חיפוש בתוכן האתר

דמותו של שלמה המלך (אנגלית) - מוצאי י"ט שבט ע"ח – נצח ישראל, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי י"ט שבט ע"ח – נצח ישראל, ירושלים

דמותו של שלמה המלך (אנגלית)

שיעור חדש שבט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חידת שלמה המלך – מגדולה ושלמות לטעויות והתדרדרות

הקדשת השיעור

ערב טוב, בקר טוב וצהריים טובים לכל אחד סביב העולם. שיעורים קודמים הקדשנו לדבר על דמויות מרכזיות בתנ"ך. הערב נמשיך זאת בדיבור על דמות שטרם דברנו עליה – המלך שלמה. דברנו על אביו, דוד המלך ודברנו גם על המשיח, משיח בן דוד.

הסבה שבחרנו לדבר השבוע על שלמה המלך כי בדיוק לפני שבוע היה היארצייט של אחד מחברינו היקרים – הרב שלמה שווארץ ע"ה. השם המלא שלו הוא שלמה-יצחק – אולי נתייחס גם לשם השני, יצחק – אבל שמו הראשון, בו היה ידוע, הוא שלמה, כמו שלמה המלך. לשלמה יש כמה צורות שונות – באידיש הוא זלמן, כך שאדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד, רבי שניאור-זלמן, הוא גם שלמה. זלמן הוא כמו סלומון באנגלית.

גדולת שלמה והתדרדרות מלכותו

כולנו יודעים שהמלך שלמה הוא דמות גדולה של מלך, המלך שבנה את בית המקדש הראשון, שעמד 410 שנים בירושלים. כולנו גם יודעים ששלמה המלך נקרא "החכם מכל אדם". כשהוא היה צעיר, מיד אחרי שאביו הסתלק והיה עליו להתחיל את מלכותו, היה לו חלום. בחלום ה' התגלה אליו ושאל אותו מה הוא בוחר – עושר, אריכות ימים, נצחון במלחמות שלו וכו'. הילד הצעיר – הוא היה בן 12 – אמר לה' שמבקש שרק תתן לי חכמת אלקים לשפוט בצדק את עמך ישראל. ה' ענה לו שמכיון שבקשת רק חכמה לשפוט את העם – ולא בקשת מה שאנשים אחרים, ובמיוחד מלכים, היו מבקשים, עושר, חוזק, אריכות ימים ונצחון – אתן לך חכמה שלא היתה לאף אחד לפניך ולא תהיה לאיש אחריך, ויחד עם זאת אתן לך כ'בונוס' גם את הדברים האחרים שלא בקשת[ב]. אם כן, רואים שהוא בקש חכמה וקבל חכמה ונעשה האיש החכם מכל אדם.

בשל כל התכונות הגדולות וההישגים האלה – במיוחד ההישג של בנין מקדש לה', דירה לה' בעולם הזה, המטרה לשמה ה' ברא את העולם – הייתי חושב שהוא היה הצדיק הכי גדול בכל הזמנים, שהוא המשיח. באמת הוא היה יכול להיות משיח, הוא רצה להיות משיח, עבד על זה קשה – אבל לא הצליח.

לא רק שלא הצליח להיות משיח, אלא שבסוף ימיו נכשל וכל המלכות שלו החלה להתדרדר, עד שלאחר פטירתו המלכות נחצתה לשנים. היו רק שלשה מלכים שמלכו על כל עם ישראל, על כל יב שבטי ישראל – שאול, דוד ושלמה. המשך תיעוד ההיסטוריה היהודית, כפי שהוא מתואר בספר מלכים ובספר דברי הימים, מתאר לנו את התוצאות האומללות של סוף מלכות שלמה ומה שהן גרמו להיסטוריה היהודית ולעם ישראל. קשה מאד להבין איך שלמה, שהיה האדם הכי חכם – אפילו יותר ממשה רבינו, לא היה אדם חכם ממנו – והוא מילא את תכלית הבריאה בבנין המקדש, ובאותו זמן המלכות שלו מתדרדרת, עם כל הגדולה שלו.

שלמה – שלמות ושלום

שלמה פירושו שלמות – הוא פרפקציוניסט. שלמה בעברית הוא גם מלשון שלום, לכן חז"ל מסבירים את שלמה כ"מלך שהשלום שלו". הוא שייך לשלום ומנוחה, כתוב עליו "... הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו"[ג] – שלום לארץ ישראל, לעם ישראל.

שנות מלכות דוד, שלמה ורחבעם

הוא מלך ארבעים שנה – כמו שאביו מלך ארבעים שנה, וכמו שגם משה רבינו הנהיג את דורו ארבעים שנה, הרבה דמויות גדולות הנהיגו 40 שנה ושלש אלה הן הכי חשובות שבהן. המלך דוד התחיל למלוך בגיל 30, כך שהוא חי 70 שנה, והמלך שלמה התחיל למלוך בגיל 12[ד], כך שהוא חי רק 52 שנים – כמו שנות חייו של שמואל הנביא, שהמליך את דוד. הבן של שלמה, רחבעם – שבימיו נחלקה המלכות, בעקבות חטאי אביו שלמה – חי 58 שנים.

רחבעם עשה בחירה לא-טובה בתחלת מלכותו[ה]. העם התנגד מאד למלכות שלמה בשל המסים הכבדים שהוא הטיל על העם, ומעוד סיבות שאולי נזכיר בהמשך, והם באו ליורש העצר בתחלת מלכותו ובקשו הקלה במסים. הוא התייעץ עם היועצים הזקנים שהציעו לו לקבל את הבקשה, להקל את המסים מעל העם, וכך לצלוח את הסיטואציה הקשה ולקיים את המלכות, אבל הוא לא שמע לעצתם אלא לעצת הצעירים – מי הם היו, בני כתתו, שנקראים "ילדים" אף שהיו בני 41 שנה כמוהו, החברים שלו – שהציעו לו שבמקום להקל את המסים להכביד אותם, כדי להפגין את כחו. העצה הזו גרמה לפיצוץ ובדרך נס הוא יצא בחיים והגיע לירושלים. הוא מלך מגיל 41 במשך 17 שנה – לא כמו אביו וסבו, שכל אחד מהם מלך 40 שנה, אך חי יותר מאביו, 6 שנים יותר – עד גיל 58.

הקשר בין שלמה ליצחק

כעת נראה שתי התייחסויות, פשוטות אבל יפות, לקשר בין שלמה המלך ליצחק (הזכרנו את שלמה-יצחק):

כאשר מחברים את שנות החיים של דוד (70), שלמה (52) ורחבעם (58) מגיעים ל-180, חיי יצחק (החיים הכי ארוכים של יהודי כפי שכתוב בפירוש בתנ"ך). רק שנות שלמה ורחבעם הן 110 – כשנות יוסף הצדיק וכשנות יהושע בן נון.

יש גימטריא מאד יפה, שתוארו של שלמה – "החכם מכל אדם" (זהו לא פסוק, אבל כך כותבים חכמינו כשמצטטים מספר משלי או משני הספרים האחרים שהוא כתב) – שוה בדיוק יצחק (וכן ידידיה-שלמה – שני שמות של שלמה המלך – עולים יחד ישחק). זהו רמז יפה לקשר בין שלמה המלך לאב השני, יצחק, האב שפונה לשמאל.

נטיית שלמה שמאלה

נסביר בהמשך שלשלמה היתה נטיה פוליטית שמאלה, מה שאולי היה אחת מהסיבות להתדרדרות המלכות. יצחק אבינו הוא כל כך גדול, עד שלעתיד לבוא יאמרו לו דווקא "אתה אבינו", הוא יעלה מעל שלשת האבות[ו]. למה? כאשר משיח יבוא השמאל יעלה מעל הימין. בחסידות מוסבר ששלמה רצה להשיג זאת כבר בימיו, את היתרון והעליה של השמאל על הימין. אבל, כמו הרבה דמויות אחרות בתנ"ך, הוא הקדים את זמנו – הזמן עוד לא היה מתאים לגלות את שרש השמאל, שלאין ערוך גבוה מהימין.

מה הדוגמה הכי טובה לנטיה שלו שמאלה? כתוב שבימיו היתה כזו עשירות במדינה[ז] עד שהכסף לא נחשב למאומה, רק זהב נחשב. מה ההבדל בין כסף לזהב? בקבלה זהו בדיוק ההבדל שהזכרנו – כסף הוא ימין, אהבה, וזהב הוא שמאל, יראה. יש משהו ביראה – יראת ה', עבודת ה' מהצד השמאלי – בה הקשר לה' יותר עצמי ועיקרי מאשר במשיכה לה' ששייכת לקו הימין. זו הסבה שזהב יקר מכסף. אבל מוסבר בחסידות שהיתה לשלמה טעות, מהטעויות הגדולות שלו – רואים שגם האדם החכם באדם יכול לטעות. גם משה רבינו טעה, אבל הוא טעה רק כאשר כעס – "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", לכן אף פעם אל תכעס – אבל שלמה המלך, שהיה חכם ממשה, עשה הרבה טעויות, ולא כי הוא כעס אלא כי היו לו אמביציה וחזון להגיע ליעדים שהקדימו את זמנם (וכמה שהיה חכם לא היה "חכם הרואה את הנולד").

שוב, העובדה שהוא אפילו מאס בכסף, ורצה רק זהב – זהב טהור של 24 קאראט, לא פחות... – היתה מתוך רצון להפגין את מעלת מקור צד שמאל על צד ימין, אך הזמן לא היה בשל לכך. היו לו שתי טעויות – אחת, שהזמן לא התאים; השניה, שאפילו בעתיד – כשיתגלה ששרש השמאל הוא מעל הימין – הכסף עדיין יהיה שוה ערך, יצטרכו אהבה, לא יהיה "לא נחשב... למאומה". הזהב יותר יקר, אבל גם לאהבה, כסף, תמיד נשאר ערך חשוב.

שאלה: בניגוד לכסף זהב הוא מאד רך וצריך משהו לחזק אותו. איך זה קשור לכשלון שלו באהבת הזהב ובנסיון לגלות ששרש השמאל גבוה יותר?

תשובה: הסברנו שהטעות לא שאהב את הזהב, זהב הוא טוב, אלא שבטל את הכסף. הוא לא הבין את הערך של הכסף. יש לכך שתי פרשנויות. אחת, שאמרנו בשיעור, שהוא שאף לימים בהן היראה תעלה על האהבה – הזהב יעלה על הכסף. יש עוד הסבר בחסידות, שבעתיד, כאשר לא יהיה יצר הרע וכולם יהיו צדיקים גמורים, כולנו נהיה מסוגלים לקבל כל דבר מה' בזכות – לא כצדקה של ה'. הפסוק הוא "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה". אחד הפירושים של הפסוק הזה בחז"ל שיש כאלה צדיקים שהם כל כך "אבירי לב" – חזקים ותקנו את הלב שלהם – שהם "רחוקים מצדקה", שאינם זקוקים לצדקה של ה' כי כל דבר שהם מקבלים הוא בדין. המלך שלמה רצה שכולם בדורו יהיו בדרגה הזו, אבל הוא טעה – כי היום כולנו זקוקים לכך שה' יתן לנו את חסדיו בצדקה, איננו יכולים לתבוע בדין כי איננו זכאים, וכל מה שאנחנו מקבלים מה' הוא צדקה. זהו עוד פירוש להעדפת שלמה את הזהב – שזהב רומז לקבלה בדין וכסף לצדקה.

ב. נשות שלמה

מאהבת ה' לטעות אהבת הנשים הרבות

הדוגמה הכי מפורסמת לטעות של שלמה היא שהתחתן עם 1000 נשים, מה שאסור לחלוטין מן התורה למלך. כתוב שלמלך מותר לשאת הכי הרבה 18 נשים. משיח ישא אשה אחת – אחת היא מספיק ("אחת היא יונתי תמתי" בלי ה"ששים המה מלכות ושמֹנים פילגשים ועלמות אין מספר") – אבל אם עדיין אינך מבין ש'אחת מספיק' אל תעבור את ה-18 נשים. הוא עבר בהרבה את 18 הנשים – זו טעות שלו שעוד נסביר. הוא עשה הרבה טעויות, ובשל הטעויות שהוא עשה, כל המלכות שלו – 40 שנה של שלום ומנוחה ושלוה לעם ישראל – התדרדרה.

שלמה הוא דמות חידתית: מצד אחד, הוא אדם מלא אהבה – הוא אהב את אלף הנשים שלו. כשהוא היה בן 12, בזמן בו חלם את החלום שספרנו עליו, כתוב "ויאהב שלמה את הוי'". הוא הלך לישון עם אהבת ה', ואם אתה הולך לישון באהבת ה' יש סיכוי שיהיו לך חלומות אלקיים. בגיל 12 הוא היה מאה אחוז בסדר, הוא אהב את ה'. אחר כך מאהבת ה', האהבה הראשונה שכתובה בו, הוא הגיע לאהוב את נשיו – הוא אהב במיוחד את בת פרעה, אבל הוא אהב את כל אלף הנשים שלו (ובלשון הפסוק "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה [ששקולה כנגד כולן]"[ח]).

כוונת שלמה בנישואי אלף נשים – תיקון קליפת נוגה

מה היה הרעיון שלו בנישואין לאלף נשים? האריז"ל כותב שהוא חשב שבאנרגיה האלקית שבאה ממנו – לכל אלף הנשים הללו, שכל אחת נציגה של אחת מאומות העולם, היא הנפש הכי יקרה בתוך אותו עם – הוא יתקן לחלוטין את קליפת נוגה.

בקבלה כתוב שיש ארבע קליפות – שלש מהן טמאות לגמרי, שאי אפשר להעלות, אסור לנפש יהודי להתקשר אליהן, ויש קליפת נוגה שלעתים עולה ולעתים יורדת. מכיון שהיא באמצע, מצב בינים, לפעמים היא פונה לקדושה ולפעמים לטומאה. מכיון שהיא באמצע היא יכולה להפיל ניצוצות של קדושה לקליפה וגם לקחת ניצוצות מהקליפה ולהעלות אותן. היא השטח, המקום, של הגיור. נושא שאנחנו מדברים עליו רבות בשיעורים שלנו בשנים האחרונות, שכעת הזמן להאיר ולזהות את כל הניצוצות שיש בהם פוטנציאל או נכונות של גיור, דבר הכרחי כדי להביא משיח. כל הניצוצות האלה נמצאים ב'לימבו' בין הקדושה והטומאה, מצב הבינים של קליפת נוגה – לשון אור בעברית, אבל אור עמום, לא נקי.

שלמה המלך חשב שיש לו את הכח לעשות זאת. הוא בקש מה' חכמה אלקית לשפוט נכון את העם, אבל הוא לא שפט את עצמו נכון, כל הטעויות שלו הן כי טעה בשיפוט העצמי שלו, בפוטנציאל שיש לו בחיים הנוכחיים שלו. הוא חשב שיש לו כח להאיר לכל קליפת נוגה בכל העולם ולהפוך אותה קדושה – כך אומר האריז"ל (שאף מביא בענין את הפסוק – אותו מביאים חז"ל על שלמה המלך ביחס לפרה אדומה – "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"). אם הוא יצליח בכך (להעלות את קליפת נוגה כולה לקדושה), שלש הקליפות הטמאות יתבטלו מהמציאות, כי כל האחיזה שלהן בחיות היא באמצעות קליפת נוגה. הוא חשב שבנישואים שלו לאלף הנשים (שבזהר נקראים גם "אלף יומין דחול") הוא יעלה את קליפת נוגה לקדושה.

ריבוי נשים ומיעוט ילדים – ילדי שלמה בתנ"ך

יש משהו מדהים בתנ"ך לגבי שלמה, שהוא התחתן עם אלף נשים ש-700 היו מלכוֹת, נשים, שלכל אחת מהן הוא בנה ארמון – ובסוף ימיו גם אפשר להן לבנות מקדשים לעבודה הזרה של העמים מהם הן באו, זו היתה הסבה הרוחנית להתדרדרות מלכותו – ו-300 היו פילגשים.

לכאורה, אם היו לו כה הרבה נשים, היו צריכים להיות לו המון ילדים. אבל כשאתה מסתכל בתנ"ך אתה לא מוצא ילדים – רק בן אחד, רחבעם, יורש העצר שלו. הוא בן של האשה היחידה הצדיקה, שהוא באמת היה אמור לשאת – נעמה, נעמה העמונית, שגם היתה גיורת, אבל גרת אמת, כמו רות. יש שתי גיורות מהן בא משיח – רות המואביה, סבתא-רבא של דוד, ונעמה העמונית. הן באות ממואב ועמון, אומות שנולדו לבנות לוט, האחיין של אברהם. בכל אחת מהאומות האלה יש נשמה מיוחדת, נשמה משיחית. האריז"ל מסביר שהמשיח חייב לבוא דרך ניצוצות שעוברים על ידי גרי צדק, ושתי הדוגמאות הגדולות הן רות המואביה ונעמה העמונית. נעמה היא אמא של רחבעם, ולא נזכרים עוד בנים של שלמה בתנ"ך.

אכן, פחות ידוע, יש שתי בנות של שלמה המלך שנזכרות בשמן במפורש בתנ"ך. איפה הן מופיעות? יש פירוט שלם של האחראים על המסים האנושיים ששלמה לקח מהעם לבנין המקדש – כמו שירות מילואים שמכירים היום. כך היה בימי שלמה, שכל חדש גייסו אנשים למלאכה פיזית – בנין המקדש ודברים נוספים ששלמה בנה במדינה. בכל חדש היו אנשים שנלקחו כ'מס' לעבודה הזו מכל האנשים. התנ"ך מספר ומונה את שמות 12 הנציבים שהיו אחראים – כל אחד בחדש שלו – ושני מהם היו חתנים של שלמה, נשואים לבנות שלמה עצמו. בת אחת נקראה בשמת – שם שמופיע יותר מוקדם בתנ"ך. בשמת לשון בשם – שייך גם לשם הרבנית של הרבי, שעוד כמה ימים היארצייט שלו. היא נקראת חיה-מושקא (בגימטריא שלמה המלך), ומושקא גם פירושו בשמת. בת נוספת, עוד יותר מסתורית ולא ידועה, נקראת טפת – שם יפה לילדה קטנה, בת שלמה, טפת... טפת בא מלשון טפה, שרומזת גם לילד קטן – תינוק – וגם לשון הטפה, כמו שחז"ל דורשים על "טטפת" שמלשון הטפה-דבור. בכל אופן, זהו שם הבת השניה של שלמה.

אם כן, בכל התנ"ך מכל אלף הנשים שלו אנחנו מוצאים רק שלשה ילדים, דבר מדהים. ניתן סימן לשלמה ושמות ילדיו: עוד כמה שבועות נקרא את מגלת אסתר, בה מוזכר השרביט של המלך, ביטוי של כח של המלך לשלוט. פעם אחת כתוב במגלה "שרבִט" חסר (ופעמיים "שרביט" מלא, אין עוד שרביט בתנ"ך). המלה הזו – שרבט – רומזת בר"ת לשלמה ושלשת ילדיו בתנ"ך: שלמה רחבעם בשמת טפת. שרבט עולה 511, בדיוק כמנין אלף נשים. כל אלף נשים מרוכזות בשלשת הילדים האלה... ניתן קרדיט ששתי הבנות היו צדיקות גדולות. הבן לא היה בחור כל כך טוב... התנ"ך אומר שהוא היה מלך רע, הוא לא היה מהמלכים הטובים. הוא עבד עבודה זרה, פרי החינוך ה'ליברלי' של שלמה, כפי שמתבטא בהתיחסותו לאלף נשיו. שלמה אפשר לנשים שלו לעבוד עבודה זרה – לא לטעות שהוא עצמו עבד חלילה, כפי שחז"ל מדגישים – אבל הוא לא מנע זאת מהן, לא מחה, ואפילו אפשר להן לבנות מקדשים לע"ז שלהם.

שלשת ספרי שלמה

לשלמה המלך היו אלף נשים, אבל אפשר להגדיר שלש מהן כנשים הכי חשובות בחייו – נעמה העמונית, בת פרעה ומלכת שבא. שלמה המלך כתב שלשה ספרים בתנ"ך, כאשר על שנים מהם היתה שאלה האם בכלל יכללו בתנ"ך. הראשון הוא שיר השירים, כי הוא שיר אהבה בין איש ואשה, ולא כל החכמים רצו לכלול את שיר השירים בתנ"ך. מי שהכריע בתוקף ש'כן, הוא חלק מהתנ"ך!' הוא רבי עקיבא, גדול התנאים, שאמר ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". הודות לרבי עקיבא ודעתו שיר השירים נכלל בתנ"ך. השני הוא קהלת – ספר עצוב, פסימי, כך הוא נשמע – והרבה פסוקים בו נשמעים סותרים דברי תורה, כולל בספרים האחרים של שלמה עצמו, ולחכמים היתה בעיה קשה עם ההכללה שלו בתנ"ך, אבל אחרי שיישבו את הסתירות-לכאורה בפסוקים האלה החליטו לכלול אותו בתנ"ך.

האריז"ל אומר ששלשת הספרים של המלך שלמה – שנערכו על ידי חזקיהו המלך, כמו שמפורש בסוף ספר משלי – מקבילים לשלשת האבות. הוא כתב שלשת הספרים שלו בהשראת שלשת האבות, שמקבילים לשלשת הרגשות הבסיסיים – אהבה-יראה-רחמים. פשוט ששיר השירים הוא ספר של אהבה, בהשראת אברהם. הוא כתב ספר של יראה ופסימיות, קהלת, ספר ששייך לצד שמאל – אמרנו שלמלך שלמה יש נטיה לשמאל – הספר של יצחק אבינו. משלי הוא האמצע, הספר שכנגד יעקב, כנגד מדת הרחמים (שיר השירים קהלת משלי ועוד אברהם יצחק יעקב משלימים ל2628, המשולש של 72, חסד, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", וכמו שיתבאר. וביחד עם שלמה = 3003, המשולש של 77, עז-מזל-מגדל).

שיא ספר האהבה של שלמה

בשיר השירים, ספר האהבה שלו, הייתי מצפה שתשתקף האהבה שלו לנשיו. השיא של שיר השירים הוא הפסוק השביעי בפרק השביעי – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אחת הזמירות שאנחנו שרים בשבת מתחיל בפסוק הזה. בהרבה קהילות בעם ישראל קוראים את שיר השירים בכל ערב שבת. החג בו קוראים את שיר השירים – כמה פעמים – הוא פסח, חג האביב והאהבה. השיא הזה של שיר השירים, האהבה הכי גדולה בין איש ואשה – שהיא משל לאהבה בין הקב"ה ונשמות ישראל – מתחלק לשלשה ביטויים, "מה יפית, ומה נעמת, אהבה בתענוגים". שלשת הביטויים הללו מקבילים לשלש הנשים הגדולות בחייו של שלמה המלך.

"מה נעמת" – נעמה העמונית

הכי ברור ש"מה נעמת" שייך לנעמה – שמה של אשתו הצדקת, הוא אהב את שלשתן אבל היא היחידה הצדקת, היחידה ששמה מופיע בפירוש בפסוק בשיר השירים. עליה כתוב שהיא "פרידה טובה". כשמדברים על הצד המואר והצד האפל של שלמה המלך – כמו שתיכף נרחיב – הרי שנעמה שייכת לצד המואר שלו, המואר שבמואר. אבל הבן שנולד להם, רחבעם – אף שהיה יכול להיות משיח (שצריך להיות בן דוד וגם בן שלמה) – עשה טעות גדולה ולא היה מלך טוב.

"מה יפית" – בת פרעה (ונישואין פוליטיים קדושים)

מי הן שתי הנשים הנוספות, אחת שהיתה יפהפיה, "מה יפית", ואחת שהיא "אהבה בתענוגים"? הנסיכה הראשונה שהוא נשא, שעומדת-בולטת לעצמה מבין כל נשיו, היתה בת פרעה. בת פרעה היא ה"מה יפית" – המפרשים כותבים שהפסוק של שלמה בתחלת שיר השירים "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", הולך על בת פרעה. במקום אחר כתוב "עגלה יפהפיה מצרים". בת פרעה היא סוסה יפה, כך כתוב בתחלת שה"ש, ובהמשך היא הופכת להיות "מה יפית" (האות העיקרית ב"יפית" היא ה-פ ר"ת פרעה, ס"ת "יפית" הוא גם ס"ת בת).

אמרנו קודם שבנישואין לבנות מלכים שלמה רצה לתקן את קליפת נוגה בכלל, אבל ברמה הפשוטה הנישואים שלו היו פוליטיים, חלק מהסכמי שלום עם המדינות, והראשונה והבולטת שבהן היתה מצרים, שבדרך כלל לא הרשו לבנות המלכים שלהם להתחתן מחוץ לממלכה. הנכונות של פרעה לתת את בתו לשלמה היתה יוצא מן הכלל גדול. אם כן, אלה נישואים פוליטיים.

איפה יש נישואים פוליטיים קדושים? הזכרנו שעוד כמה ימים היארצייט של הרבנית. הרבי נשא את בת דודתו, ואמר שבנישואין האלה נעשה שייך לחסידים, 'נעשיתי שייך לכם'. זו דוגמה לנישואין שהיו להם השפעות מרחיקות לכת הרבה מעבר לקשר האהבה בין חתן וכלה. אלה נישואין שגרמו להכתרת הרבי לרבי – אפשר לקרוא להם נישואין פוליטיים. אפילו הרבנית חנה, אמא של הרבי, אמרה בבירור לרבי הריי"צ שתתן לו את בנה רק אם יבטיח שהוא יהיה הרבי הבא – מצדה אלה לגמרי נישואים פוליטיים. אלה נישואים פוליטיים בקדושה, לא דבר אסור... כתוב בחז"ל שנישואין עבור כסף הם שליליים, לא טוב לילדים, אבל להתחתן כדי להיות שייך לקהילה ולהיות מסוגל להיות מנהיג של הקהילה – אלה לא נישואין עבור כסף אלא נישואין מסבה טובה, למען עם ישראל ולמען ה' אלהי ישראל. צריך להתחתן מתוך אהבה, אבל זה יכול להיות בונוס. אצל המלך שלמה זה היה שלילי.

איך קראו לבת של פרעה ששלמה נשא? האריז"ל אומר חידוש. האם היה לה שם פרטי? בתנ"ך היא נקראת רק בת פרעה, הנסיכה, אבל חז"ל אומרים מה היה השם הפרטי שלה – בתיה. בתיה הוא גם השם של בת פרעה שהצילה את חיי משה ואחר כך גדלה אותו בארמון פרעה. חז"ל מלמדים אותנו – אומר האריז"ל – שבתיה המקורית, בת פרעה במצרים, שגדלה את משה ויש לה היכל ברקיע בין היכלות הנשים הצדקניות, היא עצמה בת פרעה שנשאה לשלמה. לכל אישיות יש צד מואר וצד אפל, והצד האפל שלה – החלק הרע שבה, לפי האריז"ל – התגלגל בבת פרעה ששלמה המלך נשא, והיא נקראת באותו שם. שתיהן נקראות בתיה, והן אותה אישיות, אבל בתיה הראשונה היא החלק הטוב של אותה נשמה ובתיה השניה היא הצד הרע של אותה אישיות. שלמה המלך נשא אותו ביום חנוכת המקדש ו"בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (מאמר חז"ל שמוזכר ונידון בפרק של "באתי לגני" של השנה). היא עבדה את העבודה זרה שלה ושלמה לא מחה בה, ולכן נחרב המקדש.

"אהבה בתענוגים" – מלכת שבא

מי האשה השלישית? גם לה אין שם פרטי בתנ"ך, והיא נקראת רק "מלכת שבא". אם בת פרעה היא "מה יפית" ונעמה העמונית היא "ומה נעמת" הרי שמלכת שבא היא "אהבה בתענוגים". מלכת שבא שמעה על חכמת שלמה – גם סיפור ארוך איך שמעה על חכמתו – המופלאה והעל-טבעית של שלמה. היא היתה מאד חכמה ומאד עשירה ובאה בעצמה לירושלים לבחון את שלמה המלך עם חידות. הוא עמד בכל החידות שלה, ענה לכל השאלות שלה, והיא עמדה נפעמת – כל מה ששמעתי עליך לא מגיע לחצי גדולתך וחכמתך באמת כפי שראיתי בעיני. איך העבדים שלך מתנהלים, איך אתה מנהל את הממלכה, איך הכסא שלך בנוי, איך אתה אוכל כל יום – בכל דבר יש סודות גדולים של חכמה.

חז"ל אומרים שאחרי שהוא חלם את החלום בגיל 12 – השעה הגדולה שלו בחיים, כנ"ל – עברו 4 שנים ואז החל לבנות את המקדש במשך 7 שנים והוא סיים בגיל 23. כתוב שכאשר סיימו לבנות את בית המקדש עשו שמחה גדולה הקריבו הרבה קרבנות ועשו סעודה גדולה. כתוב רק שאכלו, אבל לא כתוב ששתו. חז"ל מלמדים אותנו שבכל השנים האלה, מגיל 12 עד שסיים לבנות את המקדש בגיל 23, הוא לא שתה יין, לא שתה אלכוהול בכלל. אחר כך, כאשר המלכה בת שבע הופיעה, הפסוק אומר שהיא התפעלה מכל מה שהתרחש בארמון, כולל מה שאכלו ומה ששתו – הוא שתה וכולם כבר שתו. זו דוגמה לירידה של המלך שלמה – הוא התנזר מאלכוהול עד שסיים לבנות את המקדש ואז נעשה שתיין.

בכל אופן, כתוב שהמלך שלמה נתן לה כל מה שהיא בקשה – מה הכוונה? חז"ל אומרים שהיא בקשה שיהיה לה ילד ממנו והוא הסכים. הילד הזה לא מופיע בתנ"ך, אבל הוא רמוז במה שכתוב שהוא נתן לה כל מה שהיא רצתה. הם בילו לילה אחד יחד, ומהילד שנולד בא נבוכדנצר, מלך בבל שהחריב את המקדש[ט]. מחד, שלמה עצמו צריך להתגלגל בירמיה, שמנבא את החורבן, והבן שלו עצמו בא להחריב את המקדש – כמו שאמרנו קודם, הוא צריך להתגלגל ולתקן זאת ולבנות מחדש את המקדש[י].

רמז שלש הנשים בפסוק

הכל קשור לפסוק שאנחנו לומדים. נעשה עוד גימטריא: נעמה – היא "מה נעמת"; בתיה – היא "מה יפית"; מלכת שבא – "אהבה בתענוגים". והנה, שלמה בתיה נעמה מלכת שבא שוה, באופן מדהים, בדיוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (רק שמות הנשים – ללא שלמה – עולים 1375[יא], 1000 ועוד שלמה, בסוד "האלף לך שלמה"). אחת מהן טובה ושתי האחרות לא.

ג. שלמה ואשמדאי – הצד המואר והצד האפל

"מלך והדיוט ומלך"

אם כן, שלמה הוא אישיות מאד מענינת – הוא הגדול שבגדולים, השם שלו אומר שלמות ושלום. כאשר הוא נולד כתוב שה' עצמו – על ידי נתן הנביא – קרא לו בשם אחר (תופעה שאין לה רע), ידידיה, הידיד-של-ה'. מהלידה שלו הוא האוהב-הידיד של ה', והשם שלמה אומר שלמות, והוא הביא את העולם לתכלית הבריאה – בנין המקדש – ובאותו זמן הוא גם עושה טעויות גדולות.

כדי להבין זאת בצורה נכונה צריך לעיין באגדה שמוזכרת בגמרא[יב] על המלך שלמה. עם כל החכמה שלו, הוא משל בכל העולם, על כל הטבע, ובשיא מלכותו הוא מלך גם העולמות העליונים, אבל אז הוא התחיל ליפול. הוא נפל חמש פעמים... בשיא שלו – כמו שלאדם יש שיא הקריירה, ואז הוא היה גם בשיא הרוחניות שלו – הוא משל על העולמות העליונים, אחר כך הוא ירד ומלך רק על העולם הגשמי כולו, ואז הוא נפל שוב ומשל רק על ישראל, ואז הוא נפל שוב – אבד את כל הארץ – ומשל רק על העיר ירושלים, ואז הוא נפל אפילו יותר ומלך רק על המטה שלו, אבל אפילו במטה שלו הוא פחד ללכת לישון, כמו שנסביר יותר, והיה זקוק לששים גיבורים, חיילים, סביב מטתו כדי לשמור אותו מפחד בלילות, משדים שיתקיפו אותו בלילה בשנתו. זה לא מספיק, בסוף הוא נפל שוב ומלך רק על המקל שלו ולא יותר. יש שתי דעות מה היה בסוף – רב ושמואל – האם מלך רק על מקלו או רק על חולצתו.

אחר כך יש לרב ושמואל עוד מחלוקת, האם הוא חזר למלכותו הראשונה או לא – האם היה "מלך והדיוט" או "מלך והדיוט ומלך". בלשון התלמוד המחלוקת היא "הדר או לא הדר" – איננו יודעים, שתי דעות של גדולי החכמים. בעברית "הדר" הוא גם שם של מלך – המלך השמיני של אדום. מוסבר בקבלה שבשבעת מלכי אדום התקיים "וימלך... וימת", נפלו בלי לקום, ואז יש שעוצר את התהליך ומתחיל תהליך הפוך, בא המלך "הדר" – המלך השמיני בו לא כתוב "וימת" והוא ראשית התיקון. המחלוקת היא האם לשלמה המלך היה את הכח של הדר, הכח לתקן, כח של "אור חוזר". בעברית פשוטה, האם לשלמה המלך היה כח לעשות תשובה – לחזור לה' – או שלא היה לו כח? האם הוא עשה תשובה או שלא עשה? זו השאלה בתלמוד – האם הוא חזר או לא חזר, "הדר או לא הדר"? – אמורא אחד אומר שלא ואמורא אחד אומר שכן, וחותם הסוגיא הוא (כדעתו) "ומאן דאמר הדר – מלך והדיוט ומלך" (ורמז: ידידיה-שלמה עולה הדר-הדר, ממוצע שני השמות).

שעתו של שלמה – בגיל 12

אנחנו רגילים להשתמש במודל קבלי כדי להסביר: גדולת שלמה המלך היתה בצעירותו. יש דמויות שהגדולה שלהן היא בזקנותן, אבל אצל שלמה היה הפוך – הוא היה גדול כשהיה צעיר ומאז התדרדר. הוא היה בנקודת השיא של חייו בחלום בו בקש מה' חכמה לשפוט את עמו בצדק. כתוב "אין לך אדם שאין לו שעה" והשעה של שלמה המלך היתה בגיל 12, לפני בר מצוה (בגיל של "מופלא הסמוך לאיש"). לפעמים השעה יכולה להיות כשאתה בן 70 או בן 120. אצל המלך שלמה היא היתה בגיל 12.

בכל אופן, השעה שלו – השיא הרוחני שלו – היתה אהבת ה' ויראת ה' והתייחסות לה' בלי מודעות עצמית. בלשון הקבלה מדרגה זו שייכת לשליש העליון של ספירת התפארת.

מדת שלמה המלך – ספירת התפארת

כדי להסביר נאמר הקדמה חשובה שבאה מהאריז"ל: שלמה המלך היה מלך והייתי חושב שהספירה שלו היא מלכות, העשירית בספירות. עשר הספירות הן ערוצי האור בהם ה' ברא את העולם, ולכל נשמה יש יחס לספירה מסוימת, ומכיון ששלמה הוא מלך מסתבר לומר שהספירה שלו היא ספירת המלכות. או, בהיותו החכם באדם, אולי הספירה שלו היא חכמה. לכן, מוסבר בכמה מקומות בחסידות, ששלמה המלך הוא החכמה של המלכות – במלכות עצמה יש עשר ספירות, ומבין עשר הספירות של המלכות הוא החכמה של המלכות[יג].

אבל כשמסתכלים באריז"ל רואים שהוא אומר משהו אחר – שהספירה של שלמה המלך היא תפארת[יד]. התפשטות ספירת המלכות מתחילה מהיפי של המלך. בקבלה הרבה פעמים מלך ומלכות היינו תפארת ומלכות – יש יחוד וזיווג בין המלך למלכות. המקדש שבנה שלמה היה העבודה הארכיטקטונית הכי יפה בעולם, בכל ההיסטוריה. העובדה שהוא אהב נשים אומרת שהוא אהב יפי. האריז"ל אומר מאד ברור ששלמה שייך לתפארת. מה ששמו אומר שלמות הוא גם תכונה של תפארת, כי תפארת כוללת בשלמות את כל הרגשות – שלמות היא גם כינוי ליפי בעברית, התפארת כוללת את כל הפרטים, את כל הגוונים, כל צבעי הקשת כלולים בתפארת. זהו הענין של שלמה המלך, כפי שאומר האריז"ל.

העובדה ששלמה רומז גם לשלום מבוטאת במילים "מלך שהשלום שלו". שלום, בקבלה, כמו שידוע לכל מי שמכיר טפת קבלה (טפת היא שם הבת שלו כנ"ל), שייך לספירת היסוד, הכח שמחבר איש ואשה. האריז"ל מסביר שהביטוי "מלך שהשלום שלו" מכוון לתפארת שהיסוד שלה – התפארת ממשיכה ומתאחדת עם היסוד שעומד תחתיה בעץ החיים של הספירות. הוא המלך של התפארת ויש בו את הכח לעשות שלום – הכח לאחד את האנרגיה הזכרית והאנרגיה הנקבית של היקום.

שלבי מלכות שלמה: ירידה מהשליש המכוסה דתפארת (מודעות אלקית) למודעות עצמית

נחזור להסבר השלבים של מלכותו: החלק העליון של התפארת שייך לאהבה ויראה בלי מודעות עצמית. הוא מקביל לשנים בו שלמה המלך מלך על העולמות העליונים והתחתונים בו-זמנית, משל על הכל. המודעות שלו לגדולה שלו – המלך שלמה היה גדול שבגדולים – גרמה שיאבד את העולמות העליונים וישאר רק עם הטבע התחתון. עדיין יש לו הרבה כח – הוא עף על כנפי נשרים, הוא לא נזקק למטוסים כי היו לו נשרים לעוף עליהם, וכל הטבע היה בשליטתו. כשהוא ירד עוד מדרגה הוא נשאר רק עם הארץ שלו, ארץ ישראל, אחר כך רק עם הבירה – ירושלים – ואז אבד גם זאת ומשל רק בביתו הפרטי, סביב מטתו, זו היתה כל המלכות שלו. אבל אפילו שם הוא פחד ללכת לישון ואבד גם את השלטון הזה, ובסוף משל רק על המקל שלו או על החולצה שלו, אין לו יותר מהחולצה.

השליטה רק בעולמות הגשמיים שייכת לשני השלישים התחתונים של התפארת – היא עדיין בתפארת, אבל בשני השלישים התחתונים. השליטה רק בארץ ישראל שייכת לספירת הנצח. השלטון רק על ירושלים שייך להוד, כמאמר חז"ל "'ההוד' זו ירושלים". השליטה רק במטה שלו – וגם בה הוא פוחד ללכת לישון שם – שייך לספירת היסוד, כח החבור בין איש לאשה, ענין המטה. הממשלה רק על המקל או רק על החולצה שייכת למדרגה התחתונה, המלכות. מהמדרגה הזו מתחילה האפשרות של אור חוזר. אז עולה השאלה האם הוא חזר או שלא חזר, האם במדרגת המלכות היה אור חוזר או שלא, ויש שתי דעות – אחד אומר שכן ואחד אומר שלא.

שלמה ואשמדאי – הצד המואר והצד האפל

נחזור אחורה: שלמה הוא דמות מאד בעייתית. הסיפור הכי ארוך שמופיע בחז"ל[טו] – לא כתוב בתנ"ך – הוא הסאגה בין המלך שלמה למלך השדים אשמדאי. מלך השדים אשמדאי בשלב מסוים סילק את המלך שלמה והחליף את מקומו לזמן ארוך, ישב על כסאו ושלט במקומו. הוא הרחיק את המלך שלמה האמתי, שהסתובב כקבצן, בכה ואמר שהוא המלך שלמה, וחשבו שהוא משוגע, זרקו עליו אבנים, בקושי נתנו לו משהו לאכול. הוא אמר לכולם שאני שלמה המלך, אני קהלת. מאיפה בא כל הסיפור הזה? ודאי צריך להיות איזה רמז בכתוב. זהו הסיפור הכי מדהים ונפתל באגדתא, שאולי אין כמותו בכל התלמוד.

כל הסיפור מתחיל מהצורך למצוא את התולעת שיכולה לחתוך את אבני המקדש, תולעת השמיר המסתורית. אמרו לשלמה שאסור להשתמש בברזל כדי לחתוך את האבנים למקדש, לכן אתה צריך את השמיר – אותו צריך לקבל מאשמדאי, מלך השדים. הוא שלח את בניהו בן יהוידע, שר הצבא שלו, למצוא את התולעת. אשמדאי אמר לו ששר הים נתן לתרנגולת הבר לשמור על התולעת. זהו סיפור ארוך שלא נחזור על כל הפרטים שלו. כל פרטי הסיפור הזה, מתחלה עד הסוף, מאד מפורטים ויש מי שמשתדלים להסביר וליישב אותם.

יש כיוון אחד של פרשנות שנלך בו, של אחד הפרשנים האחרונים[טז], שכל דמות-אשמדאי נמצאת בתוך שלמה – זה הוא עצמו, הצד האפל שלו. בשיעור בחדש שעבר שאלנו מי הרמב"ם האמתי, אמרנו שהרמב"ם האמתי יקום... מה הרעיון? יש כאן דמות שאיננו יודעים מי היא – וכאן הרבה יותר קיצוני מאשר התיאור של הרמב"ם. ברמב"ם עדיין מדובר על אותה אישיות. כאן אומרים שיש מישהו שאיננו יודעים אם הוא שלמה המלך האמתי או אשמדאי מלך השדים. יש מפרש שאומר שמדובר באותו אדם, רק שאלה שני צדדים קיצוניים של אותה אישיות – אחד הוא מלך ישראל, שממלא את תכלית בריאת העולם, והאחר הוא מלך השדים.

חזרת שלמה

בסוף הסיפור זרקו על שלמה אבנים כי הלך ברחוב ואמר "אני קהלת הייתי מלך בירושלים" – "אני קהלת", אני שלמה המלך, אני צריך להיות מלך בירושלים – פתיחת אחד משלשת הספרים שלו. מהפסוק הזה מתחילה האגדתא במדרש. למה "הייתי במלך בירושלים" ולא "מלך בירושלים"? כי כעת הוא הלך וצעק כך בכל העולם.

הוא הגיע לסנהדרין, שמכירים אותו, אבל אשמדאי לקח ממנו את מלכותו בגלל החסרונות שלו. אשמדאי עשה עצמו דומה לשלמה המלך ועשה ששלמה ייראה אחרת. שלמה הלך וצעק שהוא שלמה עד שהגיע לסנהדרין. הסנהדרין היו אנשים חכמים, ואמרו שמשוגע לא אומר אותם דברים כל כך הרבה זמן – הלוגיקה שלו לא בנויה לכך – אבל המשוגע הזה חוזר כל הזמן על אותו דבר, הוא מאד עקבי ואומר אותו דבר, אז אולי יש משהו מאחורי השגעון שלו. איך נבדוק? הרי שלמה יושב על כסאו... איך נבדוק אם האדם הזה הוא משוגע או לא? נשאל את מפקד הצבא, בניהו בן יהוידע – צדיק גדול, דמות מאד משיחית – האם שלמה היה איתו בקשר לאחרונה. שאלו אותו והוא ענה שהרבה זמן לא דבר איתו. הלכו לשאול את הנשים שלו, האם המלך בא אליכן לאחרונה? הנשים התחילו למחות, הוא בא, אבל הוא רצה לבוא עלינו בנדתנו. אז אפילו אמא שלו, בת שבע, אמרה שהבן שלי שלמה נסה לבוא עלי. זה הדליק אור אדום עבור הסנהדרין. הם נתנו למשוגע שטען שהוא שלמה קמיע עם החותם של שלמה – חלק מאד חשוב של הסיפור הוא החותם של שלמה המלך, יש מי שאומר שהיה מגן דוד, ויש מי שאומר שהיה פנטגון, כוכב מחומש, עם שם ה' המפורש – ובכח הקמיע הזה הוא נכנס לתוך הארמון, הכניע וסילק את אשמדאי וחזר למלכותו.

בכל אופן, זהו סיפור באמת ארוך עם הרבה פרטים – אולי הסיפור הכי ציורי ומפואר (תפארת) בכל התלמוד.

אישיות שלמה – שלמות האור והחשך (מואר ואפל)

השורה התחתונה, כמו שאמרנו קודם, שיש מפרש שאומר – ואני חושב שזהו פירוש טוב – שאשמדאי הוא הדרך בה חז"ל מציירים את הצד האחר, הצד האפל, של שלמה עצמו[יז].

הפסוק אומר "האלף לך שלמה"[יח]. מה פירוש? היו לו אלף נשים. או שנדרש "ה-אלף", אלף וחמשה, בדיוק מספר השירים שכתוב בתנ"ך שהוא כתב – "ויהי שירו חמשה ואלף"[יט], כולם כלולים ב"שיר השירים". יש כאן גימטריא יפה, "האלף לך שלמה" עולה ישראל, 541. אלף אותיות אֹפל – הצד האפל של האישיות. יש קשר בין אלף, 1000, לצד האפל. דברנו בשיעורים בשבועות האחרונים על כך שלכל נשמה יש צד מואר וצד אפל.

המלך שלמה כתב שלשה ספרים בתנ"ך – שיר השירים, משלי וקהלת (שהם כנגד האבות-חג"ת, כנ"ל, ורמז: 1000 = קו ימין קו שמאל קו אמצע, שלשת הקוים כנגד שלשת הספרים – אף שיש לשלמה המלך נטיה לשמאל, בשביל "האלף לך שלמה" צריך את כל שלשת הקוים-הספרים שלו). כתוב שיש שבעה שמות למלך שלמה. שלשת החשובים הם ידידיה (שה' נתן לו), שלמה (השם המקורי שלו, "מלך שהשלום שלו") וקהלת ("אני קהלת"). קהלת קרוי על שם שהקהיל קהילות ללמד אותם חכמה, זהו הפשט, אבל המלה קהלת עולה 535 שעולה אור-חשך – יחוד האור והחשך (שבתוך שלמה עצמו)[כ].

אין עוד דמויות בתנ"ך שיש להן 100% אור ו-100% אפל. אפילו משה רבינו, בנקודת השיא של הקריירה שלו, כשהוא נתן את התורה לעם ישראל ובנה את המשכן, גרם ליחוד ה' ועם ישראל באופן של אחור באחור, אבל כאשר שלמה המלך בנה את המקדש הוא גרם שהיחוד בין ה' לכנסת ישראל – כללות נשמות ישראל – יהיה פנים בפנים, אור מוחלט (החזרת אחור באחור על ידי משה היתה הרבה יותר קשה, כי פרצוף המלכות היה קודם בעמקי הקליפות והיציאה משם וזיווג אחור באחור הן דבר גדול, וקל יותר להחזיר פנים בפנים ממצב של אחור באחור, אבל בפועל בזמן שלמה הגיעו למדרגה יותר גבוהה). יש לו צד מואר באופן מוחלט. עם זאת, יש לו צד אפל, והצד האפל שלו הוא אשמדאי, מלך השדים[כא]. זהו משהו מדהים ביחס למלך שלמה, שצריך לחזור לתקן זאת.

הצד המואר והצד האפל – בנין הבית וחורבנו

האריז"ל אומר שלמלך שלמה יש שלשה גלגולים גדולים בתנ"ך: בהתחלה הוא משה רבינו עצמו, אחר כך הוא שלמה המלך ואז הנביא ירמיהו – שלמה בנה את המקדש וירמיהו מנבא על החורבן. הוא חרב בשל חטאי שלמה, החל מנישואיו לבת שלמה ביום חנוכת הבית – שבעקבותיהם ה' גזר על המקדש שיחרב.

בשורה התחתונה: שלמה המלך בנה את המקדש והמקדש חרב בשלו – לכן הוא צריך לחזור בגלגול לבנות את המקדש. מי שמתחיל משהו גדול ולא משלים אותו אחראי לחזור ולהשלים אותו, כמו שמשה רבינו קבל את הערב-רב וצריך לחזור להשלים זאת במשך כל הדורות. כל הנשמות הגדולות האלה – יוסף, משה ושלמה – נשמות שאהבו גרים אבל ניסו לגייר לפני הזמן ועליהם לקחת אחריות ולחזור שוב ושוב בכל הדורות להמשיך ולהשלים את המלאכה. במיוחד שלמה, שמשמעות שמו היא שלמות, צריך לקחת אחריות ולחזור ולהשלים את העבודה, להפוך את החשך של אשמדאי, הצד האפל שלו, מלך השדים, ולגייר גם אותו.

כעת יש זמן לשאלות (חלק מהשאלות שולבו לעיל).

טעם בריאת הצד האפל עם הצד המואר

שאלה: רואים שכאשר משהו טוב נולד בעולם יחד איתו נולד הצד האפל שלו – למה ה' עשה זאת?

תשובה: ה' ברא את הצד האפל כדי שיהפוך למואר, "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא". העבודה שלנו בחיים היא להבדיל בין האור ובין החשך ואחר כך להאיר את החשך ולהמתיק אותו. זו כל התכלית שלנו עלי ארץ, שעדיין לא הושלמה. השלמת התכלית הזו היא על ידי משיח – משיח הוא חזרה של דוד ושלמה כדי להשלים מה שהתחילו. דוד לא היה מסוגל לבנות את המקדש בשל הדם ששפך, ושלמה כן בנה את המקדש אבל עשה טעויות שגרמו לחורבן הבית, ועליו לחזור. משיח בא משניהם, צאצא של דוד ושלמה, של רות ונעמה. השאלה היא שאלה טובה, שהיא השאלה של כל ההיסטוריה – למה ה' בורא רע יחד עם הטוב? כדי לתת לנו אתגר. האתגר שלנו הוא לזהות את הקיום של החשך ושל האור, להבדיל ביניהם, ואחר כך להפוך את החשך לאור.

הצד האפל של שלמה היה אשמדאי, ובסוף הוא נזקק לששים גיבורים לשמור אותו ממנו, אחרי שהוא החזיר אותו – כל אחד צריך לדעת שיש בו אשמדאי. אשמדאי ר"ת אני שלמה מלך ישראל אחרי דוד. אשמדאי אומר שהוא שלמה – אני הצד האפל שלו. בכל אחד יש אשמדאי כזה – הזהר והשמר!

שלמה – אב טיפוס של הצד המואר והצד האפל

שאלה: אצל כל אחד – גם האבות וגם האמהות, גם בסיפור של פורים המתקרב – היצר הטוב והיצר הרע הם הצד המואר והצד האפל, ומה שמיוחד אצל שלמה, יותר מכולם, שהם ממש שני הצדדים שלו, הוא האב-טיפוס של כל ענין הצד המואר והצד האפל.

תשובה: זו בדיוק הכוונה. כאשר אומרים "מי שברך" הנוסח הוא "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה הוא יברך וירפא...". מונים כאן שבעה שמות, אבל מדלגים כאן על מישהו – איפה יוסף? באושפיזין של סוכות יש סדר אחר, דומה אבל שונה – אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד, בלי שלמה. אבל ב"מי שברך" השבעה הם בלי יוסף ועם שלמה. יש הרבה הסברים חסידים, במיוחד של רבי צדוק הכהן, מגדולי החסידות, למה ב"מי שברך" נזכר שלמה, האחרון בשבעה. הדואליות של העולם הזה, אור וחשך באותה אישיות, מתבטאת הכי אצלו יותר מאשר אצל כל אחד אחר. זו בדיוק הנקודה.

סיהרא באשלמותא

בדורו של שלמה היתה הלבנה במילואה – "סיהרא באשלמותא", גם נושא שלם. כל השיעור היה שהוא האב-טיפוס בתנ"ך של צד מואר וצד אפל. מה מואר אצלו? במספר קטן הוא עולה 15 והוא הדור ה-15 מאברהם אבינו, היהודי הראשון (סוד המולד, ראש חדש, "אברהם התחיל להאיר"). הצד המואר שלי הכי מואר. כשהלבנה במילואה – מחד רואים לבנה מלאה, ומצד שני זהו הריחוק הכי גדול מהשמש. לכן דווקא באמצע החדש יכול להיות ליקוי לבנה – אם כדור הארץ נכנס בין השמש לבין הלבנה. בכח יש שם ריחוק – הצד האפל הכי אפל ויש פוטנציאל של ליקוי לבנה.

איך מסביר האריז"ל? הוא אומר שכל ה-כד התחתון של התפארת האיר בלבנה בזמן שלמה – זו ה"סיהרא באשלמותא" בדור של שלמה. לעתיד לבוא יתווספו עוד כדכד, ועל זה כתוב "ושמתי כדכד שמשתיך", ואז יאירו כל ה-עב – זיווג שלם – ושלמה יחזור להיות מלך על העליונים והתחתונים, הכל יחד, כמו שהסברנו.

רמז שהשלמות של שלמה היא עב: כל הג"פ כד – אם מחברים משלי-קהלת-שיר השירים מקבלים 1990, ועוד אברהם-יצחק-יעקב (שכנגדם) עולה 2628, עב במשולש, לו פעמים חכמה.

"בל יתיצב לפני חשכים"

יש גמרא שלמה שלא הזכרנו – שחכמים רצו לכלול את שלמה המלך עם שלשת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. הכי חריף שיש בחז"ל נגד שלמה. מי הם שלשת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? ירבעם אחאב ומנשה (ראה בהערה לעיל בסוד הקשר בין שלמה למנשה). רצו למנות עוד אחד, שלמה, והיה סיפור שלם שדוד המלך התחנן ולא קבלו, בת קול ולא קבלו, ואז עוד בת קול "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים" – ממש פסוק של אור וחשך. יש הו"א לשים אותו בחשך, אבל למזלו לא דנו אותו ל"אין לו חלק לעולם הבא".

"אור וחשך משמשין בערבוביא"

שאלה: כאשר שלמה נשא את הנשים היתה לו כוונה עמוקה לפי האר"י. אבל לפי השיעור כעת, האם הנישואין היו שייכים לצד המואר שלו או לצד האפל שלו? האם היו כשהיה שלמה או כשהיה אשמדאי?

תשובה: שאלה מצוינת. כפי שאמרנו, "אור וחשך משמשים בערבוביא". גם שמו קהלת עולה אור-חשך, הם בערבוביא. בנוגע לשאלה הראשונה, ברור שהוא נשא אותן לפני הסיפור עם אשמדאי – הוא אהב אותן ונשא אותן, הכל שלמה. איך אני יודע שיחד עם הכוונה הטובה שלו היה מעורב הצד האפל? כי הוא עשה עבירה, עבר על מצוה מפורשת בתורה – "לא ירבה לו נשים".

ד. שלישיות שלמה (השלמת הפרצוף)

עבירות שלמה על שלש מצוות המלך

שלמה עבר לא רק על מצוה אחת, "לא ירבה לו נשים", אלא על כל שלש מצוות המלך. יש למלך שלש מצוות של "לא ירבה" – "לא ירבה לו נשים... לא ירבה לו סוסים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". יש שלשה דברים שאסור למלך לרבות – סוסים, שבאו באותו זמן ממצרים; כסף וזהב; נשים. על כל השלשה האלה הוא אמר 'אני יודע יותר טוב מהתורה'. התורה אומרת שהנשים "יטו את לבבו" מה' – הוא אמר "אני ארבה ולא יטו את לבבי", אבל הוא טעה. אמרנו שעם כל חכמתו לא היתה לו החכמה לשפוט את עצמו – הוא טעה בשיפוט העצמי שלו (וממילא בראית הנולד אצלו).

שוב, היתה לו כוונה טובה, אבל המחשבה שהוא יותר חכם מהתורה – שגרמה לו לעבור על רצון ה' – היא הצד האפל שלו. כמו שאמרנו, הוא עשה שלש עבירות. שלש העבירות שלו מקבילות לשלש הספירות המעשיות, נצח-הוד-יסוד.

החב"ד של בנין המקדש

נסביר עוד נקודה: כל מה שקשור לשלמה הוא משולש. הוא בנה את המקדש עם חכמה-בינה-דעת – "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים [רומז גם לאשתו נעמה]". חז"ל אומרים שהפסוק הזה נאמר על בנין המקדש – גם בנין המקדש העתידי, ששלמה יחזור לבנות אותו – שנעשה על ידי כחות המושכל, חב"ד.

חבור שני הפסוקים האלה, פסוקי החב"ד העיקריים של משלי שלמה – "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" – עולה 7 ברבוע פעמים 61, ז"פ 427 (מלכת שבא היה 13 פעמים 61; שלמה ועוד נב שנותיו = 427, ז"פ 61). שלמה ועוד שני הפסוקים עולה חן ברבוע – סימן ששלמה באמת משלים את הפסוקים האלה, פסוקים מובהקים של שלמה.

עוד משהו שמזכירים הרבה פעמים – האריז"ל אומר בפירוש שכיון שבנה את הבית על ידי גוים הוא נחרב. לא כמו משה רבינו, שהקפיד לא לקבל נדבה מהערב רב. היות שכל ענין בנין הבית הוא כנגד חב"ד נאמר שהחטא הזה בדעת – שם "עץ הדעת טוב ורע". בתוך החב"ד עיקר החטא בדעת. בתיקון המדינה אצלנו הדעת היא בחירת ה' בעם ישראל, ולגוי אין דעת. בצלאל, שיש לשלמה ניצוץ שלו, ידע לצרף אותיות – בשביל המשכן צריך דעת דקדושה, והגוי הוא "אל אחר איסתריס". ברגע ששלמה נתן לגוים להצטרף לבנין המקדש כבר עבר על צוואת אביו "דע את אלהי אביך ועבדהו".

חזרות חב"ד

בפדר"א כתוב שהסוד של חב"ד חוזר שש פעמים: פעם ראשונה ה' ברא את העולם עם חב"ד – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ובדעתו תהומות נבקעו". פעם שניה בצלאל – "ואמלא אותו רוח חכמה וגו'", מלאכת המשכן על ידי בצלאל מפי משה. פעם שלישית – שלמה על ידי חירם (האמן, לא מלך צור), שגם בו כתוב "חכמה תבונה ודעת" כמו בבצלאל. פעם רביעית בית המקדש השלישי, עליו כתוב "בחכמה יבנה בית [לשון עתיד] וגו'" – זהו הפסוק העיקרי ששלמה עצמו חוזר להשלים את בית המקדש בקדושה, בית המקדש השלישי שלא יחרב עוד. בדור של בית המקדש השלישי ה' נותן לכל עם ישראל חב"ד – "הוי' יתן חכמה [לשון עתיד] מפיו דעת ותבונה". וגם באותו דור – הכל יחד, אבל בסדר זה מונה – ה' יתן למלך המשיח חב"ד, "ונחה עליו רוח חכמה ובינה... רוח דעת ויראת הוי'".

אם כן, יש ו"פ חב"ד, שאפשר לכוון כנגד ששת צירופי חב"ד. יש חב"ד של הבריאה, של המשכן, של המקדש הראשון (שכולל גם את שני, אין לו במיוחד), של המקדש השלישי, של כל עם ישראל, של מלך המשיח. צריך לתת להם מבנה:

צריך לומר שבריאת העולם היינו פרצוף הנוקבא. בפירוש דורשים "הוי' בחכמה יסד ארץ" על "אבא יסד ברתא"; המשכן – "יודע היה בצלאל לצרף" – הוא ז"א, והיחוד עדיין אחור באחור; פנים בפנים הוא המקדש של שלמה על ידי חירם, כבר אמא; לפי זה הבית השלישי הוא אבא – לא יחרב, "ימותו ולא בחכמה"; "מפיו דעת ותבונה" היינו "דעת גניז בפומא" דאריך; החב"ד של מלך המשיח הם החב"ד דעתיק, רדל"א. יוצא ששלשת האחרונים כאן קורים יחד – הבית השלישי, ישראל ומלך המשיח – רק שהם שלש דרגות שונות, הכל י וקוצו של י (מחכמה ומעלה הכל למעלה מהזמן וממילא הכל קורה יחד).

ולסיכום:

  עתיק                     משיח           "ונחה עליו רוח חכמה ובינה... רוח דעת ויראת הוי'"

  דעת דגניז בפומא דאריך   ישראל                   "הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"

  אבא                      מקדש שלישי         "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו"

  אמא                      מקדש חירם  "וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת"

  ז"א                        משכן בצלאל          "וימלא אֹתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת"

  נוקבא                    בריאת העולם         "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו"

"חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה"

אמרנו ששיא החיים של שלמה היה ביטוי אהבת ה' בחלום שלו. זהו השיא שלו בינו לבין ה'. השיא שלו בעיני הבריות היה בפעולת המשפט הראשונה שלו, בגיל 12, כאשר התקיימה ברכת ה' לתת לו חכמה לשפוט את העם בצדק – במשפט שתי הנשים הזונות והילד. כל אחת מהן אמרה שהילד שלו, ושלמה אמר לקחת חרב ולחצות את הילד ביניהן, והאם האמתית אמרה 'אל תחתוך!' – בעוד האשה השניה אמרה 'לא, תחתוך!' – ואז הוא אמר (לפי חז"ל יצאה בת קול ואמרה) "היא אמו". כאשר העם ראו את המשפט שלו הם התמסרו אליו לגמרי כאשר ראו ש"חכמת אלהים בקרבו".

יש שני ביטויים בתורה לגבי חכמת שלמה – "חכמת אלהים", שנזכרת במשפט הראשון ששפט בחייו, ו"חכמת שלמה", שהיא חכמת הטבע, חכמת המדע שלו. "חכמת אלהים" שייכת ל-ה עילאה שבשם, בינה, ו"חכמת שלמה" – חכמה תתאה, שגם הטתה אותו מהדרך – ל-ה תתאה שבשם, חכמת המלכות.

אם כן המשפט שלו, עם שתי הנשים הזונות, הוא בפרט הבינה שלו. סתם בנין הבית – אם רוצים לצמצם – הוא החכמה שלו, "בחכמה יבנה בית" (והנה, "בחכמה יבנה בית", החכמה של שלמה, עולה בדיוק, "חכמת אלהים", הבינה של שלמה! הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). אמרנו שעד שהוא הגיע לדעת הוא כבר פגם. סתם הבינה שלו נקראת "חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט", כי אלהים הוא בינה – "אלהים חיים ומלך עולם". יצאה בת קול ואמרה "היא אמו", בגימטריא סג (חנה), השם של הבינה, אמא. הוא אמר לחתוך את הילד – "מינה דינין מתערין" – ובסוף המתיק את הדינים בשרשם. כל משפט שלמה הוא הבינה שלו – היו לנו שיעורים על זה. אומר שהוא מלך נבון, הגם שנקרא חכם. מדגיש את הרחמים – רחמי האם – מתפארת אמא, רחמי האם, נעשה כתר ז"א.

גם כתוצאה ממשפט שלמה נולדה אצלו טעות. את הפסוק "וישב שלמה על כסא הוי' למלך" דרשו חז"ל על כך שבמשפט הנשים הזונות הוא דן בלי עדים ובלי התראה – כך רק ה' דן. הוא רצה תמיד לעשות כך אבל טעה. המשפט הזה היה השיא שלו, והחטא שלו היה מודעות עצמית – ראשית הירידה שלו מהשליש העליון של התפארת לשני השלישים התחתונים, מהחסדים המכוסים של התפארת לחסדים המגולים. הוא רצה כל הזמן לדון בלי עדים ובלי התראה, וניט-שייך. במשפט הראשון נותנים לך סוכריה, חסד (סוד קידושי כסף, לפני שטר וביאה, כידוע מהבעש"ט), אך אחר כך צריך בדרך של עבודה. אמרנו שהוא רצה שהכל יהיה בדין – "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה".

שלשת הספרים – "מקשה אחת"

כפי שכבר הוזכר, שלשת הספרים ששלמה חבר שייכים לשלש ספירות המורגש, כמו שהובא כבר לעיל מהאריז"ל – שיר השירים בחסד, קהלת בגבורה ומשלי בתפארת, באמצע.

ורמז נאה: ר"ת משלי-קהלת-שיר השירים הם מקשה, כמו שכתוב על המנורה הטהורה (סוד "הרוצה להחכים [כשלמה] ידרים"), הכרובים והכפרת (מקשה היא תמיד זהב, אותו חבב שלמה המלך, כנ"ל). יש כמה דעות לגבי סידור הספרים. הדעה הפשוטה היא של רבי יונתן, שדרך ארץ שאדם כותב שירים בצעירותו, כשמתבגר כותב משלים וכאשר מזדקן כותב הבלים. סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, מתפארת לגבורה לחסד, והסימן מקשה (מתחיל בתפארת, מדת שלמה, כנ"ל, ויוצר את צירוף היסוד, בו פגם שלמה). ווארט יפה, שאף על פי שכל אחד משלשת הספרים שחבר שלמה הוא בסגנון אחר לגמרי, ובקלות היה אפשר לחשוב שיש כאן שלשה מחברים שונים – כולם מקשה אחת.

השלמת הפרצוף

שוב, חכמה-בינה-דעת של שלמה הם חכמת בנין המקדש (ובפרט כל בנין המקדש שייך לחכמה ו"חכמת אלהים בקרבו" – חכמת המשפט של שלמה – שייכת לבינה). שלשת הספרים שלו הם חסד-גבורה-תפארת; ושלש העבירות שלו הן המשולש הבא של הספירות – נה"י. הצד האפל שלו מתבטא בספירות המוטבע, בשלשת הדברים שהוא מרבה (בניגוד למצות התורה) – סוסים בנצח, כסף וזהב בהוד ונשים ביסוד.

נשלים את הפרצוף שאמרנו – חב"ד-חג"ת-נה"י – "הכתר הולמתו" היינו הכתר בפרצוף שלו ("ויתן עליו הוד מלכות" שכתוב רק אצלו. הוד מלכות = אלף נשים). עוד לפני שהוא חכם הוא מלך בעצם – "הכתר הולמתו" – ידידיה, שלמה. המלכות שלו היא השליטה שלו על הטבע ממש – "חכמת שלמה", כנ"ל – מדבר על העצים ועל העופות וכו'.

ולסיכום:

 

כתר

"הוד מלכות" – הכתר הולמתו

 

חכמה

בנין בית המקדש, בחכמה יבנה בית

 

בינה

חכמת אלהים... לעשות משפט

 

דעת

הפגם בעירוב גוים בבנין המקדש

 

חסד

שיר השירים

 

גבורה

קהלת

 

תפארת

משלי

 

נצח

ריבוי סוסים

 

הוד

ריבוי כסף וזהב

 

יסוד

ריבוי נשים

 

 

 

מלכות

חכמת שלמה

 

גלגולי שלמה

אמרנו כבר קודם שעיקר הגלגולים של שלמה באריז"ל הם משה-שלמה-ירמיהו – ר"ת משי. זו כוונה לסירטוק משי בשבת... יש תולעת משי. התולעת של שלמה היא השמיר. ברזל היא המלכות דלעו"ז והמלכות דקדושה היא השפלות – ה"אנכי תולעת ולא איש" של דוד המלך. שמיר לשון שמירה – שומר תורה ומצוות, צריך לשמור עליו על ידי יראת שמים, אבל מצד עצמו הוא תולעת, שפלות. עם מדת השפלות אפשר לחתוך את האבנים. גם אבן היא מלכות, כמו לב האבן. מהי שפלות? גם לב נשבר. אדמו"ר הזקן הקפיד לא לשבור שום דבר – רק לפרק – אז איך עשה לעצמו לב נשבר? הוא לא שבר בדרך של תהו – אבל שבר בתיקון, כמו מחצית השקל, לפי קוים (כחציבת אבנים לפי תכנון מדויק). לתרנגול הבר שמופקד על השמיר קוראים "נגר טורא", שחוצב את ההרים. ההר הוא הגאוה, הישות שצריך לשבור.

אחד הדברים שמקשרים בין משה לשלמה וירמיהו הוא שכל אחד נקרא "נער": על משה כתוב "והנה נער בֹכה", שלמה אומר – בשיא שלו – "ואנכי נער קטן", וירמיהו אומר "כי נער אנכי". השמות עם הביטויים עולים יחד 49 ברבוע, 7 בחזקת 4.

בגלגולי הרמ"ע מפאנו כתוב על "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות" שרומז – למה שכתוב גם בכתבי האריז"ל הרגילים – לגלגולו בירמיהו שעשו ממנו מהולל. מלכי יהודה, צאצאי שלמה, באו וזרקו אותו לבור הכלא. החכמה של שלמה הפכה להיות הוללות, שהתעללו בירמיהו. הוא מוסיף שהוללות רומז להלל הזקן וסכלות לשמאי – לא פוסקים הלכה כמותו, סימן שהוא טפש... ווארט משונה (הרי בית שמאי מחדדי טפי). בכל אופן, יוצאים ממנו גם הלל וגם שמאי – קשר למשה, ר"ת משה-שמאי-הלל, כנודע (הוא לא מזכיר זאת כאן). הוא אומר שעיקר הגלגול הוא הלל – שלמה הוא "מלך שהשלום שלו" במקום אחר, ויסוד לא כועס, ולכן הלל לא כועס. שמאי בא מצד המלכות והוא כן כועס, מקפיד.

עוד דבר: על הפסוק "ככל אשר אני מראה אותך... וכן תעשו" מסביר האר"י שהכוונה "ככל אשר אני מראה אותך" עכשיו תקיים כאשר תחזור בגלגול בתור שלמה (קצת קשה שלא כתיב וכן תעשה אלא וכן תעשו, אולי רומז לשלמה של בית ראשון וגם לשלמה דלע"ל, שלמה של בית שלישי). כתוב שיש לשלמה גם ניצוץ של בצלאל.

ה. חכמה ויראה

צוואת דוד לשלמה

שאלה: האם חכמה אינה ערובה לקשר עם ה', מה כן?

תשובה: זו שאלה טובה. ברגע השיא של שלמה הוא מבקש חכמה מה', וה' משבח אותו על כך שבקש חכמה ולא עשירות או אריכות ימים וכו', אבל בסוף הוא נופל. נחזור אחורה – כל אחד ידמיין שהוא שלמה וה' מופיע לו בחלום ומציע לו לבקש מה שהוא רוצה. מה שלמה היה יכול לבקש שלא יחמיץ? זו השאלה הכי חשובה שצריך לקחת היום מהשיעור. האם היה משהו שהוא היה יכול לבקש שהיה מונע את הנפילה שלו? התשובה הפשוטה שהיה צריך לבקש יראת שמים. אבל כבר אמרו חז"ל "הכל בידי שמים [מוכן לתת לאדם אם יתעורר לכך ויבקש זאת] חוץ מיראת שמים". יראת שמים היא עצם ענין הבחירה החפשית "[הכל צפוי] והרשות נתונה" – מה שה' נותן הוא הרשות לבחור ליראה אותו יתברך או לא ח"ו. בכל אופן הצדיקים הגדולים בקשו מה' "נחני בדרך אמת" (רבי פינחס מקוריץ) ו"אבא תשמרני" (רבי דוד מלעלוב), וכך היה שלמה יכול לבקש.

יש עוד נושא שלם שלא דברנו עליו – הצוואה של דוד המלך לשלמה, "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[כב]. אלה הדברים של דוד המלך לבנו הצעיר. אבי הבעל שם טוב צוה לו לפני פטירתו, יותר צעיר, כשהבעש"ט היה רק בן שלש, 'אל תפחד משום דבר בעולם חוץ מה' [יראת שמים], ותאהב כל יהודי בכל לבך'. דוד המלך אמר לבנו – הבן הנבחר, עוד לפני החלום, המלים האחרונות שלו לבנו – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". הוא שמע את התשובה הזו לשאלה הנ"ל עוד לפני החלום – שהעיקר לדעת את ה' ולעבוד אותו בכל הלב והרצון. מה פירוש? תמיד להיות מודע לנוכחות ה' ולרצונו-מצותיו. זו היתה צריכה להיות התשובה לשאלה של ה' אליו, ואז סביר שהוא לא היה טועה.

הדבר הראשון שהיה גרוע אצל דוד ואצל שלמה – זהו דבר מאד חשוב להבין – הטעות הכי גדולה היתה שלא חנכו טוב את הבנים. על דוד כתוב בפירוש שלא חנך את הבנים נכון, ולשלמה היה בן אחד והוא לא חנך אותו נכון.

חכמה ויראה – חיצוניות ופנימיות החכמה

שאלה: איך אפשר לומר ששלמה המלך היה "החכם באדם" אם כתוב "ראשית חכמה יראת הוי'" ולו חסרה יראת שמים?

תשובה: שאלה טובה. מוסבר בחסידות ש"ראשית חכמה יראת הוי'" היינו הנקודה הפנימית של החכמה, הבטול. לפעמים יש לך את כל החכמה החיצונית, וחסרה לך הנקודה הפנימית של החכמה. הזכרנו שחז"ל אומרים, לפי לשון התנ"ך, שלשלמה היתה חכמה אפילו יותר ממשה, אבל ביחס לפרה אדומה מביאים שהוא אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", רצה לדעת טעם פרה אדומה ולא ידע, אבל משה כן ידע אותו. אפילו ששלמה היה חכם ממשה משה ידע והוא לא. למה? שלמה היה חכם ממשה בחכמה החיצונית, אבל למשה היתה את הנקודה הפנימית של החכמה שלו לא היתה. בחכמת הטבע שלמה היה חכם ממשה, אבל את הנקודה הפנימית של החכמה – הבטול המוחלט לה', שהוא ה"ראשית חכמה" – לא היתה לשלמה.

האתגר של דורנו הוא להחדיר את החכמה הפנימית של משה בתוך החכמה החיצונית של שלמה ולחבר אותן יחד. [בסוף קהלת הוא אומר "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" – הוא ידע שזו החכמה, אך לא ידע ליישם.] בגלל הפסוק הזה האריז"ל אומר שזהו ספר של יראה – עם כל הפסימיות שלו, השורה התחתונה היא "את האלהים ירא" ("את האלהים ירא" ס"ת אמת – "אמת מארץ תצמח". "את האלהים ירא" = 703, המשולש של הבל, "הבל הבלים" של ספר קהלת, והיינו ש"סוף דבר הכל [הבל] נשמע, את האלהים ירא וגו'". והוא עולה משה-משיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", "ישמח משה [במתנת חלקו...]").



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מלכים-א ג, ד-טו.

[ג] דהי"א כט, ב.

[ד] יש עוד מלך, מבית דוד, שמלך בגיל 12: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם ושם אמו חפצי בה". והסימן: "וקרא זה אל זה ואמר". שלמה נודע כמלך טוב ומנשה כמלך רע, אך כד דייקינן בהו שלמה מתחיל טוב ונגמר רע (יחסית), וכמו שיתבאר, ואילו מנשה מתחיל רע ונגמר טוב (כבעל תשובה, כאשר מקום שבעלי תשובה עומדים כו'). ז.א. שבמדה מסוימת מנשה משלים (ומתקן) את שלמה. שלמה-מנשה = 770 (הממוצע = 385, שכינה, הפירמידה של 10). בכל שם יש אותיות משה – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו". משה במ"ק = 12, זה – "משה נתנבא ב'זה'".

[ה] מלכים-א יב, א-יט.

[ו] שבת פט, ב.

[ז] על אף העשירות של המדינה רואים ממרד העם בראשית ימי רחבעם כי לפרטים היה קשה, בשל הכבדת המסים עליהם, עד שהפעולה הראשונה שלהם היתה הריגת שר האוצר דווקא. יש מי שמסביר זאת בכך ששלמה הדגיש את מעלת הכלל – שהתבטאה ביחוס קדושה למדינה, כך שכבוד המלכות הוא בעצם כבוד ה', כעולה מהפסוק "וישב שלמה על כסא הוי' למלך" – בלי לדאוג לפרט ובסופו של דבר הפרטים התמרדו נגד התפיסה של קדושת הכלל (ראה באריכות ובריבוי דוגמאות להעדפת הכלל בימי שלמה במאמר-משיעור הרב שרקי ל' סיון ס"ד, עפ"י דברי הרב קוק). היום נדמה שפוליטית דווקא הימין דואג לכלל והשמאל לפרטים, אך כנראה שבשרש קו השמאל – סוד הזהב שבבינה – יש דווקא דאגה לכלל (כנודע שהבינה-האמא היא תפיסת האומה ככלל, ואכ"מ).

יש מי שמציין שאל המורדים בשל הכבדת עול המסים הצטרפה גם קבוצה שהתקוממה על הבעיות הדתיות (מפלגה דתית) – ריבוי הנשים של המלך והעבודה הזרה שלהן – ושתי הקבוצות האלה יחד גרמו לפילוג הממלכות עליו נבא אחיה השילוני.

[ח] "נשים נכריות" הן הלעומת-זה של אמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה (ועולות גם אשת פוטיפר, שרצתה להפיל את יוסף הצדיק באותה טעות; באמת, בסופו של דבר, נשא יוסף הצדיק את בתה אסנת, העולה בגימטריא אלף נשים, כנודע).

[ט] יש את המסורת של האתיופים – שהחזיקה מעמד עד הדור שלנו, אין מלכות אולי בכל אומות העולם שהחזיקה כל כך הרבה זמן כמו מלכות כוש – שהבן של שלמה ומלכת שבא הוא המלך הראשון של השושלת הזו שנקרא מנליק. עד הנצרות, אלף שנים, זו היתה ממלכה יהודית ואז הנצרות כבשה והפכה את הממלכה לנוצרית. המסורת המשיכה בכל אופן. אנחנו אומרים שנבוכדנצר יצא משם, אבל לאו דווקא סותר. גם משה רבינו התחתן עם אשה כושית, ולפי האגדה הוא היה מלך בכוש.

[י] אם כן, גם המקדש הראשון (שנקרא גם על שם דוד, "ראה ביתך דוד") וגם המקדש האחרון נקראים "מקדש שלמה" = 819 = אחדות פשוטה = הפירמידה של אחד = דעת משה = דעת המכריע = דוד מלך ישראל חי וקים = ימות המשיח וכו'.

[יא] כשמצרפים את שמות הנשים (1375) לפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (1750) מקבלים 3125 – 5 בחזקת 5 (סוד ה-ה של "בהבראם") – הרומז בגימטריא לכמה שלישיות חשובות ומקבילות (כמבואר באורך בכ"ד בספרינו): השתלשלות, התלבשות, השראה; "בדבר הוי' שמים נעשו", "כלם בחכמה עשית", "כל אשר חפץ הוי' עשה"; מודעות עצמית, מודעות אלהית, מודעות טבעית. ולעניננו, אהבת בתיה בת פרעה היא מודעות עצמית – שרש חטאו של שלמה המלך (כמבואר בפנים); אהבת נעמה העמונית היא מודעות אלקית (מדרגת ההתלבשות-ההבדלה המתוקנת והעיקרית בעולם הזה, שעל כן היא אשתו הצדקת וממנה נמשכת מלכות בית דוד בעולם הזה); ואהבת מלכת שבא היא מודעות טבעית (הבאה על רקע חכמת שלמה, חכמת הטבע – סוד ההשראה דלעתיד לבוא, אך בזמן הזה, כהמתקה טרם זמנה, נולד ממנה נבוכדנצר), וד"ל.

[יב] סנהדרין כ, ב:

אמר ריש לקיש בתחילה מלך שלמה על העליונים שנאמר וישב שלמה על כסא ה' [ורמז: "וישב שלמה על כסא הוי' למלך" – הפסוק ממנו לומדים שמלך אף על העליונים, כמו ה' – עולה השגחה פרטית.] ולבסוף מלך על התחתונים שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה רב ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו וכשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם כולו ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו הדר או לא הדר רב ושמואל חד אמר הדר וחד אמר לא הדר מאן דאמר לא הדר מלך והדיוט ומאן דאמר הדר מלך והדיוט ומלך.

[יג] אכן, חוץ מהזיקה המיוחדת של שלמה לתפארת – המבוארת בפנים – שלמה המלך הוא מלכות דאצילות. בשרש הוא באצילות אבל יש לו גם את כסא שלמה – כסא מיוחד שאין כדוגמתו, שהיה סגולת כל המלכים בעולם. בתרגום שני של מגלת אסתר הוא מתואר בפרוטרוט, עם כל הפלאים שהיו בו. כסא שלמה הוא עולם הבריאה בכלל, עלמא דכורסיא. עצם הכסא, עליו יושבים, הוא הג"ר – היכל קה"ק דבריאה. ו מעלות הכסא הן הו"ק. יש לו ד רגלים – מלכות.

[יד] שלמה-תפארת = 1456 = הוי' פעמים להוי' = ח"פ יעקב = ז"פ יצחק. אם כותבים את ט אותיות שלמה-תפארת ברבוע הפנות (שמאת) הן כפולת אחד וממילא גם השאר כפולת אחד.

שלמה-תפארת במספר קדמי עולה 5551 = 61 פעמים 91 = ז"פ 793 (מלכת שבא, שהיא סוד העבור [שרצתה להתעבר משלמה], שארית החדש, מספר מגן דוד שהוא מספר מגן דוד וגם מספר השראה, 13, כפול מספר השראה, 61). רק החלק הקדמי הוא משולש 90 (מלך), 45 (משולש 9) פעמים 91 (משולש 13).

האריז"ל אומר שהוא תפארת כי מקשר אותו למשה (כדלקמן בסוד גלגולי שלמה), שגם הוא תפארת –סוד "אספקלריא המאירה" בה מתנבא משה, "משה נתנבא ב'זה'" (הגיל של שלמה כאשר מלך, שיא החיים שלו כנ"ל). גם לשלמה יש זיקה לאספקלריא המאירה, כך שמשה ושלמה הם "וקרא זה אל זה".

[טו] גיטין סח, א-ב:

שדה ושדות... אמר מר הכא תרגימו שידא ושידתין שידה ושידתין למאי איבעי ליה דכתיב והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וגו' אמר להו לרבנן היכי אעביד אמרו ליה איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד אמר להו היכא אישתכח אמרו ליה אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי אפשר דידעי ומגלו לך אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי אמרי אנן לא ידעינן דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע אמר להו היכא איתיה אמרי ליה איתיה בטורא פלן כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא ואתי סייר ליה לגושפנקיה ומגלי ליה ושתי ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל שדריה לבניהו בן יהוידע יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם ועזקתא דחקיק עלה שם וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא אזל כרא בירא מתתאי ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא וכרא בירא מעילאי ושפכינהו לחמרא וטמינהו סליק יתיב באילנא כי אתא סייריה לגושפנקא גלייה אשכחיה חמרא אמר כתיב לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם וכתיב זנות ויין ותירוש יקח לב לא אישתי כי צחי לא סגיא ליה אישתי רוה וגנא נחית אתא שדא ביה שושילתא סתמיה כי אתער הוה קא מיפרזל אמר ליה שמא דמרך עלך שמא דמרך עלך כי נקיט ליה ואתי מטא דיקלא חף ביה שדייה מטא לביתא שדייה מטא גבי כובא דההיא ארמלתא נפקא איחננא ליה כפא לקומתיה מיניה איתבר ביה גרמא אמר היינו דכתיב ולשון רכה תשבר גרם חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסקיה לאורחיה חזא רויא דהוה קא טעי באורחא אסקיה לאורחיה חזא אמר ליה אנסיה מישתיא שקל לבינתא אותיב אחברתה אתו אמרו ליה לשלמה אמר להו הכי אמר לכו הדור אשקיוה למחר אמר להו ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה אמרו ליה אנסיה מיכלא שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא אתו אמרו ליה לשלמה אמר להו הכי אמר לכו נגידו מיניה מיכליה [לסוף] תלתא יומי עייל לקמיה שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה אמר ליה מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי אמר ליה לא קא בעינא מינך מידי בעינא דאיבנייה לבית המקדש וקא מיבעי לי שמירא אמר ליה לדידי לא מסיר לי לשרא דימא מסיר ליה ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה ומאי עבד ביה ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי ישוב והיינו דמתרגמינן נגר טורא בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי כי אתא בעי למיעל ולא מצי אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה רמא ביה קלא שדייה שקליה אזל חנק נפשיה אשבועתיה אמר ליה בניהו מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסיקתיה לאורחיה אמר ליה מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא אסיקתיה לאורחיה אמר ליה מכרזי עליה ברקיעא דרשע גמור הוא ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא בכית אמר ליה בעי מימת גברא בגו תלתין יומין ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין אחיכת אמר ליה ההוא שבעה יומי לית ליה מסאני לשב שנין בעי מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים אחיכת אמר ליה דהוה יתיב אבי גזא דמלכא לקסום מאי דאיכא תותיה תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש יומא חד הוה קאי לחודיה אמר ליה כתיב כתועפות ראם לו ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים מאי רבותייכו מינן אמר ליה שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך ואחוי לך רבותאי שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה בלעיה אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא פתקיה ארבע מאה פרסי על ההיא שעתא אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וזה היה חלקי מכל עמלי מאי וזה רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו היה מחזר על הפתחים כל היכא דמטא אמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך מאי האי אמרו ליה לבניהו קא בעי לך מלכא לגביה אמר להו לא שלחו להו למלכוותא קאתי מלכא לגבייכו שלחו להו אין קאתי שלחו להו בידקו בכרעיה שלחו להו במוקי קאתי וקא תבע להו בנידותייהו וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה אתיוה לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם כי עייל חזייה פרח ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה והיינו דכתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות.

[תרגום: שדה ושדות... אמר מר כאן תרגמו שד ושדות. שֵׁד ושֵׁדות למה היה שלמה צריך? - שכתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" וגו', אמר להם לחכמים: איך אעשה? אמרו לו: ישנו שמיר שהביא משה לאבני אפוד. אמר להן: היכן נמצא השמיר? אמרו לו: הבא שֵׁד ושֵׁדָה, ונעל אותם ביחד, אולי הם יודעים ויגלו לך. הביא שֵׁד ושֵׁדָה ונעל אותם ביחד. אמרו השדים: אנחנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע. אמר להם: היכן הוא נמצא? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני. כרה לו אשמדאי בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, וכל יום היה עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה, ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה, ובא ובודק את חותמו, ומגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך. שלח שלמה לבניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה שֵׁם וטבעת שחקוק עליה שֵׁם וגיזי צמר ונודות יין. הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, והלך וישב בראש האילן. כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אמר: כתוב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא שתה. כשהיה צמא מאוד לא התאפק, שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר השתולל. אמר בניהו: שֵׁם אדונך עליך! שֵׁם אדונך עליך! כשלקח אותו ובא, חלפו ליד דקל. נתחכך בו אשמדאי והפילו. עברו ליד בית - הפילו. עברו ליד צריף של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא לשבור את הבית, ונשברה לו עצם. אמר: זהו שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם". ראה עיוור שתועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק. כשהגיעו לשם, לא הכניסו לשלמה המלך במשך שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: המלך נאנס מחמת שתיה. לקח לבינה והניחה על חבירתה. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: השקוהו שוב. למחרת אמר להם: למה לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: נאנס המלך באכילה. לקח לבינה שהיתה מונחת על חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: מנעו ממנו מאכל. בסוף היום השלישי הביאוהו לפניו. לקח קנה ומדד ארבעה אמות וזרק לפניו. אמר לו: כשאתה תמות לא יהיה לך בעולם הזה אלא ארבע אמות. עכשיו כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי? אמר לו: אינני צריך ממך כלום. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר. אמר לו: השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים, ואינו נותנו אלא לתרנגול הבר (=דוכיפת?), שנאמן לו על שבועתו. ומהו עושה בו? מביאו להר שאין בו ישוב, ומניחו על שן ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים של עצים וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חוצב ההר. בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה. כשבא, רצה להיכנס ולא הצליח. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. זרק בו אבן והפילו. לקח את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו. שאל בניהו: למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא. ומדוע כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר: הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי לכלות את עולמו. ומדוע כשראית את החתונה בכית? אמר לו: אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן יג שנים. ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת? אמר לו: האדם הזה אין לו שבעה ימים לחיות, ומבקש נעליים לשבע שנים? ומדוע כשראית את הקוסם צחקת? אמר לו: מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך. שיעשה קסמים על מה שמתחתיו. המתין איתו עד שבנה את בית המקדש. יום אחד מצאו כשהוא לבד. אמר לו: כתוב "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" אנו מסבירים: כתועפות - אלו מלאכי השרת, ראם - אלו השדים, במה אתם גדולים מאיתנו? אמר לו: הסר ממני את השלשלת ותן לי את טבעתך ואראה לך את גדולתנו. הסיר את השלשלת ונתן לו את הטבעת. בלע את הטבעת, הרים כנף אחת לרקיע וכנף אחת לארץ וזרקו ארבע מאות פרסה. על אותה שעה אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".  "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". מהו 'וזה'? רב ושמואל, אחד אמר: מקלו, ואחד אמר: מעילו. היה מחזר על הפתחים, מקום שהיה מגיע היה מכריז: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". כשהגיע לסנהדרין, אמרו החכמים: אפילו שוטה אינו תוקע עצמו לדבר אחד. מהו זה? שאלו את בניהו: האם קרא לך המלך לאחרונה? אמר להם: לא. שלחו למלכוֹת: האם בא המלך אליכן לאחרונה? אמרו: כן, בא. שלחו להן: בדקו את רגליו. שלחו להם: הוא בא בכפכפיו, ותובע את נשותיו כשהן נידות, ותובע גם את בת שבע אמו. הביאו את שלמה ונתנו לו את הטבעת והשלשלת שחקוק עליה שֵׁם. כשראה אותו, ברח. ולמרות זאת היה שלמה מפחד ממנו. וזהו שכתוב: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".]

[טז] ראה באריכות מאמר "חידת שלמה ופשרה" בספר דרכה של תורה לרב נחום רבינוביץ' שליט"א (ויש עוד שכתבו כך).

[יז] שתי הדעות בחז"ל הנ"ל, "מלך והדיוט" "מלך והדיוט ומלך" עולות בגימטריא אשמדאי, הכל שלמה והכל אשמדאי.

[יח] ורמז נוסף של "האלף לך שלמה": שלמה המלך בהכאה פרטית – ש פעמים ה, ל פעמים מ, מ פעמים ל, ה פעמים ך – עולה בדיוק 4000, כך שממוצע כל הכאה הוא 1000.

[יט] מלכים-א ה, יב.

[כ] ורמז נוסף על הכפילות-ההפכפכות של שלמה שרמוזה בקהלת ובשמו של שלמה: שלמה המלך= 470 = עת. אפשר לפרש על "עת לעשות להוי'", הוראות השעה של שלמה (שחלקן התבררו כטעות, כנ"ל באריכות), אבל יותר נכון לפרש על כל כח עתים של קהלת שהוא עצמו כתב – כח עתים שמעידים עד כמה העת-הזמן הוא הפכפך. שלמה המלך הוא "עת ללדת" והופך ל"עת למות" – כל ההיפוכים אצלו. דוד הוא השרש שלהם, "ב-ידך עתתי", יד-דוד זוגות עתים – אצלו זוגות, אבל אצל שלמה מתפרט וכל פעם מתהפך מאור לחשך.

[כא] שלמה המלך אשמדאי מלך השדים = 1275, משולש 50, רמז לשער הנון, "ואי זה מקום בינה", מקום היחוד (בנפש) של האור (הצד המואר של הנפש) והחשך (הצד האפל של הנפש).

[כב] וכמה רמזים: "ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" = 2521, השראה של 36 ומגן דוד ה-21; "דע את אלהי אביך" = "חכמת אלהים" = "בחכמה יבנה בית"; "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!; "נפש חפצה"– ר"ת נח ("ונח מצא חן בעיני הוי'")– עולה תריג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com