חיפוש בתוכן האתר

ברית משה-צבי שי' פריימן - כ"א אייר ע"ח – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א אייר ע"ח – כפ"ח

ברית משה-צבי שי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סודות משה-צבי

ר' משה-צבי סגל – בנין בתי כנסת בדרך לבנין המקדש

נגנו ניגון הכנה, אבי הבן חזר מאמר ד"ה "להבין ענין פסח שני" תשל"ח (קונטרס פסח שני תשמ"ט – סה"מ מלוק ח"ג), "יחי".

[הרב ישבעם סגל: הזכירו שאבא – הרב משה-צבי סגל, על שמו קרוי התינוק – בנה כאן את בית הכנסת. אבא בכלל היה חדור בעניני בתי כנסת. מגיל צעיר רצה לעלות לארץ ולבנות בה – כבר מאבא שלו, ר' אברהם-מרדכי, היה חדור בעניני הגאולה. הסבא מפולטובה היה שוחט, גם החסידים אכלו רק מהשחיטה שלו אף שלא היה מאנשי חב"ד. כשהוא היה מלמד הוא אמר שצריך להתכונן לעבודה בבית המקדש – אז הוא קנה כינור ולמד תוים וכל מוצאי שבת היה מנגן, כי כל רגע אמור להבנות בית המקדש והלויים יצטרכו לשורר. זה מה שהוא הנחיל לילדיו וגם הסבא משה-צבי ינק, ולכן כל חייו היה הענין של בית המקדש.

בדרך יש מה שנקרא בתי מקדש מעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אז ענינו של סבא בכל מקום שהיה מגיע – דבר ראשון, לפני שהיה מסדר את צרכיו הפרטיים – היה להקים מקום תפלה, בית מדרש. למשל, כשהגיעו לארץ – הם ירדו מהאניה ביפו, חפשו מקום להשתכן, ועל שפת הים היו ארגזים של הנמל. הם לקחו ארגז, עשו ממנו מקום לישון, אבל רק באופן זמני. דבר ראשון, לפני כן, הוא חיפש מקום מרכזי ושם שמו ארגז גדול מאד שיהיה בית הכנסת – ששם יבואו להתפלל. היום בית הכנסת בצפון תל אביב מוקם על המקום בו שמו את הארגז. כשהוא עבר לירושלים, גם בית הכנסת בקרית שמואל, ובכל מקום שהגיע היה מחפש לחזק את בתי הכנסת. בקטמון, איך שבאו אחרי הכיבוש, הוא ייסד את בית הכנסת שער השמים – בית כנסת לחסידים, למתנגדים, שיהיה בית כנסת. בכל מקום זה היה הענין המיוחד שלו.

אחר כך, כשהתאפשר לעלות להר הבית, הוא עורר את התודעה שצריך לעשות את כל ההכנות לקראת כיבוש מקום המקדש ולסלק משם את הטומאה, את ה"שועלים הלכו בו", ולהכין את המקום לקראת הגאולה האמתית והשלמה ובנין בית המקדש ממש. זה היה עיקר ענינו – עיקר ענינו של סבא היה בנין בית המקדש. עוד ענין מיוחד אצל סבא, שכל עליותיו היו בדרך כלל ביום הכיפורים – יש בזה כמה סיפורים במשפחה. גם התקיעה בשופר ביום הכיפורים, גם מה שהרבי אמר שזו הזכות המיוחדת שלו, ועוד דברים כאלה. זה קשור לענין של מקום המקדש. את המורשת הזו אנו מנחילים גם לבנינו, הבאים אחריו – שנזכה שכולנו נצפה בצפיה אמתית ונתכונן לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.]

הסבא גם אהב את ניגון פולטבה, הניגון של רבי מרדכי מפולטבה – נשיר אותו.

נגנו ניגון הכנה, ארבע בבות, ניע זשורצי.

משה-צבי – כניסת משה רבינו לארץ הצבי

לחיים לחיים. מזל טוב לכולם. בשם משה-צבי ידוע שצבי הוא משה באתב"ש – זהו פשט הצירוף של שני השמות משה-צבי יחד. עכשיו האבא אמר שצבי ע"ש ארץ ישראל, שנקראת "ארץ הצבי" – מועט המחזיק את המרובה, כעור הצבי. יש עוד כמה וכמה סימנים שמקשרים בין הצבי – שרץ מהר, "הוי רץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים" – לארץ ישראל. ארץ גם לשון רץ ורצון – "ארץ שרצתה לעשות רצון קונה".

הצירוף משה-צבי הוא בעצם ההגשמה והמימוש של התשוקה הכי גדולה של משה רבינו, עליה התפלל 515 תפלות, כמנין "ואתחנן", להכנס לארץ ישראל. באותו זמן, באותו גלגול, הוא לא זכה – ה' לא נתן לו – אבל "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", "מה שהיה הוא שיהיה" ר"ת משה. כידוע, במלך המשיח יש שלש מדרגות – כתוב בזהר ומבואר בחסידות – הבחינה הראשונה של משיח בן יוסף, הבחינה השניה של משיח בן דוד, והבחינה השלישית, שהיא התכלית, משה רעיא מהימנא. יש משיח בבחינת ההגשמה של הרצון הפנימי של משה רבינו – זו תכלית מלך המשיח. הדבר הזה בא לידי ביטוי בשם משה-צבי – משה הוא משה רבינו וצבי היינו ארץ ישראל. זו בדיוק מגמתו – להכנס לארץ ישראל.

כיבוש הארץ ופעולה על העולם בכח הניגון

אם היה נכנס אז מיד היה נבנה המקדש וכ"מעשה ידי משה" לא היה נחרב – "מעשה ידי משה נצחיים", במדות הוא מדת הנצח ומעשיו נצחיים כמו שהתורה, "[זכרו] תורת משה [עבדי]", נצחית. כתוב גם שאם היה נכנס לארץ לא היו צריכות להיות מלחמות בכלי נשק – הוא היה כובש את הארץ רק בכח הדיבור שלו. כך כתוב לגבי מלך המשיח, שהוא-הוא משה רבינו, ש"ברוח שפתיו ימית רשע" – הוא לא זקוק לכלי נשק, רק דיבור של קדושה.

גם ניגון שייך למשה. קודם שמענו על הסבא משה-צבי שהיה לוי, וגם משה רבינו היה לוי, וכתוב בפירוש בחז"ל שמשה "מן המשוררים היה". יש שני תפקידים ללויים – משוררים ושוערים – ומשה היה מן המשוררים. התפקיד עובר במשפחה – אי אפשר להחליף – יש שתי קבוצות לויים, משהו עצמי. משה רבינו הוא משורר וכתוב שבכח השיר שלו הוא יכול להמית ויכול להחיות – כח כל כך אדיר. כתוב שמשה רבינו ידע לנגן בכל מיני ניגון, הכיר את הניגון של כל אחד ואחד. זהו ענין היותו נשמה כללית – שהוא מנגן את הניגון של כל אחד. אותו ניגון שכתוב עליו בחסידות, כמו שכאשר בא מלאך וסוטר על פניו של הילד לפני שנולד והוא שוכח את התורה שלמד ברחם כך הוא גם שוכח את הניגון – ווארט של רבי הלל – וכל החיים הוא מחפש את הניגון, ובכל ניגון ששומע רק מכיר ש'דאס איז ניט דאס'. מי מכיר את הניגון של כל אחד? הנשמה הכללית, המשיח שבדור.

השם הזה אומר שמשה רבינו עתיד – שמתקיים כבר בדור שלנו – להכנס לארץ הצבי, לכבוש אותה בתורה החדשה שלו ולבנות את בית המקדש שירד באש מן השמים, וככה להביא גאולה אמתית ושלמה לכל העולם כולו, עד שיקוים היעוד "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", תכלית היעוד של משיח כפי שהרמב"ם מתאר את חמש פעולות המשיח, הפעולה האחרונה (שכנגד היחידה שבו).

משה-צבי: השתקפות הדעת באמונה

כמו שאמרנו, הרמז של משה-צבי הוא שמשה באתב"ש הוא צבי, רק באור חוזר – מ באתב"ש היא י, ש היא ב ו-ה היא צ, משה הוא צבי הפוך. כלומר, צבי רץ מלמטה למעלה – משה הוא המשכת אור ישר מלמעלה למטה והצבי רץ לקראתו מלמטה למעלה ונעשה יחוד, הכאה בלשון הקבלה והחסידות, שמהוה את הכלים, הכלים לאור הגאולה.

אתב"ש הוא שיקוף של האות הראשונה באות האחרונה וכו' – כח של האדם לשקף את עצמו. השם של האדם הוא המהות שלו, כמו שכתוב בתניא, והוא משתקף במציאות, ב"חלקו בעולם" – השיקוף שלו משלים אותו. ככה משה רבינו צריך להשתקף בתוך המציאות – צריך להשתקף בתוך כל אחד ואחד מאתנו, כמו שכתוב בתניא שיש ניצוץ משה רבינו בתוך כל יהודי.

כתוב ש-צבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה", "ועמך כֻלם צדיקים". האור הישר של משה רבינו הוא דעת, כמו שכתוב באותו פרק בתניא שניצוץ משה שבכל אחד הוא כח של דעת להכיר את ה' על ידי התבוננות. ה-צבי, האתב"ש של משה, הוא "צדיק באמונתו יחיה", לא רק זה אלא ש-צבי בגימטריא אמונה. האמונה של כנסת ישראל עולה מלמטה למעלה, דווקא בארץ, "ארץ הצבי", והדעת של התורה החדשה שמשה רבינו מגלה – רעיא מהימנא, משיח בדרגה הכי גבוהה שלו – היא אור ישר מלמעלה למטה, הם נפגשים וזו הגאולה האמתית והשלמה (והוא סוד "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – ישראל היינו הערך הממוצע של שני השמות משה צבי במילוי: מם שין הא צדיק בית יוד, ודוק. ועוד רמז נאה: המפגש-יחוד של תורת הוי' עם ארץ הצבי = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו', והוא הוא המפגש-יחוד של תורה חדשה עם אמונה פשוטה!).

החסד של משה

נקשר טפה לפרשת השבוע. שמענו קודם שיום ההולדת של משה-צבי הוא פסח שני, ושמענו במאמר על הדילוג של פסח – מדלגים ברגלים, אבל שרש הדילוג במדת החסד – והרבי הסביר שיש משהו בפסח שני שלמעלה מפסח ראשון, שייך לגאולה האמתית והשלמה. פסח שני בספירת העומר הוא חסד שבהוד, י"ד באייר, ועכשיו אנחנו כבר בכ"א אייר – גם חסד, חסד שביסוד. היסוד הוא הצדיק, "צדיק יסוד עולם".

משה רבינו, אמרנו קודם, הוא נצח במדות הלב. אבל כתוב גם "מוליך לימין משה" ו"משה אוהב ישראל היה" – הוא נהג בעין יפה לעם ישראל. כלומר, כמו שמשה הוא נצח – שרש הנצח הוא חסד, הימין, "מוליך לימין משה". "מוליך" הוא ברגלים, נצח (רגל ימין), אבל שרשו בחסד – אהבת ישראל. במוחין משה רבינו הוא חכמה ("מן המים משיתהו"), והוא גם הדעת של כללות נשמות עם ישראל (כמבואר בתניא הנ"ל), ועוד כתוב "משה זכה לבינה" – הוא כל החב"ד, כללות המוחין, החיות הפנימית, של נשמות ישראל. בלב הוא מתחיל מהחסד, אהבת ישראל. הוא מנציח זאת, סוד הנצח – כל מה שהוא עושה נצחי לעולם ועד. חסד שביסוד הוא החסד של הצדיק.

ב. חק – שמירה מיניקת החיצונים

יחוד אותיות "חק" בפסוקי אשרי (זהר בחקתי)

לפי הקביעות של השנה הזו אנו מתחילים לקרוא היום (יום ראשון בשבוע, יום החסד) את פרשת בחקתי – "אם בחקתי תלכו". מהו חק? כתוב שחק הוא למעלה מטעם ודעת. יש חקים ויש משפטים – משפטים הם על פי טעם ודעת והחקים למעלה מטעם ודעת, כמו פרה אדומה ועוד הרבה מצוות בתורה. לגבי פרה כתוב "זאת חקת התורה" – סתם חק הוא פרה אדומה.

נאמר ווארט שאבא של הרבי, רבי לוי יצחק, מביא בפירושו על הזהר והרבי מפרש אותו בדבריו על תחלת פרשת בחקתי: הוא מביא מהזהר בסוד המלה חק – "בחקתי" – שב"תהלה לדוד", פרק קמה בתהלים, שאומרים שלש פעמים בכל יום, כל פסוק מתחלק לשני חלקים. בכל פסוק יש ו בין שני החלקים, אבל יש שתי אותיות בהן אין ו בין שני החלקים – ח ו-ק, כך כתוב בזהר. "חנון ורחום הוי' ארך אפים וגדל חסד" ולא 'וארך', "קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" ולא 'ולכל'. שואל הזהר למה דווקא בשתי האותיות האלה אין ו, ומסביר שדווקא בשתי האותיות האלה יש יניקה לחיצונים – תיכף נסביר למה – ולכן לא רוצים שם ו, גילוי אלקות, שמא תהיה יניקה לחיצונים מגילוי אלקות זה.

יניקת החיצונים מאותיות חק – יניקה מלמעלה (גאוה) ומלמטה (תאוה)

למה באותיות חק – "אם בחקתי תלכו" – יש יניקה לחיצונים, ולכן אין ו בשני הפסוקים האלה? מסביר רבי לוי'ק דבר שקשור, בהשגחה פרטית, לפרק המאמר ב"באתי לגני" בשנה זו – ששתי האותיות האלה, ח ו-ק, דומות לאות ה. בכל אחת מהן יש שינוי קטן ביחס לאות ה – שינוי ברגל השמאלית. באות ה הרגל השמאלית קצרה ולא מחוברת לגג, ב-ח היא עולה למעלה ונוגעת בגג וב-ק היא יורדת למטה-מטה מהשורה. כל אחת היא ה עם שינוי. למה יש בהן יניקה לחיצונים?

הוא מסביר – דבר ידוע, קשור גם לפסח – שההבדל בין ה ל-ח הוא ההבדל בין מצה לחמץ. שלשת הקוים של ה-ה הם מחשבה-דבור-מעשה – מעלה-ימין-שמאל. המעשה, הרגל השמאלית, צריך כל הזמן להרגיש שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – צריך להיות רווח בין המחשבה לישום במעשה בפועל. צריך לחשוב מה שאתה עושה, אבל צריך רווח של אין בין המחשבה למעשה. אם לאדם נדמה ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" הוא פוגם, סותם את מקום הופעת האין האלוקי – חמץ, ישות.

מה ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני, כמו במאמר ששמענו עכשיו? פסח ראשון הוא רק מצה, חמץ אסור במשהו, ואילו בפסח שני "חמץ ומצה אתו בבית", החמץ לא פוגם. מתחילה אי אפשר להיות יחד הארה של תוקף המציאות יחד עם בטול עצמי – כמו שהרבי מסביר גם בדבר מלכות השבוע על "בהר סיני" – תוקף היש דקדושה עם בטול מוחלט, זו נשיאת הפכים. זו מעלת פסח שני לגבי פסח ראשון, שיש נשיאת הפכים.

זהו ענין האות ח, מה לגבי ק? הרגל השמאלית יורדת תחת הקו יותר מדי – יניקת החיצונים בפירוש, ק של קליפה. יש גם ק של קדושה, "קדוש קדוש קדוש", שהיא התיקון שלה. מה ההבדל בין ה-ח ל-ק? כתוב הרבה בחסידות. ב-ח הרגל השמאלית עולה למעלה – גאוה, חמץ. ב-ק הרגל השמאלית יורדת למטה – תאוות. אלה שני מקורות יניקת הקליפה[ב], "אם תגביה כנשר", מישות, וגם מלמטה, כשאדם משפיל עצמו שפלות דקליפה בכך שנמשך אחרי תאוותיו.

מילה ופריעה – חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים

מה פירוש "בחקתי" לפי זה? חק הוא למעלה מטעם ודעת – צריך לקבל למעלה מטעם ודעת כח לתקן את שניהם. התיקון של שניהם הוא גם ענין ברית מילה. באותו מקום אבא של הרבי מביא ש"בחקתי" היינו שתי חקיקות – חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים, נושא שמוסבר בלקו"ת לאדמו"ר הזקן בפרשת בחקתי[ג].

כשעושים ברית מילה מה אומרים בברכה? קודם זכינו לומר את הברכה – "וחוק בשארו שם". ברית מילה נקרא חק, ואם כתוב "בחקתי" – מיעוט רבים שנים, כמו שמפורש בענין בפירוש בזהר – כנראה שגם בברית המילה יש שתי חקיקות. מה שתי החקיקות במילה? מילה ופריעה. "מל ולא פרע כאילו לא מל". אברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה ואנחנו אחרי מתן תורה כן. צריך לחתוך את הרע הגלוי, המילה, וגם צריך לקרוע ולהפריד את הקרום הדק, הרע הנעלם. המילה נותנת לילד כח לכל החיים לעשות חקיקה מבחוץ ואילו הפריעה – גילוי העטרה – נותנת כח לכל החיים לעשות חקיקה מבפנים.

שתי החקיקות – התפעלות ותשוקה

איך אדמו"ר הזקן מסביר בלקו"ת? הוא אומר שהחקיקה מבחוץ נעשה על ידי התבוננות בפסוד"ז, שענינה התפעלות מאלקות, זה הביטוי. על ידי שאדם מתפעל מאלקות הוא מפריד את הקליפה שנדבקת לחיצוניות הכלי שלו. מהי חקיקה מבפנים? תשוקה לאלקות (אלהות = טוב פעמים הוי'. התפעלות מאלהות ועוד תשוקה לאלהות = קו, הוי' במספר קדמי, פעמים הוי', ודוק). יש התפעלות מאלקות ויש תשוקה אדירה – כלות הנפש – לאלקות.

קודם מתפעלים ממישהו – להתפעל ממישהו או ממשהו טוב מאד. כשאדם פעם ראשונה בא להתוועדות של הרבי – דבר ראשון הוא מתפעל. הוא זוכה להארה, גילוי אלקות – הוא לא יודע בדיוק מה זה, אבל לא ראיתי והרגשתי כזה דבר אף פעם! זו התפעלות מאלקות, שמפרידה את הרע מחיצוניות הכלי.

אבל אחר כך התכלית היא לעשות צורת כלי מבפנים, בית קיבול – חקיקה מבפנים היא לעשות שקע, בית קיבול, כמו רחם, בתוך הלב שלו, שיוכל לקלוט את האלקות. כשיש רחם יש העלאת מ"נ, שבעבודה היא כלות הנפש – תשוקה לאלקות.

ככה יש להסביר גם את שתי החקיקות של ברית מילה: המילה פועלת את החקיקה מבחוץ, ההתפעלות מאלקות, אבל לא די בכך, "מל ולא פרע כאילו לא מל". המילה היא בשביל הפריעה – התכלית היא לא שתבוא לרבי ותתפעל ממנו אלא שתהיה כלי. יש ווארט של חסידים שאם שלמה המלך היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על משל של רבי וחסיד. התכל'ס היא לקבל את האור של הרבי ואפילו להתעבר ממנו, להרות מהתורה של הרבי (תורה אותיות ותהר כנודע). זהו חסיד אמתי – "שלוחו של אדם כמותו ממש" ביחס לרבי, להוליד לרבי ילדים במציאות (להיות "עזר כנגדו" שהרבי יזכה לקיים "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'", דבר שאי אפשר ללא סיוע העזר, המוליד בפועל מזרע הרבי).

ח ו-ק – חיות פנימית ואור מקיף

בכל אופן, זהו סוד ברית מילה. צריך לומר ששתי הפעולות, המילה והפריעה, חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים, הן תיקון ה-ק וה-ח. קודם צריכים לתקן את ה-ק, יותר קל – על ידי החקיקה מבחוץ יש תיקון ל-ק של החק, לתאוות. על יד החקיקה מבפנים יש תיקון ל-ח (עשית שקע, שפלות בעצם).

מה ההבדל בין ח ל-ק? חית לשון חיות – "ואתה מחיה את כלם", "ואתה מהוה את כולם" כתוב בתניא. חיות היינו אור פנימי. באות קוף יש כמה פירושים, ואחד מהם הוא שקוף הוא לשון מקיף. כתוב שבחוץ של הכלי מאיר אור המקיף. כלל גדול בקבלה – יש אור מקיף ואור פנימי וכדי לתקן את החוץ צריך את האור המקיף, הקוף, החקיקה מבחוץ. ברגע שיש התפעלות ממשהו המשיכה להטמא, להמשך מטה-מטה, לשקוע ולטבוע בתאוות, נפרדת ממני – זו פעולת ההתפעלות מהאלקות, החקיקה מבחוץ, תיקון ה-ק, קוצצים את רגל ה-ק שיורדת למטה מהקו. אבל כדי להיות בית קבול לקבל צריך בטול פנימי – תיקון הברית הוא ענין הבטול, שלא תהיינה בליטות חיצוניות, ועד כדי נשיאת ההפכים של בטול אמתי וגם "ויגבה לבו בדרכי הוי'", תוקף עצמי.

בטול ותוקף יחד הם בסוד "חמץ ומצה עמו בבית", ענין פסח שני, יום ההולדת של משה צבי שלנו. זו פעולת החקיקה האמתית, הפריעה, שהיא גילוי העטרה (ורמז לעניננו: בטול ועוד תֹקף עצמי = משה צבי פריימן).

העיקר שמשה-צבי יזכה לממש את השם שלו – משה עם אהבת ישראל, "משה אוהב ישראל היה", עם עין יפה, וצבי, שזוכה לקדושת ארץ ישראל, מפגש בין העצם להתפשטות, ושכולנו נזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

ג. יום ה"הא"

יום ה-לו – ה שבועות ויום א

עד שכולם גומרים לאכול נאמר עוד משהו: היום חסד שביסוד, יום ה-לו בעומר, כמו לו הצדיקים שבדור. ספרנו "היום ששה ושלשים יום שהם חמשה שבועות ויום אחד לעומר", אז יש עוד סימן ליום הזה – הא, ה שבועות ויום א. אין עוד הא בימי הספירה. כל יום מתחלת מנין השבועות – "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי" – לכל יום יש סימן של שבועות וימים, וכל סימן יחודי, לא חוזר פעמיים. הצירוף היחודי של היום, של הברית, הוא הא – חמשה שבועות ויום אחד.

"הא לחמא עניא" – "הא לכם זרע"

אבל הא היא מלה, שגם שייכת להגדה של פסח. כתוב שה"מגיד", הסימן ה-ה ב-טו סימני ליל הסדר, האות של ניסן היא ה וה"מגיד" הוא הסימן ה-ה ומתחיל "הֵא לחמא עניא" (נשים לב שיחד עם חשבון הניקוד, הֵא = 26, כמנין שם הוי' ב"ה). איפה כתובה מלה זו בתורה? רק פעם אחת, אצל יוסף הצדיק, ה"צדיק יסוד עולם", שאומר למצרים "הֵא לכם זרע וזרעתם את האדמה". הנה לכם זרע, הא לך.

אם כן, יש גילוי מיוחד של היום הזה – הא, לשון גילוי וגם לשון קיחה. בלשון הקדש יש עוד פעם אחת בכל התנ"ך, בספר יחזקאל (יחזקאל = יוסף), את המלה הֵא – "הֵא דרכך בראש נתתי" – גם במובן של הנה. יש פעם בתורה, פעם בנ"ך ועוד פעם אחת בארמית, בדניאל. אבל בתורה רק בפסוק של יוסף הצדיק.

באמת כתוב בפירושים על ההגדה שמה שפותחים את ההגדה ב"הא" היינו לרמז ל"הא לכם זרע" של יוסף הצדיק – יש כמה גירסאות הָא, כהא, אבל האריז"ל וכך המנהג שלנו הוא הֵא, "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה". מאד מתאים – גילוי אלקות (שעל ידי הרבי, הצדיק יסוד עולם).

יום גילוי ה"אלו-ה"

אם נחבר את היום והסימן – יום ה-לו שהוא הא, חמשה שבועות ויום אחד – איזו מלה אפשר לעשות? מלה הכי חשובה, שקשורה לברית מילה ולכל ילד יהודי – אלוה. היום הוא יום אלוה, "חלק אלוק ממעל ממש". הרגע מוטי אמר שנכנס לילד "חלק אלוק ממעל ממש" בברית המילה. יש כמה שלבים של הכניסה – "גמר כניסת הנפש האלקית" הוא בבר מצוה, והברית היא אחד משלבי הכניסה. הוא נכנס מ-ק ל-ח, ממקיף לפנימי. אמרנו ש-ח היא חיות, פנימי, ו-ק הוא מקיף.

כאשר מקדימים את ה-ק ל-ח מקבלים את הצירוף קח – הא לך (כמו שה' מצוה למשה רבינו, "קח לך בשמים ראש מר דרור [רמז למרדכי, אבי הרך הנימול]"). יש לו "אלוה" – יום הברית הוא יום של גילוי אלוה, "חלק אלוה ממעל ממש". בקבלה כתוב שאלוה הוא שם של חסד, כמו א-ל, לא כמו שם אלקים, שהוא שם של גבורה ודין. כתוב בפירוש ששם אלוה הוא מדת החסד, אפילו יותר משם א-ל, "חסד אל כל היום" (המעלה של שם אלוה הוא שבנוסף לאותיות אל יש לו גם את שתי האותיות האחרונות של שם הוי' ב"ה, וה, כלומר ששם אלוה הוא קיצור של "אל הוי' ויאר לנו", סוד "יהי אור" של יום אחד של מעשה בראשית, יום החסד). היום הוא חסד שביסוד.

מעלת ה"הא" על "הנה זה בא"

המפרשים אומרים ש"הא" הוא הנה, אז גם רומז לפסוק של הצדיק-הצבי – "דומה דודי לצבי", הקב"ה שבא לגאול אותנו דומה לצבי, וכתוב "קול דודי [שדומה לצבי] הנה זה בא", וכמו שהרבי אמר "הנה זה בא" ו"כבר בא", הא, הנה. אפשר לומר שהא הוא יותר מהנה – הנה הוא גילוי, אבל ב-הא הגילוי נמשך בפנימיות, הא לך, קח את זה, תפנים את זה. זהו יום ה-הא.

"הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" – פסח שני. יש רמז שפסח ראשון הוא "מדלג על ההרים" בזכות אבות אבל פסח שני הוא "מקפץ על הגבעות" בזכות האמהות שהוא יותר. למה מקפץ יותר ממדלג? אחד מפירושי פסח ראשון ופסח שני. כתוב בחז"ל שדילוג ברגל אחת וקפיצה בשתי רגלים. כשאדם קופץ הוא מרים את שתי הרגלים מעל הארץ והוא נמצא לגמרי מנותק מהארץ, מהארציות. כשאדם מקפץ הוא מעופף בעצם, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – הוא למעלה, באויר. את זה הוא מוריד למטה מעשרה טפחים, מגיע למקום עצמי, שלמעלה מאחיזה.

אדמו"ר הזקן אמר על רבי שלמה מקרלין שהוא טפח אחד למעלה מהארץ, כל הזמן, ואני אלפים אמה מעל הארץ – עוד יותר מעופף, עוד יותר מקפץ. רק מה? הווארט שפסח שני, שיותר מפסח ראשון, הוא בזכות האמהות יותר מהאבות. צריך לזכור את האמא של הרך הנימול, שבזכות האמהות מגיעים לפסח שני, קופצים עם שתי הרגלים, יותר מדילוג שרק עם רגל אחת (והרמז, משה צבי פריימן, עם שם המשפחה של האבא, עולה חנה בת שבע, שם האמא). העיקר שיהיה "הא", "הנה זה בא" וכבר בא. "הנה זה בא" הוא "הנה" אבל "כבר בא" הוא "הא", "הא לכם זרע".

[חסד שביסוד לא שייך לאברהם אבינו?] אמרנו שמשה, אף על פי שהוא נצח, שרשו בחסד – הוא "מוליך לימין משה", אוהב ישראל, עין יפה. לרמב"ם יש שני 'גיבורים' – אברהם אבינו ומשה רבינו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה תו"א הוספות לפרשת ויחי ד"ה "ואני נתתי לך שכם אחד".

[ג] וכפי שנתבאר בהתוועדות לג בעומר ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com