בע"ה

כ"ב ניסן ע"ח – כפ"ח

המשך סעודת משיח

רעוא דרעוין שבת פרשת שמיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סדר ניגונים באור חוזר

פתחו ב"האפ קאזאק".

אתמול עשינו סדר ניגונים בדרך של אור ישר, מהבעל שם טוב עד לרבי. היום נעשה הפוך, בסדר של אור חוזר – מהרבי עד לבעל שם טוב – וגם נשיר ניגונים אחרים. [סדר הניגונים ששרו (בין הדיבורים לקמן): "והיא שעמדה", ניגון יב-יג תמוז, ניגון רוסטוב, ניגון ויטבסק (אותו היו שרים חסידי הרבי המהר"ש), "כאיל תערוג", "ניא זשורצי" (אותו היו שרים חסידי אדמו"ר האמצעי), "קול דודי", ניגון המגיד ממעזריטש המקובל במסורת רוז'ין, ניגון הבעש"ט (הראשון בדיסק מלוה מלכה).]

[בין הניגונים הרב אמר:] המעלה בכך ששרים את הניגונים למפרע היא שמרגישים איך הכל מתכלל ברבי. בכלל יש התכללות בין כל הרביים, והרבי אמר שכל הרביים הם נקודה אחת, אבל בעיקר מרגישים את ההתכללות במלכות – איך הדור האחרון מקבל מכל הדורות שקדמו לו ומכיל אותם. כאשר שרים את הניגונים מהבעש"ט והלאה יותר מרגישים כל אחד מהרביים בעצמו, איך הם מופיעים אחד אחרי השני, ופחות מרגישים את ההתכללות. לעומת זאת, כאשר מתחילים מהרבי מרגישים כיצד כל הניגונים ששרים אחר כך הם בתוך הרבי – התקשרות לכל הרביים דרך הרבי האחרון.

ב. משחק מכירת החמץ

פסח-שפיל

בספר משלי יש פסוקים שהתורה אומרת על עצמה – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שדוד המלך נענש על כך שקרא לתורה "זמירות" משום ששבח את התורה בחיצוניותה והמעלה הפנימית של התורה היא "שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" – יש משהו של משחק בכל התורה כולה (מצד פנימיותה), בכל חג יש את המשחק שלו.

פסח הוא ראש השנה לרגלים, בזמן האחרון דברנו על סדר שמתחיל מחנוכה ולפעמים מוסבר בחסידות שהשנה מתחילה מפורים – בפורים בודאי שיש משחק, "פורים שפיל", וכך צריך למצוא משחק בכל חג. מה המשחק של פסח? [גניבת האפיקומן?] היה אפשר לומר שגניבת האפיקומן, אבל נעבעך-נעבעך בחב"ד לא גונבים את האפיקומן. [כל החומרות המשוגעות?] בצורה פשוטה המשחק של פסח הוא מכירת חמץ – מכירת חמץ היא הערמה, משחק, שמוכרים את החמץ לגוי ובסוף הוא חוזר ליהודי אחרי החג.

ארבעה שחקנים במשחק המכירה

עושים במכירה משחק שלם, עם כמה שחקנים – יש יהודי שמוכר ואת הגוי שקונה ושחקן מאד חשוב באמצע הוא הרב. משחק מכירת החמץ לוקח מהרב שעות נוספות, הוא עובד 24 שעות בימים שקרובים לפסח, אבל הוא מאד מרוצה ממנו – בסוף הוא מרויח ממנו הרבה כסף. בחב"ד לא מסתפקים רק ביהודי, ברב ובגוי – מצרפים עוד יהודי למכירה, שיהיה ערב קבלן.

אם כן, יש מבנה שלם של י-ה-ו-ה במכירת החמץ: היהודי התמים שמוכר את החמץ הוא ה-י (יוד, לשון יהודי, כידוע) והגוי שקונה בסופו של דבר את החמץ הוא ה תתאה. יוצא שהמתווכים במכירה זו הם בעצם מדרגות של התכללות בין היהודי והגוי – הרב, שעומד ישירות מול היהודי, הוא 'הגוי שביהודי', והערב הקבלן, היהודי שבין הרב לבין הקונה, הוא 'היהודי שבגוי'...

נשים לב שהרב והערב יחד הם "ערב רב", סוד הדעת המחברת בין היהודי (שיש לו דעת וכח בחירה מלא) לגוי (שאין לו דעת שלמה כו').

כמה שוה "הגוי שביהודי" (הרב) שהוא עצמו שוה "היהודי שבגוי" (הערב, לבוש בשחור, ועוסק בשחור, "שחור כעֹרב")? 361 = גוי ברבוע! כמה שוים כל ארבע המדרגות יחד? יהודי, הגוי שביהודי, היהודי שבגוי, גוי = 776, ביאת המשיח וכו' (ראה שער ביאת המשיח בסוד הוי' ליראיו). והוא עולה ד"פ צדק (מלכותא קדישא, בחינת הגוי במבנה), ממוצע ארבע המדרגות, כאשר כל צדק עולה ב"פ מהיטבאל (אשת הדר, ממוצע בין מלכי אדום ל"מלָך מלך לבני ישראל"), יחוד מה (שרש היהודי) בן (שרש הגוי).

כמה שוה יהודי, רב, ערב, גוי? 528, משולש לב (הערך הממוצע של ארבע המדרגות = 132, קבל, שרש "[ערב] קבלן"). יהודי, רב, גוי (בלי ערב, כמנהג העולם) = 256, 16 ברבוע, ח"פ לב (ערב = 16 פעמים 17, טוב). יהודי, רב-הגוי שביהודי, ערב-היהודי שבגוי, גוי = 1250, הרבוע הכפול של 25 = 625 העולה אדם במילוי (אלף דלת מם) – יש אדם מלא יהודי ויש אדם מלא גוי. אם נוסיף לזה משחק מכירת חמץ יעלה הכל 2506 = 7 פעמים משיח (הרומז בעצמו למשחק מכירת חמץ, ודוק)!

זו דוגמה להתבוננות של מבנה שלם בו הגוי תופס את מקום המלכות – צריך שיהיה גם גוי (כדי לתקן את המלכות, ועד שקיים הו"א אצל היהודי שהמלך עצמו יהיה גוי, "אשימה עלי מלך ככל הגוים", הו"א שהתורה צריכה לשלול בתוקף: "[שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו] מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"). היתה שנה אחת, כשהייתי יותר צעיר, עם דם יותר חם, שלא רצינו למכור את החמץ לגוי, רק לקיים "תשביתו שאר מבתיכם" כפשוטו – אמרנו שכאן בארץ אין גוים ולא צריך למכור להם. [אחד הילדים: אבל יש גוים בארץ...] כן, אבל לא צריכים להיות. בכל אופן, בשנים שאחר כך ירדנו מהעץ הזה, פשוט עושים מכירת חמץ בלי לחשוב יותר מדי, כך המנהג, כך המשחק...

בטול-בעור-מכירה

בכלל, יש הרבה 'משחק' בערב פסח – עושים על אותו חמץ שלשה דברים. גם מבערים את החמץ – אנחנו נוהגים כרבי יהודה, שביעור חמץ הוא בשריפה – גם מבטלים אותו גם מוכרים אותו. זו שאלה גדולה באחרונים איך אפשר לעשות את שלשת הדברים על חמץ אחד. יש מי שאומר חילוק בין הבטול לבין המכירה – המכירה חלה רק על דברים שיש בהם חשיבות (שווי) ואילו הבטול כעפרא דארעא נוגע בעיקר לדברים קטנים שלא מוכרים אותם, פירורים. חילוק נחמד, אבל לא מוכרח. לכן יש מקפידים לומר ביטול חמץ אחרי שהחמץ התחיל להישרף, אבל לפני שנשרף לגמרי, כך שיקוים בו גם ביעור וגם יהיה לביטול על מה לחול. מתי שורפים את החמץ? המנהג הוא לאחר את השריפה ככל שניתן, עד הרגע האחרון שאפשר – צריך לשרוף אותו כשהוא עדיין ברשותנו, ותוך כדי השריפה אומרים את הבטול, והכל נעשה לפני זמן המכירה, שחלה בחצות היום (או רגע קודם).

שלשת הדברים שעושים על החמץ הם כנגד שלשת האבות: אברהם אבינו אומר על עצמו "ואנכי עפר [ואפר]" – יש לו בטול פנימי כעפר, וכנגדו אנחנו מבטלים את החמץ שברשותנו כעפר הארץ. האפר באברהם – "ואנכי עפר ואפר" – הוא מצד התכללות יצחק בו (כשם שנאמר בו בעקדה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", כשהתכלל עם מדת היראה של יצחק), שהרי אפרו של יצחק צבור ומונח תחת כסא הכבוד. בעור חמץ – שאנו נוהגים לקיימו בשרפה לאפר, כדעת רבי יהודה – מכוון כנגד יצחק, שאפרו צבור ומונח תחת כסא הכבוד כנ"ל. מכירת החמץ מכוונת כנגד יעקב אבינו, שעושה עסקים עם גוים – עם עשו אחיו ועם לבן חמיו. יש כאן כוונה במכירת חמץ – כשמוכרים חמץ בארץ יש לכוון שמוכרים אותו לעשו וכשמוכרים חמץ בחו"ל יש לכוון שמוכרים אותו ללבן.

הלכה מעניינת לגבי מכירת חמץ היא מה קורה כאשר יהודי בארץ ישראל מוכר חמץ שנמצא בחו"ל – לדוגמא בבולטימור. מתי החמץ חוזר להיות ברשות היהודי, מיד אחרי שביעי של פסח, כשנגמר פסח בא"י, או רק אחרי תום פסח בחו"ל, אחרי אחרון של פסח? ההלכה היא שהולכים לפי היהודי הקונה (את החמץ בחזרה), ולכן כבר באחרון של פסח בחו"ל החמץ חוזר לרשות היהודי שנמצא בארץ. רואים שהולכים לפי הקונה, ולא לפי המוכר.

בטול-בעור-מכירה עולים 600 – סוד פר דינים ו-שך דינים (כללות הדינים) – והם פועלים פעולה של המתקת הדינים. בפרטות, שלש הפעולות הם כנגד שלשת שלבי תהליך התיקון השלם, הכנעה-הבדלה-המתקה: בטול החמץ הוא פעולה של הכנעה; בעור החמץ באש הוא פעולה של הבדלה-העלאה ביקד-אש של קדש (לשון הבדלה); מכירת חמץ היא המתקה, שהרי תכליתה היא החזרת החמץ באופן כשר לאחר הפסח, כשהוא חוזר להיות מותר (עד להמתקה הגמורה בשבועות, בו מקריבים מן החמץ את שתי הלחם, כנודע).

ג. שבע חכמות

הרגלים כנגד חב"ד וימי הפסח כנגד שבע החכמות

הרבה פעמים מקבילים את שלשת הרגלים לשלשת האבות, שכנגד המדות חג"ת, כמו שאומרים בפיוט בסיום הסדר "שלשה מי יודע? שלשה אני יודע – שלשה אבות". ההקבלה הרגילה היא על פי סדר הרגלים – פסח (חג האביב והאהבה) כנגד אברהם אבינו, שבועות (בו קבלנו תורה מפי הגבורה, לקול שופר מאילו של יצחק) כנגד יצחק אבינו וסוכות כנגד יעקב אבינו (בו נאמר בפירוש שנסע לסוכות ובנה סוכות).

אבל אפשר להעלות את ההקבלה הזו מחג"ת גם לחב"ד, כמו שמוסבר בכוונת התפלה, בברכה הראשונה בעמידה, ש"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" מכוונים כנגד חב"ד. אם נקביל כך חג הפסח מכוון כנגד חכמה (מתאים לגילוי קטנות אבא באכילת מצה בליל הסדר וגילוי גדלות אבא בשתית כוס הקידוש), חג השבועות כנגד הבינה (מתאים לכך שבו ז"א ונוקבא מקבלים "כתר אחד לשניהם" מתפארת אמא, והוא יום החמשים לספירת העומר, סוד שער הנון של הבינה) וחג הסוכות כנגד הדעת, כמו שמפורש בו "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". בסוכות הכי מפורש, וכפי שנפסק להלכה – בריש הלכות סוכה לאדמו"ר הזקן – הדעת-המודעות בסוכות לטעם קיום המצוה ("טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי", המשכה מאמונה, אור מקיף, לדעת, אור פנימי) היא חלק מהמצוה, והיא אף לעיכובא.

מכך תצא לנו כוונה חדשה לחג הפסח. אמנם אנחנו עומדים כבר אחרי החג, אבל הרי "עבר זמנו בטל קרבנו לא אמרינן", ובעיקר בקביעות כמו השנה שאנחנו עוד בשבת שצמודה לפסח וממשיכה אותו. [פעם הרב אמר ששלשים יום קודם הרגל דורשים בהלכות החג, אבל בכוונות החג דורשים שלשים יום אחרי הרגל.] נכון, הסברנו כך על יסוד דברי הבעל שם טוב שעיקר עבודת האדם היא ההכנה שלפני המצוה, אבל הגילוי וההשראה האלקיים של המצוה באים דווקא אחריה. מאד ניכר בפסח שעיקר עבודת ההכנה היא לפני החג, בעבודות הנקיון ובדיקת חמץ לחג – העבודה של הנשים הצדקניות, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב הסביר שהיא בסוד קשר"ק, כמו שדברנו אמש עם הנשים. בכל אופן, אם חג הפסח מכוון כנגד החכמה אז מתבקש לומר ששבעת ימי החג הם כנגד "שבע חכמות".

שבע חכמות

אצל הראשונים מקובל לדבר על שבע חכמות. רמז לכך שיש שבע חכמות היא שבעת קני המנורה. המנורה בכלל היא סמל של חכמה, וכמאמר חז"ל "הרוצה להחכים ידרים" מפני ש"מנורה בדרום", ולמנורה-לחכמה יש שבעה קנים – ללמד שהיא מתחלקת לשבע חכמות. אסמכתא נוספת מביאים מהפסוק "חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" המלמד שהחכמה נחלקת לשבעה עמודים. החכמה נקראת בכלל "נקודה דנעיץ" – היא נעוצה-מתגלה בכל הספירות שתחתיה – ובפרט עליה להיות נעוצה בכל שבע החכמות הכלולות בה ונמשכות מההעלם אל גילוי מתוכה, כדי להחדיר בהן נקודה של בטול לאלקות השורה בהן ומחיה אותן (שבע חכמות = בטול פעמים חי, "החכמה [בטול] תחיה"). אם לא כן, שבע חכמות העולם (לשון העלם והסתר אלקות) הופכות להיות חכמות חיצוניות גרידא, שרק מגדילות את הישות של האדם.

יש שיטות רבות להסביר מהן בדיוק שבע החכמות, גם אצל חכמי אומות העולם, אך עלינו לקבל את המושג הזה משום שהוא מוזכר אצל חכמי ישראל מהראשונים ואילך – הרמב"ם מזכיר את שבע החכמות, המהר"ל מזכיר אותן וידועים גם דברי הגר"א שאי אפשר להיות שלם בחכמת התורה בלי להיות שלם בשבע החכמות.

הייתי חושב שלדבר בימינו על שבע החכמות – מושג שרווח במדע העתיק – נשמע מוזר. אבל מתברר שבישראל, בבית ספר לרפואה שעל יד הטכניון בחיפה – שלאחרונה פועל שם יהודי שקצת קשור אלינו – עסוקים בנושא, יש מכון מיוחד שעוסק בכך ויש אפילו יום בשנה שמוקדש לעיון במושג שבע החכמות ולאיחוד שלהם (כולל האיחוד שלהן עם התורה).

שלש חכמות ברורות

הרבה פעמים מסבירים שבעצם יש בתמצית שלש חכמות – חכמת התורה (חכמת האלקות, כדלקמן), חכמת המוזיקה-הנגינה וחכמת המתמטיקה-החשבון .

שלש החכמות האלה הן חכמות ברורות, אובייקטיביות – חכמת התורה היא "דבר הוי'" (והיא שמו של הקב"ה, עליו נאמר "הודאי שמו כן תהלתו"), שהיא חכמה ברורה; חכמת הנגינה מבוססת על כללים ברורים, גם מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית (מה נעים לאזן השומע); חכמת המתמטיקה היא מדויקת ומדידה – בעוד שאר החכמות הנלמדות אינן ברורות ולא ניתן לגמרי להוכיח אותן מדעת האדם.

שלש החכמות האלה מכוונות כנגד שלשת ממדי המציאות עליהם מדבר מורנו הבעל שם טוב – עולמות, נשמות, אלקות: חכמת התורה, חכמת האלקות, עוסקת, כפשוט, באלקות (כל התורה כולה היא שמות של הקדוש ברוך הוא כנ"ל, כל סיפור וכל מצוה הוא גילוי אלקות). חכמת הנגינה היא החכמה שמשפיעה על הנשמות ומבטאת אותן (כמו שכתוב שמשה רבינו ידע לנגן את הניגון המיוחד של כל אחד מששים רבוא שרשי נשמות ישראל, שהוא מקור החיים שלו ב"רצוא ושוב", כמ"ש "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר"). חכמת המתמטיקה היא השפה של המדעים המדויקים, מדעי העולמות.

והנה, תורה נגינה משלימים ל: 729, זך ברבוע וכו' (סוד פסח מצה מרור, כפי שהוסבר בהרחבה לאחרונה). נגינה חשבון משלימים ל: 484, כב ברבוע (ידוע שיש אלף-בית של זך אותיות, עם חמש האותיות הסופיות מנצפ"ך, ויש אלף-בית של כב אותיות). נמצא שנגינה, ככל ממוצע המחבר, מצטרף ומשלים לכאן ולכאן. הערך הממוצע של תורה נגינה חשבון = 365, 14 בהשראה, מספר מצות הלא-תעשה של התורה, כאשר 365 = 5 פעמים חכמה. יוצא שהכל בגימטריא י-ה (שם החכמה בקבלה) פעמים חכמה!

הקבלת שבע החכמות (כשיטת רבינו בחיי)

לאחרונה שני תלמידים יקרים וחשובים – שלא נמצאים כאן כעת, אבל בוודאי נמצאים אתנו ברוחם – שאלו על הסדר וההקבלה של שבע החכמות. נתבונן בשבע החכמות לפי השיטה של רבינו בחיי, וכל ההקבלה תהיה במוחין – בספירות כחב"ד – כמו שמתאים לחכמות (אח"כ נעתיק ממוחין למדות, לז"ת, והוא על דרך סוד ז' משקין שמקורם במוחין ומשתקפים גם במדות, "שבעה ושבעה מוצקות לנרות [המנורה, סמל החכמה כנ"ל] גו'"):

החכמה הראשונה היא חכמת האלקות. בפשט (גם אצל אומות העולם, שאין להם שום מושג בחכמת התורה) חכמת האלקות היא פילוסופיה שדנה באלקות, אך אצל עם ישראל קדושים ברור שהיא-היא חכמת התורה בכללותה. חכמת האלקות מתחילה מההתבוננות במציאות ה' ובאחדות ה', אך האחדות של "אנכי הוי' אלהיך" ו"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" משתקפת ב"עלמות אין מספר" של כל הלכות התורה (וכסדר הרמב"ם שמתחיל מהלכות יסודי התורה, האמנת אלקות ואחדות הוי' וכו', וממשיך בפירוט כל תרי"ג מצות התורה), כמשל הזהר לנר אחד שמשתקף אין סוף השתקפויות וכאשר מתקרבים רואים שמדובר בנר אחד בלבד – כל חכמת התורה נכללת כאן בחכמת האלקות וחכמה זו שייכת לאמונה, הראש העליון שבכתר ("כל מצותיך אמונה").

את חכמת הנגינה נקביל לראש השני שבכתר המכוון כנגד כח התענוג. חכמת הנגינה נוגעת בעיקר לניגון בכלים. בשביעי של פסח היתה שירת הים, שהיתה שירה בפה. כתוב אמנם שהנשים נגנו בתוף, אבל תוף פחות שייך לנגינה עצמה ויותר נועד לתת קצב, לעורר את הלב.

המתמטיקה מתחלקת אצל רבינו בחיי לשתי חכמות – חכמת המספר וחכמת המדידה. אפשר לומר שהן כמו אלגברה וגיאומטריה, אבל גם ההפרדה הזו היא קצת מלאכותית (מגמת חינוך החשבון אצלנו הוא לאחד אותן, כידוע). צריך להסביר שהחלוקה כאן היא לשתי רמות של חכמה, כפי שרגילים לחלק גם היום – חכמה תיאורטית וחכמה יישומית, שבלשון הקבלה והחסידות היינו "מוחין בעצם" ו"מוחין השייכים למדות". באותו אופן נסביר גם את ההבדל בין שתי חכמות נוספות שהוא מונה – חכמת התכונה וחכמת הרפואה. חכמת התכונה (אסטרונומיה) תכלול את המדעים המדויקים, פיזיקה וכימיה, וחכמת הרפואה תכלול גם את הביולוגיה וכיו"ב, תחומים שנדרש לדעתם כדי לרפא בפועל. גם כאן, היחס הוא בין מדע תיאורטי לבין מדע יישומי, כאשר רפואה היא דוגמה ליישום הראשון והחשוב ביותר של המדע התיאורטי.

את החכמות התיאורטיות נכוון כנגד אבא ואמא עילאין – חכמת המספר באבא עילאה וחכמת התכונה באמא עילאה. את החכמות היישומיות נכוון כנגד פרצופי ישראל סבא ותבונה – חכמת המדידה בישראל סבא וחכמת הרפואה בתבונה.

החכמה האחרונה היא חכמת המליצה-הדבור (המכונה אצל הראשונים גם חכמת ההגיון) – רטוריקה בלעז – הכוללת גם את השירה בפה (את חכמת הנגינה כפי שהיא משתקפת בדבור). חכמה זו נקביל לספירת הדעת, הכולל "דעה ודבור" (כלשון רש"י על תוספת ה"נפש חיה" שיש באדם) – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. חכמה זו כוללת את מקצועות הנפש והחברה (במבנה "המכללה התורנית" הדעת היא הפסיכולוגיה והיא "מפתחא דכליל שית", מצד העטרא דחסדים שבה, כאשר המדות הכלולות בה הן חכמות החברה). העטרא דגבורות של הדעת היא שרש המלכות, הכוללת את כל המדעים שהמלך (המתאפיין בכח הדבור שלו, "באשר דבר אחד לדור") צריך להיות בקי בהן כדי להנהיג את המדינה.

אחר כך, יש להתבונן כיצד שבע החכמות שבמוחין משתקפות-יורדות גם לז"ת – שבע מדות הלב – כהעתק מדויק של שרשן למעלה: שתי החכמות שבקו ימין (אבא וישראל סבא) יורדות לחסד ונצח, שתי החכמות שבצד שמאל (אמא ותבונה) יורדות לגבורה והוד ושלש החכמות שבקו האמצעי (אמונה-תענוג שבכתר ודעת) יורדות לתפארת, יסוד ומלכות. ולסיכום:

שוב, אפשר להקביל את כל החכמות לפי הסדר לימי הפסח: יו"ט ראשון של פסח נקרא בתורה גם "שבת" (כמו בקביעות של השנה), ומתאים שהוא קשור לחכמת האלקות; היום השני – הראשון לספירת העומר – מתקן את חכמת המוזיקה; היום השלישי כנגד חכמת המספר; היום הרביעי כנגד חכמת המדידה; היום החמישי – שחל השנה ביום רביעי בשבוע, וכך מתאים לחשוב כי יו"ט ראשון נקרא שבת כנ"ל – כנגד חכמת התכונה, כמו יום רביעי בששת ימי בראשית, היום בו נתלו המאורות; היום הששי כנגד חכמת הרפואה; ושביעי של פסח כנגד חכמת הדיבור והשירה בפה – מתאים לשירת הים שנאמרה בו.

ד. קטניות שרויה

[אחרי סיום סדר ניגונים העיר אחד הנכדים: סבא, יש ניגון שחסידים שרים, שרים אותו ב-770, וקוראים לו "יחי אדוננו"...] נשיר אותו, אבל לפני כן הקדמה:

חומרות פסח – שטויות דקדושה

בפסח נוהגים בחומרות רבות, אבל יש שתי חומרות עיקריות שנהוגות והן ממש כנגד דינא דגמרא. חומרה אחת, שנוהגת כבר מזמן הראשונים, היא איסור קטניות. חומרה שניה היא חומרת שרויה – היא מוזכרת כבר במעט מהראשונים, אבל המנהג בפועל, אצל החסידים, התחיל מהרב המגיד ממעזריטש נ"ע. לא כל כך יודעים זאת, אבל אצל הבעל שם טוב עוד לא היתה החומרה של שרויה ומי שהנהיג אותה הוא המגיד ממעזריטש. לכן תלמידי המגיד החמירו בה מאד, בהיותה תקנה שחידש רבם. לדוגמה, כתוב שרבי מנחם מענדל מויטבסק החמיר מאד בשרויה.

היום יש דיון בין רבני חב"ד בין שתי החומרות האלה מה יותר חמור בדיעבד, כשחייבים להקל בזה או בזה. הרב אשכנזי האבא ע"ה אמר ששרויה יותר חמורה מקטניות, כי יש בה חשש חמץ, ויש רבנים אחרים בחב"ד שאמרו שהיות ששרויה היא חומרה חדשה, שאין לה מקור מפורש בראשונים או בשו"ע (בשונה מחומרת קטניות, שנזכרה כבר בראשונים והרמ"א פסק אותה להלכה), הרי שחומרת הקטניות קודמת לה.

בכל אופן, יש ראשונים, כמו רבינו ירוחם, שאומרים שחומרת קטניות – המנוגדת לדין מפורש בגמרא, כנ"ל – היא "מנהג שטות", ויש אומרים שהוא "מנהג בטעות". קודם הציעו שהמשחק של פסח הוא החומרות – באמת יש בחומרות איזו שטות. אם כן, יש שני מנהגי שטות – כמה שוה פעמיים שטות? "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", כידוע. כמובן, שטות אינה רק לשלילה – יש שטות דקדושה. כך מבואר בפרק ה של "באתי לגני" – הפרק שלומדים השנה – וזהו החידוש של כל המאמר. האריז"ל אומר שמי שנזהר בפסח ממשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, ומסבירים שהכוונה מי שנזהר גם עם כל החומרות. [כך הרבי מסביר בשיחה.] יש כח בשטות דקדושה לשמור את האדם מחטא.

קטנות מוחין וחשש בהשראה

כנראה ששתי החומרות העיקריות מתייחסות לשני מצבים שונים עיקריים בנפש האדם. מהשמות של שתי החומרות קל גם להבין במה מדובר – קטניות לשון קטנות ושרויה לשון השראה, הקטניות הן זהירות הנדרשת במצב של קטנות מוחין והשרויה היא זהירות הנדרשת גם במצב של תכלית גדלות המוחין.

מדוע קטניות אסורות? כי הן דומות לגרגירים של חמשת מיני דגן. כשאדם נמצא בתכלית קטנות המוחין, כמו ילד קטן, הוא נמצא תחת השפעת כח המדמה – מצב הקטנות גורם לדמות דבר לדבר בצורה לא אמיתית (הסימן הראשון לקטנות מוחין הוא הנטיה לדמות מקרים ואנשים שבאמת אין שום קשר ביניהם – לחשוש שמה שקרה לפלוני יקרה גם לי, או שאדם מסוים נוהג שלא כשורה כפי שנהג אדם אחר וכו'). בסופו של דבר צריך לתקן את כח המדמה ולהפוך אותו לטוב, כפי שהוא מתבטא במדת גזרה שוה שהתורה נדרשת בה – מדה שאדם לא דורש מעצמו אלא עליו לקבל מרבו, ואז היא מופיעה בתכלית גדלות המוחין.

מה החשש בשרויה? או שנשאר גרגר חטה לא אפוי במצה (מה שמצוי יותר במצות עבות, שאינן מצויות בימינו, ולכן יש מי שאומר בפירוש שחומרת שרויה שנזכרת בחלק מהראשונים אינה נצרכת היום) או שיש קמח על המצות, והמגע עם מים עלול להחמיץ אותם. יש מי שמקשה על חומרת שרויה שכל עוד לא משהים את המצה השרויה 18 דקות אין חשש חימוץ, אך נתעלם ממנו דבר מפורש – שמה שנמצא בכח להחמיץ יכול להחמיץ ברגע אחד, ולא צריך לחכות שיעור חימוץ). בנפש החשש הזה הוא גם אצל מי שנמצא בגדלות מוחין ו"ידע איניש בנפשיה" שהוא נקי – כפי שהוסבר בהתוועדות בחול המועד (מבעל מי השילוח) על "מקום שאין מכניסין בו חמץ" שאינו צריך בדיקה, והבדיקה אפילו עלולה להזיק ולהכניס חמץ – הוא לא יכול 'לחתום' שהוא מצה בשלמות, ולכן טוב ונכון יותר לא להרטיב ולא להגיע לחשש חימוץ.

רצינו להרחיב יותר בכל הנושא[ב], אבל כבר הגיע הזמן לסיים.

נגנו יחי ושני ניגוני "הללו את ה'", שיר המעלות.

ברכת המזון, ערבית והבדלה.