חיפוש בתוכן האתר

בטול והתעדנות - מוצאי ג' אייר ע"ח – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי ג' אייר ע"ח – כפ"ח

בטול והתעדנות

בר מצוה שמואל שי' עיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תכלית החסידות – עדון המדות על ידי המשכת מוחין בעצם

שני יהודים ביחידות

[הרב אלפרוביץ דבר ובדבריו סיפר:

הרבי הקודם סיפר שהרבי המהר"ש פעם קרא לבנו, הרבי נ"ע, ואמר לו: היום היו אצלי שני יהודים ביחידות. מאחד היה לי נחת גדול ומאחד צער גדול.

היה חסיד פשוט, ר' אלע אבעלער – רבי אליהו מהעיר אבעל, יהודי פשוט, ירא שמים. הוא נכנס ליחידות ושואל אותו הרבי המהר"ש מה שלומך? אומר ב"ה. מה שלום העסק? ב"ה. אבל רבי, יש אצלנו בישוב – אבעל היה ישוב, הרביים עבדו ועשו ממנו עיר – יהודי שקוראים לו יוסף ואין לו הצלחה במה שהוא עושה. קנינו לו סוס ועגלה כדי שיוכל לקחת כמה דברים, למכור אותם בעיר, לנסוע לעיר ולהתפרנס, וכל פעם קורה לו משהו אחר – הגלגלים נשברים, גנבו לו את הסוס, אף פעם אין לו הצלחה. הוא התחיל לבכות לרבי – רבי, תנו לו ברכה! רבי, מה אני יכול לעשות בשבילו?! כל היחידות שלו, הזמן שחסיד הכי מחכה לו, הוא הקדיש עבור הזולת.

הרבי ענה לו – כשיהודי מצטער בצער של החבר שלו הוא יכול לעזור לו הרבה. בצער שלו על החבר הוא מוריד ממנו את כל הדינים הקשים שיש לו. כמו ששמעתי פעם מהסבא שהיה אומר – כשיהודי מצטער בצער של החבר שלו הקב"ה אומר, אני רוצה להעניש את ראובן כי עשה כך וכך, אבל כששמעון בוכה הקב"ה אומר שרציתי להעניש את ראובן אבל שמעון בוכה, ולא לו מגיע, אז הקב"ה מוריד מראובן את כל העונשים שהיו לו. כשיהודי מצטער בצער הזולת הוא מוריד ממנו את כל הדינים הקשים. הרבי המהר"ש אמר לבן שלו – אני אומר בקיצור – אם הייתי נותן לנפש האלקית שלי הייתי מנשק אותו, את החסיד ר' אלע אבעלער, כזו אהבת ישראל ואכפתיות.

היה עוד חסיד, ר' ליזר, תלמיד חכם, היה רב גדול – היה הרב של פולוצק אחרי ה"תורת חסד", שהיה רב בפולוצק ואחר כך בלובלין – בעל ה"משנת אליעזר", תלמיד חכם גדול. הרבי שאל אותו – מה נשמע? והוא ענה – ב"ה, יש לנו אברכים, לומדים שיעור בעיונא, בשבת לומדים באריכות. הרבי שאל אותו – מה בקשר למדות שלו? המדות, רבי, הם כמו של גבירים – כל אחד חושב רק על עצמו. הרבי אומר לו – זו לא האשמה שלהם אלא של המחנך. דבר ראשון בחינוך צריך לחנך את עצמו למדות טובות. כשתבוא לפולוצק תשים קופה של צדקה, של גמ"ח, ותגיד לכל אחד מהאברכים שחצי מהנדוניא שלו ישים שם בקופה. הוא אומר – רבי, לא אפעל זאת אצלם, הם לא יסכימו. הרבי אומר לו – כשאני אומר לך, זה יפעול אצלם. תגיד להם שאם הם נותנים יהיה להם ואם הם לא נותנים גם מה שיש להם לא יהיה להם. הרבי אומר לו – כשתבוא פעם הבאה תביא בשורות יותר טובות. כלומר, למרות שלומדים ומתפללים, אבל אם חסרה אהבת ישראל – חסר העיקר.

כל הענין של חסידות, בפרט שאנו בספירת העומר, הוא לפעול עלינו. כל הענין של חסידות הוא ענין של אהבת ישראל. היתה פעם שהרבי הרש"ב דבר על ענין של אהבה בין חסידים – ידוע שזה משהו. היו שם שני אחים, ר' אהר'קע דוקשיצר ור' יקותיאל דוקשיצער. אהר'קע היה מלמד גמרא עם תוספות. הוא כל כך התרגש מהמילים של הרבי ואמר 'אהבה של חסידים היא כמו אהבת אחים ממש'. אחיו, ר' יקותיאל, שהיה מלמד דרדקי אמר לו – 'אה, אהבה של חסידים היא למעלה מאהבת אחים'. זו היתה ההרגשה שלו, והרבי הרש"ב אמר שהרגשה זו אצלו נובעת מקדושת האותיות שהוא מלמד – "קמץ א אָ".]

מוחין בעצם מחדירים בטול במדות

קודם, כששמואל חזר את המאמר "איתא במדרש תילים", הוא דבר שם על מוחין בעצם לעומת מוחין השייכים למדות. החידוש, עיקר הווארט של כל המאמר הוא שתפילין שקולים כנגד לימוד תורה – תורה של "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", המשכה של מוחין בעצם. גם כשמניחים תפילין ממשיכים למדות מוחין בעצם. זה קשור למה ששמענו הרגע שהעיקר בחסידות הוא תיקון המדות – להגיע לאהבת ישראל אמתית, מתוך בטול.

צריך לומר מלה אחת מהן מוחין בעצם שממשיכים לתקן את המדות לעומת מוחין 'סתם' – מוחין השייכים למדות – שגם ממשיכים כדי לתקן את הלב, את המדות:

ההבדל הוא שיש ביטוי 'יש מי שאוהב'. גם בתוך המאמר ששמענו כתוב שצריך לבנות את מדת החסד. מכל המדות, המדה העיקרית היא "עולם חסד יבנה" – צריך לבנות את מדת החסד. החסד בלב של כל אחד הוא אהבה – אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת התורה. איך בונים את מדת החסד? גם – על ידי המשכת מוחין. אבל אם ממשיכים מוחין השייכים למדות הם מעוררים את האהבה, מולידים את המדה, אבל לא ממשיכים לתוך המדה בטול אמתי ולכן היא נשארת בבחינת 'יש מי שאוהב'. אהבה היא טובה מאד, אבל תוך כדי האהבה הוא גם מרגיש את המציאות של עצמו ויכול גם לזקוף איזו זכות לעצמו – לטפוח לעצמו על השכם, כביכול, 'הנה אני אוהב, יש לי אהבת ישראל, יש לי אהבת ה'', וזה כבר לא טוב, נקרא 'יש מי שאוהב'. זו התחושה אם ממשיכים מוחין השייכים למדות.

אבל אם ממשיכים מוחין בעצם – מוחין בעצם הם עצם הבטול של החכמה – מעוררים אהבה אמתית וגם שמחה אמתית בעבודת ה'. יש חידוש שהרבי השתמש בו, הוא בעצם חידש אותו, "שמחה בטהרתה" – יהודי צריך כל הזמן לשמוח. כעת כששמואל נעשה בר מצוה כל מצוה שהוא מקיים מתוך חובה ("גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", כלומר שזה גדר ה"גדול", שהוא כבר מצווה ועושה) היא שמחה עצומה, שמחה אין סוף, שמחה בטהרתה, לשון "טהירו עילאה", אור אין סוף שלפני הצמצום. צריך לשמוח שמחה בטהרתה וגם את השמחה לא להרגיש, רק "שמחו צדיקים בהוי'". מוסבר בחסידות שהשמחה האמתית של הצדיק, "ועמך כלם צדיקים", היא רק בה' – שאני שמח בה', לא שמח בעצמי. כל השמחה של מצוה, אני יכול לשמוח ש'הנה עשיתי מצוה – עשיתי מצוה ואני צדיק גדול'. זו לא תכלית הכוונה. צריך לשמוח בה', ואם כבר לחשוב 'איזה זכות אין סופית שה' נתן לי לקיים מצוה', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". כך אומר דוד המלך, וכתוב בפרקי אבות שכעת לומדים. לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – גם בקיום מצוה לא לחשוב שאני עשיתי אלא "תן לו משלו שאתה ושלך שלו... כי ממך הכל ומידך נתנו לך". הכל ממך ואני כאילו מחזיר לך (ובלשון מורנו הבעל שם טוב, אני סך הכל "מסייע שאין בו ממש") – אני לא עושה כלום ולא עשיתי שום דבר, בעצמי אני כלום. אלה מוחין בעצם – עצם הבטול.

"חסיד שורפן" – הקדמת הזולת לעצמו

יש מאמר חז"ל שלומדים ממנו מהו חסיד – גם קשור למה ששמענו קודם – אחד שמצטער באמת בצער הזולת, והזולת יותר חשוב לו מעצמו. כתוב לגבי צפרניים, שעלולות להזיק לאשה בהריון שדורכת עליהם, לכן כתוב ש"צדיק קוברן", אבל "חסיד שורפן". כל דבר שקשור אליך, שבא מהגוף שלך, ואתה מאבד אותו – יכול להזיק לך. אז הצדיק רוצה לא להזיק לזולתו אבל גם רוצה לא להזיק לעצמו – קובר את הצפרניים, לא רוצה להזיק לעצמו, הוא חושב על עצמו. יכול להיות מקרה, מציאות, שבכל אופן האדמה תתהפך והצפרניים יצאו ויכולה לעבור אשה הרה ויזיק לה ח"ו – אז מה עושה החסיד? שורף את הצפרניים, אפילו שיכול להזיק לו.

ככה לומדים בחסידות את הגדר של חסידות – שחסיד מוכן להזיק לעצמו העיקר שלא להזיק לחבר, כי החבר קודם לי לגמרי. זה הגדר של חסיד, והוא מודגש בסיפור ששמענו קודם על אותו אחד שאת כל היחידות אצל הרבי ניצל רק כדי לבקש על חברו – לפספס הזדמנות פז לבקש על עצמו כדי לבקש על מישהו אחר. זו דוגמה לכך שיש לו מוחין בעצם שממשיך ללב כדי לתקן את המדות שלו.

יש אסמכתא לענין של "צדיק קוברן, חסיד שורפן" – מי היהודי הראשון? אברהם אבינו. הוא אומר על עצמו "ואנכי עפר ואפר". מה זה "עפר ואפר"? "עפר" הוא קוברן, קובר בתוך העפר, ו"אפר" היינו שורפן. כלומר, הוא לא רק צדיק שקובר אלא חסיד ששורף.

"אור לארבעה עשר" – בבר מצוה מקבלים מוחין בעצם לבער חמץ מהמדות

הנושא גם קשור לבדיקת חמץ: אבא של הרבי, שיום ההולדת שלו היה בח"י ניסן, בחול המועד פסח, דורש את המשנה הראשונה של מסכת פסחים – "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". הוא מסביר ש"אור לארבעה עשר" הוא היום, יום הבר מצוה, שהוא נכנס לשנת הארבעה עשר – בר מצוה. ברגע ש"אור לארבעה עשר", שנכנס לשנת הארבעה עשר, הוא מקבל דעת, מוחין, ומה יכול לעשות בה? לבדוק את החמץ שלו לאור הנר.

החמץ הוא הישות, הגאוה שלו. אפילו בדקות – שעושה מצוה וחושב כמה אני צדיק, זה ישות, חמץ. אפילו שהוא אוהב את ה', אבל מרגיש את עצמו – אני אוהב את ה', "יש מי שאוהב", אלה מוחין השייכים למדות, חמץ. עכשיו, כשהוא נכנס לשנת הארבעה עשר, "אור לארבעה עשר", יש לו דעת לבדוק את החמץ לאור הנר. איזה נר? "נר הוי' נשמת אדם" וגם "נר מצוה ותורה אור". הוא צריך לבדוק עם הנפש האלקית שלו, שגמר הכניסה שלה הוא עכשיו. ככה אדמו"ר הזקן כותב, פוסק, בשו"ע. כל זה ווארט של אבא של הרבי על "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". לפי זה, עיקר הבר מצוה שאתה יכול עכשיו לעבוד את ה' בלי הרגשת היש – משהו גדול מאד, לא סתם צריך לציין זאת. זה החסיד האמתי ש"שורפן" (כדעת רבי יהודה, וכך נוהגים, שאין ביעור אלא שריפה – יש גם נוהגים לשרוף צפרנים בשריפת חמץ – ולא די בביטול של "קוברן" – "ליבטל ולהוי כעפרא דארעא", והיינו ההבדל בין ביטול חמץ לביעור חמץ. על הבדיקה – "בודקין את החמץ לאור הנר" – כבר מברכים "על בעור חמץ", ודוק).

ב. בטול-ענוה-הכנעה-שפלות

תקופת ספירת העומר – המשכת מוחין בעצם לעדון המדות

נאמר משהו בקשר לאותו ענין שקשור לשמואל, שם בר המצוה שלנו. נעשה גימטריא – נעשה ביחד, החברים – כמה שוה שמואל? כמו ששמענו, הוא נקרא שמואל על שם הרבי המהר"ש. כמה שוה? 377. האם יש מלה פשוטה, שקשורה לספירת העומר, שגם שוה 377? משהו פשוט, מספר – שבעה. "כל השביעין חביבין". כמה פעמים כתובה בתורה המלה "שבעה"? 26 פעמים, כמנין שם הוי'. הסוף, שני ה"שבעה" האחרונים הם בפסוק אחד, "הכל הולך אחר החיתום" – ביחס לספירת העומר. לא במצות ספירת העומר בחומש ויקרא אלא בחומש דברים, שם כתוב "שבעה שבֻעֹת תספֹר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספֹר שבעה שבֻעות". כתוב פעמיים "שבעה שבועות" – "שבעה שבֻעֹת תספֹר לך... תחל לספֹר שבעה שבֻעות".

איזה רמז ניתן לתת למלה "שבעה", החוזרת כאן פעמיים, שבגימטריא שמואל (כאשר השי"ת קרא לשמואל בהיותו ילד הוא הכפיל את שמו, "שמואל שמואל", "שבעה ושבעה מוצקות", "שבעה שבעת... שבעה שבעות" – עיקר גילוי האלקות, סוד האות ו, הוא ב"[שבעה] שבעות" השני. "שבעה שבעת... שבעה שבעות" = 2304 = 48 ברבוע, ודוק)? כל התקופה של ספירת העומר היא המשכת המוחין, אותו נושא. כל הכוונות של ספירת העומר הם המשכת מוחין כדי לתקן את המדות. יש ביטוי באידיש – אויסאיידלען-זיך, מה הפירוש? מה זה להיות איידל? מלה מאד חשובה באידיש. תיקון המדות נקרא אויסאיידלען-זיך. איידלקייט היינו עדינות – להיות עדין, לא להיות גראב. מה הדבר הכי גרוע בחסידות? גראבקייט. מה ההיפך מגראבקייט? איידלקייט. איך האדם נעשה עדין? גם, כאשר ממשיך מוחין בעצם. הוא מעדן את עצמו – מכניס במדות בטול. מה הביטוי של הבטול? שהוא כל הזמן חושב על הזולת לפניו, כפי ששמענו קודם, "חסיד שורפן".

כעת נאמר משהו קצת יותר עמוק בחסידות – כתוב שיש ארבע בחינות של בטול. משהו מאד חשוב שכל מי שמשתוקק להיות חסיד באמת צריך להבין:

בטול – אי-הרגשת עצמו

בטול הוא שאדם פשוט לא מרגיש את עצמו. יש בבטול שתי בחינות – יש בטול שאדם מרגיש את עצמו אבל מבין שהאין האלקי בורא אותי עכשיו יש מאין ולכן אני מבטל את הישות שלי לאין האלוקי. זהו לא בטול אמתי. הבטול האמתי שאיני מרגיש את עצמי כלל – מרגיש את ה', מרגיש את החבר, לא מרגיש את עצמו. הוא לא מרגיש את ה'יש מי שאוהב' – יש רק אהבה בטהרתה או שמחה בטהרתה, בלי להרגיש את מי שאוהב או מי ששמח.

ענוה – אי החזקת טובה לעצמו (לימוד תורה)

יש משהו אחר שנקרא ענוה. מה ההבדל בין בטול לענוה? "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". יש כמה הסברים בחסידות. הסבר אחד, מפורסם, שמשה רבינו יודע טוב טוב את כל מה שה' חנן אותו – כל התכונות הטובות, כל החכמה שלו וכל הכשרונות שהוא קבל מה' – והוא חושב שאם ה' היה נותן את הכשרונות האלה למישהו אחר הוא היה מנצל אותם יותר טוב ממני. לכן הוא "שפל וסבלן" (פירוש רש"י ל"והאיש משה ענו מאד גו'") בפני כולם. הוא יודע מה שיש לו, מכיר את המעלות – לא רק את החסרונות, אלא גם את המעלות – של עצמו, אבל לא זוקף לעצמו שום זכות בעולם.

לגבי תלמידי ישיבה יש ביטוי מיוחד – "לעי באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה". לומד תורה כל הזמן, בשקידה והתמדה – כמו ששמענו קודם במכתב של הרבי – ולא מחזיק טובה לעצמו. זו ענוה.

הכנעה – כעבדא קמיה מאריה (עבודת התפלה)

יש דבר שלישי שנקרא הכנעה. הכנעה אינה בטול ואינה ענוה אלא משהו שלישי. מהי הכנעה? מתי בעיקר אדם צריך להרגיש הכנעה? כשאדם עומד להתפלל. ענוה קשורה למשה רבינו כי הוא נותן התורה – שייכת ללימוד תורה. אבל כאשר אדם עומד להתפלל לפני ה', איך הוא צריך להרגיש את עצמו? יש ביטוי מי אני כשאני עומד להתפלל לפני ה' – "כעבדא קמיה מאריה", כעבד לפני אדונו. להרגשת עבד כלפי אדונו קוראים הכנעה – הוא נכנע לגמרי, רק שופך שיח לפני ה', מתחנן.

יש ביטוי שאומרים בר"ה במחזור – "בקש רחמים כעני בפתח". שם לא עבד אלא עני – עני הוא אחד שמרגיש עצמו בהכנעה. לא צריך להיות בהכנעה יתרה מול אנשים – רק מול ה'. כאשר מישהו עושה לך טובה גם צריך להכיר לו טובה, לא להיות כפוי טובה חס ושלום – זהו גם סוג של הכנעה. אבל עיקר ההכנעה הוא כשאני מתפלל לה', ו"הלואי יתפלל אדם כל היום כולו" – כל הזמן צריך להיות בנפש במצב של תפלה, שאני עומד לפני ה' "כעבדא קמיה מאריה".

שפלות – אני הכי גרוע ורחוק בעולם (כח להחזיר בתשובה)

יש משהו רביעי – שאינו בטול, אינו ענוה ואינו הכנעה – שנקרא שפלות. שפלות היא כמו שכתוב על הרבה צדיקים שבאמת באמת הרגישו שאני היהודי הכי גרוע שבעולם, הכי רחוק מה', כמה שהוא צדיק. אחד הצדיקים שהיארצייט שלו היה בפסח, רבי אהרן הגדול מקרלין, כותב בצוואה שלו שהוא בטוח בעצמו שהוא הרשע הכי גדול בעם ישראל. מסבירים החסידים על מה הוא אמר זאת, קשור לבר מצוה: פעם אחת הוא היה בהתפשטות הגשמיות, היה בדבקות עצומה, ושלשה ימים ושלשה לילות הוא לא היה בעולם הזה – היא בהתפשטות הגשמיות. באותם ימים הוא לא הניח תפילין, כי לא היה פה בכלל. גם רשב"י במערה, לא רק שלשה ימים אלא שלש עשרה שנה, לא קיים מצוות מעשיות. הוא פשוט היה במצב של התפשטות הגשמיות, וכאשר הוא התעורר והבין למפרע שלא הניח תפילין הוא הרגיש בעצמו שהוא הרשע הכי גדול בעם ישראל, וככה נמשכה הרגשה זו אצלו כל החיים.

מכל תלמידי הרב המגיד הוא החזיר הכי הרבה יהודים בתשובה. מי שרוצה להחזיר יהודים בתשובה צריך להרגיש שהוא הכי גרוע בעולם. הוא לא האריך ימים בעלמא דין, רק שלשים וכמה שנים, וכתוב על המצבה שלו שהוא זכה להחזיר בתשובה שמונים אלף יהודים. לא היה מישהו מתלמידי המגיד שאפילו קרוב לכך – שמונים אלף יהודים! איך הוא זכה לכך? כי היתה לו שפלות בעצם – אתה יותר טוב ממני, פשיטא. הוא לא אומר זאת אלא מקרין זאת, וגם לה' הוא מקרין – "מרחוק הוי' נראה לי", אני הכי רחוק מה'. אני רוצה להיות קרוב לה', אבל אני רחוק-רחוק. זו שפלות – יסוד היסודות של החסידות.

הרמז בר"ת שבעה

שוב, כתוב בחסידות שיש ארבע בחינות – שאפשר להתבלבל ביניהן – בטול, ענוה, הכנעה, שפלות. צריך את כולן. מה ראשי התיבות שלהן? אמרתי אותן לפי הסדר מלמעלה למטה, כנגד י-ה-ו-ה – בטול בחכמה, ענוה בבינה ("משה זכה לבינה"), הכנעה במדות (בעיקר במדת ההוד, סיום התפשטות חמשת החסדים המתפשטים מן הדעת, כמבואר בכוונת ל"ג בעומר. השרש כנע הוא קרוב לשרש כרע, לכרוע ברך, בעיקר של רגל שמאל, ספירת ההוד) ושפלות במלכות. מי הוא שיא השפלות בתורה? מי אומר על עצמו את המלה שפלות, ולא ענוה? אצל משה כתובה ענוה – אצל מי כתובה שפלות? דוד המלך, דוד מלכא משיחא. הוא אומר "והייתי שפל בעיני". שפלות היא מלכות, שהוא מרגיש את עצמו הכי גרוע והכי רחוק. הוא רוצה להתקרב – הוא לא נופל ברוחו. אין אצלו עצבות או יאוש חס ושלום, אבל יש שפלות אמתית.

זהו הסדר מלמעלה למטה – בטול, ענוה, הכנעה, שפלות. איזו מלה אפשר לעשות מראשי התיבות? ר"ת שבעה, בגימטריא שמואל. המלה הזו, שבעה – "שבעה שבֻעֹת תספֹר לך... תחל לספֹר שבעה שבֻעות" – כל ענין השבועות (עד לחג השבועות, ועד בכלל) האלה להמשיך מוחין בעצם כדי לפעול אויסאיידלען-זיך, עדינות במדות, שבא לידי ביטוי במדרגות האלה.

יש גם סוד למה הסדר הוא כך – יותר מדי עמוק כדי להסביר כעת – אבל צריך לשים לב שבסדר שבע"ה הכל מתחיל משפלות, ממנה ממשיכים בטול, "אבא יסד ברתא", כן נאמר בקיצור. אחר כך יש ענוה – ללמוד תורה הרבה ולא להחזיק טובה לעצמך כי הכל מה', אם מישהו אחר היה מקבל את הכשרונות שלי היה בודאי מנצל אותם יותר טוב ממני – ובסוף הכנעה, תפלת חול. תפלת שבת היא תענוג אבל תפלת חול היא הכנעה.

עד כאן רמז לכבוד שמואל – שיזכה לכל מדרגות הבטול. מי שיש לו בטול זוכה לשמחה, "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – מאמר אולי הכי חשוב של אדמו"ר האמצעי ושל הרבי הקודם – הענו ממשיך כל הזמן שמחה אמתית, ה' שמח בו והוא שמח בה', "שמחו צדיקים בהוי'", בלי שמץ של ישות, "שמחה בטהרתה". זהו "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". לחיים לחיים, שתזכה להיות חסיד ירא שמים ולמדן, ותמיד להיות שמח.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com