה).

מעלת ישראל על הגוים בחקים ובמשפטים

החוזה ממשיך ומביא פסוק שממנו נלקח שם של הספר של המגיד ממעזריטש, שהוא עצמו עוד היה אצלו. דרך אגב, החוזה נולד בשנת תק"ה, בדיוק בשנת הולדת אדמו"ר הזקן – אין עוד תלמיד מפורסם של המגיד בדיוק באותו גיל. אחרי הסתלקות המגיד (כשהיו שני תלמידיו הצעירים הנ"ל בני כח) אדמו"ר הזקן התקשר לבנו רבי אברהם המלאך ואח"כ לרבי מנחם מענדל מויטבסק בעל פרי הארץ עד שעלה לארץ. החוזה אחרי הסתלקות המגיד התקשר לרבי אלימלך, ובסוף זכה לקבל את העינים שלו.

הוא דורש את הפסוק "מגיד [לשון אגדה המושכת את לבו של אדם לאביו שבשמים בחבלי עבותות אהבה] דבריו [דברו כתיב, 'דבר הוי'' זו הלכה-נבואה-הקץ[סה]] ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום [עד כאן מגיד אותיות, 'מגיד מראשית אחרית'[סו]] הללויה"[סז]. הוא מסביר אותו בדיוק לפי המהלך שאמרנו ב'חינוך קטן': ה' נותן ליעקב "חקיו ומשפטיו" – חק הוא יראה, גבול, ומשפט הוא טעם בעבדות. "לא עשה כן לכל גוי" – לגוי אין משפטים בכלל. אחר כך הוא מוסיף ואומר יותר – מי שיש לו משפט, גם היראה שלו היא יראה עילאה, גם את החקים-היראה שלנו אין לגוי, שהרי "אית יראה ואית יראה" כנ"ל. בזכות המשפטים – שיש רק לנו, טעם בעבדות – גם היראה היא אחרת לגמרי, יראת הרוממות, יראת בשת. "לא עשה כן[סח] לכל גוי [כלומר, גם החֻקים-היראה שאצל הגוים הם לא 'כן', לא כ'חֻקיו לישראל', אלא יראה תתאה] ומשפטים בל ידעום [משפטים-אהבה אין להם בכלל]". כך הוא מסביר פסוקים אלה, לפי אותו רעיון.

ברכת סיום

אם כן, הזכרנו את שניהם – גם את רבי הלל של היום וגם את החוזה של תשעה באב (יום הולדת מלך המשיח), עם יסוד של הרבי. לפי זה, געשמאק בקבלת עול היינו חיבור שני היסודות, שתי הפאות, באופן של "לאכללא שמאלא בימינא", שהשמאל יכלל בימין. לעתיד לבוא השמאל יעלה – יראה עילאה, החק העליון שהוא מסביר.

לחיים לחיים, שברוך שניאור זלמן שי' יהיה חסיד אמתי, יזכה לשתי פאות, כמו שהסברנו, אהבת ה' ויראת ה', בדרגות הכי גבוהות של שתיהן, שיהיה גדול בחקים וגדול במשפטים[סט], וילמד משפטים לכל ישראל ולכל העולם כולו. לחיים.

חשבון "פאה" בארבע רמות המספר

נאמר עוד גימטריא אחת לסיום: פאה עולה אלהים, כנ"ל, אבל כתוב שילד קטן רגיל לחשב במספר קטן (בו מצמצמים כל אות לאחדות). כך האריז"ל כותב[ע], שמספר קטן הוא עבור ילדים – "חושבנא דנער", שלא יכול לחשב בקלות חשבון גדול. פאה במספר קטן (פ = 8, א = 1, ה = 5) עולה 14 – יד במספר רגיל. כלומר, שתי הפאות הן שתי ידים – ממש יד ימין ויד שמאל, אהבה ויראה.

אם כבר הוספנו סוג נוסף של חשבון, יש גדלות וקטנות – מספר גדול ומספר קטן – ויש עוד שתי מדרגות, מספר סידורי (חישוב כל אות לפי מיקומה באלף-בית) ומספר קטן מספרי (חיבור-צמצום סך הכל לאחדות). פאה במספר סידורי (פ = 17, א = 1, ה = 5) היא 23 ובמספר קטן מספרי היא 5 (כאשר מחברים את הספרות 1 ו-4 – העשרות והאחדות של מספר קטן, 14 – ל-5). לכל מלה יש 4 מדרגות מספר כנגד העולמות[עא] – מספר רגיל ("מספר הכרחי") באצילות, מספר סידורי בבריאה, מספר קטן ביצירה (מספר של נער, מט"ט, ביצירה), ומספר קטן מספרי (צמצום גמור) בעולם העשיה ("אף עשיתיו"[עב], בעולם ה"אף" אין כבר ביטוי לכל אות של לשה"ק בפני עצמה אלא למציאות המספר-ספרה בלבד, ודוק). כל עולם יותר מצומצם.

כשיש לנו את ארבע המדרגות – ארבעת העולמות – אפשר לחבר אותן יחד (וכך לעלות ולרדת בעולמות, עד שזוכים להיות "אין וועלט אויס וועלט" כאחד[עג]): 23 עולה חיה ועם 14 עולה יחידה. אפשר לחבר גם ל-5, שלשת העולמות התחתונים בי"ע, כבר יהיה מב, שלש ידות, כנודע, ועם האצילות כבר מקבלים 128, ד"פ (ממוצע) לב. יש בסוד הפאה גילוי מדות הלב (אהבה ויראה כנ"ל). בהיות שיש שתי פאות, אם ה-פאה הימנית היא 128 וה-פאה השמאלית היא 128 שתיהן יחד עולות כבר 256, 16 ברבוע, מספר מושלם, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8, בגימטריא אהרן. אברהם אבינו הוא "אהבה זוטא", "אהבת עולם", ואהרן הוא תכלית האהבה, "באהבתה תשגה תמיד"סא, "אהבה רבה", "כהנא רבא", הכהן הגדול[עד].

רואים ששתי הפאות לפי החשבון המושלם הזה יוצאות שלמות, ודווקא שלמוּת של אהבה רבה. כל הגבורות והדינים של שם אלקים הם בעצם אהבה – כידוע שתכלית הגבורה היא להגביר את האהבה, אהבה עד אין סוף, אור אין סוף (היינו סוד עלית השמאל לעתיד לבוא). שנזכה להגברת האהבה, שנזכה להיות חסידים – אנשים שיש להם טעם בעבדות. לחיים לחיים.