חיפוש בתוכן האתר

התוועדות ל"ג בעומר - אור לח"י אייר ע"ח – בת עין הדפסה דוא

בע"ה

אור לח"י אייר ע"ח – בת עין

התוועדות ל"ג בעומר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמות אלקים במזמור סז (כוונת הספירה)

לחיים לחיים. רבי שמעון הוא רבי שמח, הוא רוצה שכולנו נשמח בהילולא שלו. בזכות השמחה בהילולא דרשב"י נזכה לשמחת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים), שמח באור המאיר לעצמו ובאור המאיר לזולתו.

בת עין ומגדל עדר

נפתח בכבוד אכסניא: אנחנו פה בבת עין. חוץ מזה שיש פה מעין, בת עין הוא שם הספר של רבי אברהם-דוב מאווריטש, האווריטשער רב, והספר הזה כולו מדבר על שפלות, מדת ארץ ישראל שהיא מדת השפלות. כנראה שאם נתנו את השם הזה למקום הזה גם צריך להכיר טוב את הספר וגם להתעצם עם המדה של הספר הזה, מדת השפלות, עליה הוא מדבר.

מצוה עלינו תמיד להזכיר שהשם המקורי כאן הוא מגדל עדר, אבל השם המאומץ אחר כך הוא בת עין, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים". מגדל עדר הוא המקום שממנו יבוא משיח – כך כתוב בתרגום יונתן, שמשיח בא ממגדל עדר, וכאן המקום של מגדל עדר – מבית לחם בדרך חברונה. בכל אופן, נתחיל עם רמז של בת עין.

שם אלקים בפרק "מקשה אחת" – "אני אמרתי אלהים אתם"

אחת מכוונות ימי ספירת העומר – עכשיו ספרנו "שלשה ושלשים יום לעומר" – הוא המלה השייכת לכל יום של הספירה בפרק סז בתהלים. מ"אלהים [יחננו]" עד הסוף, "כל אפסי ארץ"[ב], יש מט תבות, ומקובל שכל יום ויום מכוונים תבה אחת, לפי הסדר. היום הכוונה היא שם "אלהים".

זהו פרק מיוחד, ידוע שמציירים אותו בצורה של מנורה, שהיא "מקשה אחת" – נסביר בהמשך מהי "מקשה אחת" – פרק המנורה, שהיא סימן וסמל של עם ישראל. "בהעלותך את הנרות" – שבעת הנרות הם שבעה שרשי נשמה, כמבואר בלקו"ת של אדמו"ר הזקן. מענין שהשם היחיד – שם ה' – שמוזכר בפרק זה הוא רק שם אלקים, אין בו שם הוי', שם המיוחד, ולא אחד משאר השמות של הקב"ה, אלא רק שם אלקים. ודאי משמעותי שה"מקשה אחת" דווקא קשורה לשם אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם" – עם ישראל אמור להיות בעצמו אלקים. ככה לפני חטא אדם הראשון, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם". אחרי החטא התהפך, "אכן כאדם [הראשון] תמותון וכאחד השרים תפֹלו [קומה אלהים...]", אך הכוונה של הקב"ה שנהיה אלקים ממש.

האריז"ל אומר ש"אני אמרתי אלהים אתם" (= 1239 = 7 פעמים 177, אמונה-בטחון וכו') רומז לגילוי היחידה שבנפש. ברגע שיהודי זוכה לגלות את ה"יחידה ליחדך" הוא מיישם את הכוונה המקורית של ה' "אני אמרתי אלהים אתם". אכן, זהו פרק של שם אלקים, מאד משמעותי, שנזכה להיות אלקים, ואחד משמות אלקים שבו הוא הכוונה של היום, לג בעומר. זהו היום של רשב"י, בעל ספר הזהר, שבמקור נקרא "מדרש יהי אור" – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (השם "אלהים" שבפסוק זה הוא ה"אלהים" השלישי מתחלת התורה – "ברא אלהים... ורוח אלהים... ויאמר אלהים" – כמו ששם "אלהים" של לג בעומר, "גל עיני וגו'", הוא השם "אלהים" השלישי של פרק סז בתהלים).

שש הופעות שם אלקים בפרק – סוד בת עין

כמה הופעות של שם אלקים יש בפרק? שש סך הכל (כמו שיש שש פעמים אלקים ביום אחד של מעשה בראשית, וכמו שנראה שכל ששת שמות אלקים של פרק סז בתהלים כלולים ב"אלהים" הראשון, ה"אלהים" של "היום יום אחד לעומר", "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה", חסד שבחסד), שמתוכם ה"פ "אלהים" ועוד פעם אחת "אלהינו" (בסמיכות, "אלהים אלהינו").

לפי הסדר אלהים-אלהים-אלהים-אלהים-אלהינו-אלהים – בגימטריא בת עין. לכבוד הישוב הזה, המקום שאנחנו יושבים בו ביחד – מקום שמסוגל לקיים את הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם", שכל החבר'ה פה יהיו אלקים (ועד לקיום "[אני אמרתי אלהים אתם...] קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים", שרוח ההתנחלות הזאת תתפשט בכל העולם, "תנחל בכל הגוים"). כמה שנהיה בשפלות ככה נהיה יותר אלקים – שנזדהה עם הבת עין, ובכלל עם תורת הבעל שם טוב, ורבי מענדלע ויטבסקר, השפל באמת, ואדמו"ר הזקן שקבל את מדת השפלות וכו'.

הכל כלול ב"אלהים" הראשון ("חסד שבחסד")

שם אלקים בדרך כלל מזוהה עם מדת הגבורה, הצמצום, הדין. אבל הכי מענין כאן שהכוונה הראשונה, של "היום יום אחד לעומר", חסד שבחסד, היא "אלהים". אחרי פסוק הכותרת, "למנצח בנגינות מזמור שיר", הכוונה של מט הימים מתחילה מ"אלהים" – "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" (פסוק שכולו אומר חסד ומאור פנים. "אלהים יחננו ויברכנו" = ז פעמים חסד, כללות השבוע הראשון של ספירת העומר).

והנה, פלא, "חסד שבחסד" עולה "אלהים... אלהים... אלהים... אלהים אלהינו". נמצא שיחד עם כוונת "אלהים" של אותו יום, "חסד שבחסד"-אלהים עולה כל ששת שמות אלקים של פרק סז, בגימטריא בת עין כנ"ל, הכל נכלל ב"אלהים" של "חסד שבחסד", "יום אחד לעומר"! ואכן, "יום אחד לעומר" הוא יום הנפת קרבן העומר וראוי שכל ימי הספירה יהיו כלולים בו. ובהיות קרבן העומר מן השעורה, מאכל בהמה, בירור הנפש הבהמית, "איזהו גבור הכובש את יצרו", מובן למה השם של ה' השייך לעבודה זו הוא שם אלקים דווקא. והוא העבודה של "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", עבודת השפלות ושבירת הקליפה של הנפש הבהמית, כמבואר באגרת התשובה.

התגברות החסדים

איך הולך יחד ש"אלהים" הוא לא סתם חסד, אלא הפתיחה – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל" – והוא "חסד שבחסד"? בימי חג הפסח, זמן חרותנו, היום הזה – "יום אחד לעומר" – הוא היום השני של פסח. כלומר, בתוך הפסח הוא הגבורה. על זה מדברים הרבה פעמים, שה"חסד שבחסד", התעצמות עם החסד של ספירת העומר, חל בתוך פסח ביום שהוא הגבורה של החג. כבר מתחיל ליישב את התמיהה איך פותח בשם אלקים, שם הגבורה.

אלא מה? קשור לפרק החדש של הרבי, מ-יא ניסן, בו כתוב "הללו את הוי' כל גוים שבחוהו כל האומים. כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' לעולם הללויה". פרק המנורה מתחיל "אלהים", והוא "חסד שבחסד", "יום אחד לעומר" – כמו "יום אחד" של מעשה בראשית, "ויאמר אלהים יהי אור", הזכרנו את מדרש "יהי אור" – אומר שהוא-הוא התגברות החסדים, "כי גבר עלינו חסדו". מהי התגברות החסדים? מה שבעתיקא, בכתר, בפנימיות הכתר, "לית שמאלא... כולא ימינא". אין שם אלקים שהוא בבחינת שמאל, דין וצמצום – יש שם אלקים, אבל "כולא ימינא", יותר ימין מהימין, יותר חסד מהחסד, התגברות החסדים, חסד שבחסד, חסדים אין סוף, חסדים כל כך חזקים כמו "גבורות גשמים" שחודרים לעומק המציאות, לעומק הארץ. חסד יכול להשאר רק מקיף, מרחף על המציאות, אבל הגבורה של החסד היא כדי להחדיר את החסד לפנימיות המציאות, שהמציאות תתעבר כביכול מהחסד, כמו אשה הרה. על חדירת החסד לארץ, למציאות, בסוד "אמת מארץ תצמח" – שזו הגאולה האמתית והשלמה – כתוב "כי גבר עלינו חסדו ואמת הוי' [אותה אמת 'שמארץ תצמח'] לעולם הללויה". זהו סיום הפרק, הפרק הכי קצר בתהלים – קיז.

בכל אופן, זהו ההסבר למה ה"אלהים" הראשון הוא "חסד שבחסד", הכי חסד, "יום אחד".

"אלהים" השני – הילולת "השפל באמת"

מה שם "אלהים" השני? איזה מקום הוא? הוא המלה ה-16, שלפי הימים של ספירת העומר הוא א' אייר, כלומר, היום השני של ר"ח אייר. עיקר ימי הספירה הם חדש אייר, שאנחנו עדיין בתוכו, וכולו ספירת העומר – זו המצוה המיוחדת של חדש אייר. כמו שנראה, היום הראשון של אייר הוא שם "אלהים" וגם היום האחרון. ה"אלהים" האחרון בפרק הוא המלה ה-מד, כט אייר. גם א' אייר הוא "אלהים", גם כ"ט אייר הוא "אלהים", וגם היום, ח"י אייר, הוא "אלהים".

מה חשוב ב-א' אייר? הזכרנו הרגע – יום ההילולא רבא של רמ"מ מויטבסק, גדול צדיקי החסידות שעלה לארץ עם שלש מאות נפשות, זכותו יגן עלינו. היות שהוא שייך לחודש אייר הוא גם שייך לרשב"י של היום. הוא חתם את עצמו "השפל באמת". לא כולם יודעים, אבל כתוב שבהיותו בחו"ל הוא חתם עצמו רק "השפל", והחידוש שכאשר עלה לארצנו הקדושה והתעצם עם ארץ הקדש (מדת השפלות בעצם כנ"ל) הוא הוסיף לחתימה – ואצל צדיקים הכל אמת לאמתה, במיוחד אצלו – הוא הוסיף את ה"באמת" לחתימה. איזו אמת? "אמת מארץ תצמח" – מארץ ישראל (מדת השפלות). הצמח, שהוא המשיח, צומח מתוך מדת השפלות.

דווקא כאן, ככה מוסבר בחסידות, הוא הגשים את היחוד של זו"נ, שבלשון הזהר של השבוע – בעצם של פרשת בחקתי, תיכף נסביר את הקשר של בחקתי לל"ג בעומר – כתוב שעיקר עבודת ה' היא לעשות שם, "ויעש דוד שם". ככה דורש רשב"י, בעל ההילולא של היום. מה שעושים בעולם הזה הוא שם – עושים שם. "לעשות" היינו לתקן – מתקנים את השם של ה' (ומבואר בלקו"ת של אדה"ז שלעשות היינו גם להכריח, כמו "גדול המעשה כו'" הנאמר בהקשר למצות הצדקה, המצוה שעל ידה עשה דוד שם, כמו שיתבאר. והיינו שאנחנו מעשים את ה', מכריחים כביכול את הקב"ה להוריד שפע ברכה לעולם, שהרי "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו [ועל כל העולם כולו שמתקיים בזכותו] מן השמים [שם מים-שפע, ויעש דוד שם]"). איך? כשמחברים את האמת עם השפל, שיהיה "השפל באמת"[ג]. מדת השפלות היא פנימיות ספירת המלכות, "והייתי שפל בעיני", מדת דוד המלך בפני עצמו – המדה העצמית של דוד, המלכות. "שפל באמת" היינו שהשפלות מיוחדת עם מדת האמת – או יסוד, "חותמו של הקב"ה אמת", או תפארת, "תתן אמת ליעקב". איך שלא יהיה, זהו יחוד זו"נ – לעשות שם, לייחד את השם. שוב, זהו הזהר של פרשת בחקתי.

קשר לג בעומר לפרשת בחקתי

כבר נסביר: הרי היום אנחנו בפרשת בהר כאן בארץ. רק בשבוע הבא יהיה בחקתי, אבל בהרבה שנים פרשיות בהר-בחקתי מחוברות יחד, וגם בנוגע לשנה הזאת, כל ל"ג בעומר קשור בעצם לפרשת בחקתי, כך כתוב.

"אם בחקתי תלכו ומצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתתי שלום בארץ וגו' ונתתי משכני בתוככם". שלש פעמים "ונתתי" – גשמיכם-שלום-משכני, ר"ת גשם, הכל הגשמת היעוד של "והיה הוי' למלך על כל הארץ". צריך גשמיות, שלום ומשכן – הכל מותנה ב"אם". הפשט הפשוט של "אם" הוא תנאי. יש בחז"ל עוד שני פירושים ל"אם", אבל הפשט הוא תנאי – "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", תקיימו את התנאי, אז "ונתתי גשמיכם וגו'". בפסוק הזה, שפותח את פרשת בחקתי, יש לג אותיות.

אם מתחילים לספור מפרשת בראשית כל פרשת בחקתי היא הפרשה ה-לג בתורה. בהר – בהר סיני – היא ה-לב, פרשת ה-לב של התורה (היינו בהירות בלב, "לבי ראה הרבה חכמה"). פרשת בחקתי היא ה-גל של התורה, "גל עיני ואביטה", תורת רשב"י.

יש 33 אותיות בפסוק, זו הפרשה ה-גל, ויש עוד רמז חשוב – "אם בחקתי", שם הפרשה, עולה לג במשולש, סכום כל המספרים מ-1 עד 33. הרי בספירת העומר לא סופרים 'היום יום שני לעומר' אלא דווקא "היום שני ימים לעומר", "שלשה ימים", "ארבעה ימים". כתוב שאלה ימים מצטרפים – ביום השני כבר ספרנו "יום אחד" ו"שני ימים" (לא יום שני), אז יש כבר שלשה ימים, ביום השלישי עוד "שלשה ימים" אז יש כבר ששה. כשמגיעים ל-לג בעומר, היום, ספרנו 561 ימים, שוה "אם בחקתי" – המשולש של גל. היות ש-גל הוא מספר לא זוגי אז המשולש שלו היינו הוא כפול הנקודה האמצעית שלו – גל פעמים טוב (לג בעומר הוא יום הטוב לעומר החל מהסוף, ממלכות שבמלכות, שבסוד המשכת האורות המקיפים הוא חסד שבחסד, כמבואר בכוונות האריז"ל. רק ב-לג בעומר קיימת תופעה זו שכפל-הכאת ה"אור ישר" שלו ב"אור חוזר" שלו שוה משולש עצמו, ודוק). הרמז הראשון לקשר בין טוב ל-גל הוא ב"טוב" המקורי של התורה – "[וירא אלהים את האור כי] טוב", המלה ה-גל מתחלת התורה, מבראשית. שוב, גל פעמים טוב שוה המשולש של גל, "אם בחקתי".

כלומר, יש כבר חזקה, שלשה רמזים מובהקים, של קשר בין גל לבין פרשת "בחקתי" דווקא. יש עוד כמה וכמה דברים קצת יותר מורכבים, אבל כבר השתכנענו שפרשת "אם בחקתי" שייך בעצם ל-לג בעומר.

נוסיף עוד רמז חשוב, הקשור לכוונת שם "אלהים" ב-לג בעומר: לפי האתנחתא, הפסוק הראשון של פרשת בחקתי מתחלק "אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" – תחלת וסוף כל משפט, "אם... תלכו, ואת... אתם" = 1345, כתר כל הכתרים, ראה לקמן, ואילו התבות שבאמצע, "בחקתי... מצותי תשמרו ועשיתם" = 2838 = גל פעמים אלהים, כוונת לג בעומר!

שמחת רשב"י – אחדות עם ישראל מכח השפלות

הברכות של "אם בחקתי תלכו" הן כל מה שרשב"י רוצה – הוא רוצה להמשיך ברכה לעם ישראל. לכן כל היהודים אוהבים את רשב"י ואוהבים לנסוע למירון. אנחנו גם צריכים לעשות יחוד במחשבה שלנו – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" – שאנחנו יחד עם רבבות עם ישראל שנוסעים הלילה לרשב"י למירון. היות שאנחנו בכלל מחזיקים מראש לא-מקומי כל המקומות מתחברים (כל נקודות האור-האמונה מתחברות לשטח רחב, ועד למרחב העצמי, כמו שיתבאר), רק תלוי במחשבה שלנו, היסוד של תורת הבעל שם טוב.

שוב, רשב"י הוא רבי שמח, כמו שפתחנו, וגם רבי שמכח השמחה שלו הוא מאחד את כל עם ישראל, את כל הפלגים שיש בעם ישראל, כל המפלגות, מלה שנואה לחסידים (היות שהוא לשון פילוג ופירוד זמ"ז). רשב"י מאחד את כולם יחד. איך מאחדים את כולם יחד? צריך להגיע למכנה המשותף. איך מגיעים למכנה המשותף? על ידי שפלות, ככה כתוב בחסידות. אם רוצים להגיע לאחדות תלוי בשפלות, כי שפלות היא המכנה המשותף – הנמוך ביותר – ואז כולם אותו הדבר. מתוך זה גם, כתוב בחסידות, מגיעים למסירות נפש – מסירות הנפש של עם ישראל תלויה בשפלות ואחדות, הכל הא בהא תליא.

"אם" – תנאי, הלואי, תחנונים

היינו באמצע הדרוש של ששת שמות "אלהים" בכוונת פרק המנורה של ספירת העומר, הארכנו בשני – א' אייר. השלישי הוא היום, לג בעומר, ח"י אייר[ד]. אחר כך, מ-לג בעומר, ה"אלהים" הבא הוא היום ה-מא – מה המיוחד בו? "יסוד שביסוד". כמו שהיום הוא "הוד שבהוד" יום ה-מא הוא "יסוד שביסוד" – יש זיקה ביניהם. מא היינו "אם", המלה הראשונה של הפרשה, "אם בחקתי"[ה].

אמרנו שכל הפרשה היא "אם [בחקתי]". חוץ מהפשט של "אם", לשון תנאי, אמרנו שיש שני פירושים בחז"ל. פירוש אחד הוא "הלואי". איזו עוד מלה דורשים כ"הלואי"? "כן בקדש חזיתיך". כך מפרש הבעל שם טוב, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים" בגלות, והלואי ש"כן בקדש חזיתיך" תיכף בגאולה האמתית והשלמה, שעצמת הגעגועים והמסירות-נפש שהיו בגלות לא יאבדו אלא ישארו. אם כן, הבעש"ט דורש "כן" כ"הלואי". בחז"ל, מובא בחסידות, דורשים גם את "אם" כ"הלואי". כלומר, אם-כן, צמד, ניב, הוא פעמיים הלואי. הלואי אותיות אליהו – אליהו הנביא זכור לטוב שיבוא ויבשר לנו את הגאולה.

איזה עוד פירוש יש ל"אם"? דומה אבל אחר. כמו שה' אומר הלואי בחקתי תלכו – ה' רוצה מאד, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ה' רוצה לתת לנו כל טוב סלה, כל הברכות, גשמיכם-שלום-משכני, עד "ואולך אתכם קוממיות". יש פירוש שה' אומר "הלואי", אבל יש פירוש אחר ש"אם" הוא לשון תחנונים. מה זה הלואי? באידיש אומרים "איך ווינש זיך", אני מייחל, מאחל לעצמי, שיהיה כך וכך. יותר מזה, יש פירוש ש"אם" לשון תחנון, שהקב"ה ממש מתחנן לנו "בחקתי תלכו" – עוד יותר חשק וכורח להשפיע את כל הברכות בגשמיות וברוחניות, בעיקר בגשמיות.

הבעש"ט אומר שקודם צריך לעשות ליהודי טובה בגשמיות ורק אחר כך ברוחניות. מאיפה לומדים זאת? מהפרשה – קודם "גשמיכם", אחר כך "שלום", הממוצע המחבר בין גשמיות לרוחניות, ואז "משכני" שהוא עצם הרוחניות. אחר כך מתבוננים שר"ת "גשמיכם... שלום... משכני" הוא גשם – הכל כלול בגשמיות. גשם (343) היינו "אור שבעת הימים" – שבע פעמים שבע פעמים שבע, כל מט ימי הספירה עם עוד דרגה אחת של התכללות, כמו שנסביר בהמשך.

בכל אופן, יש "אם" שהוא תנאי, "אם" שהוא הלואי, ועוד יותר מזה, "אם" שהוא תחנונים. אם רק נעשה את החשבון הזה – אם-תנאי-הלואי-תחנונים – נראה שיוצא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". משהו מכוון מאד – "אם" היינו אמא, "אם לבינה תקרא", "אמא עילאה מקננא בכורסיא". כורסיא הוא התנאי, עולם הבריאה. הלואי הוא הרגש של עולם היצירה. תחנונים הם עולם העשיה, המלכות. שוב, תנאי הוא שכל, הלואי היינו מדות-רגש, תחנונים הם תפלה, מלכות המקננת בעולם העשיה. זהו סוד אם-תנאי-הלואי-תחנונים.

והנה, רק תנאי-תחנונים (שני פירושי "אם" העיקריים) = 1025 = 25, כה, פעמים אם, וביחד עם "אם" = הוי' פעמים אם (סוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" כנודע). והוא עולה "[אם] בחקתי [כ פעמים הוי']... מצותי [כא, אהיה, פעמים הוי']"!

צדיקי "יסוד שביסוד"

הגענו ל"אלהים" השלישי, לג בעומר, והרביעי, יסוד שביסוד. רואים שהצדיקים הכי גדולים של חדש אייר קיימו את ה"אני אמרתי אלהים אתם", הם גילו את ה"יחידה ליחדך". מי הצדיק של יסוד שביסוד? חוץ מזה שכל שנה חוגגים בשכם, אצל יוסף הצדיק – יהי רצון שיחזור אלינו השנה לגמרי, שנוכל לעשות "יסוד שביסוד" בעוד שמונה ימים בנחת בקבר יוסף הצדיק, שגם יקום לתחיה לכבוד זה.

בחב"ד זהו היארצייט של רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול של חסידות חב"ד – התמצית, כמו שמן, שמן התמצית של חסידות חב"ד הוא רבי אייזיק.

לפני כן זהו היארצייט של רבינו סעדיה גאון וגם של הרמח"ל וגם של הרבי מזווהיל. כתוב שרבינו סעדיה גאון התגלגל במורנו הבעל שם טוב. כמו שאנחנו תמיד אוהבים לומר, קצת בבדיחותא, שרבינו סעדיה גאון על פי פשט לא האמין בסוד הגלגול, גלגולי נשמות, עד שבא הבעל שם טוב ואמר שאני הגלגול שלו. שייך למה שנסביר בהמשך. הבעל שם טוב באמת לא גילה את הגלגול. האריז"ל גילה את הגלגולים, אבל דרך העבודה של הבעש"ט היא לא לגלות את הגלגול – כדרך הרס"ג שלא אהב גלגולים. למה הוא לא אוהב גלגולים? כי יכולים להגביל את האדם. צריך לחיות חיים שהכל פתוח, אין לי שום מגבלות, שום דבר לא סוגר אותי – אני פתוח, פתיחות. כידוע מתוך פתיחות באים להזדהות ומהזדהות באים להתכללות – עוד נסביר.

יסוד שביסוד ומלכות שביסוד – מילה ופריעה

אחר כך יש מיד "אלהינו", יום ה-מב של הספירה, המלכות של היסוד. יש לה שם מיוחד – עטרת היסוד. "אלהים" הוא היסוד שביסוד, יום ה-מא, אם, ויום ה-מב – רומז לשם מב, שגם מכוונים בספירת העומר – הוא המלכות שביסוד, עטרת היסוד, שרש כנסת ישראל.

"מל ולא פרע כאילו לא מל" – ה"מל" הוא יסוד שביסוד ו"פרע" כדי לגלות את העטרה, המלכות שביסוד. "פרע" היינו להגיע לרע הנעלם, שבלא מודע. לחתוך את הרע הגלוי זו עבודת התשובה שכל אחד יכול וחייב לעשות – "מל". כדי להגיע לקרום הדק השקוף, הרע הנעלם, צריך סיעתא דשמיא – "ומל הוי' אלהיך את לבבך". ה"מל" הוא מה שאתם יכולים וחייבים לעשות, "ומלתם את ערלת לבבכם", וה"פרע" הוא מלמעלה, ובכל אופן ההלכה היא ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – אלה יסוד שביסוד ומלכות שביסוד, עצם היסוד ועטרת היסוד.

מיקומי השמות – אמונה ובטחון

אחר כך בא ה"אלהים" האחרון בפרק, הששי, עוד שתי מלים הלאה – "יברכנו אלהים". התבה ה-מד של הפרק, שכנגד כ"ט באייר, היום האחרון של חדש אייר. אם כן, ה"אלהים" הראשון הוא חסד שבחסד, בפסח, ואחר כך כולם בימי אייר – ביום הראשון של אייר, היום האחרון של אייר, ובאמצע יש לג בעומר, יסוד שביסוד ומלכות שביסוד. כוונה ממש מופלאה, יפהפיה.

נעשה עוד רמז: יש את היום ה-1 של הספירה, יום ה-16, יום ה-33, יום ה-41, יום ה-42 ויום ה-44. כמה יחד? 177. יש נושא מאד חשוב ויסודי שמדברים עליו השנה הזאת – אמונה ובטחון. 177 = אמונה-בטחון. אלה שתי מדות היסוד של תיקון הנפש, שעולות יחד 177.

ב. דרשת פסוק "בחקתי"

"בחקתי" חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים

חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ כדי להפוך ל"מהלך"

על הפסוק הראשון של פרשת בחקתי, "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו", גם "בחקתי" לשון רבים, מיעוט רבים שנים, וגם "מצותי" לשון רבים, מיעוט "מצותי" שתים. על הזהר, דברי רשב"י, של תחלת פרשת בחקתי יש פירוש מאבא של הרבי, רבי לוי'ק, שמסביר על פי הלקו"ת של אדה"ז ש"בחקתי" – מיעוט רבים שתים – היינו שתי חקיקות בנפש, חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים. חקיקה היא בשביל לעשות כלי. תכלית הכלי היא שקיעה – שקע, בית קיבול. כדי לעשות את בית הקיבול צריך חקיקה מבפנים, אבל עוד לפני שעושים את בית הקיבול עצמו – החלק הקעור של הקערה, של הכלי – צריך חקיקה מבחוץ, לתת לכלי צורה כללית מבחוץ.

נסביר: יש בענין דרוש בלקו"ת, ד"ה "אם בחקתי" השני, ובקיצור ההסבר הוא שהכלי הוא הנפש הבהמית – צריך לעשות ממנה כלי, שתכיל אור אלקי – וצריך לעשות לה חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים. אחרי שתי החקיקות, "אם בחקתי", אז "תלכו", אפשר להיות "מהלך". קשור גם להילולא דרשב"י, ש"האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא דמיא". בעולם העליון יש רק עומדים, "שרפים עומדים ממעל לו", אבל אנחנו יורדים לתוך העולם הזה, עם כל הלחץ העצום שלו, כמו מים בגידים התת-קרקעיים, שנעשים מים חיים מכח הלחץ התת-קרקעי, כך הנשמה יורדת לעולם הזה כדי להפוך להיות "מהלך", בבחינת "באר מים חיים". "כבי הילולא דמיא" – איזו הילולא? הילולא דרשב"י, חתונה. כדי להיות מהלך צריך קודם שתי חקיקות – "אם בחקתי תלכו".

חקיקה מבחוץ – התפעלות ('לגלות את אמריקה')

במלה אחת, החקיקה מבחוץ היא התבוננות שמולידה בנפש התפעלות אלקית. היא עדיין לא אהבה. עיקר הווארט כאן שיש חילוק בין קיום מצות אהבת ה', "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכך נפשך ובכל מאדך", שגם תלוי בהתבוננות, אבל ההתבוננות הראשונה – דרך החסידות בכלל ודרך חב"ד בפרט – היא התבוננות ברוממות א-ל מתוך שפלות האדם. "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". מתוך ההתבוננות ברוממות א-ל, כאשר אומרים פסוקי דזמרה (לשון "מזמר עריצים") מרגישים את הנוכחות של הקב"ה – שה' נמצא, ה' אין סוף, ה' גדול, מרגישים את גדולת הבורא ויש התפעלות.

משהו מאד חשוב בחסידות, שהחויה הראשונה של הקדושה היא התפעלות – להתפעל ממציאות ה', כאילו שאחד גילה את אמריקה. זו חויה של כל בעל תשובה, וכולנו צריכים להיות בעלי תשובה. צריך גם להגיע לכך ש"בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". מהו בעל תשובה? מי שמגלה את אמריקה, יש לו חויה כזו. הוא עוד לא אוהב את ה', אבל הוא מתפעל מגילוי אור חדש שעד עכשיו הוא לא ראה אותו.

כתוב שההתפעלות מאלקות היא מה שעושה את החקיקה מבחוץ. מהי החקיקה מבחוץ? היא מורידה-כורתת את יניקת החיצונים שמטמטמים את הלב. לכן כתוב "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". מתוך "רוממות אל", ההתפעלות מהאלקות, כורתים את יניקת החיצונים, כורתים את הרע שנדבק אלי. לכל בן אדם נדבק הרבה רע וצריך לכרות אותו, להפריד אותו ממני. איך מפרידים את הרע? על ידי עצם ההתפעלות האלקית. אני עדיין לא אוהב את ה', לא ירא את ה' – אני מתפעל מהאלקות. כתוב שהתפעלות זו מפרידה את הרע שנדבק לחיצוניות של האדם. זהו הגדר, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, של חקיקה מבחוץ.

חקיקה מבפנים – ע"י התבוננות ק"ש וקיום חוקים – אהבה ותשוקה

אחר כך יכולה להיות חקיקה מבפנים, שהיא כבר ההתבוננות של ברכות קריאת שמע, אבל בפרט – הוא אומר – צריך לשמה לקיים מצוות, ודווקא מצוות שהן חוקים, "אם בחקתי תלכו", שאין להם טעם, מצוות שהן למעלה מטעם ודעת. יש תריג מצוות דאורייתא ועוד ז מצוות דרבנן – סה"כ תרך עמודי אור, כתר – אבל יש מצוות מיוחדות, כמו פרה אדומה, ששרשן בכתר שבכתר ועליהן כתוב "אין טעם לרצון" (גם לא טעם כמוס), מקור הרצון (סוד הגלגלתא כמבואר בחסידות, מקור הגילוי של "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". גלגלת = שמעון, סוד רשב"י) שאין בו טעם כלל. יש ביטוי "כתר כל הכתרים" (ר"ת ככה, שם קדוש, והוא עולה 1345 כנ"ל, 1000, ישראל בעל שם טוב, ו-345, משה, כנודע) – יש מצוות שבאות מאותו מקום וצריך לקבל אותן בקבלת עול מלכות שמים טהורה. אז, עם אותיות קריאת שמע (שבהן רמוז רבי שמעון: "שמע ישראל י-הוה אלהינו י-הוה אחד", אותיות 17-11-3-2-1, 17, טוב, ועוד 17, טוב, וביחד עם שמעון = 500, "פרו ורבו" שהוא חלק המילוי של שם ש-די: שין דלת יוד כנודע), עושים את החקיקה מבפנים.

מהי חקיקה מבפנים? שאדם באמת נמשך, יש לו העלאת מ"נ. חקיקה מבפנים היא כמו בית הרחם, בית קיבול שמעלה מ"נ, "ואל אישך תשוקתך" – אהבה אמתית לקב"ה. נקח דוגמה: יש שבחורה מתפעלת מאיזה בחור – היא עוד לא מתאהבת בו ממש, אבל היא מתפעלת ממנו, היא גלתה משהו. צריכה להיות התפעלות כזו – קודם כל להתפעל ממנו. ההתפעלות מנקה משהו מבחוץ. אבל אחר כך החקיקה מבפנים היא כבר התשוקה, "לשם יחוד", לעשות "שמא קדישא" בלשון הזהר של פרשת השבוע, להשלים את השם.

"מצותי" "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי" נקודות אמונה וקו בטחון

"ואת מצותי תשמרו" – שתי מצוות בספירת העומר

עוד פעם, זו עבודת "אם בחקתי תלכו", שצריכים לעשות שתי חקיקות כדי להלך, כדי לקיים את "האי עלמא דאזלינן מיניה כבי הילולא [דרשב"י] דמיא". אחר כך מה עבודת "ואת מצותי תשמרו", שתי מצוות? כתוב שבקשר לספירת העומר שתי המצוות הן "מצוה לממני יומי" ו"מצוה לממני שבועי". יש בספירת העומר שתי מצוות וצריך לשמור את שתיהן – צריך לספור את הימים וצריך לספור את השבועות. כמו שעשינו היום, "היום שלשה ושלשים יום שהם ארבעה שבועות וחמשה ימים לעומר". במשפט הזה מקיימים שתי מצוות, "ואת מצותי תשמרו", "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי".

הופעות "יומי" ו"שבועי" בימי הספירה

נעשה חשבון: בכל מט הימים של ספירת העומר – נראה אם מישהו יכול לעשות מהר – כמה פעמים אומרים את המלה "יום"? ביום הראשון אומרים "היום יום אחד לעומר", ביום השני "היום שני ימים" – בכל ימי השבוע הראשון אומרים "יום" פעמיים, אבל ברגע שמגיעים ליום השמיני כבר "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר", שלשה ימים. ביום הארבעה עשר אני כבר אומר "היום ארבעה עשר יום שהם שני שבועות לעומר", אין עוד יום, אומרים רק פעמיים. השאלה כמה אומרים בכל הימים? החשבון הוא שש פעמים שש פעמים שלש ועוד שלש עשרה פעמים שתים. כמה 'ימים' אומרים מהתחלה עד הסוף? 134. "מצוה לממני יומי" – לפי פשט לא בדיוק, כי היום השלישי כבר בתוך ה"שבועי" – אבל סך הכל מזכירים 134 פעמים "יומי".

כמה פעמים אני אומר את המלה שבוע בספירת העומר? פעם ראשונה ביום השביעי, ואחר כך כל יום עד הסוף פעם אחת – 43 פעמים. אם כן, יש כאן שתי מצוות, "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", אומרים 134 פעמים יום ו-43 פעמים שבוע, 177, אמונה-בטחון, מיקומי שמות "אלהים" בפרק המנורה שמכוונים בימי ספירת העומר (שבהם חלוקת 43 ו-134 הוא כך: 1 ועוד 42 = 43, השאר = 134).

ימים של אמונה ושבועות של בטחון

לפני הפסקה של עוד שירה, צריך להבין את הענין של "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי" – איך קשור לאמונה-בטחון. צריך לומר ש"מצוה לממני יומי" היינו אמונה ו"מצוה לממני שבועי" היינו בטחון. צריך לספור את הימים – כל יום שאני סופר הוא אמונה, להאיר את האמונה ולחזק את האמונה בנפש בימי ספירת העומר. אבל לא מספיק כל פעם עוד נקודת אמונה ועוד נקודת אמונה – צריך לחבר את הימים יחד. מהם "שבועי"? לקחת את הימים ולחבר אותם ליחידה אחת.

כשמתבוננים – זו התבוננות מאד חשובה כדי להבין מהם אמונה ובטחון. אמונה היינו נקודות אור, שאדם זוכה לגלות את האמונה שלו בה'. בטחון הוא מתוך אמונה מצטברת, כמו שאמרנו שכל הסוד של ספירת העומר הוא הצטברות. "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי" הוא כי היומי, נקודות האמונה, מצטברות לשבועות, וברגע שיש שבעה ימים יחד, כמו שרש"י מדגיש ואפילו מתרגם לצרפתית, ש"שבעת ימים" בכל התורה היינו יחידה אחת, מציאות אחת, מקשה אחת, בדיוק כמו שבעת קני המנורה – שבעה, אבל "מקשה אחת". מדת הבטחון בנפש היא ה"מקשה אחת" של נקודות האמונה (בטחון ועוד מקשה = "בחקתי", כ"פ הוי' ב"ה). כל מה שקורה אתי בחיים אני צריך להאמין שהכל מה', הכל לטובה, כל יום ויום, אבל זה עדיין לא בטחון. בטחון הוא מקשה של לפחות שבע אמונות יחד.

איך אני יודע שבטחון הוא מקשה? כי בטחון לשון טח, "וטח את הבית", "בטח", "וישבתם לבטח". זהו ההמשך של "אם בחקתי תלכו". בטח היינו "וטח את הבית", להדביק יחד.

להתקדם מנקודה לקו ושטח (גיור החכמות)

גם בתור חויה, יש חויה של נקודות-נקודות בעבודת ה'. אם אדם עובד נקודתי, שכל יום הוא עבודה אחרת, גם יכולתו להווצר אצלו סתירות בין הנקודות – הוא יכול לצאת אפילו קצת מבולבל מכל נקודות האור שלו. מהו עולם הנקודים בקבלה? עולם התהו, שבסוף נשבר כי הוא רק נקודות, נקודות-נקודות.

מתי אנחנו מסבירים את ההבדל בין גישה 'נקודתית' למציאות לגישה 'מקשית' למציאות? כשמדברים על מאמר חז"ל המפורסם שקשור למהפכה הרביעית, אור לגוים, ולגיור כל המדעים – "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". מסבירים ש"חכמה בגוים תאמין" היינו שלוקחים נקודות נקודות. כמו גיור – אי אפשר לגייר הרבה גוים יחד, צריך לגייר נקודתי, אחד-אחד, לראות שאדם זה מאה אחוז כן, באמת רוצה להדבק לעם ישראל, אז מגיירים אותו כהלכה. בארץ הכוזרי גיירו עם שלם ולא החזיק מעמד. משה רבינו הוציא ערב רב ולא החזיק מעמד. שלמה המלך התחתן עם אלף נשים וגם לא החזיק מעמד. כל נסיון לגייר הרבה יחד לא החזיק מעמד. למה? כי הגוי עד שלא מתגייר הוא בעצם נקודתי, וגם החכמה שלו נקודתית – לכן "חכמה בגוים תאמין", אפשר כל פעם להוציא איזו נקודת אמת כדי להאמין, להכניס תחת כנפי האמונה שלנו, כמו שמוסבר.

לעומת זאת, תורה היא מרחב של כל הנקודות יחד – כל המצוות, כל תריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן, כתר מצוות, הכל מקשה אחת, דרך חיים. יוצא מכאן שיכול להיות גוי מאמין. אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים" והוא גם "אב המון גוים" – יתכן שגוי מאמין בה'. הבעש"ט אמר שיש גוים שמאמינים בה', לא חידוש. אבל בטחון – לקחת את כל האמונה, את כל נקודות האמונה ולעשות מהם מקשה – לעשות מהן קו ושטח, ספירה ופרצוף – לצאת מעולם הנקודים ולהגיע לעולם התיקון, זהו היחוד היהודי, זו התורה, ה"מצוה לממני שבועי". כל זה היה להסביר את הווארט של "ואת מצותי תשמרו", שתי מצוות, שבספירת העומר היינו "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי".

רק רמז אחד ש"מצוה לממני יומי" היינו אמונה – "מצוה לממני יומי" בגימטריא 377, אמונה במספר קדמי. ה"יומי" הם נקודות אור של אמונה, אבל החידוש הוא בטחון – רק שאי אפשר בטחון בלי אמונה קודם כל. גם אי אפשר עולם התיקון בלי עולם התהו קודם – שם יש אורות מרובים, רק שהם אורות נקודתיים.

"ועשיתם אתם" שתי כוונות "אחד" בק"ש

"ועשיתם אתם" – בנין קוב"ה (מספירה לפרצוף) ושכינתיה (מנקודה לפרצוף)

רק נסיים עם סוף הפסוק: אמרנו ש"אם בחקתי תלכו" היינו שתי חקיקות, מבחוץ ומבפנים, ו"ואת מצותי תשמרו", שתי מצוות של "לממני יומי" ו"לממני שבועי". מה זה "ועשיתם אֹתם"? כתוב בזהר "אַתֶם כתיב" – אותם בלי ו, אתם, כאילו אתם עושים אותי. מה פירוש? עושים את יחוד קוב"ה ושכינתיה. מתי יכול להיות יחוד זה, שעושים-מתקנים אותי? כאשר כל פרצוף מתוקן בפני עצמו.

המלכות, גם בעולם האצילות של התיקון, מתחילה רק מנקודה אחת. יש מחלוקת בין המקובלים אם הנקודה הזו של המלכות, הנקודה המקורית, היא כתר המלכות או המלכות שבמלכות. איך שלא יהיה, זו רק נקודה אחת. ז"א – שצריך לחבר זו"נ, קוב"ה ושכינתיה – מתחיל משש נקודות, ו"ק, וצריך להוסיף לו עוד ארבע מדרגות, כחב"ד. מה הסימן? למלכות צריך להוסיף ט ספירות, בגימטריא אח, ולז"א צריך להוסיף ד ספירות.

אם עשר ספירות הן בסוד פרצוף, ו"ק הוא בסוד ספירה ונקודה אחת היא סוד נקודה – יחסית. הסוד הוא נקודה-קו-שטח או נקודה-ספירה-פרצוף ועיקר התיקון – שתלוי בנו, "ועשיתם אתם", כמו שכתוב בזהר – הוא שאנו נעשה ממנו פרצוף, על כך כתוב תנאי-הלואי-תחנונים. שאני, הקב"ה, אהיה פרצוף – תלוי בכם. אם תעשו ממני פרצוף – שני פרצופים, פרצוף המלכות ופרצוף ז"א – יהיה יחוד. אם המלכות רק נקודה והז"א רק קו אי אפשר להזדווג. להזדווג רק עשר ועשר – הבן והבת צריכים לגדול, להגיע לפרקם, להתבגר. מי מבגר? מי עושה פרצוף? "אתם", "ועשיתם אתם", אֹתם היינו אתם. צריך להוסיף למלכות 9, שהופכת מנקודה לפרצוף, וצריך להוסיף לז"א 4, שאז הוא הופך מספירה לפרצוף, ואז שני הפרצופים יכולים להזדווג יחד ומתקיים "ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם" עד "ואולך אתכם קוממיות".

כוונות "אח-ד" בלילה וביום

לכאורה מה שאמרנו הרגע הוא ההיפך מהפירוש של "הוי' אלהינו הוי' אחד". יש הרבה פירושים ל"אחד", וכאן הפירוש הוא שכד שיהיה יחוד צריך להוסיף אח לנוקבא ו-ד לז"א, אבל זה הפוך מההסבר תמיד. תמיד כתוב ש"אחד" הוא אח-ד, אח היינו ט"ס דז"א ו-ד הנוקבא. ממש הפוך!

ידוע שבקריאת שמע יש שתי מצוות במצוה אחת. צריך לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובקר. עכשיו אומרים חידוש יפה, שיש כוונה אחרת ב"אחד" – שמתחלק ל"אח-ד" – בלילה וביום. "אחד" בלילה מקדים את תיקון הנוקבא לתיקון הזכר, שעלינו להוסיף אח ספירות לנוקבא ו-ד ספירות לזכר, "ועשיתם אתם", לעשות מהנקודה קו ושטח, ספירה ופרצוף, ואז יכולים להזדווג. אבל ה"אחד" של היום הוא כבר במצב מתוקן, ש"אח" הוא הז"א, מתחילים מהזכר, "זכר חסדו" – ביום מתחילים מהזכר ובאים לנקבה. בלילה, "ממשלת הלילה", המאור הקטן, מתחילים מתיקון הנוקבא. שוב, יש לנו פה שני פירושים מאד יפים של אח-ד במלה "אחד" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

רמז רבי שמעון בזהר בחקתי

עוד נקודה אחת לסיום הדבר הזה: חדש אייר הוא חדש המרכבה, אייר מלא ר"ת אברהם-יצחק-יעקב-רחל. אברהם-יצחק-יעקב היינו ז"א, שלש המדות העיקריות של ז"א, והם כנגד אותיות י-ה-ו שבשם. רחל היא ה-ה האחרונה של שם הוי'. כתוב ש"ועשיתם אתם" צריך להשלים את ה-יהו של ז"א ואת ה תתאה של רחל ולחבר אותם יחד ואז נקרא "שמא קדישא" ובזכות זה "ונתתי גשמיכם בעתם" וכל הברכות.

נראה איפה רבי שמעון, שאמרה את הכוונה הזו, מסתתר בתוכה: הוא אומר בתחלת פרשת בחקתי שצריך לחבר את יהו של הז"א עם ה-ה של המלכות וזה עושה "שמא קדישא", נקרא שאנחנו מתקנים, עושים פרצוף, מהזכר והנקבה, ואז יש "אחד", כמו "והיו לבשר אחד", ואז יש שפע ברכות לכל העולמות, כמו שאומרים בספירת העומר "שפע רב בכל העולמות". יהו עולה 21, שם אהיה, ו-יהו ברבוע עולה אמת. אמרנו שאמת היא תפארת או יסוד, שתי הספירות העיקריות של הז"א, של הזכר – יהו ברבוע. כמה עולה ה תתאה ברבוע? 25, כה, "כה אמר הוי'". "כה" היא מדת המלכות בכל מקום בקבלה. יהו ברבוע ועוד ה ברבוע עולה רבי שמעון. כאן רבי שמעון רומז לעצמו, כמו בתחלת הזהר – "בריש הורמנותא דמלכא", אותיות רשב"י – כך בהרבה מקומות, במיוחד מקומות עיקריים בזהר, רבי שמעון רומז לעצמו. כאן היינו יהו ברבוע ועוד ה ברבוע, ה"שמא קדישא" שהוא מתאר בתחלת הפרשה.

שפלות – קבלת עול

לגבי השקע, עוד מלת סיום: מהו שקע? שקע הוא החקיקה מבפנים, התכל'ס, שיהיה בית קיבול, שיהיה רחם. שקע הוא שפלות-קבלת-עול. זו כבר התחלה של השיחה הבאה בעזרת ה'. יש הרבה ששואלים – הרי כל החסידות, הבת עין ופרי הארץ, רבי מענדלע ויטבסקער, העיקר שפלות. בחב"ד אומרים בטול, אבל איפה השפלות? מי שיודע מה זה באמת חב"ד יודע שהכל מבוסס על שפלות, אבל לא תמיד אפשר למצוא מלה זו כל כך נפוצה בכתבי הקדש של החסידות. במיוחד מי שקשור לרבי – איפה השפלות בכל השיחות והמאמרים של הרבי? איפה נמצאת השפלות? מהי השפלות אצל הרבי?

השפלות אצל הרבי היא קבלת עול. קבלת עול היא שקע. היא גם תיקון הברית – אָן-בליטות. מהו פגם הברית? בליטה של קליפה. מהו תיקון הברית? שבמקום לבלוט אתה שוקע. ברגע שאתה שוקע אתה מזמין-מושך לעצמך את ה"חותם בולט" של עצמות קוב"ה, כמבואר בחסידות. מה זה "בחקתי"? חקה שצריך לקיים מתוך קבלת עול, כי איני מבין למה. דבר שאיני מבין למה אני צריך לקיים מתוך קבלת עול. מהי קבלת עול? שפלות. זהו גם ווארט יסודי, יסוד שביסודות, להבין שכל מה שהרבי להוט על קבלת עול – הוא בעצם הביטוי שבא במקום המלה שפלות בכל החסידות. לא לחשוב, ח"ו, שאין אצל הרבי שפלות – הכל שפלות, הכל קבלת עול. שפלות-קבלת-עול ר"ת שקע, התיקון, החקיקה מבפנים.

עד כאן שיחה ראשונה. נשמע קצת ניגונים ויש המשך בע"ה. לחיים לחיים.

ג. "ואביטה"

"גל עיני" הוא הפסוק ה-חי של פרק קיט. גל שוה לג, כמובן, אבל גם "ואביטה" שוה גל. כלומר, יש כאן גלגלגלגל העין, "גל עיני ואביטה" (ורומז לסוד הגלגלת, "עמר [ספירת העמר] לגלגלת", גלגלת = שמעון כנ"ל). קודם מישהו בקש ברכה – לג בעומר בכלל הוא סגולה לכל הברכות, לכל הישועות, במיוחד לזיווגים ולזרעא חייא וקיימא. אז כל מי שצריך זרעא חייא וקיימא – ה' יעזור שיזכה השנה. מישהו בקש ברכה לבטן – מה הסגולה? חוץ מ-בטן יש שרש נבט. שרש נבט בלשון הקדש הוא השרש של הבטה, להביט, "ואביטה". נבט = אין – "אין מזל לישראל" – וגם אני, צריך להפוך את האני ל-אין, על ידי "צאינה וראינה", "צא אני וראה אין", "ואביטה נפלאות מתורתך", יוצאים מה-אני, מה-בטן, ל"ואביטה". ככה מרפאים את הבטן וככה גם זוכים לפרי בטן. לחיים לחיים, שיהיה "ואביטה" – גל שוה "ואביטה".

השאלה אם יש עוד "ואביטה" בתנ"ך או בתהלים. יש פעם אחת "ואביטה" בישעיהו הנביא – "ואביטה במכוני". חוץ מזה יש רק פעמיים "ואביטה", שניהם בתהלים קיט, בשני פסוקים קרובים זל"ז. הפסוק הראשון הוא פסוק טו שאומר "בפקודיך אשיחה ואביטה ארחתיך". כעבור שלשה פסוקים כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (בכל פסוק יש כד אותיות, והסימן: "ושמתי כדכד שמשֹתיך").

יש פה פלא, כי יותר מכל פרק אחר בתהלים הפסוקים כאן מכוונים במיקום שלהם – לכל אות יש שמונה פסוקים, "תמניא אפיא". מאד מדויק שה"ואביטה" הראשון הוא הפסוק ה-טו והשני הפסוק ה-חי, ויחד – טו ועוד חי שוה גל, "ואביטה". לא סתם, למה גל מתחלק דווקא ל-טו ו-חי? היום, לג בעומר, למה מתחלק ל-15 ו-18? כי זו חלוקת הימים – טו ימי ספירה בניסן ועוד חי ימים באייר. יש פה חלוקה מובהקת, יפהפיה, של פעמיים "ואביטה" – בפסוק ה-טו ובפסוק ה-חי, יחד גל-ואביטה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". יש בזה עוד הרבה רמזים, אבל נעבור הלאה – גל, נתגלגל הלאה.

ד. "בכה רבי שמעון ואמר"

בכיה מתוך שמחה

בזהר של תחלת הפרשה, אמרנו קודם שרשב"י דורש את הפסוק "ויעש דוד שם" – שעשה "שמא קדישא", ייחד קוב"ה ושכינתיה, עשה את היחוד של "השפל באמת" של רבי מענדלע ויטבסקער. יש ביטוי מאד מיוחד בזהר, שיתכן שהוא הביטוי הכי מרגש שיש בזהר: לפני שרשב"י אומר "מאן עביד שמא קדישא בכל יומא... מאן דיהיב צדקה למסכני", הזהר פותח את המשפט במלים "בכה רבי שמעון ואמר". אמרנו שרבי שמעון הוא רבי שמח, אז למה הוא צריך לבכות?

כתוב גם על רבי עקיבא, הרבי שלו, שגם בכה כאשר שמע רזין דאורייתא מפי רבי אליעזר רבו – דווקא סודות של שיר השירים – וכך גם על רבי שמעון כתוב "בכה רבי שמעון ואמר... מאן עביד שמא קדישא בכל יומא... מאן דיהיב צדקה למסכני". מה יש לבכות? כתוב בחסידות שגם אצל רבי עקיבא וגם כאן אצל רבי שמעון, בעל ההילולא של היום, הילולא שמחה, חתונה שמחה, בכה כי "לית כל מוחא סביל דא". יש דברים כל כך עמוקים, רזין דרזין דאורייתא, שהמח לא מסוגל להכיל, לכן מותרי המוחין יוצאים כדמעות מהעינים.

קודם אמרנו ש"כי גבר עלינו חסדו" היינו התגברות החסדים, חסד שבחסד, וככה אפשר לשמוח ולבכות יחד – אדרבא, כל כך שמח שהמח לא יכול לסבול את השמחה והוא בוכה. יהודי נושא הפכים בעצם, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", זה כל התניא, כל החסידות.

"בכה רבי שמעון ואמר" – סוד רחל השמחה-בוכה

בכל אופן, כאשר קוראים זהר, הרבי המהר"ש אמר שזהר הוא חסידות – מחסידות צריך קודם להתפעל ואחר כך להשתוקק, כנ"ל, חקיקה מבחוץ ואחר כך חקיקה מבפנים. יש הרבה משפטים מרגשים בזהר, אבל כשאני קורא "בכה רבי שמעון ואמר" הכי מרגש אותי. אם מרגש מגיע לו גם חשבון – כמה שוה "בכה רבי שמעון ואמר"? 952 – ד"פ (ממוצע כל מלה) רחל. רבי שמעון כאן הוא רחל אמנו. אמרנו שהמרכבה של חדש אייר היא אברהם-יצחק-יעקב-רחל. אני מחבר את האבות, יהו, לרגל הרביעית של המרכבה, רחל אמנו, ה-ה תתאה שבשם. כל הארבעה נכללים ברחל, ארבע פעמים רחל.

כתוב שהטיפוס של רחל אמנו הוא בת שמחה מאד, עד כדי כך שכתוב בחסידות שיעקב אבינו התאהב ברחל לא רק כי היתה יפה אלא כי תמיד היתה עם חיוך על הפנים, תמיד היתה שמחה. ווארט של רבי דוד מלעלוב, שבחור נמשך דווקא לבחורה שמחה. אחר כך, רואים שבהמשך – היא האמא של כל עם ישראל, וכאשר בניה יוצאים לגלות כתוב – "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". ה' מבטיח לה "יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". רואים גם אצל רחל אמנו שיש לה את ההרכב, היחוד, של שמחה ובכיה.

בכל אופן, כאן – בביטוי "בכה רבי שמעון ואמר" – מתוך הבכיה יוצא איזה מאמר, איזה ווארט. ווארט יפה בפני עצמו, שצריך לבכות ולומר משהו – הבכי צריך להיות סבה לגלות רזין דרזין דאורייתא. הרי "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", למי שבוכה, וכאשר מגלים לו רזי תורה עליו לנהוג בהם עין יפה ולגלותם לכנסת ישראל, לרחל. זהו תיקון רחל. כשהצדיק מסתלק הוא מעלה מ"נ, הוא בחינת רחל, הוא שכינתיה לגבי קוב"ה.

שבע פעמים "בכה רבי שמעון" כנגד שבעה שבועות

נאמר בקיצור, רק כמאמר מוסגר, בודקים כמה פעמים בכל הזהר "בכה רבי שמעון ואמר", המשפט המרגש הזה? כשבודקים רואים שכתוב (בכתיב המדויק הזה, בו הרמזים הנ"ל) בדיוק שבע פעמים בזהר, "כל השביעין חביבין", כנראה כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר. צריך לכתוב את כולם באריכות כדי להתרשם ולהבין טוב. הפלא הוא ששבע הפעמים מכוונות ממש, בצורה יפהפיה ביותר, כנגד שבע המדות – אחת לאחת לפי הסדר – ונאמר את הווארט בקיצור:

בפעם הראשונה[ו] "בכה רבי שמעון ואמר" מדובר בסודות עב שמות של הקב"ה – עב בגימטריא חסד (ב-עב השמות יש חסד תבות ו-גבורה אותיות – גבורה = 3 פעמים חסד – אך הגבורה כלולה בחסד, "לאכללא שמאלא בימינא", על דרך התכללות נקודות האמונה בשטח הבטחון כנ"ל, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו", ועל כן כללות ה-עב נקרא השם של החסד).

בפעם השניה[ז] הוא בוכה ומדבר בענין יראה – יראה קדושה וטהורה לעומת יראה פסולה, גבורה.

בפעם השלישית[ח] מסופר אודות לימוד התורה שלו, "רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא", בחינת עמודא דאמצעיתא, תפארת, מדת יעקב. הלימוד היה בענין עגלה ערופה, אותה סוגיה שלמד יעקב אבינו עם יוסף לפני ששלח אותו מעמק חברון.

בפעם הרביעית[ט] מדבר על תלמידיו האהובים, "בני רחימאי", "ברא כרעא דאבוה" בנצח.

בפעם חמישית[י] מדבר על "מלכא בלא מטרוניתא לא אקרי מלכא" – שמובא במאמר "לכה דודי" – וכתוב שם שמלך בלא מלכה אין לו יקר והוד מלכות, המלך צריך את המלכה.

הפעם השישית[יא] היא כאן, מדובר על הצדיק שמשפיע צדקה לצדק. המלכות לפני שמקבלת את ה החסדים שממתיקים את דיניה היא צדק והצדיק ממשיך לה את ה החסדים והופך אותה לצדקה – צדק-צדיק-צדקה, הממוצע הוא צדקה. הכי מתאים שהמשפט "בכה רבי שמעון ואמר... מאן עביד שמא קדישא בכל יומא..." – שדורש בזהר על הפסוק "עֹשה צדקה בכל עת", גם פסוק בתהלים (תחלת פרק קו: "... מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו. אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת"), שבכל יום ובכל עת אפשר לעשות שם – מי שנותן צדקה. "מאן דיהיב צדקה למסכני" הוא ה"בכה רבי שמעון ואמר" כנגד היסוד.

אחרון-אחרון הוא באדרא זוטא, בסוף הזהר[יב], בדיוק בסיפור של היום – לג בעומר, הסתלקות רשב"י:

זקיף עינוי רבי שמעון וחמא דאתמלי ביתא, בכה רבי שמעון ואמר בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא וכד תבנא אסחר אשא מקמאי ומעלמין לא אתפסק ולא הוה עאל בר נש אלא ברשותא והשתא חמינא דאתפסק והא אתמלי ביתא. עד דהוו יתבי פתח עינוי רבי שמעון וחמא מה דחמא ואסחר אשא בביתא נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא ושאר חברייא יתבו אבראי.

הפעם השביעית החביבה ש"בכה רבי שמעון ואמר" היא כאשר הרגיש את הסתלקות האש-קדש מביתו, בחינת מלכות, בחינת "אין שלטון [מלכות] ביום המות". אך מתוך הדמעות חזרה האש-קדש כו'. זו המלכות, תיאור יום ההסתלקות שלו, עצם הרחל שלו, ש"רגליה יורדות מות".

שוב, זו תופעה ממש יפהפיה – שבע פעמים "בכה רבי שמעון ואמר" שיש בספר הזהר. הצדיק, "צדיק יסוד עולם", הוא כאן, במאמר של פרשת בחקתי.

ה. אורך-רוחב-עומק בחסידות

סוד ה"ארח" – חיבור ממדי האורך והרוחב

הזהר אומר שמי שעושה צדקה עם העני, המלכות "דלית לה מגרמה כלום", הולך בדרך ה', כמו שכתוב אצל אברהם אבינו "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". מה זה "לעשות צדקה ומשפט"? עשית צדקה היא בנין הנוקבא, כפי שאמרנו – כאשר בונים את הנוקבא עושים צדקה, משלימים אותה מנקודה לפרצוף, דבר שתלוי בנו, ועשית משפט היא "משפט רחמי", תפארת, הז"א, לבנות את הז"א. זו "דרך הוי'" – "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".

יש "דרך הוי'" ויש את הפסוק שאמרנו "בפקודיך אשיחה ואביטה ארחתיך". אמרנו שיש פעמיים "ואביטה" בגימטריא לג – "ואביטה ארחתיך", "ואביטה נפלאות מתורתך". כתוב שמי שהולך בדרך ה' עושה צדקה, עושה שם בכל יום. דרך אגב, "ויעש דוד שם" זו אגרת קדש בתוך ספר התניא קדישא.

איך דורשים "אורח"? כמו "אורח חיים", החלק הראשון של שו"ע. ארח בגימטריא הדר, המלך הדר (סוד שם מה החדש; "ושם אשתו מהיטבאל" – מה-בן, מה מתקן בן) – ראשית עולם התיקון, המעבר מעולם התהו לעולם התיקון. כתוב שאורח הוא קיצור של שני ממדים – יש לו אורך ורוחב. ארך-רחב נוטריקון ארח, אורח חיים, אורחות צדיקים.

חבור ממדי הזמן והמקום באורך

כמו שיש אורך ויש רוחב – שצריך להבין מה הם בעבודת ה' – יש עוד ממד, עומק. שלשה ממדים של המקום. רק מה? יש תופעה מאד חשובה, שהמלה ארך – כמו שהיא מקום היא גם זמן, "ארך ימים בימינה". ידוע היום שהמרחב כולל גם את שלשת ממדי המקום וגם את ממד הזמן. אפשר לשאול – איך מתחבר? מי שטפה מכיר את תורת היחסות – לא סתם שיש מקום וזמן, אלא מתמטית מתחבר.

אפשר לשאול – איפה הזמן מתחבר למקום? הכל טמון בסודות לשון הקדש, בה ה' ברא את העולם – פשיטא שהחיבור של הזמן למקום הוא בממד האורך, שמתייחס גם לזמן וגם למקום. מענין שתופעה זו היא לא רק בלשון הקדש אלא ברוב השפות – לפחות מה שאני טפה מכיר – שאורך הוא גם אריכות ימים, אריכות חיים, זו אותה מלה. כנראה משהו מאד בסיסי במנטליות של האדם, שממד האורך של המקום הוא גם זמן. ב"פתח אליהו" יש "חד אריך" ו"חד קציר", ימין ושמאל – ימין הוא הקו הארוך ושמאל הוא הקו הקצר. האמצע הוא "חד בינוני".

המלה אורך אומרת עוד כמה דברים – אורך גם לשון ארוכה ורפואה, קשור לאריך. היום חדש אייר, שחוץ מרמז המרכבה יש את הרמז של "אני הוי' רפאך", ר"ת איר. כאשר מחברים "כי אני הוי' רפאך" כבר ר"ת אריך – אריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר – שהוא מלשון ארוכה ורפואה, הרפואה נמשכת משם. יש משהו בממד של אורך שהוא גם זמן, גם מקום וגם רפואה – שייך לחדש הזה במיוחד. אומרים שאריך גם לשון ריכא – "דין ריכא ובר ריכא" (בפיוט "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי") – לשון מלכות (סוד "כתר עליון [אריך] איהו כתר מלכות [ריכא]"). שתי האותיות רך הן במובן של רכות – לב רך, לחיים ולב-רכה, סוד עולם התיקון. אם כן, יש מגוון שלם, קשת משמעויות, בתוך המלה אורך.

בריחה מהכבוד ורדיפת צדקה

קודם אמרנו שיש כאלה שלא מבינים מהי השפלות אצל הרבי. אמרנו שהשפלות אצל הרבי היא הדגש על קבלת עול, ה"חותם שוקע" של הקדושה שממשיך את ה"חותם בולט" של הקב"ה שיתגלה דרכו. יהודי צריך להיות בולט בקדושה, אבל בליטה בקדושה היא שה' יבלוט – כמו "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – ולא שאני אבלוט. אם אני בולט זהו פגם הברית. על זה כתוב "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו", אבל אם אני "בורח מן הכבוד" זהו חותם שוקע, בריחה מן הכבוד, ואז הכבוד עצמו, הקב"ה בכבודו ובעצמו, רודף אחרי. זהו החותם הבולט של הקב"ה, הוא נכנס בי. זה בדיוק מה שצריך להיות – "הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

כתוב "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (ראה אגה"ק זך בענין שלש המדות העצמיות שבהן חי הצדיק, ומביא פסוק זה לענין מדת האהבה של הצדיק, וכמבואר אצלנו באריכות במ"א). צריך לרדוף אחר מצות הצדקה (לעשות שם כדוד, "ויעש דוד שם... ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו" = י"פ צדקה, הערך הממוצע של כל תבה. הרוס"ת = 949 = 13, אהבה, פעמים 73, חכמה, אהבת ישראל, כמבואר סוד מספר זה במ"א), לרדוף אחר ה"צדק מלכותא קדישא" כדי להשפיע בה ה חסדים ולהפוך אותה לצדקה (סוד "צדק צדק תרדף", צריך להצדיק את הצדק, מלכותא קדישא, על ידי שממשיך בה את ה החסדים והופך אותה לצדקה). על העשיר לרדוף אחר העני להשפיע לו, סוד אותיות ג-ד, "גמול דלים" (ה-ג, העשיר, רצה אחר ה-ד, העני דלית ליה כו', לתת לו צדקה, ואילו ה-ד פונה אחור מבושה מלהביט בפני העשיר). יש ווארט בחסידות שבתחלת ימות המשיח (כאשר עדיין "לא יחדל אביון מקרב הארץ") העשירים יעמדו בתור בפתח בית העני לתת לו צדקה. והנה, "רדף צדקה וחסד" = 561, 33, גל-לג, במשולש = "אם בחקתי" – תכלית חוקת התורה, שבזכותה מושפעות כל הברכות בגו"ר, היא להיות "רדף צדקה וחסד"!

הזהר מסיים שהמשכת הברכות תלויה בכך שהאדם עושה צדקה לשמה, היינו שהוא בורח מן הכבוד, שאז הכבוד רודף אחריו – "ימצא חיים צדקה וכבוד" (= חסד שבחסד, "אלהים... אלהים... אלהים... אלהים אלהינו" כנ"ל. והוא עולה חקיקה חקיקה, שתי חקיקות, "אם בחקתי" – חקיקה מבחוץ וחקיקה מבפנים, כמבואר לעיל). מי ש"רֹדף צדקה וחסד" ניצל מכל רודף דלעומ"ז, הרודף הפנימי, היצה"ר שרודף אחריו תמיד להכשילו בחטא, והרודף החיצוני, האויב והשונא מבחוץ. הוא ניצל מכל פגע רע, ובזכותו עם ישראל כולו ניצל מכל פגע רע, "אם בחקתי תלכו... וישבתם לבטח [בטחון מכח הערבות של עם ישראל זל"ז, שנעשים מקשה אחת כנ"ל בסוד 'מצוה לממני שבועי'] בארצכם".

הדרישה מדורנו – אֹרך, רֹחב ועֹמק בחסידות

יש לנו קונטרס שנקרא "התקשרות לאחר ג' תמוז", שכדאי שכולם יקראו. מה שעכשיו נעשה הוא דרוש, שמה שצריך להיות אצלנו עכשיו – להמשיך את האור של הרבי, ובעצם להמשיך את אור כל הצדיקים מהבעל שם טוב והלאה, להכנס לדור העשירי (כמו שהרבי אמר), דור הגאולה, לסיים את הענין – "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", המצוה היא להביא משיח. לשם כך צריך אֹרך ורֹחב ועֹמק (ארך = 221, 13, אהבה, פעמים 17, טוב, 11 בהשראה. רחב = עמק = 210, 7 פעמים ל, כ במשולש. ארך-רחב-עמק = 641, שם מה החדש, "ארח אצילות", ברבוע פרטי: יוד ברבוע, הא ברבוע, ואו ברבוע, הא ברבוע. אמ"ת ארך רחב עמק – רחם, רחם האם, "אם בחקתי תלכו", אברהם רחימאי, רמח מצות עשה מכח אהבת השי"ת).

עומק החסידות – שפלות

נתחיל מהעומק: צריך ללמוד חסידות לעומק. לימוד חסידות לעומק היינו הרבי האמצעי, הרבי הרש"ב, רבי אייזיק מהומיל, רבי הלל. אבל מה פירוש עומק? מה זה "עמֹק מן העור"? מה הוא "עמק שוה הוא עמק המלך"? למה למלך יש עמק? כי הוא בבחינת "והייתי שפל בעיני" – "עמֹק מן העור" היינו שפל מן העור.

הסימן של לימוד לעומק הוא לא שאתה נעשה 'מבין' גדול – לא זו התכל'ס – אלא שהחסידות תשפיע עליך עומק. בכלל ללמוד תורה בעומק, ובפרט לימוד חסידות – נועד שתהיה עמוק. התפלה (לימוד החסידות הוא בעיקר בשביל עבודת התפלה, "עבודה שבלב" מ"קרב איש [תריג] ולב עמֹק [רמח]") צריכה להיות בבחינת "ממעמקים קראתיך הוי'", ממקום עמוק. מקום עמוק הוא מקום שפל. כדי להתפלל ממקום עמוק, ממעמקים, צריך שאתה תהיה "חותם שוקע". לכן הדור שלנו זקוק מאד לחיזוק בענין השפלות – שהיא העומק, עומק החסידות.

מישהו קודם שאל, כמו הרבה ששואלים – שפלות נשמעת לי כמו דכאון! שפלות היא בדיוק ההיפך – שפלות היא שחרור, שאדם משתחרר מכל עומס הישות שלו, מכל כובד הגאוה (והכבוד המדומה) שלו, ואז נעשה לו קל על הלב ונעשה שמח מאד. לכן רבי אייזיק, המשכיל הגדול בחב"ד, כתב מאמר-ספר חשוב בשם "מאמר השפלות והשמחה" – "הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא", שפלות בשמחה. זהו העומק, ובאמת הדבר הכי עמוק בחסידות הוא אותו מאמר, השפלות והשמחה.

רוחב החסידות – התכללות הצדיקים

מהו הרוחב של החסידות? גם שייך לדור של הגאולה. צריך להגיע למרחב העצמי, זהו הביטוי. רוחב הוא הפוך מצר – רוחב הוא מה שאנחנו קוראים התכללות. הגיע הזמן, דווקא בדור של הגאולה – הדור שכולם התבגרו, כולם הגיעו לפרקם, כל הנקודות הפכו לפרצופים (דבר שתלוי בנו כנ"ל) – והפרצופים צריכים להתחבר, דור של "מקשה אחת", צריך לחבר את כל הצדיקים, כל צדיקי האמת יחד, במודע. זו משימה, מגמה, חשובה ביותר שלנו.

בעל תשובה יודע זאת טוב מאד – כל מי שיושב כאן יודע טוב – שמה שבאמת יכול לגרום לאחדות, וגם לקרב את כל היהודים שלעת עתה רחוקים מאידישקייט, הוא שיראו אחדות בין הצדיקים, לפחות אנשים שחושבים על אחדות בין הצדיקים. אם אתה חב"דניק אתה יודע שחוט השדרה של שיעור קומת כל צדיקי האמת הוא נמשך מהמוחין, חב"ד, אבל כל צדיק הוא משהו אחר – הבעל שם טוב הוא הלב, רבי נחמן הוא הריאות (כך אמר על עצמו) וכו', והגוף החי זקוק לכל הצדיקים האמתיים. כל אחד צריך גוף חי. איך הסברנו בטחון? לקשר נקודות יחד – "אל כל החיים יש בטחון", כדי להיות יצור חי צריך בטחון.

עוד ווארט פשוט על אמונה ובטחון: אמונה היא אטומים ובטחון הוא מולקולות, ולא סתם מולקולות אלא מולקולות אורגניות, כמו די-אן-איי, הכל "מקשה אחת". זו "מצוה לממני שבועי". "מצוה לממני יומי" היינו אטומים ו"מצוה לממני שבועי" היינו מולקולות אורגניות של חיים, "אל כל החיים יש בטחון".

אחת ממשימות הדור שלנו העיקריות היא התכללות כל הצדיקים יחד. אמרנו שבשביל התכללות צריכים קודם פתיחות והזדהות – או שאתה ברסלבר, או שאתה חב"דניק, מה שהכי תזדהה איתו – אבל התכלית היא התכללות שנקראת רוחב, ועד ל"מרחב העצמי".

רחב הזונה (שלאחר גיורה נישאת ליהושע בן נון, מלך ישראל) היא לשון רוחב. בזכותה זכינו ל"ארץ [טובה ו]רחבה" (כמבואר במ"א ש"טובה" בזכות יהושע ו"רחבה" בזכות רחב; יהושע בן נון רחב הזונה = ארץ ישראל). בהיותה זונה כל 'גדולי עולם' באו אליה, היא הכירה את כולם וכללה את כולם, קלטה את נקודת העצם, הזרע, מכולם (בטומאה, שהיא פתיחות דקליפה, "לפתח חטאת רובץ", כמבואר במאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות" הנ"ל). גיורה ונישואיה ליהושע מסמל את היכולת לכלול בתוכי את נקודות העצם של כל הצדיקים, צדיקי-אמת, בקדושה ובטהרה, ועד לתכלית ההתכללות של כל נשמות עם ישראל יחד – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

אורך החסידות – חידוש

אם כן, העומק הוא השפלות והרוחב הוא ההתכללות. מה האורך? כמו שיש "רחובות הנהר", גם אורך שייך לנהר, לזרימת הנהר (יש לנהר גם עומק – "נהרא מכיפיה מבריך"). נשים לב לעוד משהו חשוב לגבי אורך – הוא גם גובה, "אבא אריכא", אחד גבוה הוא ארוך, הארוך שבדור. הכי ארוך הוא הכי גבוה, כמו שנאמר אצל שאול, "משכמו ומעלה גבֹה מכל העם... ויגבה מכל העם משכמו ומעלה" (= י"פ יוסף, הערך הממוצע של כל תבה, סוד "והנה קמה אלומתי וגם נצבה", וד"ל). אנחנו צריכים להיות יותר ארוכים מכולם, מכל הדורות – איך? כי אנחנו גמד שיושב על הכתפים או על הראש של הענקים שקדמו לנו. כשהגמד יושב על הראש של הענק, מה הוא מוסיף לו? אורך. שוב, אורך הוא גובה.

פעם מישהו (שיושב פה) הוציא בטאון בשם "הרכבת נוסעת" (בדרך צחות: "בראשית ברא אלהים" = רכבת נֹסעת, זה בדיוק מה שה' ברא, ממד הזמן שנוסע הלאה תמיד ואינו עומד על מקומו לעולם, והיינו חיבור מעשה בראשית ומעשה מרכבה-רכבת, ודוק). צריך לדעת שהרכבת נוסעת, שום דבר לא עומד על מקומו. איזה ממד הוא המנטליות של הרכבת נוסעת, שאסור לשקוט על השמרים. הדבר הכי אסור לנו הוא לשקוט על השמרים – איזה ממד זה, רוחב, עומק או אורך? אורך. אורך הוא התקדמות – כל הזמן מתקדמים הלאה. אפילו צעדים מאד קטנים, אבל העיקר להתקדם – יש עוד מלה לאורך, חידוש, צריך כל הזמן לחדש משהו. אפילו לחדש משהו גמדי לעומת משהו ענקי – הוא מגביה, עושה את הפרצוף, את שיעור הקומה, יותר גבוה, יותר ארוך. "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם" אומר הפסוק.

חדוש-התכללות-שפלות

זו התבוננות פשוטה מאד וחשובה מאד, שמה שיכול "להביא לימות המשיח" אצלנו כאן, שהדבר יתפשט – שהנגע יתפשט, נגע לשון נגיעה, שיהיה נוגע לצפור הנפש של כל אחד ואחד – שצריך אורך ורוחב ועומק. נאמר במלים פשוטות – חדוש, התכללות, שפלות (= 2025, 45, מה-אדם, ברבוע – זוהי תכלית ושלמות בריאת האדם עלי ארץ, סוד שם מה החדש, המתקן את העולם הקודם, את העבר, עולם התהו שנשבר ומת, "העבר אין"). זה קשור לאורח – "ארח הוי'" – "ואביטה ארחתיך". זהו הפסוק שקודם ל"ואביטה נפלאות מתורתך", "גל עיני", התבוננות מיוחדת ששייכת להיום – בזכות רשב"י. לבי אומר לי שרשב"י מבין טוב טוב ואוהב את הווארט הזה שצריך אורך ורוחב ועומק כפי שהסברנו. שה' יזכה אותנו בכח רשב"י באורך, רוחב ועומק.

מכל המלים (אורך, רוחב, עומק) לאורך יש הכי הרבה משמעויות. למה אריך אנפין נקרא כך? מלשון ארך אפים, סבלנות. קשור לעומק, לשפלות. על "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" רש"י כותב "שפל וסבלן", קשר בין עומק בנפש (שפל) לבין אורך – אורך רוח (סבלן). אֹרך רוח גם נוטריקון אֹרח, כמו ארך-רחב. יש אנשים שניחא להם לשקוט על השמרים, לא להתקדם ולא להתחדש. כלפי אותם אנשים צריך הרבה סבלנות, לאט-לאט להאיר גם להם שצריך לחדש משהו, ורק ככה הרכבת נוסעת והנהר זורם לאורך.

מי שלא ממשיך הלאה עושה סכר. סכר לשון סגר – סוגר את הנהר מלהתפשט לאורך. בשביל מה זה טוב? רק בשביל שנשבור אותו, כאשר שוברים סכר הנהר פורץ בעצמה רבה וגם אפשר להוציא מהזרימה חשמל (מהחש יוצא מל, ולא סתם מל אלא מל מל, "כפלים לתושיה", סוד התשובה – "אם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים כו'", כמבואר בפירוש הרבי על דברי אביו בלקוטי לוי יצחק על הזהר דפרשת בחקתי). נמצא שגם בסכר שעושים אלו שלא רוצים להתקדם יכולה להיות תועלת, אבל התועלת היא כאשר פורצים אותו – "ופרצת". בכל אופן, שנזכה לאורך-רוחב-עומק השייכים לדור שלנו וככה נביא את מלך המשיח. לחיים לחיים.

נסיים עם "בר יוחאי" החסידי – ניגון של רבי מרדכי מנדבורנא צאצא הבעל שם טוב.

ו. תורה שבעל פה – להבין מה שאי אפשר להבין

חק ומשפט – תורה שבעל פה ותורה שבכתב

הפסוק הראשון של פרשת בחקתי הוא "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם". פלא, כשמסתכלים בזהר של רשב"י לאורך כל הקטע במקום "את מצותי תשמרו" הוא אומר "ואת משפטי תשמרו" (ע"פ פסוק בפרשת בהר, קשר בין שתי הפרשיות בהר-בחקתי). מה עיקר הווארט? שחוקה – חוק שהוא למעלה מטעם ודעת – הוא בעצם תורה שבעל פה, המלכות, ואילו משפט, "משפט רחמי", תפארת (ז"א), הוא תורה שבכתב. כידוע שזו"נ הם תושב"כ ותושבע"פ. ככה לאורך כל הקטע בזהר.

רש"י מסביר "'אם בחקתי תלכו' שתהיו יגעים בתורה" ובזהר כתוב ש"אם בחקתי תלכו" הולך על תורה שבעל פה – מסתדר עם רש"י, כי עיקר היגיעה בלימוד התורה הוא בתורה שבעל פה. "ואת מצותי תשמרו", שהזהר אומר "ואת משפטי תשמרו", הולך על תורה שבכתב.

קריאה והבנה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

שואל הרבי[יג] שאלה מתבקשת – וגם לא עונה, משאיר בצ"ע – שבהלכות ת"ת כתוב לגבי תורה שבכתב שגם מי שקורא ולא מבין קיים מצות ת"ת, כי העיקר הקריאה, משא"כ בתורה שבעל פה, הפוך, שמי שלא מבין לא יוצא ידי חובה. יוצא דבר והיפוכו – כאן הזהר אומר שחוק הוא תורה שבעל פה, וחוק הוא מה שלא מבינים, מלכות.

יש כמה נקודות מאד חשובות כאן. אנחנו רוצים לחדש את המלכות – צריך לדעת שמלכות באה מהכתר שבכתר (ושרש המלכות ברדל"א), כמו פרה אדומה, לא מובן, אי אפשר להבין את עומק הרשות, המלכות. ואילו משפט, תורה שבכתב, הוא מה שהשכל תופס – פשט המלה משפט, שאפילו אם לא היתה נתנת תורה ח"ו היינו לומדים כך וכך, ללא לגנוב וכו', משפטים. אבל תורה שבכתב, שהזהר אומר שמובנת, לא צריך להבין – רק לקרוא את המלים. לא דווקא לא להבין, אבל אפילו אם לא הבנת יצאת ידי חובה – סימן שהיא למעלה מטעם ודעת. לכן אדמו"ר הזקן אומר בלקו"ת שתורת רשב"י, קבלה, שייכת לשליש מקרא. הרמב"ם אומר ששליש תלמוד כולל סודות התורה (מעשה בראשית ומעשה מרכבה), אבל אדמו"ר הזקן פוסק אחרת – זה פסק הלכה, פסק בלקו"ת – לימוד פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, נכלל בשליש מקרא. כאן משמע הפוך, צ"ע, שהתורה שבכתב היא מה שמבינים והתורה שבעל פה היא החוק שלא מבינים.

חינוך יהודי – להבין מה שאי אפשר להבין

איך אפשר לישב את זה? משהו מאד עמוק, שקשור לשאלה שכעת שאלו – איך מחנכים לעומק, לשפלות? יוצא שה' רוצה שנשתדל, נעשה מאמץ מקסימלי, להבין מה שבעצם אי אפשר להבין. מהי התורה שבעל פה? מצוות. יש מסכת פרה – הרי פרה אדומה אי אפשר להבין ויש עליה מסכת שלמה, "אליעזר בני אומר כך וכך", עיקר הכיף, התענוג של הקב"ה, שרבי אליעזר לומד הלכות פרה אדומה. מהי תורה שבעל פה? ההשתדלות – אמונה של יהודים. איזה גוי נכנס לישיבה, על מה מדברים? כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו, דברים שלא היו ולא יהיו אף פעם כמו שכתוב בתניא, ומפלפלים בהם בחיות. התורה שבעל פה, החוק, בבית ספר – היא חינוך.

זה ההבדל בין חינוך יהודי לחינוך של גוי. חינוך של גוי הוא לעשות מאמץ להבין דברים שאפשר להבין (וכאשר אני מבין נדמה שהבנתי עד הסוף). מה שלא צריך להבין – מה שאי אפשר להבין, לא עושים מאמץ להבין, זה סתם בזבוז אנרגיה. התורה היא בדיוק הפוך – אתה חייב להבין דברים שאי אפשר להבין, ומה שאפשר להבין לא צריך להבין. זו התורה שלנו. לכן באמת בישיבות לא למדו כל כך תורה שבכתב, כי מה שאפשר להבין לא צריך להבין. מה שאי אפשר להבין רוצים להבין.

זה טבע יהודי, איפכא מסתברא – חוק? אני אשקיע את כל המח שלי להתעמק בחוקים. זהו בנין המלכות. משפט מהיכי תיתי. לחיים. זה כלל גדול איך לחנך בבית ספר, שצריך שיהיה ברור שאת החוקים אי אפשר להבין וכל הזמן אני שוקע – חותם שוקע – להבין את הדברים האלה. עד שברוב ההתעמקות בעצמות הוי' נותן התורה (ענין לימוד החסידות, נשמת מסכת פרה כו'), ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", מתוך עומק השפלות שלי, אני זוכה ל"אלקות בפשיטות", וד"ל. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מתחיל ב"אלהים" ומסיים ב"ארץ" שעולה בגימטריא אלהים במילוי – אלף למד הא יוד מם, מ"אלהים" פשוט ל"אלהים" מורכב, ממעשה בראשית, "בראשית ברא אלהים", למעשה מרכבה, "רכב אלהים", מאמונה לבטחון, וכמו שיתבאר בהמשך; "אלהים... ארץ" = 377 = "מצוה לממני יומי", אמונה במספר קדמי, כדלקמן.

[ג] "השפל באמת" = כו, הוי', פעמים גל. יום ה-כו של הספירה הוא הוד שבנצח ויום ה-גל, לג בעומר, הוא הוד שבהוד. הוד הוא "עמק תחת", שפלות, "איהי [מלכות, שפנימיותה שפלות] בהוד", ויחוד-כפל שני ה"הוד" של נצח והוד היינו סוד הזיווג של "איהו בנצח ואיה בהוד" במדת השפלות גופא – השפל באמת, ודוק. והנה, "השפל באמת" בהכאה פרטית = 470, י"פ הוי' אהיה כמבואר בכתבי האריז"ל, פעמים גל, וביחד עם "השפל באמת", כו פעמים גל, עולה הכל מלכות פעמים גל כאשר מלכות ועוד גל = 529, תענוג, 23, חיה, ברבוע. ויש לציין ששמו של בעל "השפל באמת", מנחם מענדל = הוד שהוד, ל"ג בעומר, הילולא דרשב"י.

[ד] שני ה"אלהים" הראשונים הם יום ה-א ויום ה-טז לספירה, יחד – טוב, הנקודה האמצעית של גל, כנ"ל, ה"אלהים" השלישי. עד כאן – 1 16 33 = 50, "תספרו חמשים יום". 16 ברבוע ועוד 33 ברבוע = 1345, כתר כל הכתרים, "אם... תלכו, ואת... אתם" כנ"ל.

[ה] אם הוא רו"ס אלהים, וכן אלהים במ"ס = 41, אם במספר הכרחי. גם רמח וגם שסה במ"ס = 41, אם, נמצא ש"אם [בחקתי]" רומז לכל תריג מצות התורה, "ואת מצותי תשמרו [שסה מצות לא-תעשה] ועשיתם אתם [רמח מצות עשה]". גם חיים וגם מות במ"ס = 41, אם – "ראה נתתי לפניך היום את החיים... ואת המות... ובחרת בחיים".

[ו] זח"א ז, ב.

[ז] שם יא, ב.

[ח] שם קיג, ב.

[ט] זח"ב קצ, ב.

[י] זח"ג סט, א.

[יא] שם קיג, ב.

[יב] שם רפז, ב.

[יג] שיחת שבת בה"ב תשמ"ז (הובא בתפארת לוי יצחק על אתר).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com