בע"ה

כ"ה תמוז ע"ח – שיעור חדשי באנגלית – ירושלים

תיאורית יסודות המוסר

מהו טוב? (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע מדרגות של דעת-תענוג

אחר הצהריים טובים לכולם, ובקר טוב באמריקה. בפעמיים הקודמות[ב] דברנו על תיאורית הערך באתיקה ומוסר. היום נמשיך באותו נושא – ניתן דוגמה מאד חשובה של תיאורית ערך מודרנית, ונראה איך אפשר להקביל אותה למבנה יסוד של הקבלה.

להבדיל בין אברהם אבינו לסוקרטס

אבל, עוד לפני כן, נתחיל עם ווארט חסידי שאחד מגדולי המשפיעים החסידיים, רבי שלמה-חיים קסלמן, נהג לומר בהתוועדויות שלו – משהו שכנראה קבל במסורת מדורות קודמים[ג] – על הקשר בין אברהם אבינו לסוקרטס:

אחרי שסוקרטס מסר את נפשו על האמונה שלו בה', כפי שהוא הבין את ה', הוא עלה לשמים ועמד בפני בית דין העליון. הוא טען שהוא זכאי לשבת בגן עדן ליד אברהם אבינו או למעלה ממנו. למה? סוקרטס טען 'אני מסרתי את נפשי בפועל על האמונה בה' – בעוד אברהם אבינו היה נכון למסור את נפשו אבל ה' עשה לו נס והציל אותו, אני מתתי בפועל'. אמרו לו שהטענה שלו אוילית – אתה, סוקרטס, בסך הכל החלפת תאוה אחת בתאוה אחרת (תאוה לתענוג גשמי בתאוה לתענוג רוחני), ואילו אברהם אבינו מסר את נפשו כדי להפיץ את האמונה בה' בעולם כולו, בלי שום מניע אחר, שום רצון לקבל תענוג גשמי או רוחני, בעולם הזה או בעולם הבא!

"לשמה" יהודי לעומת חיפוש תענוג עליון גויי

הנקודה האחרונה מוסברת על ידי הרמב"ם בהלכות תשובה[ד], כאשר הוא מדבר על מדרגות שונות של עבודות ה'. הוא מסביר שגם מי שחטא יכול לחזור בתשובה ולהגיע למקום של הצדיקים ואפילו למעלה ממנו. שם הוא מסביר את המושג "לשמה" – עבודת ה' לא עבור שום דבר. הוא אומר משהו עמוק – "לשמה" נשמע כמו דבר פשוט, אבל הוא אומר דבר עמוק, קשה להבנה, שרק בודדים הגיעו לעבודת ה' "לשמה", "עושה האמת מפני שהוא אמת", בלי שום תשומת לב לתוצאות של הענין, שכר או עונש. זו הדרך בה הרמב"ם מסביר מה פירוש "לשמה" – בלי שום תשומת לב לשכר, אלא רק עשית האמת מפני שהיא אמת. הדוגמה שהוא מביא לאדם שהגיע לעבודה "לשמה" היא אברהם אבינו.

נחזור לענין של סוקרטס, כי התבוננות במה שקרה אצלו תעזור לנו בנושא העיקרי לו נקדיש את השיעור – השוואה בין מערכת ערכים חילונית למושגי הקבלה: בשיעור הקודם הסברנו שיש תיאורית-ערך לפיה הערך העליון-המוחלט הוא עקרון הענג, ויש מי שמוסיף לעקרון התענוג את עקרון הדעת[ה]. זו הגישה של סוקרטס עצמו, בעיניו הענג האולטימטיבי הוא הדעת, ואם מדובר בדעת ה' זהו ענג רוחני. מה אומר לו המשפיע החסידי? אתה טפש, אתה רק מחליף תאוה אחת בתאוה אחרת. יש תאוה לענג של העולם הזה, ואתה השגת שהענג של העולם הבא – הענג הרוחני, הענג האלקי, איך שלא נקרא לו, ענג קדוש – גדול באין ערוך מהענג של העולם הזה, וכדאי למסור את הנפש, למות בפועל, בשביל להשיג תאוה זו, הענג של ידיעת ה'.

סוקרסט הוא אבי התרבות המערבית. אפשר לכלול בענין גם את תרבויות ודתות המזרח, שהמגמה בהן היא להשיג נירוונה – להגיע להתאיינות, או איך שלא נגדיר, אבל הכל בשביל תענוג, גם אם תענוג רוחני. לפי הסיפור הזה, בשמים אומרים לאדם כזה – אתה טפש, אתה חושב שאתה כמו אברהם אבינו, כמו היהדות, כאשר בסך הכל החלפת תאוה אחת בתאוה אחרת.

"בין מים למים" – מדרגות של תענוג

כשה' ברא את העולם, אחד הדברים הראשונים שמתוארים בתורה הוא ההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים[ו]. המים העליונים הם ענג עליון, ענג רוחני, והמים התחתונים הם ענג גשמי[ז]. בהתחלה, לפני ההבדלה, המים היו אחד – כל התענוג היה באותה קטגוריה, ישות אחת – אבל חלק מתהליך הבריאה הוא הבדלה בין השנים.

בעתיד, כאשר העולם הזה יזדכך בתכלית, ברקיע – שמבדיל בין מים למים – יהיו גם חלונות שיאפשרו זרימה, הלוך ושוב, בין המים העליונים והמים התחתונים, בין הענג הרוחני לענג הגשמי (ועד שכללות ענין הרקיע יהיה לחבר בין מים למים, לגלות שהכל אחד, היינו סוד הפרדס, "אל תאמרו מים מים"[ח]). בסדר שלעתיד הכל יתחבר, זהו עתיד טוב, אבל בינתים יש מדרגות שונות של ענג.

מדע וידע רוחני

נדבר על דעת: הערכים הבסיסיים עליהם דברו הפילוסופים הם ענג ודעת. כמה מדרגות שונות של דעת אפשר לזהות מיד? נדבר על מדרגות שונות של דעת – כל אדם מחפש מדרגה מסוימת של דעת, מבקש דעת. אנחנו רוצים לזהות ארבע מדרגות של דעת, כדי להקביל אותן לארבעת העולמות בקבלה:

יש דעת פיזית, דעת טבעית. המדרגה הכי מופשטת של דעת טבעית היא מתמטיקה, ויש גם דעת של פיזיקה וכו'. ודאי שאדם יכול להקדיש את כל חייו – ויותר מאורך חיים אחד – כדי ללמוד, להבין ולשלב את כל תחומי הדעת הטבעית, והוא יקבל מכך תענוג גדול. לדעת זו קוראים מדע, לשון דעת.

מעל הדעת הטבעית, המדע, יש דעת רוחנית שנקראת דעת של כחות שמימיים, דעת של המלאכים, דעת של יצורים רוחניים. החוקרים הקדמונים לא ידעו הרבה מהדברים הפיזיים כפי שאנחנו יודעים, אבל הם ידעו 'קסמים' – דברים ששייכים לעל-טבעי – והיתה להם יכולת לייצר מניפולציות ושינויים בעולם הפיזי ממקום גבוה יותר. זו דרגה אחת מעל הדעת הטבעית.

הדעת כוללת גם את הדעת לכשעצמה, דעת לשם דעת – עם מרכיב הענג שיש בה – או דעת שמטרתה פעולה ויישום במציאות. כמו שבדעת הטבעית, ככלל, הפיזיקאים רוצים גם ליישם את הידע שלהם, כך גם בדעת ה'מלאכית', בעלי הידע רוצים לפעול איתו 'קסמים' במציאות. לדעת זו נקרא ידע רוחני.

דעת אלקים – דעת תחתון ודעת עליון

מה המדרגה שמעל הידע הרוחני? התורה מדברת על דעת אלקית, שגם מתחלקת לשתים – "דעת עליון" ו"דעת תחתון". הפסוק אומר "אל דעות הוי'"[ט], בלשון רבים – שתי מדרגות של דעת. בלשון הקבלה והחסידות[י] הן "דעת עליון" ו"דעת תחתון" של ה'.

מהי "דעת תחתון"? דעת שיש בריאה, אבל היא כלולה במה שמעל הבריאה – רואים את המציאות, אבל אני עצמי וכל מה שסביבי כל הזמן מתהווה יש מאין. אני מבין שיש מישהו מאחורי הבריאה, אך איני יכול לתפוס אותו ולכן אני מתייחס אליו כ'אין' – משהו שבורא את המציאות יש מאין בכל רגע. זו דעת אלקית תחתונה – מדרגה שגם אינו-יהודי יכול להשיג.

מהי "דעת עליון"? בדיוק ההיפך. זו הדעת בה ה' מביט על המציאות, ובה נתפס שדווקא למעלה יש משהו, הוא ההויה האמתית, המציאות האמתית – המציאות האמתית היחידה היא ה' – וכל השאר, המציאות שאני רואה סביבי, "כלא חשיב"[יא], נחשב כאין. חשוב להדגיש, אין הכוונה שהמציאות לא קיימת – אנחנו מאמינים שהשלחן הזה קיים, אני ואתה קיימים – אבל בהתייחסות למציאות האמתית, מציאות ה', הכל אין. ה'אין' הזה הוא גם בכמות וגם באיכות.

כמותית, היחס הוא לא רק כמו 1 ביחס למליון, אלא כמו מליון (או יותר, עד אין סוף ולא עד בכלל) ביחס לאין סוף – שאין לו ערך כלל[יב] – אבל זו עדיין כמות, זו לא הרגשת ה"לא" האיכותית האמתית. יש מדרגות שונות ב"לא", וכאן הכוונה להרגשה איכותית של אין מוחלט ביחס למציאות ה', כלומר שכל הבריאה כולה (הכוללת מציאות גשמית ומציאות רוחנית, עולמות תחתונים ועולמות עליונים) היא בעצם משהו אחר לגמרי מה', כל כך אחר שאי אפשר לשום שכל נברא לתפוס את מהות 'אחר' זה – "לית מחשבה תפיסא בך כלל"[יג] – רק להרגיש שאיכותית כל הבריאה כולה היא אין ממש ביחס לה' (בכללות, שתי מדרגות בטול הכל לה', בכמות ובאיכות, רמוזות בשתי אותיות המלה "לא", ה-ל על שם שאיפת הגבול לבלי-גבול וה-א על שם "אין עוד מלבדו"[יד], וכהסבר הרמב"ם[טו] שאין עוד מציאות אמתית בלעדו, ואיכותית אין ערך כלל בין 'מציאות-תלויה', הכל תלוי בבורא יתברך, ל'מציאות בלתי תלויה', הבורא עצמו).

ושוב, אין הכוונה שהעולם לא קיים – העולם קיים. למה אני מדגיש זאת? כדי לומר שזו לא פילוסופיה של המזרח, לפיה אנו חיים באשליה – זו לא אשליה, אבל הדעת העליונה תופסת שכאשר מתקשרים למציאות האמתית אזי המציאות של העולם נחשבת כאין, "כלא חשיב" ממש.

עולמות בי"ע

אם כן, זיהינו ארבע דרגות שונות של דעת, אותן נקביל לארבעת העולמות:

העולם התחתון הוא עולם העשיה, לו שייכת הדעת הטבעית, הדעת של המדע, החל ממתמטיקה. המתמטיקה טובה בכל העולמות, אבל היא מלכת המדעים – היום המדע (הגבוה-המתוחכם) לא מדבר בשום שפה זולת מתמטיקה. יש איזה הפסק בין הדעת הזו לדעות שמעליה. על עולם העשיה כתוב "אף עשיתיו"[טז] – יש הפסק ("אף") בין עולם העשיה לעולמות שמעליו. "אף" בעברית מובנו גם כעס – זו דרך טובה להבין למה מדענים כועסים על אנשים שחושבים שיש מדרגות של דעת מעל המדע המתוחכם שלו... כי הדעת שלהם עוברת דרך מחיצה של "אף", של כעס.

עולם היצירה, העולם שמעל עולם העשיה, הוא, כפי שמוסבר בקבלה, עולם המלאכים. המציאות והקיום של המלאכים הם בעולם היצירה. יצירה היא שינוי מיש ליש – הכח לשנות צורה של המציאות. זו הדעת של שינוי מצורה לצורה, כח מלאכי, שאנשים מנסים להשיג אותו, כמו חכמת האלכימיה, לקחת נחשת ולהפוך אותו לזהב[יז]. זו דעת רוחנית, ולכן קוסמים ומכשפים מנסים להשתמש בדעת הזו כדי לשנות צורות. הכל משתקף בעולם הזה, אבל הכח לשנות מצורה אחת לצורה אחרת בא מעולם היצירה, עולם הצורות (והיצרים). ביחס לעולמות העליונים יותר, זו דרגה נמוכה של דעת.

הדעת של עולם הבריאה היא, כמו שאמרנו קודם, דעת מושג הבריאה עצמו – החויה שהכל נברא יש מאין. בריאה היא לא 'יש מיש', צורה מצורה שקודמת לה, אלא 'יש מאין'. הדעת הזו, של יש מאין, עדיין שייכת לשלשת העולמות התחתונים, העולמות שעדיין יש בהם מודעות עצמית. לשבחם של הפילוסופים הגדולים, הפילוסופיים האמתיים – כמו סוקרטס – נאמר שהם הגיעו לעולם הבריאה או קרוב אליו.

שלשת דורות הפילוסופיה היונית – סוקרטס, אפלטון ואריסטו – מקבילים בקבלה לעולמות בריאה-יצירה-עשיה[יח]: סוקרטס בעולם הבריאה, הוא דבר על יש מאין; אפלטון עסק בצורות מופשטות (אידיאות), השייכות לעולם היצירה; ואריסטו התחיל את מה שנקרא היום מדע, חכמה ודעת שקשורות לעולם העשיה. זהו דבר חשוב ביחס לשלשת דורות אלו ('סדר' זה, בלשון החסידות), שלש התפיסות של הפילוסופיה היונית הקלאסית.

אבל כל שלש דרגות הדעת האלה אינן שלמות – אם אתה שואף לדעת אותן רק לשם התאוה, לשם התענוג שבהשגתן, אתה 'טפש', כי התכלית היא לא להגיע למודעות של בריאה, אלא למה שמעבר לבריאה.

מעלת ישראל – מדרגת האצילות

היכולת להגיע למה שמעבר לבריאה היא הכח של נשמות ישראל, שיש בהן ניצוץ ו"חלק אלוה ממעל ממש"[יט]. מעל הבריאה אין שום מודעות עצמית, וכשאין מודעות עצמית אין גם שום תאוה להשגת תענוג אישי – לא תענוג גשמי מהמים התחתונים ולא תענוג רוחני מהמים העליונים. כל רדיפת ענג באה ממודעות עצמית – אני רוצה להשיג מדרגה מסוימת של תענוג. היחוד שלנו, שהוא תכליתו של היהודי, הוא להגיע למדרגה עליה מדבר הרמב"ם – "לעשות האמת מפני שהיא אמת" (הרמב"ם אומר שקשה אפילו להסביר בדיוק מה הכוונה). זו מדרגת עולם האצילות, בו אין מודעות עצמית כלל. ברגע שמדברים על אצילות, מובן מדוע סוקרטס – שהחליף תאוה בתאוה, עונג בעונג – טפש כאשר הוא חושב שהוא כמו אברהם אבינו.

מה ביחס לעולם האצילות עצמו, האם ליהודי יש ענג – לא תענוג עולם הבא, אלא משהו מעליו – בעולם האצילות? יש הרבה סיפורי צדיקים, מהבעל שם טוב והלאה, שהיו מוכנים לוותר על כל העולם הבא שלהם כדי לעשות טובה ליהודי. מפורסם משפט של אדמו"ר הזקן, בעל התניא – ממשיך הבעל שם טוב, מייסד דרך חב"ד – אותו היה אומר באופן ספונטאני כאשר היה בדבקות: 'איני רוצה דבר, איני רוצה את הגן עדן שלך, איני רוצה את העולם הבא שלך – אני רוצה רק אותך עצמך'. מה הכוונה? בצורה פשוטה, איננו מחפשים שום תענוג – איננו רוצים תענוג גשמי או רוחני, כי אנחנו רוצים להגיע למדרגה אותה מגדיר הרמב"ם 'עשית האמת מפני שהיא אמת'. צריך להבין שעשית האמת מפני שהיא אמת היינו מה שאדמו"ר הזקן דבר עליו.

אדמו"ר הזקן אמר שאינו רוצה מאומה, הוא לא רוצה מה שכולם רוצים – לא תענוג של עולם הזה, פשוט, ואפילו לא תענוג של גן עדן או של עולם הבא. אבל מה הוא כן רוצה? אותך עצמך. האם גם זהו תענוג? דבקות בעצמות ה' היא משהו אחר. אפילו אם יש בה תענוג, הוא באיכות אחרת – זו האמת עצמה. לומר שאיני רוצה מאומה חוץ ממך עצמך היינו לעשות האמת מפני שהיא אמת. הנביא אומר "הוי' אלהים אמת"[כ]. אם בסופו של דבר, נקרא גם למדרגה הזו ענג אלקי, ענג יהודי, זהו הענג של עולם האצילות – המקום בו אין מודעות עצמית, אין לי שום חויה של תענוג. להדבק רק בה' עצמו זו לא חויה, לא 'טריפ', אלא משהו אחר (להידבק ולהפוך ל"מחויב המציאות"[כא], איכות אחרת לגמרי ביחס לבריאה כולה שהנה "אפשרי המציאות", וכפי שהוסבר לעיל בענין "כלא חשיב").

סיכום ההקדמה

זו הקדמה חשובה, כדי להבין שכאשר לוקחים מערכת כללית ומשווים אותה למושגי התורה, צריך להיות ברור שגם אם משתמשים באותם מושגים – הכוונה אינה זהה. כמו שראינו כאן, לא כל המדרגות של הענג ושל הדעת זהות. אפשר לטעות ולחשוב שכל מדרגות התענוג זהות וכל מדרגות הדעת זהות – והן לא. שוב, תכלית הקדמה זו היתה להבין שכאשר משווים בין הקבלה לעולם הכללי צריך להבחין בין הדרגות השונות.

קל לזהות כאן, לפי הקבלה והחסידות, שיש דרגות שונות של דעת ושל תענוג. ולסיכום[כב]:

  אצילות                  דעת עליון

  בריאה          דעת תחתון

  יצירה           ידע רוחני

  עשיה           מדע

ב. ארבע המעלות האפלטוניות

תופעת המחזור במדעים ההומניים

הדוגמה שנדבר עליה היום מעט נקראת 'תיאורית יסודות המוסר' (Moral Foundations Theory) – אפשר לקרוא עליה ברשת. זו תיאוריה שיצרו אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים, שהמפורסם שבהם נקרא יהונתן היידט, פרופסור יהודי שמלמד בסטרן. הרעיון הוא להבין מהם היסודות המוסריים החשובים ביותר בתרבויות סביב העולם. אם אתה אנתרופולוג אתה מאמין במיליוני שנים של התפתחות המין האנושי והתרבות האנושית. בתפיסה הזו חסרה הבנת ההשגחה האלקית, אך עובדה זו לא אומרת שבמסקנות והתובנות שעולות אין שום יסוד אמתי. אחרי הרבה עבודה וחשיבה עם הצוות שלו הוא הגיע למסקנה שיש חמשה יסודות מוסריים, ואחר כך הרחיבו זאת לששה יסודות, שעומדים ביסוד כל תרבות או חברה. הם פתוחים לכך שאולי יתכנו יותר יסודות, אך בינתים נראה שכל הדברים הנוספים שמציעים הם סעיפים של אותם ששה יסודות מוסריים, שכל חברה או שיטה פוליטית מתבססת עליהם.

עוד נקודה חשובה, לפני שנמשיך: בפיזיקה מופיעים חידושים אמתיים מפעם לפעם – כגון תיאורית היחסות והתיאוריה הקוואנטית וכיו"ב. אולי אנשים גדולים בדורות הקודמים שערו שיש דברים כאלה, אבל לא ידעו לבטא אותם ולהוכיח אותם כמו שיודעים היום. אבל במה שמכונה מדע הומניסטי – פסיכולוגיה, סוציולוגיה – רוב הזמן חוזרים על אותם דברים, לוקחים דברים מהעבר או מהעבר הרחוק ורק ממחזרים אותם במלים חדשות. אין הכוונה לומר שהתוכן לא שוה כלום, אבל חשוב להיות מודעים לכך.

ארבע המעלות האפלטוניות

פתחנו בסוקרטס וכעת נדבר על משהו מאד-מאד מודרני – 'חוד החנית' של הפסיכולוגיה היום – שבעצם מתחיל מסוקרטס ואפלטון. אפלטון עצמו, תלמידו של סוקרטס, הגדיר – ואחריו המשיכו כל הפילוסופיים – ארבע מעלות יסודיות (four cardinal virtues).

מהן ארבע המעלות הראשיות? מאד חשוב לומר, המעלות האלה נקראות על שם אפלטון, הוא הגדיר אותן, אבל לא הוא המציא אותן, גם הוא מחזר אותן... בין היתר, הן מופיעות בספרים החיצוניים. הספרים האלה לא נכללו בתנ"ך (אצל חלק מהגוים הם כן כלולים במה שהם קוראים 'הברית הישנה', עפ"ל), אבל יש לדעת שציטוטים מהם מופיעים בגמרא. בספרים האלה – בספר 'חכמת שלמה' ובספר 'החשמונאים' – מופיעות ארבע המעלות האפלטוניות, שחוזרות בכל תרבויות המערב. מהן המעלות? בנסיון לא-הכי-מוצלח לתרגם לעברית (היות שזו חכמה חיצונית כדאי להכיר את המונחים בלועזית, האנגלית המבוססת על המקורות ביונית ולטינית וקרובה אליהן): צדק (justice), אומץ (courage), מתינות (temperance), חכמה (prudence).

צדק, אומץ, מתינות וחכמה

צריך להסביר מה כוונת ארבעת המלים האלה:

צדק אנחנו מבינים, פחות או יותר.

אומץ אנחנו גם מבינים, אבל אומץ משמעותו כאן בעיקר לעמוד מול סיטואציה מפחידה. לא רק אומץ שמתבטא במלחמה – אם אדם עומד מול דבר שמפחיד אותו ומתגבר, בנפש זו מדת האומץ. מוסבר בקבלה וחסידות שגבורה ויראה באות יחד, אבל כאן אומץ הוא התגברות על הפחד. האומץ הזה נדרש גם בצבא – צריך אומץ כדי להלחם, אבל החיים כולם מלאים נסיונות ומאבקים ולשם כך נדרש אומץ. זו המעלה השניה, שגם אותה אנחנו מבינים פחות או יותר.

מעלה מספר שלש היא מתינות (או איפוק), ובלשון הזהר (המובא הרבה בחסידות, החל מספר התניא) היינו "מח שליט על הלב".

כל אחת מהתכונות כאן היא מעלה שלפי אפלטון כל אחד צריך להשתדל להגיע אליהן. אריסטו הוסיף יותר – רשימת מעלות, יותר מ-10 – אבל מקובל לדבר בעיקר על ארבע המעלות של אפלטון. הרמב"ם לקח את יסודות האתיקה מאריסטו, שהידוע שבהם הוא המושג 'שביל הזהב' (golden mean or golden middle way). היסוד המוסרי הכי חשוב שאנחנו מוצאים אצל הרמב"ם בהלכות דעות[כג] הוא 'הדרך האמצעית' – לא להיות קיצוני. אם אתה מוצא את עצמך בקיצוניות מסוימת לך לקיצוניות השניה כדי אח"כ לחזור ולהגיע לאמצע. זה מושג שבא מאריסטו, והוא מושג יסוד במוסר של הרמב"ם. גם כאן, אריסטו לא המציא את המושג, אלא הגדיר אותו. הרמב"ם אמר שצריך לקבל את האמת ממי שאמרה – עלינו ללמוד מכל אחד, זו דוקטרינת יסוד אצל הרמב"ם. שוב, איפוק הוא הכח להתגבר על תאוות ומשיכות של הלב.

אז באה החכמה (prudence). מה הכוונה? חכמה פרקטית. על המדינאי לדעת איך להנהיג ולנהל את המדינה שלו. בכל זה עוסק הספר 'המדינה' (The Republic), הספר (dialogue) הכי חשוב של אפלטון – איך לייסד את המדינה ואיך טוב שתתנהל. המעלה החשובה של מדינאי או מנהיג היא החכמה הזו.

אבל יש כאן משהו חסר. מה חסר? אפילו פילוסופיים לא יהודים – פילוסופים גדולים, כמו קאנט – הרגישו שיש משהו חסר בארבע המעלות הללו. הכל בסדר, אבל איפה האהבה? איפה האכפתיות? לכאורה, אהבה ומדת החסד (לפני משורת הדין) אינה כלולה במעלת הצדק (justice). אם אפלטון היה גדל בספרטה (מדת הדין והגבורה) – מילא, אבל הוא לא גדל שם, הוא גדל באתונה, הגישה ההפוכה מספרטה. איפה האהבה? איפה החמלה? זה החסרון שמיד בולט כאן.

הקבלת המעלות לספירות

איך אפשר להקביל את ארבע המעלות של אפלטון לספירות העליונות?

מאד ברור, כמו שאמרנו קודם, שאומץ (courage and fortitude) שייך לגבורה – גבורה משמעותה אומץ, והפנימיות של גבורה היא יראה, שצריכה להיות יראת ה' (ולא יראת בשר ודם או יראה משום נברא אחר). כשיש לך יראת ה' בפנימיות, בחיצוניות מתגלה האומץ, כמו שאמר אבי הבעל שם טוב לבנו – 'אל תפחד מאף אחד ומשום דבר, רק מה''.

משפט צדק – כמו שכתוב ב"פתח אליהו", הקדמת תקוני הזהר – שייך לתפארת. תפארת פירושה יפי, הרמוניה – צדק יוצר הרמוניה בחברה.

מה עם איפוק (temperance)? איפוק הוא כח ששייך ליסוד – הכח לשלוט על התאוות שלך.

מהי החכמה הפרקטית, חכמת החיים והנהגת המדינה? היא באה משתי הספירות שהולכות יחד, נצח והוד – הדימוי שלהן הוא "כליות יועצות"[כד], הן מקור של חכמה איך להנהיג מדינה או לנהל עסק. עבור איש עסקים זו התכונה הכי חשובה מארבע המעלות – היא באה מהספירות נצח והוד, אותן מדמים לכליות שהן מקור של חכמה מעשית.

ולסיכום:

האהבה החסרה

מה חסר? עשינו הקבלה לשש מדות הלב אבל אחת חסרה – הראשונה, החסד. אם אפלטון יופיע ויתייחס לבעיה הזו – איפה האהבה שלך? הוא יכול לומר – אם הוא הספיק בינתים ללמוד קצת קבלה... – שבספר יצירה[כה] כתוב שהמתנה שניתנה לחסד היא עצמה חכמה. חכמה היא אחד משלשת המוחין – כל מה שהזכרנו עד כה שייך למדות – אבל מתנת החכמה נתנה לחסד, העומד מתחת לחכמה בעץ החיים של הספירות.

אם אתה איש חסד, אתה מקבל מתנה של חכמה מעשית, חכמת חיים – חכמה של יחסי אנוש, של שלום בית בין איש ואשתו[כו]. מה גורם להתייחסות חכמה אחד לשני? התייחסות חכמה היא תוצאה של אהבה. אם יש אהבה בין אנשים – האהבה עצמה היא כלי המאפשר לקבל חכמה איך להתייחס נכון, איך להשלים את הנישואין. לכן, הוא יכול לומר שהאהבה כלולה בתוך החכמה המעשית.

בכל זאת, כאשר מקבילים את התכונות לספירות לפי הקבלה, באופן יותר פשוט, החכמה המעשית שייכת לכליות היועצות ולרגליים המהלכות (במציאות העולם), נצח והוד (שבגוף האדם ממוקמות קודם כל בשתי הכליות, אח"כ בשתי הביצים המבשלות את הזרע, ובסוף בשתי הרגלים[כז]).

זו רק הקדמה כדי להראות איך ערכים ומעלות מתפתחים במשך הדורות ואיך הם מקבילים לספירות העליונות.

הגויים (הנוצרים) אומרים שחסרו שלשה דברים אצל אפלטון – אהבה, תקוה ואמונה. אם כן, יש ארבע מעלות שמנה אפלטון, והם הוסיפו עוד שלש.

ג. תיאורית היסודות המוסריים

כעת נתקדם לתיאורית היסודות המוסריים. כמובן, מה שנאמר לא מופיע בהצגת התיאוריה בעצמה – אנחנו מיד נקביל את ששת היסודות המוסריים לשש מדות הלב, לפי סדר הספירות, לא כמו שהן מסודרות בספרים שלהם:

חסד: אכפתיות לעומת פוגענות

היסוד הראשון הוא אכפתיות וטיפוח (care) לעומת פגיעה ונזק (harm). ברוב התרבויות זהו יסוד מוסרי – להיות אכפתי לאנשים, להיטיב להם ולא לגרום להם שום נזק. ברור שהיסוד הזה – של אכפתיות, עזרה וסעד – מקביל לספירת החסד.

גבורה: טהרה לעומת ביזוי

היסוד השני נקרא טהרה (purity) לעומת ביזוי (degradation). מה הכוונה? אם מנינו זאת כיסוד השני, זאת אומרת שנקביל אותו למדת הלב השניה – גבורה. קודם דברנו על גבורה כאומץ, וכעת נראה עוד היבט מהי גבורה. לכל ספירה יש כמה היבטים, מגוון משמעויות ותכונות רוחניות. בכל חברה יש ערכים שנראים לה כטהרה (purity) ואפילו קדושה (sanctity). וההיפך, אם משהו אינו טהור – הוא בלתי-טהור. בתורה הם נקראים טהור וטמא. בכל חברה יש מעשים אסורים, מעשים אשר לא ייעשו. מעשים אסורים באותה חברה נחווים כטמאים. בהרחבה, במחקרים שעשו בתרבויות השונות, ההגדרה היא אותם דברים שעונים לשאלה 'איזה דברים מגעילים אותך?' (disgust).

בכל חברה יש דברים שמגעילים, שנחשבים טמאים, דפוסי התנהגות שנדחים על ידי התרבות. בתורה כל מה שנקרא "תועבה" הוא מגעיל, הוא נדחה – "שמאל דוחה". צריך גם "שמאל דוחה" וגם "ימין מקרבת" – "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[כח] – אבל דבר ראשון צריך לדחות דברים החוצה. לכל תרבות יש דברים שהיא דוחה החוצה (כמו מצורע שמקומו מחוץ למחנה[כט]). לפי התיאוריה הזו, של אנשים שהתחילו כאנתרופולוגים, הדברים המגעילים הם כאלה שחוששים שהם נושאי מחלות – דברים 'חולים', בגשמיות או ברוחניות. נישואין חד-מיניים, לפי היהדות, הם מגעילים, תועבה[ל], והם דבר חולה. הגדרת הדבר כחולה גם נותנת תקוה – שאפשר להבריא. מחלה אפשר לרפא. שוב, לכל תרבות יש את הדברים ה'טהורים' וה'לא טהורים' שלה. הפסוק אומר "יראת הוי' טהורה"[לא] – יראת ה' היא טהורה, וכל יראה אחרת היא מדברים שליליים, ממחלה, מאיזה חיידק מזיק. אנשים מפחדים מחיידקים. דברים שנראים בסדר – הם טהורים. אבל אם יש במשהו סכנת מחלה, גשמית או רוחנית, הוא מגעיל וצריך לדחות אותו – "שמאל דוחה". זו מנטליות של גבורה. בהתבוננות הזו גבורה היא טהרה לעומת מה שבזוי/טמא.

בחינוך ילדים – כאשר מלמדים ילד שמשהו 'מותר' או משהו 'אסור', אל תעשה אותו – מה פועלת התודעה הזו? לאיפה היא חודרת בפסיכולוגיה של הילד? המלה 'אסור' מחנכת לדחיה. קודם נתנו דוגמה של נישואין חד-מיניים, אבל מדברים גם על חיות לא טהורות, מחנכים לדחיה בתרבות היהודית, במיוחד מדבר-אחר. הרמב"ם אומר במורה נבוכים[לב] שהדברים שהתורה שוללת קשורים למחלות (וגם רש"י כותב בחומש[לג], ב"פשוטו של מקרא"[לד] ל"בן חמש למקרא"[לה]). כמובן, אנחנו מקיימים את המצוות לא בגלל המחלות הכרוכות באי-קיום המצות אלא בשל צו אלקי, ובכל זאת הרמב"ם אומר שיש לדברים האסורים קשר למחלות. מה שטהור הוא יראת ה'.

תפארת: יושר לעומת רמאות

היסוד הבא הוא יושר והוגנות (fairness, proportionality) לעומת רמאות (cheating). יושר לעומת רמאות הם כמו הצדק של אפלטון. הוגנות ומדתיות דורשות חלוקת המשאבים בחברה לפי המאמץ וההשקעה של כל אחד – כמה שהשקעת ככה תקבל, זהו יושר. יושר והוגנות מתבטאים גם בשויון – לא צריך שכולם יקבלו בשוה, אלא שכל אחד יקבל מה שמגיע לו, בזה כולם שוים.

בהיבט פסיכולוגי, אומרים שיש לילדים הגינות באופן מוטבע עמוק מאד, עוד לפני גיל החינוך. מגיל מאד צעיר, כשמחלקים עוגה וכל פעוט מקבל את החתיכה הראויה לו – הוא שמח. אבל אם הוא מרגיש חוסר-צדק בחלוקת העוגה הוא לא שמח – הוא מוחה. רמאות הפוכה מיושר – שאתה לוקח יותר ממה שמגיע לך.

לפי קבלה, ערך זה שייך לתפארת – אותה הרמוניה שדברנו עליה קודם. הרמוניה, בקהילה או במשפחה, היא כאשר כל אחד מקבל את חלקו בצורה הוגנת ואף אחד לא מרמה ומקבל משהו על חשבון הזולת (בשבע מצות בני נח, איסור גניבה הוא כנגד התפארת[לו]).

נצח: חירות לעומת שעבוד

היסוד הרביעי – שהוא הששי שהוסיפו על חמשת הערכים המקוריים, אבל בסדר שלנו, לפי הספירות, הוא הרביעי – הוא חירות (liberty) לעומת שעבוד (oppression). חירות פירושה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, כל עוד הוא לא מזיק לזולת, והשלטון לא מדכא אותך. בחסד היתה אכפתיות לעומת פגיעה, והנצח עומד תחת החסד וקשור אליו (חירות וחופש הפרט, אבל מבלי להזיק לזולת, כנ"ל) – חירות לעומת שעבוד.

למה יסוד זה שייך לנצח? מי הנשמה ששחררה אותנו מהשעבוד במצרים? כל התורה מבוססת על יציאת מצרים, על חירות. יציאת מצרים היא מוטיב בסיסי בכל היהדות – היינו משועבדים וה' שחרר אותנו. שבת, כל החגים והרבה מצוות הם "זכר ליציאת מצרים"[לז]. גם פתיחת עשרת הדברות, כללות כל התורה כולה, היא – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[לח] (בשש המצות התמידיות מצוה האמנת אלקות, הנלמדת מהפסוק "אנכי", מכוונת כנגד ספירת הנצח, צד מעלה[לט]). מי הנשמה שה' שלח לשחרר אותנו? משה רבינו, שמקביל במדות לספירת הנצח.

נצח מלשון נצחון, הספירה שכנגד רגל ימין. בשביל חירות או חופש צריך לנצח את המשעבד שמונע מהחירות להופיע. בקבלה וחסידות עקרון החירות כיסוד מוסרי מקביל לספירת הנצח (כאשר תכלית החירות הוא חירות ממלאך המות[מ], לחיות חיים נצחיים, שהיא גופא תכלית יציאת מצרים, להגיע להר סיני ולקבל שם את התורה, שאז "פסקה זוהמתם"[מא] ולולא החטא היו חיים חיים נצחיים).

הוד: סמכות לעומת חתרנות

היסוד החמישי, כנגד ההוד – באופן הכי ברור – הוא סמכות (authority) לעומת חתרנות (subversion). מה משמעות הסמכות? בכל חברה יש מקור סמכות. נצח והוד הולכים בדרך כלל יחד, וכך גם כאן: מצד אחד, צריך להשתחרר משעבוד – בעל הסמכות לא צריך להיות גורם משעבד – אבל בו זמנית, עם החופש, אנו רוצים לקבל סמכות אמתית. אמרנו קודם שמשה רבינו הוא הגואל-המשחרר של עם ישראל, אבל הוא עצמו גם הסמכות העליונה שלנו, הוא נותן תורה לעם ישראל ועלינו להודות בסמכות שלו. הודאה וקבלת סמכות הן אותה מדה בלב (כאשר על משה להעביר את הסמכות לדור הבא, ליהושע, כתוב "ונתתה מהודך עליו"[מב]).

יסוד: נאמנות לעומת בוגדנות

היסוד הששי הוא נאמנות (loyality) – ולפעמים משתמשים במושג נאמנות-שבטית (ingroup) – מול בוגדנות (betrayal). גם כאן מאד ברור, לפי מושגי הקבלה והחסידות, שנאמנות שייכת לספירת היסוד, החל מהנאמנות בין בני זוג בברית הנישואין.

כאן יש דבר מאד מענין: הפסיכולוגים האלה – הם יהודים אך אינם באים לגמרי מתוך פרסקטיבה של תורה... – מגדירים אי-נאמנות בנישואין כבעיה של רמאות (cheating) שמיקמנו בתפארת, מעל ליסוד (בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד"[מג], "אלה תולדות יעקב יוסף"[מד]). אז למה הם מתכוונים בנאמנות? נאמנות שבטית. זהו מושג שבא מאנתרופולוגיה. לפי האנתרופולוגיה ותיאורית האבולוציה כל המושגים האלה, כל הערכים האלה, שייכים להישרדות. כדי שקהילה או חברה תוכל לשרוד היא צריכה את הערכים האלה: אכפתיות וטיפוח, דחית מה שמגעיל, הגינות, סוג של חירות (שנוספה אחר כך, כי חירות ושעבוד מאוחרים יותר בהיסטוריה), סמכות, וגם נאמנות, לא לבגוד בשבט שלך. שוב, נאמנות שייכת ליסוד.

סיכום

אמרנו את היסודות מאד בקיצור – מי שמענין אותו יכול ללמוד עוד בענין, אך אותנו מעניינת בעיקר ההקבלה – ולסיכום:

הנקודה היא שיש כל מיני שיטות פסיכולוגיות – אפשר להעביר להם שהם הרבה ממחזרים את רעיונות קודמיהם... – אבל העיקר הוא לדעת שהכל בא ממודל אלקי, הכל משקף מודל אלקי. אלה לא רק אבולוציה ואנתרופולוגיה, אלא גם הן משקפות מקור אלקי, מודל של שרטוט-תכנון אלקי למעשה בראשית ולצלם אלקים שבו נברא האדם, ומשם הן הגיעו.

ההיפוך הפנימי בין ימין (שמרנות) לשמאל (ליברליות)

למה משמשת התיאוריה הזו? כדי לנתח שיטות ונטיות פוליטיות (ולקדם חברות עסקיות כו'). נציין דבר אחד מעניין שיוצא מההקבלה: לאנשי השמאל, הליברליים, הכי חשובים שלשת העקרונות שבצד ימין – אכפתיות, הוגנות (ומידתיות) וחירות (היושר וההוגנות בספירת התפארת, בקו האמצעי, אך בקבלה, על אף שהספירות תפארת ויסוד שתיהן בקו האמצעי של עץ החיים, ספירת התפארת נוטה לימין בעוד שספירת היסוד נוטה לשמאל[מה]). צריך שמישהו יסביר להם ששלשת העקרונות האלה, להם הכי דואגים השמאלנים, הם עקרונות ימניים – אכפתיות מהזולת, לא להזיק לאנשים; הוגנות שויון ומידתיות; וחירות, חפש הפרט. פעם[מו] נתנו שיעור רק על מדרגות של חירות (freedom of…) – רק בחירויות עצמן אפשר לראות פרצוף שלם של עשר ספירות. כעת רכזנו את כל מושג החירות בספירת הנצח. מהם העקרונות שבצד שמאל? טהרה, סמכות ונאמנות (כנ"ל שספירת היסוד נוטה לשמאל) – הערכים החשובים בעיקר לאנשי הימין, לשמרנים.

שוב, על פי המחקר – מהו המחקר? פשוט שואלים אנשים... זו לא פיזיקה – אם אתה שמרן אכפתיות והוגנות גם חשובות לך, אבל במיוחד חשובות לך הטהרה, הסמכות והנאמנות. אם אתה ליברלי הערכים ה'ימניים' הרבה יותר חשובים לך מהערכים ה'שמאליים'. זו תובנה מעניינת ופשוטה שיוצאת ישירות מההקבלה שעשינו בין המודל הקבלי שלנו לתיאוריה הזו. את הדברים שהם ממחזרים עלינו לסדר לפי המודל הקבלי.

מוניזם מול פלורליזם בשש מדות הלב

עוד שאלה חשובה שיש להם: האם היסודות המוסריים בחברות סביב העולם במהותם הם פלורליסטיים או מוניסטים? דברנו בשיעורים הקודמים על מוניזם לעומת פלורליזם. זו שאלה בקבלה. בקבלה שש מדות הלב נקראות ו קצוות, כנגד ששת כיווני המרחב[מז]. האם ששת הקצוות הם פלורליסטיים או שאפשר לצמצם אותם לאחד, כולם באים מנקודה אחת?

כאן יש עוד נקודה יפה שעולה מההקבלה הפנימית: בשביל היידט וחבריו, מה יכולה להיות נקודת המרכז המוניסטית לערכים אלה, זו שאולי כולם נובעים ממנה? המועמד העיקרי לכך הוא אהבה (care) – כך הם אומרים. לא ברור איך כל הערכים האלה קשורים לאהבה, ויקח להם לפחות עשור לחקור – עם השאלונים שלהם – האם הערכים האלה פלורליסטיים או מוניסטיים, כשהמועמד העיקרית להיות הערך המוניסטי הוא אהבה/אכפתיות.

בכל אופן, איך נאמר זאת במלים של קבלה? שש המדות הן כנגד ששת ימי הבריאה, מחסד עד יסוד. בקבלה מביאים את הפסוק "יומם יצוה הוי' חסדו"[מח] – שכל הימים מלווים על ידי היום הראשון, "יום אחד"[מט] של ספירת החסד, שנקרא בקבלה "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נ]. אם אומרים שהיסודות האלה נובעים ממקור מוניסטי, זהו ודאי החסד.

ששת היסודות כנגד שש נשמות

נשמת החסד היא אברהם אבינו – הוא הנשמה של האכפתיות.

יצחק הוא הנשמה של הטהרה – כעת מבינים עוד דבר. מי הנשמה שיש אצלו הכי הרבה רגישות לטהרה לעומת טומאה? יצחק.

מי צריך לדאוג לשויון והוגנות בין בניו? יעקב בתוך משפחתו, עם בניו. הוא עשה טעות, טעות גרועה, בכך שהעדיף את יוסף, נתן לו יותר מאחיו. הוא לא היה מדתי. כל הצרות של עם ישראל התחילו מחוסר השויון בין הבנים[נא]. אבל אחר כך היה תיקון.

הנשמה של החירות היא משה רבינו, הנשמה של הנצח.

אחרי משה רבינו, הנשמה שמביעה סמכות לכל הדורות היא נשמת הכהן הגדול ("שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"[נב]) – אהרן הכהן, שמדתו הוד.

מדת הנאמנות שייך ליוסף. זו הקבלה מאד יפה ופשוטה.

בכל אופן, "אחד היה אברהם"[נג] – הוא ה"אחד" מהנשמות האלה, והוא ה"אחד", הראשון, שמלוה את כולם, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין" ("הכל הולך אחר הפתיחה"[נד], "בתר רישא גופא אזיל"[נה]).

יסודות המוסר – שכל או רגש?

עוד נקודה אחת: תיאורית היסודות המוסריים, עליה אנחנו מדברים הערב, היא תגובה לתיאוריה מוקדמת, יותר קאנטיאנית, בעוד התיאוריה הזו יותר נוטה ליוּם. אלה שני פילוסופים גוים גדולים. יוּם האמין שהמוסר יותר אינטואיטיבי ובא מהרגש, וקאנט היה יותר שכלתן וטען שהמוסר בא מהשכל.

לפי האנתרופולוגים, אם הכל התפתח על בסיס ההישרדות, הכל אמור להיות בעיקר אינטואיטיבי (על פי אינסטינקט כורח הקיום), לא שכלתני. דווקא הבחורים היהודים שלנו – היידט וחבריו – אמרו שאינם מאמינים שערכים באים משכל, הם מאמינים שערכים הם אינטואיטיביים, אינסטינקטיביים. רק אחרי שהערכים מגיעים באופן אינטואיטיבי מגיע השכל, נותן להם סיבות-הסברים רציונאליים, אבל המוסר-על-פי-רגש קודם להם. שוב, אם הערכים קשורים להישרדות, ודאי המקור שלהם אינטואיטיבי – הם באים ממשהו טבעי.

העיסוק בתיאוריה הזו מאד אינטנסיבי – הרבה מחקרים נכתבים בענין – וצופים שהוא ימשיך עוד עשור. מה הדבר הבא שהולך לקרות? דברים באים והולכים, ובסוף צריך להגיע לאיזון בין שכל לרגש. כמו שאמרנו, ששת היסודות האלה הם בלב – הם רגשות. אבל לפי הקבלה תיקון הלב הוא על ידי המשכת יותר ויותר כח מהמוחין אל המדות. לא נוכל להרחיב בכך כעת יותר מדי, אבל בהחלט לא מסתבר לבסס את כל המוסר על יסודות אינטואיטיביים ורגשיים – זו לא כל התמונה. יש את קאנט מול יוּם, אבל אנחנו חב"דניקים[נו] – חב"דניקים צריכים משהו יותר עמוק, מוחין שישלימו את התמונה, המח צריך להיות חלק מהתמונה ולהכריע מה האמת.

רק דוגמה פשוטה: ביחס לטהרה וטומאה בחברה, הן לא נובעות רק מכך שאנשים חושבים שמשהו מסוכן, לא-בריא, וצריך להזהר ממנו – חייבת להיות אמת מאחוריהן. לפי התיאוריות האלה אין שום אמת מאחורי שום דבר, הכל תוצר של אבולוציה. אנו מאמינים שאם הדברים האלה הם חלק מהתורה – התורה היא אמת, וצריך להיות אמת מאחורי זה. ה' הוא אמת, כמו שאמרנו קודם, וגם מאחורי הערכים צריכות להיות סיבות אמתיות, צריך להיות שכל, שכל אלוקי.

האמת האינטליגנטית של התורה

אמרנו שרוצים להאיר תיאוריות כלליות באור התורה והקבלה כי רוצים ללמד תורה לכל האנושות. אנחנו קוראים לכך המהפכה הרביעית – ללמד את התורה לכל באי עולם (ללכת בדרכו של אברהם אבינו, "אב המון גוים"[נז], שהקדיש את חייו לפרסום אלקות בעולם[נח], כנ"ל).

האמת היא שהיהדות – משהו פשוט, דבר ייחודי לתורה שלנו, "אש דת למו"[נט] – היא הדת היחידה שהיא באמת אינטליגנטית. אף דת אחרת בעולם אינה אינטליגנטית במהותה. אפשר לומר זאת בצורה שלילית, שכל הדתות הן טפשיות, אבל האמת של התורה היא אינטליגנטית באמת. לא שאינטליגנציה היא המעלה הכי גדולה, שה' הוא אינטליגנט – אנחנו לא מאמינים שה' הוא אינטליגנציה – אבל תורת ה' היא באמת אינטליגנטית, ובכך היא נבדלת מכל פילוסופיה או דת אחרת על פני הארץ.

שוב, נחזור: כמחשבה מסכמת לגבי תיאורית היסודות המוסריים – חסר לה האיזון בין השכל לרגש. אנחנו לא נגד רגש, רגש הוא גם טוב, אבל איזון אמתי בין מוחין ורגש, אינטליגנציה ואינטואיציה רגשית וטבעית, לא בא לידי ביטוי בתיאוריה הזו.

עד כאן ובע"ה אני מקוה שפעם הבאה נתחיל נושא חדש. כל טוב סלה.