חיפוש בתוכן האתר

הילולת הרמב"ם (אנגלית) - מוצאי כ' טבת ע"ח – נצח ישראל, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי כ' טבת ע"ח – נצח ישראל, ירושלים

הילולת הרמב"ם (אנגלית)

שיעור חדש טבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף ענינים בחשיבת הרמב"ם

הרמב"ם – היד החזקה ומורה נבוכים

ערב טוב ובקר טוב או צהריים טובים למי שסביב העולם. שמענו כעת שהיום היה היארצייט של הרמב"ם. הוא אולי המלומד היהודי הכי גדול וידוע. ספר ההלכה שלו הוא "יד החזקה" – יד ספרים שכוללים את כל תריג המצוות עם כל הסבריהן, טעמיהן ופרטיהם כפי שנמסרו מסיני. הוא גם המחבר של ספר הפילוסופיה היהודית הכי מפורסם וחשוב – "מורה נבוכים"[ב]. אלה שני הספרים שלו – היד והמורה, ספר ההלכה וספר הפילוסופיה שמפרט את ההשקפה היהודית לפי הבנתו.

חלק גדול מהפילוסופיה שלו מבוסס על אריסטו[ג], כמו שעוד נדבר היום. הרבה גדולים – אפילו בזמנו, בימי חייו, וגם לאחר פטירתו – לא היו כל כך שמחים מהמורה, בשל מה שאמרנו כעת, שהחשיבה הפילוסופית שלו מתבססת על אריסטו. אבל בסופו של דבר, במשך הדורות, המורה-נבוכים התקבל כמקור בפילוסופיה היהודית. למרות שהוא מבוסס על חשיבה של פילוסופים לא-יהודים – הוא לא תמיד מסכים איתם, כמו שנסביר היום.

מה שנעשה הערב הוא להתבונן ביסודות של החשיבה שלו, של השיטה שלו, ולארגן אותם, כהרגלנו, כפרצוף כנגד עשר הספירות, מכתר עד מלכות.

כתר (אמונה): אמונה אמתית ואמונה הכרחית

אמת ותועלת: אמונה אמתית ואמונה הכרחית

נתחיל בכך מיד: המדרגה העליונה בנשמה היא האמונה. יסוד האמונה העיקרי אצל הרמב"ם הוא שלה' אין דמות הגוף כלל והאנשה שלו בכל אופן שהוא גובלת בכפירה. הדבר נכון לכל הדימויים הפיזיים שיש בתורה – יד ה', אצבע ה', קול ה' וכו' – וגם לתכונות נפשיות-רוחניות שמייחסים לה' כמו חסד וכו'. אפשר לומר שה' הוא בעל חסד, אבל מחשבה שהוא בעל חסד כמו אדם גם נכללת בהאנשה.

כשהרמב"ם מדבר על אמונה הוא מבחין בין 'אמונה אמתית' ל'אמונה הכרחית'[ד]. מה ההבדל? אמונה אמתית היא כמו שאמרנו כרגע, שלה' אין תכונות שאנחנו יכולים לתפוס וכיו"ב. אמונה הכרחית, הדוגמה שלו, היא שבשביל כולנו, האנשים הפשוטים, חשובה הידיעה שאם אני מתנהג שלא כראוי ה' כועס עלי. התוצאה של הכעס יכולה להיות באופנים רבים ושונים, אבל אני צריך לחוש שהמעשים שלי משפיעים על ה' – אם הוא שמח בי או לא שמח בי, הוא כועס עלי.

הרמב"ם וחוש הכעס

שוב, הדוגמה שהוא מביא היא תכונה של כעס. בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש חוש, והחוש של החדש הזה, חדש טבת, הוא חוש הכעס. העובדה שהרמב"ם בוחר בדוגמה הזו, של הכעס, קשורה לכך שהיארצייט שלו חל בחדש טבת. יארצייט הוא הזמן שכל העבודה שלו מתגלה ומתעלה ואפשר להתקשר אליו. אנחנו יודעים שהרבי מליובאוויטש מאד עורר ללמוד רמב"ם ולחוש קשר אליו. היום הוא היום לממש את הברכה שלו בפועל.

שוב, החוש הרוחני של החדש הוא הכעס. כשהרמב"ם מדבר על כעס הוא אומר שהקב"ה אינו כועס. אי אפשר לומר באמונה האמתית שה' כועס, כמו שאי אפשר לקשר שום תכונה לה' עצמו. אבל ב'אמונה הכרחית' אפשר להרגיש שכאשר אני עושה משהו לא טוב אני מכעיס את ה' – ה' כועס עלי.

אמונה הכרחית – שטח בינים בין אמת (אמונה אמתית) לשקר (אמונה שקרית)

יש בעצם שלשה סוגים של אמונה: אמונה אמתית, אמונה הכרחית (עליהן כותב הרמב"ם) וגם אמונה שקרית. אמונה שקרית היא לומר שאדם מאמין באלקים כועס. יש אנשים שחושבים בטעות על היהדות, על התנ"ך, שהוא מתאר 'אל כועס'. ח"ו, ה' ישמור, לצייר את ה' כאלקים כועס, ואדם שמאמין בכך זו אמונה שקרית, מה שנקרא אמונה תפלה. אם כן, יש שלש קטגוריות שונות של אמונה – אמונה אמתית, שה' לא כועס לעולם ואי אפשר כלל ליחס את תכונת הכעס לה'; אמונה הכרחית, שאני מכעיס את ה'; אמונה שקרית שה' הוא אלקים כועס, זקן כועס או בחור כועס...

זו דוגמה פשוטה לכך שהרמב"ם מציב שטח בינים בין אמת לשקר. בלוגיקה הקלאסית, כולל האריסטוטלית, משהו יכול להיות אמת או שקר, ואין משהו באמצע (כמו שדובר בשיעורים בעברית לפני כמה שבועות[ה]). רק בלוגיקה הקוואנטית יכול להיות משהו באמצע, זו לא לוגיקה קלאסית. כאן יש איזה סימן שהרמב"ם הקדים הרבה את זמנו וציין משהו שבין אמת לשקר – אמונה הכרחית, שאינה אמת ואינה שקר אלא משהו באמצע.

זו הדוגמה הראשונה הערב, כי היא מתייחסת לאמונה – המדרגה הכי גבוהה בנשמה. לא מדובר באמונה של ה', אלא באמונה שלי בה'. לפי הרמב"ם, כמו שעוד נסביר, תכלית האדם היא לברר את ההשכלה שלו באלקות, וככל שהוא מצליח בכך ברור לו יותר שה' וכעס – או כל תכונה אנושית אחרת – לא הולכים יחד. אבל אפילו אצל אותו אדם, במודעות היום-יומית שלו, בחיי היום-יום, צריך להרגיש שיש דברים שכאשר אני עושה אותם ח"ו הם מכעיסים את ה'. עם זאת, לחשוב שה' באמת כועס (כי הוא אלהים כועס) – זו טעות מוחלטת, אמונה שקרית.

שו"ת על כעס

שאלה: איך מבינים כשכתוב שה' כועס כל יום, "ואל זועם בכל יום" ו"זעמו רגע" (הזמן בו בלעם רצה לקלל), לפי דברי הרמב"ם שאין כעס אצל ה'?

תשובה: יש רגע אחד בכל יום שה' קבע כ'רגע תגובה' לחטאי האדם (בכל אותם ימים שבלעם נסה לקלל את ישראל ה' בטל רגע זה, ראיה מוכחת שמצד ה' עצמו אין כעס כלל), וכנ"ל שכאשר האדם חוטא עליו להרגיש שהוא מכעיס את ה' (ושתבוא תגובה הוגנת מצד ה'). אכן לא מדובר בה' עצמו אלא בתופעה שהיא קבועה בעצם הבריאה. זו אמת, כל יום יש רגע של כעס בבריאה – יש סוגיא בתחלת עבודה זרה שמסבירה איך אפשר לזהות בטבע את הרגע של הכעס. הכל חלק מחוקי הטבע.

שאלה: כתוב שכאשר משיח יבוא הטבע ישתנה, אולי הכוונה שיסוד הכעס בטבע יעבור שינוי יסודי ולא יהיה יותר. הרב מתאר בספר על המנהיגות כיצד הטבע ישתנה – לא יהיו יותר סופות, התפרצויות געש וכו' וכו'. נכון?

תשובה: אני מקוה כך...

 

כתר (רצון): רצון ה' הבלתי-משתנה

האם רצון מבטא שינוי והתחדשות?

כעת נאמר עוד משהו במדרגה של הכתר, אבל מהפרספקטיבה של ה' עלינו, ולא שלנו עליו, והוא שייך למדרגת הרצון: הראש העליון בכתר הוא האמונה והראש התחתון בכתר לפי הקבלה הוא הרצון, שנמצא עדיין מעל השכל. השאלה היא איך מייחסים לה' את ענין הרצון לפי הפילוסופיה של הרמב"ם? כתוב שה' רוצה – איך הרמב"ם מתייחס לזה? גם רצון היא תיאור מסוים. יש שאלה על הרצון של ה' בכלל, ובפרט שאלה על שינוי רצון, על רצון חדש. הרי כתוב "אני הוי' לא שניתי" – אז איך ה' יכול לרצות משהו חדש? זהו שינוי בה'.

השאלה הזו מתייחסת גם לבריאת העולם יש מאין. בתחלת עץ חיים – הטקסט הקלאסי של קבלת האריז"ל – מופיעה השאלה: אם ה' חשב שטוב לברוא את העולם, למה הוא לא ברא אותו יותר מוקדם ממה שהוא ברא אותו בפועל? למה הוא חכה כל כך הרבה, ולא ברא אותו טריליוני שנים קודם? זו שאלה מפתיעה, כי אנחנו יודעים שהזמן גם הוא נברא – לא היה זמן לפני בריאת העולם, אז איך אפשר לשאול למה ה' לא ברא את העולם קודם בזמן? כאן יש שאלה דומה, בהקשר אחר: מה גורם לכך שבנקודה מסוימת – בזמן או בלי שיש זמן (ממשי אלא תיאורטי, שהרי העולם הוא בן כך וכך שנים ולמה שלא יהיה יותר או פחות) – מופיע רצון לברוא עולם, מתחולל שינוי ברצון של ה'? קודם הוא לא רצה וכעת הוא רוצה – אז משהו השתנה.

רצון מוחלט ונצחי מתגלה בזמן הרצוי-המתוכנן

הרמב"ם מתייחס לכך ב'מורה'[ו], וההסבר שלו הוא – בצורה פשוטה – שאם שמים לב לרצון בזמן מסוים, הוא מבוסס על דברים שלא השתנו קודם, ולא שינוי ברצון ה'. במלים פשוטות, בהקשר של הזמן, אם ה' תכנן מאז ומקדם לרצות ברגע מסוים לברוא את העולם והרגע הזה מגיע והוא רוצה ולכן הוא בורא את העולם באותה שניה מסוימת – אין בו שום שינוי. הכוונה היתה כבר מאז ומעולם.

אפשר להבחין בשתי רמות של רצון: הרצון הפעיל, הכוונה לרצות. אם לא היה תכנון, הרצון הוא שינוי, אבל אם היה תכנון מוקדם – הרצון הוא לא שינוי. זהו ההסבר הפשוט. כך ביחס לכל דבר שה' רוצה. כאשר אנחנו מתפללים שחולה יתרפא וה' עושה נס, מקשיב לתפלה ומרפא את החולה (כולם מאמינים בכך, וגם הרמב"ם מאמין בכך – אחד מיסודות האמונה הוא ש"לו לבדו ראוי להתפלל" ולא לאף אחד אחר זולתו), מה קרה? קודם לא היה רצון מפורש פעיל. עוד מעט נדבר על שכל פעיל או שכל סביל, שכל בפוטנציאל, וכעת אומרים זאת ברמה אחרת[ז]. לא היה רצון פעיל של ה' לרפא את החולה, והתפלה מגלה את הרצון של ה' באופן חדש. לפי הרמב"ם צריך להאמין שבתכנית היה תמיד רצון של ה' – היתה כוונה שהאדם הזה יהיה חולה והאדם ההוא יתפלל עבורו ואז ה' יברא רצון חדש לרפא אותו באופן נסי. כל זה היה בתכנית כל הזמן – "אני הוי' לא שניתי", אין שינויים בה'. בלשון החסידות קוראים לכך 'רצון עצמי' – שאיננו יכולים להשיגו, כשם שאיננו יכולים להשיג את ה' – ובו עצמו כתובים כל שינויי הרצון שעתידים להיות בכל ההיסטוריה, מהתחלה עד הסוף, כולל מה שמתבסס על מעשי האדם או על תפלתו.

כעת לומדים על ההבדלים בין כוונה נסתרת ורצון פעיל.

חכמה: שכל הפועל

השכל הפועל – ממוצע בין ה' למציאות

נתקדם לעוד ענין, שמקביל לספירת החכמה: אנחנו יודעים שאחד היסודות בדברי הרמב"ם – אותו בקרו המהר"ל מפראג וגם בחסידות – הוא תיאור-לכאורה של הקב"ה כאינטלקט עצמי טהור. בתניא גם מובאים דברי הרמב"ם שה' הוא אחד, הוא המדע והוא היודע, אבל הוא אומר שאי אפשר לזהות אותו עם השכל. כאשר אדמו"ר הזקן למד את ה'מורה' של הרמב"ם, וכך גם נכדו הצמח צדק שלמד עם בנו הרבי מהר"ש את ה'מורה', הם הסבירו את ה'מורה' לפי ההבנה העמוקה של החסידות, ואחד הדברים החשובים הוא שאי אפשר להגדיר את הקב"ה כשכל מושלם. בכלל ה' לא ניתן להגדרה כל שהיא, הוא קדוש ונבדל, וממילא הוא מעבר לשכל לגמרי.

בכל אופן, מושג השכל הוא משהו מאד יסודי בחשיבה של הרמב"ם. אחד הדברים החשובים – בו הרמב"ם חולק על אריסטו – הוא כאשר הוא מדבר על מה שנקרא בלשונו "השכל הפועל"[ח]. לפי אריסטו השכל הפועל והא-ל – אם יש א-ל, אם יש בורא – הם זהים ולפי הרמב"ם הם לחלוטין לא זהים[ט] (אך שניהם מכנים את השכל הפועל "הכח המניע הבלתי מתנועע"). לפי הרמב"ם אי אפשר להגדיר את ה' כשכל הפועל, אבל מדרגת הבינים – המדרגה שמחברת את נפש האדם ואת שכלו לה'[י] – היא השכל הפועל. השכל הפועל מנוגד לשכל סביל. מהו שכל סביל? היכולת השכלית של האדם. האיי-קיו של האדם הוא השכל הפסיבי שלו ('שכל בכח'), אבל כאשר הוא לומד ומעמיק ויודע השכל הפסיבי שלו נעשה שכל פעיל ('שכל בפועל'). השכל של ה' תמיד פעיל, לכן הוא נקרא "שכל הפועל". יש גימטריא מאד יפה, הגימטריא הראשונה שנאמר הערב, שהביטוי "שכל הפועל" – שהרמב"ם משתמש בו ואוהב אותו – שוה 541, בגימטריא ישראל. שוב, כעת מדברים על דרגת החכמה בחשיבה של הרמב"ם – הרעיון של "שכל הפועל", שלפי הגימטריא הוא עצם הנשמה של עם ישראל.

המשכת הנבואה לאדם מה' דרך השכל הפועל

בענין הזה יש הבדל בין ה'מורה' ל'יד'. לרמב"ם יש שני עמודים – שני תחומים שהוא מומחה בהם, ואפילו אפשר לומר שני עמודים של האישיות שלו. לכן יש מלומדים, דתיים וגם כאלה שלא, שמרגישים שיש 'שני רמב"ם', כי הם נראים כל כך שונים – הרמב"ם של ה'יד' והרמב"ם של ה'מורה' (אותו רוצים להבין יותר היום). כעת הסברנו שבמורה נבוכים, בפילוסופיה של הרמב"ם, מאד ברור שכל אחד – יהודי ואינו-יהודי – לפי מעשיו ולפי המסירות שלו לידיעת ה' יכול להגיע אפילו לנבואה[יא] (ובעוד בספר הכוזרי תלה את הדבר אך ורק ברצון ה', אצל הרמב"ם הסדר הוא הפוך – כל מי שיש בו את ההכנות הראויות לנבואה יתנבא[יב], אלא אם כן ה' ירצה למנוע זאת מסיבות כל שהן, כפי שהיה אצל ברוך בן נריה[יג]). אצל הרמב"ם הנבואה היא שלמות האדם, שבודאי ראויה שתהיה למלך וכיו"ב[יד]. כבר כתוב בתנא דבי אליהו – ממדרשי חז"ל – שכל מי שמתאמץ בידיעת ה' שורה עליו שכינה, בלי הבדל אם הוא יהודי או גוי. לפי ההלכה קשה לומר כך, אבל אם נבין שאין הבדל בין יהודי לגוי בענין הזה, יהיה מובן איך הרמב"ם הרשה לעצמו להתבסס כל כך על הפילוסופים הלא-יהודים.

אנחנו באים מחנוכה לחדש טבת, חדש היארצייט של הרמב"ם – החג שמסמל את הנצחון שלנו על הפילוסופיה היונית, התרבות ההלניסטית. הרמב"ם סומך על הפסוק "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", שהפילוסופיה היונית תשכון בעם ישראל, בתרבות היהודית של "אהלי שם". הוא מסביר שהפילוסופיה היונית יכולה ממש להכלל בתרבות היהודית ולהחשב חלק ממנה. לפי זה צריך להבין יותר לעומק מהו המאבק, הנמשך עד ימינו, בין התורה לבין תרבות יון. על השאלה הגדולה הזו אולי לא נענה כעת. השאלה היא שאלה, אבל הרמב"ם משבח את אריסטו בשבחים הכי גבוהים שאפשר, מתבסס עליו, ובו-זמנית לא מסכים אתו בכמה וכמה דברים[טו].

נחזור לענין של שכל הפועל: אם ה' רוצה להעניק נבואה לאדם שעשה מאמץ עילאי להקדיש את עצמו לידיעת ה' ולזכך את מדותיו, אז הנבואה זורמת דרך השכל הפועל לשכל של אותו אדם[טז]. בדיאגרמה הפשוטה יש כאן ארבע רמות – ה', שלפי הרמב"ם הוא יותר מהשכל הפועל. לכאורה הרמב"ם רוצה לומר שה' הוא השכל המוחלט. אמרנו קודם שאי אפשר לזהות את ה' עם השכל המוחלט, כי הוא מעבר אליו, וכי גם שכל מוחלט הוא תיאור מסוים, אבל ודאי שה' הוא חכם, הוא גם שכל מוחלט; אז בא השכל הפועל, שהוא הממוצע בין ה' לאינטליגנציה האנושית; אחריו בא השכל הטהור של האדם, שעדיין מעל הנפש, עדיין משהו רוחני; אז בא השכל של האדם כפי שהוא בתוך גוף. כאשר השכל שלי היא בתוך הגוף, הגוף גורם לדמיון גשמי שנקרא "כח המדמה". גם נביא אמתי משתמש בכח המדמה, בנבואה יש דימויים, אבל הוא מנקה אותו – אצלו הדמיון הוא שכל נקי.

אם כן, יש כאן ירידה מה' אל השכל הפועל אל השכל המופשט של הנשמה אל כח המדמה של הנפש כפי שהיא מתלבשת בגוף. את ארבע הדרגות האלה עצמן אפשר להקביל לארבע אותיות שם הוי' ב"ה. נתחיל מלמטה: כח המדמה, עם החידוש של הנבואה – הכח של הנפש בתוך הגוף למצוא בדימויים גשמיים תבונה רוחנית – הוא המדרגה הנמוכה, מדרגת המלכות, ה תתאה של שם הוי'. השכל המופשט של האדם הוא כנגד ה-ו – שתי המדרגות האנושיות כאן הן "והנגלֹת לנו ולבנינו". מעליהן, השכל הפועל – מדרגת הבינים, שמחברת בינינו לבין ה' – הוא ה עילאה. לפי הגימטריא שראינו קודם, ששכל הפועל בגימטריא ישראל, הוא שרש נשמות ישראל (כמבואר בקבלה וחסידות ששרש נשמות ישראל הוא בבינה-אמא, ה עילאה שבשם). ומעל הכל השכל כביכול של ה' עצמו (סוד התורה דמחכמה נפקת):

  י        השכל של ה' (התורה)

  ה       השכל הפועל

  ו        השכל העיוני של האדם

  ה       כח המדמה של האדם

הנושא של השכל הפועל – עם כל מבנה של מעבר הנבואה לפי הרמב"ם – תופס את מקום החכמה בפרצוף הפילוסופיה של הרמב"ם שאנחנו בונים כעת.

בינה: "ממשה עד משה לא קם כמשה"

המדרגה הבאה היא בינה: כל מדרגה כאן היא גם התבוננות קצרה בפני עצמה. ההתבוננות הזו היא בפתגם העממי "ממשה עד משה לא קם כמשה"[יז], שנקטו בו כבר בימי חייו של הרמב"ם. הוא היה כל כך אהוב, מוערך ומכובד בדורו עד שאנשים אמרו, והפך להיות מאמר העם, "ממשה עד משה לא קם כמשה" – ממשה בן עמרם, משה רבינו, שנתן את התורה לעם ישראל (עליו קוראים בימים אלה בתורה, לידת משה וגאולתו את ישראל, מתן תורה ובנין המשכן – הכל בסמוך להילולת הרמב"ם. לידת הרמב"ם, ה"מזל גובר" שלו הוא בערב חג הפסח, גאולת עם ישראל על ידי ה' ומשה עבדו) – לא קם כמותו עד הרמב"ם, רבינו משה בן מימון[יח].

תשובה משה (ואברהם) – "הנני"

קראנו בשבת שכאשר ה' קרא למשה הוא כפל את שמו – "משה משה" – ומשה ענה "הנני". על אף שמשה התווכח עם ה' שבעה ימים כדי לא לקבל את המשימה שה' הטיל עליו, אבל התגובה המידית שלו היתה "הנני". אנחנו יודעים שמשה הוא ענו מאד[יט], ולכן ענה "הנני", כמו שענה אברהם אבינו ועוד חסידים גדולים. ה' פנה אליו ואמר "משה משה".

יש גימטריא יפה, ש-הנני עולה 115 ו-משה עולה 345, ג"פ הנני, ממוצע כל אות בשמו. ה' אומר "משה משה", שש פעמים "הנני", ומשה עונה "הנני", סך הכל שבע פעמים "הנני" (ה"הנני" השביעי, "כל השביעין חביבין", היא ענית משה מלמטה לקריאת ה' מלמעלה, סוד תגובת המלכות לקריאת הז"א, הו"ק, סוד אור חוזר החוזר לקדמותו. משה בעצמו הוא סוד השביעי, החביב, מאברהם אבינו)[כ]. יש עוד דמויות גדולות בתנ"ך שעונות כך, והראשונה בהן היא אברהם. לפי הרמב"ם שתי הדמויות הכי גדולות בתנ"ך, שאנחנו צריכים להדמות אליהן, הן משה ואברהם.

עוד מלה שעולה 115 היא חזק. זו הסבה שאנו אומרים בסיום כל חומש מתורת משה – כמו בשבת שעברה – "חזק חזק ונתחזק" או לפי גרסאות מסוימות פשוט "חזק חזק חזק" שעולה הנני-הנני-הנני, שעולה משה, כאילו משה עצמו חותם את שמו בסיום אותו חומש, הספר שלו.

"משה משה" – משה רבינו (בינה) והרמב"ם (תבונה)

יש עוד צדיקים ששמם נכפל בקריאת ה' – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב" ו"שמואל שמואל". בכל השמות הכפולים הללו יש קו באמצע, "פסיק טעמא" (לא מופיע על קלף התורה, אבל מסומן בחומשים כחלק מטעמי המקרא). ה"פסיק טעמא" אומר שיש הבדל בין ההופעה הראשונה לשניה, רק בהופעה הכפולה של משה אין "פסיק טעמא". יש הרבה מאד הסברים לענין, אבל בהקשר שלנו – בהסתמך על המאמר העממי "ממשה עד משה לא קם כמשה" – נאמר שבין משה הראשון, משה רבינו, למשה השני, הרמב"ם, אין הבדלים, הם זהים. אם זו הדרך בה נבין, נצטרך לומר שגם בשמות הכפולים האחרים, כמו "אברהם אברהם", יש רמז לעוד מישהו גדול באותו שם, עוד אברהם גדול – אולי האבן עזרא, או אברהם אחר – וכך עוד יעקב גדול ועוד שמואל, אבל יש ביניהם הבדל, "פסיק טעמא".

אחת הבקורות על ההערצה של הרמב"ם לאריסטו היא – מה עם משה רבינו?! קצת אבסורדי לטעון כך, אבל מה הרמב"ם יגיד? שהוא לא מתבסס על תרבות יון כפי שהיא, אלא לקח מאריסטו שבעצמו לקח מהיהדות, לקח מהאבות[כא]. זו אמת, וידוע פתגם הרמב"ם "קבל את האמת ממי שאמרה" – זו אמת. האמת שאברהם היה הראשון לדעת מה שאריסטו אחר כך כתב – ובוודאי משה יודע – בדרכו שלו, בשפה שלו, בסגנון שלו. לא עושים השוואות בין סגנונות שונים, לכל אחד יש את הסגנון שלו – אבל מדובר באותו דבר. ודאי הרמב"ם חשב שמשה רבינו עמוק באין ערוך מאריסטו, עם כל ההערכה שלו לאריסטו[כב].

בכל אופן, למרות שבהופעה הכפולה של "משה משה" אין קו מפריד באמצע, נדרש הסבר על פי קבלה להבחנה בין שתי הופעות השם. מה הדרך הטובה להסביר זאת? אחד ממאמרי חז"ל המפורסמים על משה רבינו הוא "משה זכה לבינה". כעת מדברים על דרגת הבינה. כשמתחילים ללמוד קבלה האריז"ל מלמד אותנו – על פי המושגים בתנ"ך – שיש שני מושגים של בינה: בינה ("משה זכה לבינה") ותבונה. האריז"ל מסביר שבינה היא המדרגה הגבוהה של ההבנה ותבונה מדרגה נמוכה יותר של ההבנה. בינה היא הבנה טהורה ומושלמת ותבונה היא הבנה שמתייחסת למדות הלב. אם נבחין בין בינה לתבונה – התבוננות בה' – אפשר לומר שה"משה" הראשון הוא בינה עילאה, פרצוף אמא במדרגתו העליונה, ואילו לרמב"ם נתייחס כתבונה, הכח להפנים את הבינה ללב.

הנשר הגדול והדג הגדול

למה אנחנו חושבים שזו האבחנה בין שני ה"משה"? יש עוד ביטוי עממי שמתייחס לרמב"ם כבר בדורו – הוא נקרא, מסבה מסוימת, "הנשר הגדול". היום היארצייט של הרמב"ם, וכשמדברים עליו – רבינו משה בן מימון – בדרך כלל הוא נקרא גם הנשר הגדול. אני מקוה שהוא שמח שקוראים לו הנשר הגדול – הוא לא אוהב דימויים על ה', אולי כלפיו זה בסדר. אם הרמב"ם הוא הנשר הגדול, מהו משה רבינו? לעולם לא שמעתי שמכנים את משה רבינו הנשר הגדול או על שם חיה אחרת, אבל אולי יש כזה דבר. האם את משה מדמים לאיזו חיה שאנחנו יודעים? את הרמב"ם מכנים "הנשר הגדול", מי יכול לזכור למה מדמים את משה רבינו?

השם משה ניתן לו על ידי בת פרעה, בתיה, שקראה לו כך על שם "כי מן המים משיתהו". מזכיר את משה השני, הרמב"ם, ששם אביו מימון – מן המים. אם משה הוא נשמה שנלקחה מהמים, מה הדימוי שמתאים לו? יש בקבלה שני סוגי נשמות – נשמות יבשה, שמדמים לחיות יבשה, ונשמות ים, שמדמים לדגים. נשמות ים הן 'דגים', ובמדרש ובזהר משה הוא הדוגמה הכי מובהקת של דג. איך אנחנו יודעים שמשה רבינו הוא דג? מה המזל שלו? אדר – מזל דגים – בו הוא נולד ונפטר באותו יום, ז' אדר. אדר הוא מזל דגים ו-ז שוה דג. הוא ה-דג של מזל דגים.

יש משהו עוד יותר חשוב שעושה אותו דג: משה רבינו הוא המורה הגדול של יהושע, שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל, והוא נקרא יהושע בן נון – הבן של הדג. במדרש ובזהר כתוב ש-נון מתייחס לאביו הרוחני, משה רבינו, שגם שמו נון – נון פירושו דג בארמית. אם כן, משה לא נקרא סתם דג אלא נון, שייך גם לענין של "משה זכה לבינה". כמה שערים יש בבינה? 50, נון. השער החמישים, שער הנון, הוא השער הלא מושג, המדרגה שמשה זכה לה פעמיים – במתן תורה וברגע ההסתלקות שלו. נון, 50, שוה גם לביטוי שמופיע בספר יונה – "דג גדול" – זהו משה.

אם כן, משה רבינו והרמב"ם הם נוןנון ונשר, "דג גדול" ו"הנשר הגדול", עליהם נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". אמא עילאה היא נון, עלמא דאתכסיא לגמרי, נוני ימא, ואילו יסוד תבונה נמשך עד תפארת דז"א – סוד פני נשר במרכבה. "הנשר הגדול" היינו הנשר כמו שהוא באמא, והוא מאיר בתפארת ז"א – פני נשר של המרכבה. למעלה ממנו יש את הנון של משה רבינו.

נתבונן יותר לעומק במלים נון-נשר, בנות שלש האותיות, שאפשר לעשות ביניהן הכאה פרטית – נ פעמים נ, ו פעמים ש, נ פעמים ר – נקבל 14300, 10 פעמים 1430, הכל פעמים הוי'. כל המספר הוא נשר פעמים הוי'. אין סבה בעולם – על הארץ או מתחת למים – שהתוצאה שנקבל כאן תהיה כפולה של נשר. הדימויים של משה רבינו הראשון ומשה השני יוצאים ביחד הנשר של ה' – נשר הוי'.

שרש הנשר הגדול – בסוף הכל כלול בו, נשר פעמים הוי' – הוא "דרך הנשר בשמים". "דרך נשר בשמים" היינו כתר דרדל"א ב"ארבעה לא ידעתים" – כל אחד מהארבעה הוא דרך, והראשון הוא "דרך הנשר בשמים" – וכתר דרדל"א הוא עצם האמונה. אפשר לומר שזו אמונה עם נשירת כל ההגשמה – כל ההגשמה 'נושרת' מהאמונה של "דרך הנשר בשמים".

משה רבינו הוא בינה והרמב"ם הוא תבונה, ועל כך כתוב "ממשה עד משה לא קם כמשה" ו"משה זכה לבינה".

דעת: ידיעת השלילה

ידיעת השלילה – שלילת השלילה איננה חיוב

כעת נתקדם לדעת: זו אולי הנקודה הכי חשובה בפילוסופיה של הרמב"ם – תיאולוגיה שלילית[כג]. תיאולוגיה שלילית פירושה שאני יכול לדעת את ה' רק בידיעת השלילה, אפשר לדעת את ה' רק דרך שלילת הדברים האחרים, כי אין שום דבר שאפשר להשוות לה'. כמו שאמרנו, אי אפשר לומר שה' וכעס הולכים יחד, כי ה' לא 'הולך יחד' עם שום תכונה אנושית. כשאומרים בתורה שה' הוא חכם הכוונה שאי אפשר להשוות את ה' לשום חכם, אבל אפשר לומר שהוא לא-לא-חכם.

כאן יש שוב דוגמה חשובה מאד ללוגיקה הקוואנטית שהזכרנו בכתר. בלוגיקה הקלאסית – וכך אמר אריסטו – לומר לא-לא אומר כן, שני מינוסים יוצרים פלוס. כאשר אני אומר שה' הוא חכם אני מתכוון שהוא לא-לא-חכם, אבל לא-לא-חכם זהה לחכם לפי הלוגיקה הרגילה, אז לא הרווחתי כלום! הרמב"ם לא התכוון לכך – הוא אומר שה' הוא לא-לא-חכם, אבל בו-זמנית אי אפשר להשוות את החכמה שלו לשום דבר שאני מכיר בתור חכמה אנושית. בכך הרמב"ם אומר כמו "פתח אליהו" (שקוראים כל ערב שבת) – הקדמת תיקוני זהר, שהוא כנראה לא ראה (יש כמה שחושבים שהוא כן ראה חלקים מהזהר), אבל יש כאן דוגמה קלאסית שהוא אומר משהו תואם למה שאנחנו קוראים בהקדמת תקוני הזהר כל ערב שבת – "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא". אתה חכם, אבל אין שום דרך אפשרית עבורי להבין מהי החכמה הזו ובאיזה אופן אתה חכם. כאשר הרמב"ם אומר שאיני יכול לדעת שום דבר חיובי על חכמת ה', רק שהוא לא-לא-חכם, אין הכוונה שהוא חכם כפי שאני מבין אלא שהוא חכם בחכמה שאיני מבין – "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעה". לכך קוראים ידיעת השלילה – הידיעה שמאפשרת לי להגיע כמה שיותר קרוב לידיעת ה', התכלית העיקרית של האדם.

השלילה היא לגבי מה שאני רוצה לומר באופן חיובי. כדי לומר שה' אינו כועס איני זקוק לשלילה כפולה, אבל כדי לומר שה' הוא בעל חסד אני צריך שלילה כפולה – לומר שה' הוא לא-לא בעל חסד, וכשאני אומר שה' הוא בעל חסד הכוונה לחסד שאיני יכול להשיג – רק איך שהדברים מושגים לי, אני מדבר רק על האנרגיה האלקית שמגיעה אלי, שמורגשת לי כחסד. כדי לומר שה' אינו אכזרי איני צריך שלילה – אני אומר שה' אינו אכזרי.

"לא כן" – ידיעת השלילה וידיעת החיוב

זו ידיעת השלילה. לפי חסידות יש עוד דרגה אפשרית לנשמה של דעת אלקית. אמרנו שהרמב"ם לא מחלק בין נשמה יהודית לנשמה של אינו-יהודי, אבל כשפותחים תניא רואים, בתחלת הפרק השני, שליהודי יש נשמה מיוחדת – "חלק אלוק ממעל ממש" – ולכן מוסבר שליהודי, ניצוץ של ה', יש דרך ישירה לדעת את ה', לזהות אותו ולהתקשר אליו.

כדי להבין זאת יותר נביא ווארט מפורסם מרבי הלל מפאריטש, מגדולי החסידים: הוא אמר שכל חייו האדם מחפש אחרי ניגון אבוד ששמע בנקודה קדומה בהשתלשלות הנשמה שלו מה'. כל מנגינה שאדם שומע הוא חושב שאולי זו המנגינה, מאזין, אבל אחר כך אומר – זו לא המנגינה. כך הוא עובר את כל החיים שלו, מנסה להזכר במנגינה, שומע מנגינות, ועל כל אחת הוא אומר בסוף – זו לא המנגינה. זה מאד קרוב: אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת משהו על ה', אבל בסיפור הזה יש משהו שאני כן יודע במנגינה, שמעתי אותה פעם ואני גם עתיד לשמוע אותה פעם, לדעת אותה בידיעת החיוב, בתיאולוגיה חיובית.

אחד הדברים הבסיסיים בסוד של שם הוי' הוא ששתי האותיות הראשונות (י-ה) – ששייכות לכחות השכל – הן שם קדוש בפני עצמו ושתי האותיות הבאות (וה) אינן שם, והענין הוא לחבר בין שתיהן. בשבילנו שם הוי' יהיה כעת ר"ת ידיעת השלילה וידיעת החיוב. יש כל מיני רמזים מהסגנון הזה בשם הוי'. כעת הסברנו י-ה-ו-ה כידיעת השלילה, הדרך בה הרמב"ם מדבר על ידיעת ה', וידיעת החיוב, כפי שמסבירה החסידות שבמקום מסוים בנפש יש רושם של ידיעה חיובית על ה', מנגינה ששמעתי פעם ועלי רק לשמוע אותה פעם נוספת.

הרמז הוא ידיעת השלילה וידיעת החיוב. על משה רבינו כתוב, אחד הפסוקים הכי חשובים עליו, "לא כן עבדי משה" – "לא כן", זו המדרגה של "עבדי משה" – "בכל ביתי נאמן הוא". המלים "לא כן" מתייחסות לשאר הנביאים – כל הנביאים חולמים, רואים באספקלריא שאינה מאירה, אבל משה רבינו רואה את ה' באופן ישיר, באספקלריא המאירה, ובערנות. ה"לא" היינו התיאולוגיה השלילה של הרמב"ם וה"כן" אומר שיש גם תיאולוגיה חיובית, דרך כן לדעת. לא עולה 31, 30 כנגד שלש הספירות העליונות – כתר, חכמה ובינה הרמוזות באותיות י-ה שבשם – וה-1 הוא הדעת שמחברת בין החכמה והבינה. אחר כך יש את ה"כן", 70, כנגד שבע מדות הלב התחתונות, הרמוזות ב-וה שבשם. ה-כ, 20, כנגד שתי המדות העיקריות של הלב, חסד וגבורה, אהבה ויראה, וה-ן, 50, כנגד תנהי"ם (שכולם ענפי-פירוט החסד והגבורה)[כד]. יש "לא" ו"כן", אבל הם צריכים להתחבר יחד – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא".

חסד: טוב ה' – "אין רע יורד מלמעלה"

טוב ה'

כעת נתקדם לחסד[כה]: הרמב"ם אומר שה' הוא הטוב המושלם[כו], אבל כמו שאמרנו קודם – להיות טוב מושלם פירושו שהוא לא-לא-טוב. אני יכול לומר שהוא טוב וצריך לומר שהוא טוב – הוא הטוב היחיד – אבל באמת הטוב שלו הוא לא טוב בשום צורה שאני יכול לתפוס. כמו שאמרנו "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא", אדמו"ר הזקן אומר שהולך על כל הספירות – לא רק חכמה ובינה, שנזכרות בפתח אליהו – 'אנת הוא חסיד ולא בחסד ידיעא, אנת הוא גבור ולא בגבורה ידיעא' וכו' וכו' בכל מדות הלב באותו אופן.

שלשה מקורות לרע (והפרופורציות הנכונות ביניהם)

מאיפה בא הרע? זו אחת החקירות הפילוסופיות החשובות. הרמב"ם אומר[כז] שרוב הרע אדם עושה לעצמו. אם משהו רע קורה ח"ו למישהו, רוב הסיכויים שהוא אחראי בעצמו לרע שקרה לו. יש סיכוי קטן, לפי הרמב"ם, שהרע הוא מה שאנשים אחרים עשו לו, ויש סיכוי עוד יותר קטן שהרע הוא מהטבע. זהו לימוד פשוט אבל חשוב של הרמב"ם.

חשובות הפרופורציות שהוא נותן – כי הרבה אנשים חושבים שרוב הרעות בעולם הן תוצאות של הטבע, אחריות הטבע לרע של העולם; דברים רעים אחרים באים מהממשלה, או מהחברה – מחברים, אלה שנקראים החברים שלי, הם עשו את זה...; ואולי יש משהו קטן שאם קרה לי רע – אני אחראי לו. הרמב"ם אומר שבדיוק הפוך – המיעוט הוא מהטבע; יש יותר, אבל גם מעט, מאנשים אחרים; ואילו הרוב המוחלט של הרעות שקורות לאדם הוא עושה לעצמו.

מקורות הרע כנגד בי"ע ומקורות הטוב כנגד אבי"ע

אלה שלש קטגוריות של רע – מאיפה הרע מגיע לפי הרמב"ם. הן מקבילות לשלשת העולמות התחתונים בקבלה, בריאה-יצירה-עשיה. בעולם העשיה "רובו רע" – זהו הרע שאדם עושה לעצמו. ביצירה יש מה שהחברה גורמת, רע ממקור אנושי – מעט רע (היחס בין עולם היצירה לעולם העשיה הוא כלל ופרט – ה' הוא טוב וכך גם כללות בריאתו היא טובה וגם האנושות בכלל היא טובה, ומציאות הרע העיקרית נולדת רק כשאדם נעשה פרט). עולם הבריאה הוא הרע – המועט – שבא מהטבע, אותו ברא ה' אבל מחוקי הטבע יוצאים דברים שנראים רעים לכאורה.

ברע יש רק שלש דרגות, אבל כאשר מדברים על טוב יש ארבע דרגות: כל שלש הדרגות האלה יכולות להיות גם בטוב. אם אני זוכה הטבע עושה לי טובות. כשאני נושם – זו גם טובה מהטבע, יש הרבה יותר טוב בטבע מאשר רע בטבע. יש הרבה יותר טוב שאנשים עושים לי מאשר רע – צריך להתבונן בכך. אפילו ביחס לעצמי – צריך להתבונן, עם כל הרע שאני גורם לעצמי – גם אני לפעמים טוב לעצמי.

אם כן, בכל שלש הדרגות האלה יש טוב, אבל יש טוב מעליהם שאין לו דרגה מקבילה ברעה – טוב שבא ישירות מה'. רע אף פעם לא בא ישירות מה' – "אין רע יורד מלמעלה" – אבל טוב בהחלט כן. לפעמים זהו טוב טבעי, נס מלובש בתוך הטבע, ולפעמים הטוב לא טבעי, נס גלוי. לפעמים יש נסים גלויים ולפעמים יש נסים נסתרים. הטוב שבא מה' בא מעולם האצילות. שוב, רע יכול לבוא משלש מדרגות נמוכות – הטבע, אנשים אחרים, אני עצמי. טוב יכול לבוא מארבע מדרגות – ישירות מה' (אצילות), מלובש בטבע, דרך אנשים אחרים, ו"אף עשיתיו", לפעמים גם דרכי:

אצילות

נס גלוי

 

בריאה

טוב בטבע

רע בטבע

יצירה

טוב מהזולת/מהכלל

רע מהזולת/מהכלל

עשיה

טוב שאדם גורם לעצמו

רע שאדם גורם לעצמו

הרע ב'אני' ו'הוא' ולא ב'אתה'

נגיד עוד תוספת לווארט הזה: 'הוא' יכול להיות רע, 'אני' עוד יותר רע, אבל 'אתה' לא יכול להיות רע. זה פתח לתיקון מרטין בובר – כמו כל האקזיסטנציאליסטים הוא לכאורה לא החזיק מהרציונאלית של הרמב"ם, אבל את הווארט הזה אפשר למצוא בתוך הרמב"ם – שיחס של אני-אתה הוא תמיד טוב, ברגע שהזולת עושה לך רע הוא בטוח 'הוא', אתה לא יכול לדבר איתו, אין שום נוכח. אין כזה דבר ש'אתה' אמתי עשית לי רע. באנגלית יש הבדל בין it ל-he – שאין בעברית. על הטבע (בריאה) אני אומר it ועל החבר (יצירה) אני אומר he. אתה זו בחינה של אצילות, ועליה אמר הרב המגיד "אצילות איז אויך דא" – בכל העולמות אפשר לקיים יחס של "אתה". זה הפנתאיזם של הרב קוק, שמסביר שהחסידות החדשה היא לומר שהכל אלקות – אסור לעבוד את הצמח, אבל לדבר איתו, לקיים אתו יחס של אני-אתה (כאשר ה"אתה" מופנה אל האלקות שבו), אז הכל טוב. שוב, אני בפני עצמי רובו רע – אני הוא שעושה רע לעצמי.

"נורא עלילה על בני אדם"

שאלה: מה עם "נורא עלילה על בני אדם", שבא מה'?

"אין רע יורד מלמעלה", רק על ידי האדם עצמו. הרמב"ם מסביר כאשר מדבר על אסטרולוגיה וכו' שאדם נולד עם נטיות, אבל גם עם הכח להכריע – זה הרעיון של בחירה חפשית. אפילו במקרים בהם נאמר "נורא עלילה על בני אדם", שה' 'דוחף' את האדם לעשות משהו, כמו אצל אדם הראשון או דוד המלך, לפי הרמב"ם בכל מקרה אין "נורא עלילה על בני אדם" שיותר חזק מהבחירה החפשית – זהו עיקרון הכי חזק אצל הרמב"ם. יש בחירה חפשית, אפילו אם אתה נדחף לכיוון מסוים – יש לך כח לעמוד מול הדחיפה הזו, ולכן האחריות למה שקורה היא עליך. יש בענין דעות שונות, אבל אנחנו מדברים על הרמב"ם ולפי הרמב"ם העקרון הכי גדול הוא בחירה חפשית, לכן מה שקורה תלוי בו – גם אם היו סיבות פסיכולוגיות, חברתיות או אפילו אלוקיות שדחפו בכיוון אחר.

גבורה: "היד החזקה"

בקיצור – רוצים שנעשה קצר ומתוק (short and sweet). ננסה לעשות קצר ומתוק, אבל לא נוותר על כל הספירות.

הגענו לגבורה: נאמר בקיצור – גבורה היא "היד החזקה". משנה תורה נקרא "היד החזקה", כי יש בו יד ספרים. מכל המספרים, הרמב"ם הכי אוהב את המספר ארבע ואחר כך את ארבע עשרה. מה הרמז? הוא נולד ב-יד ניסן. הספר הראשון שהרמב"ם כתב נקרא "מילות ההגיון", ויש בה 14 פרקים. אחר כך יש לו 14 ספרים של היד החזקה, כל ההלכה היהודית (ובמורה נבוכים[כח] הוא גם מחלק את כל המצוות ל-14 סוגים). יש 'חזקה' של הקשר שלו ל-14. אצל הרמב"ם ה'חזקה' הכי פשוטה היא של יד – יום ההולדת שלו, פרקי מלות ההגיון וספרי החבור ההלכתי.

יש שלש ידות בקבלה – היד הגדולה (יד ימין), היד החזקה (יד שמאל) ויד רמה (יד שיוצאת מהגוף עצמו כלפי מעלה, ערוץ דרך הראש). כל הידות האלה מופיעות בתורה בהקשר של יציאת מצרים. "היד החזקה" היא יד שמאל, היד של החוק-ההלכה. הרעיון של "היד החזקה" שייך לגבורה של הרמב"ם, והאריז"ל מסביר שנשמת הרמב"ם באה מצד שמאל, מהגבורה.

תפארת-נצח-הוד: השגחה פרטית

קרבת ה' (תפארת) על פי ידיעת ה' (דעת)

הספירה הבאה היא תפארת, שפירושה יפי. אחת המשמעויות של תפארת-יפי היא הרגשת קרבת ה'. אמרנו קודם שאחד הדברים העיקריים לפי הרמב"ם הוא שיש רק דרך אחת אמתית כדי להתקרב לה' – לדעת את ה' בשכל. להקדיש את החיים להתבונן בה' ולדעת אותו – זו הדרך שאתה נעשה קרוב לה'.

כמאתים שנה אחרי הרמב"ם בא רבי חסדאי קרשקש שחבר את הספר אור ה', שחלק על הרמב"ם, ואחת הנקודות העיקריות בה הוא חלק – כפי שדברנו לפני כשנה וחצי[כט] – שקרבת ה' אינה כל כך פונקציה של שכל אלא יותר פונקציה של לב, של טוב-לב, של אהבה. להיות אדם טוב מביא אותך קרוב לה'. החסידות כנראה יותר קרובה לדעה זו, אבל לפי הרמב"ם קרבת ה' היא פונקציה של אינטליגנציה – לכך אדם צריך להקדיש את חייו. דעת היא נשמת התפארת בקבלה – תפארת היא הרגשת קרבת ה'.

השגחה פרטית – על הקרוב לה'

מה הכוונה? אם אני קרוב לה' ה' קרוב אלי – הרמב"ם אומר שככל שהאדם קרוב לה' יש עליו יותר השגחה[ל]. ה' מסתכל עליו ושומר עליו, לוקח עליו אחריות. עיני ה' בקבלה – העינים ה'פרקטיות', ששומרות על האדם – שייכות לשתי הספירות הבאות, נצח והוד. הן תוצאה של קרבה לה'. לפי הרמב"ם הקרבה לה' היא פונקציה של דעת – נשמת התפארת – וממנה יוצאות הספירות נצח והוד, העינים שמשגיחות על האדם. כמו שאמרנו, הרמב"ם אינו מבחין בין יהודי לאינו-יהודי.

הרמב"ם מפרש את התורה לפי ההשקפה שלו, והחסידות מנסה לפרש את הרמב"ם לפי ההשקפה שלה[לא]. איך מסבירים את הנקודה הזו לפי החסידות? החסידות מסבירה שכל מה שהרמב"ם מדבר על השגחה משתנה במדרגות שונות, לפי ידיעת ה' של המושגח, מתייחס רק להשגחה גלויה. אבל באמת, כפי שמסביר הבעל שם טוב, יש השגחה פרטית על כל פרט הכי קטן בבריאה. השאלה היא רק עד כמה ההשגחה גלויה. זו הדרך בו החסידות מפרשת את דברי הרמב"ם. אם אינך לומד רמב"ם אינך זקוק לפרשנות זו, אבל אם אתה לומד רמב"ם אתה זקוק לפירוש שמתאים לחסידות – שהוא מדבר רק על גילוי ההשגחה.

קרבת ה' וידיעת השלילה

נרחיב עוד קצת: הרמב"ם אומר שכל פעם שמתארים את ה' באיזה תואר, נותנים לו תכונה כל שהיא וחושבים ששייכת אליו, ככה מתרחקים ממנו. כלומר, קרבה אל ה' היא דווקא על ידי השלילה (השייכת לדעת, נשמת התפארת, כנ"ל). תפארת היא קרבת ה' – "קרבת הוי' לי טוב". "קרבת הוי'" היינו השליש העליון של התפארת, המכוסה, ושני השלישים התחתונים של התפארת הם הרגשת הקרבה, "לי טוב".

גם היצר לתאר את ה' שייך לתפארת – שאני מפאר את ה'. ככל שאני כאילו-מפאר את ה' עם תארים – כך אני מתרחק ממנו, אם אני מאמין שהתארים הולכים עליו. קשור למה שרבי לוי'ק מסביר שאמונה היא בתפארת, שכעת יקבל טעם לשבח שבתפארת יש את העבודה לא להאמין בה – שם ה"פני נשר", להשיר את ההגשמה, כנ"ל.

היות שכל מה שאני משבח את ה' יותר הכי טוב לשתוק – זהו סוד "לך דומיה תהלה". תהלים סה: "לך דמיה תהלה אלהים בציון ולך ישלם נדר". יש רמז – שצריך לראות אם מישהו כותב – בשני חלקי הפסוק, מאן דכר שמיה דנדרים כאן? צריך לדרוש – לכן נדר כל כך חמור, וצריך לומר על כל דבר "בלי נדר" – שנדר אמתי הוא רק שאתה נודר אל ה"לך דמיה תהלה" שאי אפשר לתאר בשום תאר (ורמז: "לך דמיה תהלה... ולך ישלם נדר" = אהיה פעמים דמיה).. אז "ישלם" לשון שלמות – לא רק שאתה משלם את הנדר, אלא שהוא יביא אותך לשלמות. אם לא בא מתוך "לך דמיה תהלה" הנדר הוא לשוא, רק מוריד אותך.

יסוד: סדר התקופות בהיסטוריה

השכר הנצחי – רוחני

המדה הבאה היא יסוד. אחת המשמעויות של יסוד בקבלה וחסידות היא סדר, כפי שדובר הרבה פעמים. אחת הבקורות הכי חזקות על הרמב"ם – בדורו ואחר כך – היתה הטענה שאינו מאמין בתחית המתים. לכן הוא נדרש לכתוב את אגרת תחית המתים, כדי להצדיק את עצמו ולהסביר שהוא כן מאמין בתחית המתים. תחית המתים היא העיקר ה-13 בעיקרי האמונה שלו, איך יכלו לחשוב שאינו מאמין בתחית המתים?! כי הוא אומר שהשכר לעתיד הוא של נשמות בלי גופים[לב].

הוא אומר זאת כל כך חזק, ואומר שאם אתה מאמין אחרת אתה טפש – כי הגוף לא יכול להתקיים לנצח והשכר הוא נצחי, הגוף הוא סופי ולכן הוא חייב למות, להתפרק. הרמב"ם מאמין בחוק האנטרופיה – הגוף לא יכול להיות נצחי. לפי זה, בסוף הולכים לעולם רוחני לגמרי. זה הרגיז הרבה חכמים יהודיים. זו אחת הסבות שהיו שאסרו ללמוד את הרמב"ם ועד כדי כך ששרפו את ספריו (היו גם ספרי חסידות ששרפו – לפעמים כבוד שרוצים לשרוף את הספרים שלך... גם לרמב"ם היה את הכבוד הזה).

חמש תקופות בהיסטוריה

איך הרמב"ם מסביר? הוא מסביר באגרת תחית המתים שודאי יש תחית המתים גשמית, אבל היא רק לזמן מוגבל – הגופים יחזרו, אבל גופים גשמיים לא יכולים להיות נצחיים. אולי יחיו מאות שנים, אבל בסוף ימותו, ובסוף יהיה עולם רוחני נצחי. זו האמונה של הרמב"ם. זה לא מוסכם על ידי הרבה שחלקו עליו, אבל ככה הוא האמין – האמין בתחית המתים, אבל לא האמין שהמצב של תחית המתים הוא נצחי, ומה שיתקיים לנצח הוא עולם רוחני של נשמות ללא גופים.

אפילו את האמונה הזו החסידות מנסה להסביר בדרך מסוימת, שלא נסביר כעת – להכניס את התפיסה הזו באמונה שלנו בקיום של עולם גשמי נצחי. איך אנחנו יכולים להאמין בזה? נאמר מאד בקיצור – תהיה עליה של המציאות הפיזית, גם הגוף הגשמי עצמו יעבור מטמורפוזה. המציאות הפיזית תעלה למדרגה בה היא כבר לא תחת חוק האנטרופיה. זהו ההסבר בקיצור.

בכל אופן, לפי הרמב"ם עצמו מאד פשוט שיש שני שלבים – צוויי דינים – עולם התחיה ועולם רוחני אחריו. לפני כן יש גם מדרגה שונה, ימות המשיח, שהיא חלק מהזמן שלנו לפי הרמב"ם. לפני כן יש עולם הזה ולפני כן יש תהו. היסוד מכניס את שלבי ההיסטוריה לסדר. ביסוד הסברנו שלפי הרמב"ם אפשר להכניס את כל ההיסטוריה בחמשה שלבים – שנים שקרו ושלשה עתידיים. לפי האריז"ל כל נשמה אנושית נבראת עם שתי מדרגות רוחניות – נפש-רוח – ויש עוד שלש שעתידות להופיע, נשמה-חיה-יחידה. כך גם הסדר הרוחני של ההיסטוריה, יש שתי מדרגות שנתנו מראש – תהו (שקדם לעולם הזה הגשמי) עולם הזה (קיום גשמי) – הן כנגד נפש-רוח (וממילא מתברר שמי שנמצא רק בדרגת הנפש הוא עדיין בעולם התהו – מתאים ליסודות הפסיכולוגיה המודרנית, לפיה הקומה הבסיסית של הנפש היא בעצם התהו של התת-מודע). אחר כך יש ימות המשיח – שלפי הרמב"ם ב'יד' הוא הזמן של ידיעת ה' באופן השלם, שכל מה שצריך כדי לדעת את ה' יהיה זמין 'בקצה האצבעות', זמן של "נשמת שדי תבינם" – מדרגת הנשמה. אז באה המדרגה של חיה, לשון תחיה – תחית המתים. המדרגה החמישית, יחידה, היא חזרה לקיום הנצחי של הנשמה, בעולם שאינו-גשמי לפי הרמב"ם[לג]:

  יחידה עולם הבא (קיום נצחי של הנשמה)

  חיה    תחית המתים

  נשמה ימות המשיח

  רוח    עולם הזה

  נפש   תהו

מלכות: תיקון החברה ובריאת העולם

תכלית המצוות – מערכת חברתית שמאפשרת אמונה טהורה

אחרון אחרון חביב, המלכות בתפיסה של הרמב"ם: הפירוש הפשוט של מלכות הוא ממשלה. הרמב"ם אומר שכל חוקי התורה נועדו לאפשר ליהודי לדעת את ה' יותר טוב. לכן, לפי הרמב"ם יש בעצם רק שתי מצוות – שני הדברות הראשונים – להאמין בה' ולשלול עבודה זרה, זו כל התורה[לד] (כאשר בעצם שתי המצוות האלה כבר היו מקובלים לנו במסורת אבות, מאברהם אבינו, וכל תריא המצוות שקבלנו במתן תורה, "תורה צוה לנו משה", נועדות לבסס אותן). דבר דומה נאמר בתניא[לה] – שכל המצוות נכללו בשתי אלה, כל מצוות עשה נכללות באמונה בה' וכל מצוות לא תעשה בשלילת עבודה זרה. זו תובנה ראשית אצל הרמב"ם.

כל הרעיון של ממשלה, של חברה ושל כל מצוות התורה – הכל נועד לייצר מערכת חברתית שתאפשר לחברה ולפרט את התנאים המיטביים כדי לקיים את שתי המצוות הללו, להגיע לאמונה והכרה מלאה של ה' ולא לפנות אחרי עבודה זרה, לא להגשים את ה' או לזהות אותו עם כל דבר פיזי. זהו הטעם הפשוט והראשוני לכל המצוות ולכך שעלינו להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה בשביל לייצר מערכת חברתית על פי תורה, כזו שתומכת באופן המיטבי, בחברה וביחיד, בקיום שתי המצוות האלה[לו].

בריאת העולם

אבל יש עוד משהו יותר עמוק במלכות: למלכות שייכת שאלת הבריאה. בניגוד לפילוסופים אחרים, הרמב"ם לא מקשר את האמונה בה' לבריאת העולם יש מאין[לז]. כל עיקרי האמונה בה' – שה' קיים, שה' הוא אחד, שה' אינו גוף, שה' הוא נצחי ושלו לבדו ראוי להתפלל, כל חמשת העיקרים הראשונים – לא נוגעים בשאלה האם העולם נברא על ידי ה' או לא. סוגית בריאת העולם היא בקטגוריה שונה. הוא כותב בניגוד לשיטת ה'כאלאם' – פילוסופיה מוסלמית – שרבים בדורו ואחר כך דגלו בה.

כאן יש דוגמה למה שאומרים שיש שני רמב"ם, הרמב"ם של המורה והרמב"ם של היד החזקה: אם לומדים רק את ה'מורה' אפשר לחשוב שהמחבר הוא פילוסוף מוסלמי להבדיל – כך הם אומרים, כשהם לומדים את המורה... – הוא נוקט בסגנון של הפילוסוף הגדול, 'הפילוסוף השני' לאריסטו, אל-פאראבי, ואפילו מסתמך עליו. אבל הוא חולק על הרבה פילוסופים שטוענים בפשטות – כמו שכתוב גם בחסידות – שאפשר להוכיח או שמובן-מאליו שהעולם מחודש. יש מי שאומר שהמציאות חייבת להיות מחודשת, השולחן הזה לא יכול לבוא מחומר קדום. אם אני מבין שכל העולם נברא אני מתקדם עוד צעד ואומר שאם העולם נברא הכרחי שיש בורא. הרמב"ם לא מקבל את קו החשיבה הזה. הם אומרים שברור מאליו שהעולם נברא, לא יתכן שהוא קדמון, והרמב"ם אומר שלא חייבים לומר כך. אריסטו חשב בדיוק הפוך, שהעולם קדמון. המשכיל הכי גדול בחסידות הוא רבי אייזיק מהומיל – שכל נקי – ואחד הדברים שהוא מסביר, ומופיע בהרבה ספרי חסידות, "אין דבר עושה את עצמו". השלחן לא עשה את עצמו, וכמו ששלחן לא עשה את עצמו גם העולם לא ברא את עצמו. לכאורה זו צורת החשיבה של ה'כאלאם', שהרמב"ם דחה. זה הדבר הראשון שהוא דחה[לח].

שלש תפיסות ביחס לבריאה כנגד בי"ע

אחר כך[לט] הוא מביא עוד שלשה הסברים אפשריים לבריאה – הסבר אחד של משה, כפי שהוא אומר, משה הראשון; השני של אפלטון; השלישי של אריסטו. הוא מסביר אותם בדיוק בהתאמה למושגי הקבלה בריאה-יצירה-עשיה. משה אומר שהעולם נברא חדש יש מאין – משהו חדש נברא משום דבר. אפלטון אמר שהעולם התחדש כמשהו חדש ממשהו קודם – יש מיש. אריסטו אומר שהעולם הוא קדמון – הוא לא חדש, ובודאי לא יש מאין. זו דוגמה יפה לשלשת העולמות, כי בריאה – כפי שמסביר הרמב"ן – היא בריאת דבר חדש יש מאין; יצירה היא הופעה חדשה – של משהו חדש לגמרי – שבא מחומר קדום, יש היולי, ולכן היא "יש מיש"; אבל "אף עשיתיו", המדרגה הנמוכה, היא לא משהו חדש אלא רק שכלול והמשך של המציאות הקודמת. היום מדברים על מִחזור – עולם העשיה הוא מִחזור של המציאות החומר הקדום.

הרמב"ם מביא את משה רבינו, את אפלטון ואת אריסטו ואומר שהוא לא יכול להוכיח אף אחד מהם. הוא אומר אי אפשר להוכיח, אני מאמין יותר במשה, ודבריו גם קצת יותר מסתברים. אריסטו מתנגד לתורה – כמה שהוא המועדף עלי בדרך כלל – ובמקרה הזה עלי להאזין לתורה. אם אריסטו היה יכול להוכיח – הייתי צריך להסכים איתו, אבל הוא לא יכול להוכיח ודבריו מנוגדים לתורה ולכן אני צריך לוותר על דבריו. אפלטון, הוא אומר, בדיעבד – אתה לא כופר אם אתה מאמין בדבריו. אבל הכי טוב הוא להאמין במשה.

כל אלה שייכים למושג הבריאה – כן בריאה או לא בריאה – כנגד בריאה-יצירה-עשיה, משה-אפלטון-אריסטו. שאלת בריאת העולם הפיזי היא גם נושא ששייך למלכות. לפי הקבלה העולם נברא ממלכות – מלכות דאין סוף. המלכות דאצילות יורדת לשלשת העולמות בי"ע, שלש התפיסות של הבריאה. לכן גם מקומו של הנושא הזה הוא במלכות.

ב. שלשה רמב"ם – הפוסק, הפילוסוף והרופא

הרמב"ם כרופא

אחרי שהתבוננו בכל עשר הספירות של מחשבת הרמב"ם, נשאר לנו לשאול מה שהעלינו קודם – מי הוא הרמב"ם האמתי? החוקרים אומרים שיש שנים ואפילו שלשה רמב"ם – הפוסק הגדול של עם ישראל, הפילוסוף האריסטוטלי, וביניהם עוד רמב"ם, הרמב"ם הרופא.

אחרי שאחיו – שפרנס אותו קודם לכן – טבע הוא הלך ללמוד רפואה ונעשה אולי הרופא הכי גדול בזמנו. הוא נעשה הרופא של הסולטן. הוא למד רפואה ועבד בה כל כך קשה, עד שהוא עצמו אמר שהוא מבטיח ביד החזקה שמי שיחיה באורח חיים בריא לפי המלצתו שיאריך ימים ולא יהיה חולה. הייתי מצפה שהוא יאריך ימים עד מאה ועשרים – הוא ידע את סוד אריכות הימים, אבל כמה הוא חי? היום היארצייט שלו, כ טבת (בגימטריא "משה עבדי"). רגילים לחשוב שהרמב"ם חי כ-70 שנה, אבל רוב החוקרים המודרניים מאחרים בארבע שנים את יום הולדתו ואומרים שהוא חי כ-66 שנה. מחלוקת מתי הוא נולד, באיזו שנה. את תאריך הלידה יודעים, כי הוא עצמו כותב שנולד ב-1 בצהריים ב-יד ניסן[מ], לפני ליל הסדר. הדבר האחרון שהוא כתב בימי חייו הוא מאמר נגד אסטרולוגיה. כל חייו הוא היה סופר-מתנגד לאסטרולוגיה, והמאמר האחרון שלו נגדה, אבל הוא עושה ענין גדול מהשעה בה הוא נולד...

בכל אופן, למה הוא לא האריך ימים? הוא ידע את הסוד של הבריאות והיה הרופא הכי גדול בעולם! הוא עצמו כותב, מתאר את עבודתו הקשה וצופה שהוא 'יעבוד עד מוות' – הוא עבד כל כך קשה ברפואה בארמון הסולטן, ואחר כך כאשר בא לביתו חיכו לו מאות אנשים, יהודים ואינם יהודים, שהוא טפל בהם בחנם. הוא כותב שהוא הרגיש שעבד כמעט עד מות. גם זה חלק מסתירת-חייו הפנימי, כי הוא כותב שאם היה תלוי בי הייתי עוזב את הכל, מתבודד ומקדיש את עצמי רק לדעת את ה' – אני מאמין שזו תכלית בריאת האדם בעולם. אבל באופן פרקטי, במציאות, עסקתי בריפוי אנשים. יש כאן סתירה, למה מיועדים החיים? למה מקדישים את החיים? אם כן, יש בעצם שלשה רמב"ם. בספרי הרפואה המודרנית כתוב שהרמב"ם הוא היה הראשון שלחלוטין אינו-גזעני – אין אצלו שום הבדל בין פציינט יהודי לפציינט גוי, שום אמירה לפציינט במה להאמין, אלא רק רפואה נקיה – לרפא אנשים.

מיהו הרמב"ם האמתי?

אם כן, יש לנו את הרמב"ם של התורה וההלכה היהודית, הרמב"ם של הרפואה והרמב"ם של הפילוסופיה. שלשה רמב"ם, שהם כנגד חש-מל-מל. מיהו הרמב"ם האמתי? באוניברסיטה מדברים רק על שני 'רמב"ם', ואומרים בבדיחה, שאם אתה לומד באוניברסיטה ברור לך שהפילוסוף הוא הרמב"ם האמתי, במורה, ואת היד החזקה הוא כתב לעם המאמין, אבל אם אתה רב – ח"ו, לדעתם – ברור שהרמב"ם האמתי הוא ביד החזקה, והוא שנשאר לדורות בהשגחה פרטית. בישיבות לא לומדים את המורה אלא רק את משנה תורה, והוא כל כך עמוק עד שיש בו אין סוף חידושים. לפי הרב הרמב"ם הוא של ההלכה, וצריך להסביר למה כתב את המורה[מא] – הוא כתב אותו בשביל תלמיד אחד ואולי בשביל עוד אחד. כתב אותו עבור כמה אנשים נבוכים.

כל החוקרים המודרניים אומרים שהרמב"ם כתב את המורה לעצמו, שהוא עצמו אחד הנבוכים, כמו שאומרים שאדמו"ר הזקן כתב את התניא לעצמו. אם הוא כתב ספר לנבוכים – זאת אומרת שהוא עצמו אחד הנבוכים. אם כן, השאלה היא מי הוא הרמב"ם האמתי? "לא קם כמשה", שהרמב"ם האמיתי יעמוד בבקשה... אבל מי הוא הרמב"ם האמתי? של משנה תורה או של המורה-נבוכים? אולי הרופא באמצע יכול לאחד את שניהם. באמת יש רק רמב"ם אחד.

מי הוא הרמב"ם האמתי? יש כאן הרבה סתירות. אם יש לנו שני רמב"ם נדרוש "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו". קודם אמרנו ש"משה משה" הם משה רבינו והרמב"ם, וכעת נסביר באופן אחר – אתה, משה (הרמב"ם), יש שנים ממך... נשמע כמו משהו קוואנטי – יש שני משה באותה משבצת. יש את משה של ההלכה ומשה של המורה, ואולי יש משה שלישי – וכולם הרמב"ם[מב]. הוא ממחיש לנו את המציאות הקוואנטית והלוגיקה הקוואנטית, וידיעת ה' המשיחית. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

נשיאת הפכים ברמב"ם

עוד דבר חשוב בלימוד הרמב"ם: האם צריך לומר שכל מה שהרמב"ם כתב הוא האמין בו? נשמע נורא לאזנים שלנו – האם הרמב"ם האמין בכל מה שהוא כתב, או שיש לו דעות סודיות? הרבה מחוקרי המורה נבוכים אומרים שאחרי כל הדחיה שלו את אריסטו בענין הבריאה, ההצדקה שלו למשה רבינו וריבוי ההגנה עליו, הם מרגישים שבאופן סודי הוא נוטה להאמין באריסטו. זה דיון מחקרי חשוב במאה השנים האחרונות.

בכל אופן, הרמב"ם עצמו אמר שכאשר אתה מלמד תלמיד חדש אתה צריך ללמד דברים שבהמשך תסביר לו – כשהוא יתקדם בידע והבנה שלו – שהדברים שאמרתי לך שייכים רק לכתה א', אבל כשאתה מגיע לאוניברסיטה אני מלמד אותך דברים מנוגדים למה שלמדתי אותך בכתה א'. בסדר לומר שיש התפתחות, כי בהתחלה נותנים לילד סוכריה ובסוף מלמדים אותו "לשמה".

אבל הוא אומר יותר מזה, שיש שבעה הבדלים בין כתיבה ללימוד בעל פה. נדבר רק על שנים. אחד מהם, שבדיבור אתה יכול לומר משהו ואחר כך לומר משהו הפוך. השני, שכאשר אתה מלמד בעל פה לפעמים אתה נותן שיעור שמתבסס על הנחת-יסוד מסוימת ואחר כך אתה נותן שיעור שמבוסס על הנחת-יסוד מנוגדת. התלמיד לא יודע זאת – אבל המורה יודע – שההרצאה הראשונה מבוססת על יסוד שסותר את יסוד ההרצאה השניה.

הדברים הללו נוגעים גם לשאלה איך הרמב"ם לומד תורה בכלל – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובפרט אגדתא – כאשר נראה שהרמב"ם אינו מחויב לפשט. הפשט הוא הפירוש החיצוני, ויש בכל דבר פירוש פנימי שלעתים אפילו סותר את הפירוש החיצוני.

בכל אופן, לפני כמה שיעורים אמרנו בקיצור שיצירתיות נובעת מתוך סתירות – בריאה באה, קודם כל, מתוך סתירות. זהו דבר מאד עמוק בהבנת הכתיבה של הרמב"ם עצמו. הרמב"ם נחשב לבעל החשיבה הכי רציונאלית ולוגית בין כל ההוגים. כל מה שלא שכלי הוא מתנגד אליו. אבל יש משהו במחשבה של הרמב"ם שבנוי על סתירות, וסתירה היא משהו מיסטי. למה סתירה היא מיסטית? כי היא מבוססת על נשיאת הפכים. רק ה' נושא הפכים, ואצלו אינם הפכים כלל, כמבואר בחסידות.

הכנעה-הבדלה-המתקה בדמותו של הרמב"ם

שאלה: מי משלשת הרמב"ם'ים שהרב דבר עליהם שייך לדור שלנו – למי כדאי להתדמות? איזה רמב"ם צריך להשפיע על דורנו?

תשובה: אמרנו שאת שלשתם צריכים לשים יחד לפי הסדר של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה, במושגי הבעל שם טוב. הרמב"ם הראשון – גם לפי הסדר הכרונולוגי – הוא הרמב"ם של ההלכה, שרוצה לבטא מלכות שמים, אליה עלינו להכנע. זהו גם הרמב"ם הראשון עבורנו. הרמב"ם השני הוא הרופא, שדורש מהאדם הבדלה – שמבדיל את עצמו מהדברים שהוא מחבב ומקדיש את חייו לעזור לאחרים. "מל" במובן של ברית-עצמית. הרמב"ם השלישי הוא מה שהוא באמת אהב לעשות – ובכך מסכימים עם החוקרים באוניברסיטה – הרמב"ם של הפילוסופיה, זו ההמתקה. זו האהבה שלו, כפי שהוא עצמו אמר, כי כך מתקרבים לה' – כך הוא הרגיש, וזו ההמתקה.

אנחנו צריכים להשתדל להתחבר לכל המדרגות האלה, בסדר של חש-מל-מל, ולהגיע לאחדות אחת. באקדמיה מדברים על 'הרמב"ם השמרן' ו'הרמב"ם הליבראלי'. בשיעורים הקודמים דברנו על אנשים שונים (לא בתוך אותו אדם) – אנשים מיליטנטיים ואנשים פציפיסטים. כאן אפשר לומר על הרמב"ם "משה משה" – הרמב"ם המיליטנט (כמו משה שהרג את המצרי) והרמב"ם הפציפיסט. אבל היום מדברים על הרמב"ם השמרן והליברל. כמובן לא נכון לקרוא להם הרמב"ם הדתי והרמב"ם החילוני, אבל נכון לקרוא להם השמרן והליבראלי. האיחוד של שניהם באותה אישיות מראה על הגדולה של הרמב"ם – שאותו אדם יכול להיות סופר-שמרן וסופר-ליבראל.

אפשר גם להסביר את הסדר בעוד צורה: שוב, אמרנו שיש שלשה שלבים בחיי הרמב"ם, ויש להם סדר. מה בא קודם, הרפואה או מורה נבוכים, זו שאלה. הוא היה רופא בשלב המאוחר יותר, אבל הוא למד רפואה המון שנים, אולי עשרים שנה, מהרופאים הקלאסיים, והמון יסודות הוא חדש בעצמו ולמד מהנסיון של עצמו. אמרנו שהסדר הפנימי הוא הכנעה-הבדלה-המתקה – הכנעה לה', שהוא קודם כל עבד נאמן לקיים את רצון בוראו, ולשם כך באה העמקה בנגלה שבתורה; עזרה לאנשים; ופילוסופיה. אפשר גם להפוך, ולומר שידיעת ה' היא הבדלה מהעולם – התבודדות רק כדי לדעת את ה' – ואחר כך הוא חוזר לעולם לעזור לאנשים ולרפא אותם וזו ההמתקה. אלה שתי דרכים להסביר את שני השלבים האחרונים, מל-מל, אבל בכל אופן יש כאן סדר של שלשת השלבים.

"התורה על הרוב תדבר" לעומת פרטניות הרפואה

יש עוד דבר שהרמב"ם אומר, שיעזור לגבי החש-מל-מל של שלשת הרמב"ם, שאמרנו שיכול להיות בשני כיוונים – שתי צורות חשיבה על מל-מל:

כלל שהרבי מאד אוהב – וגם מתאים לרמב"ם, אף אם לא אומר מלים אלה – "התורה על הרוב תדבר". הפילוסופים אומרים שכמו שיש חוק תנועה שאדם ששתה כך וכך אסור לו לנהוג – ברור שיש מישהו שמסוגל לשתות הרבה ולא ישפיע עליו בכלל ומישהו שני ששותה מעט ומיד משתכר, אין לחוק שום קשר לפרט, אבל חייב לחוקק כלל ולאכוף אותו כדי לשמור על הציבור. דוגמה מאד טובה. הרמב"ם כותב[מג] שכך לגבי הלכה, והפוך מרפואה – רופא חייב להתייחס רק לפרט (צריך להראות לתא רפואה שלנו).

זה גם ההבדל ברמב"ם בין החכם לחסיד בהלכות דעות – דרך האמצע שייכת לכלל, אבל לפרט טובה הדרך של החסיד. הרפואה האמתית היא לעשות אותך חסיד. המתנגד שייך לתורה, לכלל, אבל החסיד שייך לרפואה ולכן נוטה מהדרך הממוצעת לאחד הקצוות. גם ווארט מאד חשוב. הרב הפוסק צריך להכפיף את הפרט לכלל והרופא מטפל בפרט. יכול להסביר מה שאמרנו שברפואה הרמב"ם לא מסיונר ולא גזען – מטפל רק בפרט.

שו"ת סיום: יג עיקרי האמונה ו-יג מדות הרחמים

שאלה: השאלה הראשונה, היא שהרמב"ם כל כך ידוע בנוגע ל-יג עיקרי האמונה – מופיעים בסידורים – האם הרב יכול להרחיב ולהסביר בנוגע אליהם. השאלה השניה, לפי הרמב"ם אין לה' שום תכונות, אז איך אפשר להסביר את יג מדות הרחמים שבהם ה' מתאר את עצמו בתורה?

תשובה: יש קשר בין השאלות, כי לפי הרבי מקומרנא יש הקבלה בין יג עיקרי האמונה ל-יג מדות הרחמים. מהות מדות הרחמים של ה' הן כפי שהסברנו בענין ידיעת השלילה – האמירה שה' גומל חסד היא בעצם אמירה שה' הוא לא-לא-חסד, וכך יש לפרש ביחס לכל המדות הטובות של ה' עליהן כתוב "והלכת בדרכיו" – הדרכים הישרות שאליהן יש להתדמות[מד] –"רחום וחנון וגו'" היינו לא-לא-רחום, לא-לא-חנון וכו' (שעל פי הפשט פירושו רחום, אך לפי הלוגיקה הקוואנטית מדובר במשהו אחר, כפי שהוסבר). בתיקון מדות יש מי שאומר – לא הרמב"ם – שצריך לווסת את הרגשות. אפשר גם לטעות כך ברמב"ם, אבל הרמב"ם אומר שצריך להתעלות מעל הרגש.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "יד החזקה" "מורה נבוכים" = 518 = יד פעמים הבל (הכל נכלל ב"יד", וידוע ששרש משה הוא הבל, והוא שואף לחזור ל[תיקון ]הבל – הוא כפולה של חיה ואילו הבל = יחידה כנודע). הכנף = 120 (חזקה), חיי משה, ודוק.

[ג] הרב משה בן מימון ועוד אריסטו = 1036 – פעמיים 518 הנ"ל (כלומר שהערך הממוצע של שניהם הוא "יד החזקה" "מורה נבוכים", מתאים במיוחד לשיטת הגאון מרוגוטשוב שגם ספר ההלכה של הרמב"ם מבוסס על כללי ההגיון והחקירה של המורה, שבהשפעת אריסטו)!

[ד] מו"נ ח"ג פכ"ח.

[ה] שיעורי "הגיון לבי" חשון-כסלו ש"ז.

[ו] ראה ח"ב פרק יח ("הדרך השני").

[ז] וראה גם שם (ח"ב פי"ח) ב"דרך הראשון".

[ח] מו"נ ח"א פס"ח.

[ט] כעולה מדבריו בח"ב פ"ו ופכ"א, ודוק.

[י] כנסמן לקמן בענין הנבואה.

[יא] ראה מו"נ ח"ב פל"ב (שם הרמב"ם אומר שדעת תורתנו היא כדעת הפילוסופים שכל אחד שעושה הכנה ראויה יגיע להתנבא אלא שעפ"י תורה הדבר יכול להמנע בשל נסיבות חיצוניות, וממילא הדבר אמור גם בגויים, שהרי הפילוסופים הגוים ודאי לא הבחינו).

[יב] יכולת השגת הנבואה מצד הנבראים שייכת לספירות נצח והוד (שרש הנביאים והחוזים בספירות), אליהן משתייך לקמן ענין ההשגחה הפרטית (שלדעת הרמב"ם גוברת ככל שהאדם ראוי לכך, וחלק מההתעלות היא ההגעה לנבואה).

[יג] ראה הנסמן בהערה ט.

[יד] ראה (בנוסף לנסמן לעיל הערה ט) מו"נ ח"א פנ"ד וח"ב פ"מ.

[טו] ראה לדוגמה מו"נ ח"ב ריש פי"ד וסוף פכ"ב.

[טז] מו"נ ח"ב פל"ו (ואילך – עד סיום פל"ח).

[יז] וכמה רמזים (המתאימים גם למבואר לקמן בפנים) בסוד "ממשה עד משה לא קם כמשה":

"ממשה עד משה לא קם כמשה" = 1340 = כ פעמים בינה. בינה (67) היינו המספר הראשוני ה-20, כך יש כאן בינה פעמים בינה – ממילא שייך ל"משה זכה לבינה". בינה ותבונה – שתי מדרגות משה, כדלקמן בפנים – הן כל אחת פרצוף בפני עצמה, פרצוף אמא עילאה ופרצוף תבונה, כשבכל פרצוף יש י ספירות ובסך הכל כ פעמים בינה.

מתחלק מאד יפה: "ממשה עד משה" = יב פעמים בינה. "לא קם כמשה" = ח פעמים בינה. המכנה המשותף הכי גדול – שהוא החשוב – הוא 268, ד פעמים בינה: "ממשה עד משה" = ג פעמים 268. "לא קם כמשה" = ב פעמים 268. היחס 3:2. הפלא ש-268 שוה בינה במספר קדמי. תופעה נדירה שמספר קדמי של המלה הוא כפולה של המלה עצמה. הכל כאן בינה. 268 = רבינו, משה רבינו ורבינו משה בן מימון.

"ממשה עד משה לא קם כמשה" במספר קדמי = 5166 = ו"פ (ממוצע כל מלה) 861 (משולש 41 = בית המקדש = מתתיהו = תהלת הוי' וכו' וכו') = אהיה פעמים "צלם אלהים" = 42 ("אהיה אשר אהיה") פעמים ענג.

דילוג האותיות ב"ממשה עד משה לא קם כמשה" = 541 = ישראל (עד המלה האחרונה, כמשה, עולה מלכות, ובתוספת מה היינו מלכות-אדם שעולה ישראל, כידוע).

יש ג"פ משה במשפט הזה = ה"פ אור = משולש מה. ממשה = שכינה. כמשה = שסה. ממשה-משה-כמשה = ג"פ כמשה = 15 פעמים חכמה (לכלול את החכמה במקום הבינה – "חכם בבינה". במשפט "משה זכה לבינה" משה עצמו הוא החכמה, "מן המים משיתהו", והוא זוכה להתחבר עם הבינה בסוד "חכם בבינה").

[יח] שני ה"משה" בעצמם הם בסוד "אהיה אשר אהיה" – אהיה עמם עכשיו ואהיה עמם בעתיד. אהיה הוא שם הבינה בקבלה, כמתאים למוסבר בפנים, ואף שלפעמים מפרשים "אהיה אשר אהיה" בכתר ובינה, אבל אפשר לפרש בבינה ותבונה. והנה, משה בן מימון עולה בעצמו "אהיה אשר אהיה" (543 – כמנין גרשם, בכורו של משה – היפוך הספרות 345, משה, כנודע).

על משה (ש"זכה לבינה") נאמר "כי מן המים משיתהו" – הוא נמשך ממי החכמה העליונה – וכן מימון, אבי הרמב"ם, הוא לשון מים ועולה ב"פ חכמה. כמו בזוגות מושגים רבים, בהם המושג השני יוצא מהאות השניה של המושג הראשון, כך אפשר לומר ש-מימון יוצא מה-מ של עמרם (כאשר בשני השמות יש שתי ממין). עמרם-מימון = מלכות = משולש 31 = אברהם אברהם, כאשר הכנף עולה אמונה (ובקשר לרמזי החכמה במימון: ידוע הרמז ש-אברהם הוא אמונה-חכמה-חכמה וחיי אברהם – 175 שנה – הם אמונה-חכמה).

[יט] ורמז כיצד משה רבינו כולל עמו את הרמב"ם בענוה שלו: רמב"ם (ר"ת רבינו משה בן מימון ו"רבות מופתי בארץ מצרים" עם כל הרמזים המופלאים בפסוק, שגם קוראים בתקופה זו, אבל אפשר לדרוש גם את הר"ת בהן הוא נקרא) בכל ארבע רמות החשבון – שרש, מילוי, מילוי המילוי, מספר קדמי = 4500, 100 פעמים מה (בסוד "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'", מאה פעמים מה). אפשר לדרוש שכאשר משה רבינו אמר "ונחנו מה" לא התכוון אליו ולאהרן אלא אליו ולרמב"ם. רצה לזכות בענוה שלו גם את הרמב"ם.

[כ] "משה משה... הנני" – י אותיות, משולש ד, כאשר השורה התחתונה, סוד המלכות (אור חוזר), הוא "הנני". המשולש העליון של 3 אותיות הוא ה"משה" הראשון, השורה השלישית היא ה"משה" השני (רמז ל"ממשה עד משה לא קם כמשה" כנ"ל). האות האמצעית של המשולש היא ה-ש של ה"משה" השני – ש ("רוח אלהים", "פחד יצחק", "יורה דעה") באמצע ושרה (דין אמת, הלכה למעשה) מסביב. הפנות הן הים, 55, משולש 10 (משולש 4; האמצע, ש = 300 = משולש 24, 4 בעצרת).

[כא] וראה גם מו"נ ח"ב סוף פי"א.

[כב] וראה מו"נ ח"ב פי"ז ניגוד בין חוסר הבנתו של אריסטו (עפ"י משל שמביא שם) לבין דרכנו-אמונתנו, "עדת הרודפים אחר משה רבינו ואברהם אבינו עליהם השלום".

[כג] ראה מו"נ ח"א פרקים נח-ס.

[כד] "לא כן" ברבוע פרטי = 3801 = 7 פעמים "אהיה אשר אהיה", השם שנתגלה למשה רבינו בסנה, שם הגאולה (גאולת מצרים והגאולה העתידה). "אהיה אשר אהיה" הוא בג"ר, וה-7 רומז להמשכת הארת הג"ר בז"ת, "ליחדא שם יה בוה", היינו סוד "לא כן" כמבואר בפנים.

[כה] מתוכן האמור כאן במדת החסד יצאה גם נקודה מעובדת "אין רע יורד מלמעלה" – ויש מה שנתבאר שם בפירוט ובאריכות יותר, עיי"ש.

[כו] ראה מו"נ ח"ג פ"י ופי"ב.

[כז] מו"נ ח"ג פי"ב.

[כח] מו"נ ח"ג פל"ה (בכלל, ומשם פירוט הדברים ב-יד הפרקים לו-מט).

[כט] שיעורי אור ל-ט' סיון עד אור לאדר"ח תמוז ע"ו.

[ל] מו"נ ח"ג פי"ח (ובכללות הענין ראה גם בפרק הקודם ובפרקים הבאים).

[לא] ראה לקו"ש חי"ח עמ' 199 (והנסמן שם לדרך חיים, שער התשובה פ"ט) והתוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1836 (הובאו בשערי אמונה אות יט).

[לב] ראה הלכות תשובה פ"ח ובפירוש המשניות לפרק "חלק".

[לג] חמש המדרגות – תהו, עולם הזה, ימות המשיח, תחית המתים, עולם הבא = 2860 = ב"פ 1430 (הכל פעמים הוי').

[לד] מו"נ ח"ג פכ"ט (ואילך).

[לה] פרקים כ-כד.

[לו] מו"נ ח"ג פכ"ז (ואילך).

[לז] מו"נ ח"א פע"א (ובאריכות משם ואילך). ראה גם ח"ב פט"ז.

[לח] אריסטו הוא ממש ההיפך מה'כאלאם' – הם אומרים בפשטות ש"אין דבר עושה את עצמו" ואפשר להוכיח בשכל שהעולם מחודש וממילא יש בורא ולעומתם אריסטו אומר שמציאות העולם מחויבת המציאות, ולא יכול לצייר אפילו התחדשות. כמו שהאלקים שלו מחויב המציאות ככה מציאות העולם מחויבת המציאות. אנחנו, בדרך החסידות, לא חושבים ככה, אלא מחליפים את מציאות העולם – מחויב המציאות – של אריסטו עם מציאות ישראל. ככה 'עושים טובה' לרמב"ם שלא חייב לנטוש את אריסטו. זה ווארט שמתאים לרב קוק (הגם שהוא ווארט חסידי לחלוטין) – שכמו שמציאות ה' מחויבת כך מציאות ישראל מחויבת, מאז לפני בריאת העולם.

[לט] מו"נ ח"ב פי"ג ואילך.

[מ] יד ניסן בגימטריא פקד. ידוע ש-משה מורכב משני שמות קדש – קסא-קפד. שם קסא היינו אמא עילאה, יותר קשור למשה רבינו, ושם קפד הוא אחורי אבא, שהוא בעצם ישראל סבא המתייחד עם תבונה, יותר שייך לרמב"ם, כפי שנתבאר ביחסי הבינה-תבונה ביניהם (בספירת הבינה בפרצוף שבפרק א).

שני החדשים של הרמב"ם – ניסן (חדש הולדתו) וטבת (חדש פטירתו) – הם הם החדשים של יהודה ודן – הקשר בין חוש הדבור (ניסן-יהודה) וחוש הכעס (טבת-דן), בין המלך (משבט יהודה) לבין שר הצבא שלו (משבט דן, כפי שכתוב על שר צבאו של המשיח), בין שני אמני המשכן – בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן ("ולא נכר שוע לפני דל"). בין יהודה לדן יש השוואה בפסוק "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [יהודה, כמובאר ברש"י]". בנסיעת בני ישראל במדבר יהודה הוא ראש הנוסעים – "ראשונה יסעו" – ודן הוא "מאסף לכל המחנות", יש לו את כל הבחינות, הוא גם אריה וגם נחש.

[מא] אחד מעיקרי הסתירות בין היד למורה הוא נושא הקרבנות. ביד כותב על מצות קרבנות בתורה, אבל במורה יש פרקים שלמים (ראה מו"נ ח"ג פל"ב ופמ"ו) שכל הקרבנות הן דיעבד – כך עבדו פעם, ולא יכלו לנתק גם את היהודים בפעם אחת, ולכן התורה התירה ליהודים לעבוד כמו הגוים. הרמב"ן בתחלת חומש ויקרא יורד עליו. מדבריו משמע – אף שלא אומר בפירוש – שאם הגוים לא מקריבים קרבנות כל מאות המצוות האלה בטלות, כל בית המקדש בטל ומבוטל. שוב, זו אחת הסתירות העיקריות בין היד לבין המורה.

[מב] ולפי זה יש לומר שגם אצל כל מי שנכפל שמו עם "פסיק טעמא" – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "שמואל שמואל" (ואפילו "הוי' הוי'") – יש שני פנים, 'אברהם המסורתי' ו'אברהם הליברל' וכו', אך אצלם אותו 'פיצול אישיות' לא יכול להופיע בו זמנית, בעוד שהרמב"ם יכול להיות באותו זמן גם 'דתי' וגם 'חילוני', גם 'מסורתי' וגם 'ליברל'.

[מג] מו"נ ח"ג פל"ד.

[מד] ראה מו"נ ח"א פנ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com