חיפוש בתוכן האתר

"אין משיח לישראל" - התוועדות ליל פורים - אור לי"ד אדר ע"ח – רמת אביב, ת"א הדפסה דוא

בע"ה

אור לי"ד אדר ע"ח – רמת אביב, ת"א

"אין משיח לישראל"

התוועדות ליל פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ודבר בעתו מה טוב"

לחיים לחיים, פורים שמח!

רמזי "פורים שמח"

היום צריך להגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", לכן עושים הרבה גימטריאות – "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" עולים אותו דבר, ועל ידי חישוב זה מגיעים ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לכן נתחיל עם עוד גימטריא: הרגע אמרנו פורים שמח לכולם. פורים שמח – מי שעדיין יכול לעשות – עולה 684, שוה ביטוי חשוב מאד בספר משלי, "דבר בעתו". אין "דבר בעתו" יותר מאשר היום לומר "פורים שמח"!

הפסוק אומר "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב". כמו שנראה, הפסוק הזה הוא פסוק של פורים. "שמחה לאיש במענה פיו" – כשהוא אומר לחיים, אומר פורים שמח, יש לו שמחה, שמחת פורים, "ליהודים היתה אורה ושמחה", "במענה פיו", הוא עונה, אחד אומר פורים שמח ועונים לו פורים שמח, לחיים, ולחיים ולברכה – "ודבר בעתו מה טוב".

שוב, פורים שמח שוה "דבר בעתו". מה עוד שוה המספר הזה? מכאן אפשר ללמוד איך צריך להתנהג בפורים. למרות שצריך לצאת מהכלים, "עד דלא ידע", אבל בכל אופן המספר הזה – פורים שמח – עולה שלחן ערוך. יש פה גם שלחן ערוך, וכשעושים סעודת פורים יש שלחן ערוך, אבל לא צריך לשכוח את השלחן ערוך – "דבר בעתו" עולה שלחן ערוך עולה פורים שמח.

סוד משה רבינו בפסוק

ב"[ודבר בעתו] מה טוב" שתי המלים רומזות למשה רבינו. משה אומר "ונחנו מה", וגם הרוס"ת של משה הם מה – בטול במציאות – ו"טוב" היינו "ותרא אֹתו כי טוב הוא" כאשר נולד. יש דעה ששמו המקורי, לפני שקבל את השם משה, הוא "טוב". אם כן, ב"מה טוב" שתי המלים רומזות למשה רבינו.

משה רבינו נולד ב-ז' אדר, בדיוק לפני שבוע, אז יום הטפת דם הברית שלו – שהרי נולד מהול – הוא פורים. לכן פורים הוא גם חג של משה רבינו, ובאמת חז"ל אומרים ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו", עד כדי ההסבר בחסידות שעיקר ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" הוא מרדכי היהודי ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

עד כאן עשינו את הגימטריא של "דבר בעתו", בלי ו החבור, אבל "ודבר בעתו [מה טוב]" עולה "משה משה", שתי בחינות משה. ידוע שכאשר ה' התגלה למשה בסנה הוא קרא לו "משה משה" ו"לא פסיק טעמא בגווייהו". "ודבר בעתו" שוה "משה משה", ושתי הבחינות של משה ש"לא פסיק טעמא בגווייהו" היינו "מה" ו"טוב" – ה"מה" שלו, שבטל במציאות, וה"טוב" שלו, שנותן את התורה לישראל בעין טובה, ובכלל שהוא טוב בעצם, עצם הטוב. לכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו שהוא הדעת של נש"י, היכולת להתקשר – "האומר לדבק טוב הוא", היכולת להדבק, לדבוק בה' ("ובו תדבק", "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם"), לדבוק בחבר ("כל ישראל חברים", "דיבוק חברים"), לדבוק איש באשתו ("ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). הוא טוב – "טוב בעצם" ו"טבע הטוב להיטיב" לכולם. אם מישהו בטל במציאות, הוא בחינת "מה", אבל לאו דווקא שהוא "טוב". אצל משה רבינו "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", בין מה שהוא בטל ומה שהוא טוב.

שמחה – גילוי שכינה

"שמחה לאיש במענה פיו" – כתוב "והאיש משה ענו מאד" וחז"ל אומרים שסתם "איש" היינו משה רבינו. מהי שמחה? שמחת פורים. נאמר מה שהמפרשים אומרים, כדי שבכלל נבין ונייקר את השמחה. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", שידעו מה לייקר בחיים, המדה הכי יקרה וחשובה היא שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה".

המפרשים מסבירים כאן ש"שמחה לאיש" היינו גילוי שכינה. השמחה היא השכינה. מי ששמח – במיוחד מי ששמח בפורים – שמחה פירושה גילוי שכינה. מתי יש לאדם גילוי שכינה, שהוא שמחה? "במענה פיו" – שהוא יודע איך לענות לחיים, "לחיים ולברכה", "לחיים טובים ולשלום", פורים שמח פורים שמח. מענה גם משרש ענו – אותו שער, ענ. שוב, היום, בפורים, הוא הזמן של "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב".

ב. פירוש ר"ש מאסטרופולי: תיקון ריב בסוד כדת

שם קליפת השכחה – ריב; שם הזכרון – כדת

יש פירוש יפה של רבי שמשון מאסטרופולי לפורים[ב]. הוא עסק בקבלה, בשמות קדושים וגם ברמזים, גימטריאות, חילופי אותיות – מתאים לפורים.

בברכה אחרי המגלה אנחנו אומרים "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם הרב את ריבנו הדן את דיננו הנוקם את נקמתנו וכו'" – יש חמש פעולות שה' עושה עבורנו, חמש גבורות. הדבר הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא "הרב את ריבנו". אומר ר"ש מאסטרופולי ש"ריב" הוא שם – הוא אוהב שמות – אבל לא בדיוק שם קדוש אלא שם של הקליפה שממונה על השכחה.

בפורים, עם כל הלחיים, עם כל ה"שמחה לאיש במענה פיהו", עם כל ה"עד דלא ידע", המצוה שמקיימים היא "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח". דווקא בפורים יש ביין סגולה לזכור ולא לשכוח. לכן דווקא בפורים, לפי דעתו, צריך לדעת מי האויב שלנו, מי שר השכחה, והוא כותב ששמו של שר השכחה הוא 'ריב', הוא ממונה על השכחה – לשכוח את מה שעשה לך עמלק. הוא לא מסביר זאת, אבל די ברור שיש קשר בין ריב כפשוטו לשכחה. הרי ריב היא מלה שאנחנו מבינים – אנשים רבים, אנחנו רבים עם עמלק, "הרב את ריבנו", ה' רב את הריב שלנו. דבר ראשון נבין שאם שני אנשים (יהודים) רבים – ריב זו הקליפה של השכחה.

כנגד כל קליפה וכל פעולה שלילית, "מרובה מדה טובה", צריך להיות משהו מנוגד לה, שמנטרל אותה והופך אותה, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". צריך להיות שם שמתגבר על הריב והופך אותו – הופך את השכחה לזכרון, ל"זכור", מה שצריך לעשות בפורים עם השתיה שלנו. השם הזה הוא כבר שם קדוש, השם שמחזיר לך את הזכרון, מחזיר לך את הראש, אם אבדת ראש ושכחת צריך לכוון איזה שם שיחזיר לך את הראש. הוא כותב שהשם הזה הוא שם "כדת". הכל מרבי שמשון.

חמש הופעות "כדת" במגלת אסתר

השם "כדת" הוא גם מלה, והמקום העיקרי שמלה זו מופיעה בתנ"ך הוא מגלת אסתר שעכשיו קראנו. אם מישהו מאד בקי במגלה הוא יכול לומר לי על המקום כמה "כדת" יש במגלה – יש בדיוק חמש פעמים "כדת". כמו שנסביר תיכף, השרש של חמש פעמים "כדת" הוא חמשה ספקות שברדל"א – לשם עולים ב"עד דלא ידע" של פורים ומגיעים לאמונה הפשוטה. דווקא שם יש את סוד חמשה ספקות, וממשיכים אותם למטה "כדת משה וישראל", כ"דת יהודית". מה הן חמש פעמים "כדת"?

קודם כל, דבר ראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה" – הפעם הראשונה היא "והשתיה כדת אין אֹנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". אמרנו שסתם "איש" הוא משה רבינו, אבל כאן חז"ל דורשים ש"איש ואיש" היינו מרדכי והמן. מרדכי והמן הם הצד המואר והצד האפל בתוך האיש המקורי, משה רבינו (שבזכותו ירד המן לישראל). בכל אופן, מתחיל "והשתיה כדת". כנראה שהשתיה היא סגולה לעורר את השם הקדוש הזה, שם כדת, שמציל לך את הזכרון, מציל לך את הראש. לחיים לחיים.

מה הפעם השניה? "כדת מה לעשות במלכה ושתי" – צריך לדעת מה לעשות במלכה ושתי שלא עשתה את דבר המלך. בסוף מה צריך לעשות אתה? צריך לחסל אותה (היו כמה מלכים גוים בהסטוריה שחיסלו את האשה שלהם, מתאים למלכי התהו שלא היו נשואים בעצם כנודע). הפעם השניה היא "כדת מה לעשות במלכה ושתי".

מה הפעם השלישית? כל אחד יוצא מהקודם – אם יש "והשתיה כדת" כבר יש "כדת מה לעשות במלכה ושתי". חמשת ה"כדת" הם כנגד ה קצוות. הראשון הוא דווקא החסד, "והשתיה כדת אין אֹנס", הכל בחסד, "כרצון איש ואיש". "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש" כבר גבורה. ה"כדת" השלישית צריכה להיות תפארת. מה היא? "כדת הנשים שנים עשר חדש". יש "דת הנשים", מהי? "ששה חדשים בשמן המֹר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים". "כתפארת אדם לשבת בית" – "תפארת אדם" היינו האשה, זו "כדת הנשים".

מה הפעם הרביעית? אסתר אומרת, אחרי שמרדכי מצוה עליה לבוא אל המלך אחשורוש להתחנן על עמה, "אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי" – מסירות נפש. היא הולכת על מסירות נפש, "לא כדת". כמה שהשם הזה הוא שם קדוש, לפעמים צריך להיות "לא כדת" – "כאשר אבדתי אבדתי", אבוד עצמי. הפעם הזו היא כבר הנצח – נצח הוא מסירות נפש, לנצח. עם ה"לא כדת" שלה היא נצחה. נס פורים הוא ה"לא כדת" של אסתר המלכה (אסתר לא כדת, ר"ת אלך, עולה "כתר מלכות" וכו').

מה הפעם החמישית, האחרונה? כבר בסוף, המלה הזו מקיפה את כל המגילה – בפרק א יש את "והשתיה כדת" ובסוף, קרוב לסוף המגלה, אסתר מבקשת מהמלך אחשורוש שבשושן הבירה יתן רשות, הורמנא דמלכא, "לעשות כדת היום", כמו שעשו נקמה באויביהם היום, י"ג אדר, ככה לעשות גם בי"ד בשושן הבירה, וכך היה. פעם זו היא כנגד ההוד, ענף הגבורה.

עלינו להתבונן בחמש פעמים "כדת" במגלת אסתר.

יחס ריב-כדת

נחזור לרבי שמשון מאוסטרופולי, שאומר ש"כדת" היינו התשובה ל"ריב" – שם "ריב" הוא שם השכחה ושם "כדת" הוא שם הזכרון, נגד השכחה. נתבונן בפשטות – הוא אוהב גימטריאות, עושה גימטריאות, ולא מסביר את עומק כוונתו במה שהוא עושה. מה היחס בין ריב ל-כדת? כדת הוא בדיוק פעמיים ריב, "שלם וחצי".

מה עוד שוה כדת? משיח בן דוד. [גם ויזתא.] כן, "ונהפוך הוא", דבר והיפוכו, כמו שסתם משיח שוה נחש משיח בן דוד שוה ויזתא, הוא משחק בו, משחק מאד חשוב במגלה. כתוב שמרדכי תלה את עשרת בני המן על העץ לפי הגיל שלהם. ויזתא, הקטן, הוא המלכות – הוא סמוך לארץ. כמו שכתוב שמשה רבינו הוריד את השכינה לארץ. המן היה הכי גבוה וכל הילדים היו למטה ממנו עד ויזתא – יורד עד הארץ, הכי קשור לאקטואליה, למציאות. בכל אופן, גם משיח בן דוד וגם ויזתא שוים כדת.

כוונת ההרדמות על השלחן בפורים

הוא ממשיך לדרוש: הפסוק הראשון של פרק צ"א בתהלים – שנקרא "שיר של פגעים", שיר של שמירה מכל מרעין בישין – "יֹשב בסתר עליון בצל שדי יתלונן". שם ש-די – השם של היסוד, של הברית, של הצדיק – שייך במיוחד לפורים. הצדיק של פורים הוא מרדכי שבכל מקום מכונה מרדכי היהודי, בגימטריא ש-די (מרדכי היהו[די] אותיות מרדכי י-הוה = ש, ואז באות אותיות די).

הפרק מתחיל "יֹשב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" – פסוק עם כוונה מתאימה עכשיו, לליל פורים. עוד מעט נלך לישון, וכתוב שאם שותים מספיק הולכים לישון על המקום, על השלחן, על השלחן ערוך של פורים שמח, איך אני יודע שבפורים צריך ללכת לישון לפי שו"ע? כי ככה הרמ"א כותב, ככה יוצאים ידי חובת "עד דלא ידע" – הלכה בשו"ע. בכל אופן, כשהולכים לישון צריך לקיים את "בצל שדי יתלונן". כשעדיין אפשר לשבת על השלחן (ומדברים סתרי תורה, רזין דרזין של אל עליון) מקיימים "יֹשב בסתר עליון", בפורים, וכשכולם מקיימים את המצוה "עד דלא ידע" כבר "בצל שדי יתלונן".

"צל שדי" – האותיות שלפני ואחרי ש-ד-י

הוא עושה רמז יפה – מה האותיות שלפני ואחרי ש-ד-י? הוא רומז ש"צל שדי" היינו האותיות שלפני ושאחרי שם ש-די – שתי בחינות של צל. "ובבֹאה לפני המלך", סיום המגילה, אותיות בבוּאה, סוד הצל של הצלם (אולי נגיע אליו בהמשך). הוא אומר שיש צל של האותיות שלפני ועוד צל באותיות שאחרי.

מה האותיות שלפני? האותיות שלפני – רגט – בגימטריא ריב. אמרו עכשיו ש-ריב אותיות רבי, ודאי אומר משהו חשוב – כנראה שהתקשרות לרבי היא גם סגולה להתגבר על ריב. רק שמתוך ההתקשרות לא יבואו לידי ריב... בכל אופן, האותיות שהן הצל הראשון של ש-די, האותיות שלפני ש-ד-י, הן בגימטריא ריב (ועוד גימטריא יפה: הערך הממוצע של שלש אותיות ריב במילוי – ריש יוד בית = ש-די!).

מה האותיות שאחרי ש-ד-י, שהן גם בחינת צל? כבר שם יותר מוכר בקבלה – שם תכה, בו משה רבינו הרג את המצרי. הוא 'אכל את זה' כל החיים שלו – היה נרדף מלמעלה, היה צריך לעשות ערי מקלט, "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה [אותיות משה]". בצירוף אחר תכה הוא כהת, אחד מ-עב שמות ה' היוצאים מהפסוקים ויסע-ויבא-ויט שלפני קריעת ים סוף – השם השמיני, שם מאד מקודש. כמה שוה תכה? המקובלים, מותר להם-לנו להוסיף את הכולל – תכה היינו כדת עם הכולל. אם כן, יש קשר בין כדתמשיח בן דוד או ויזתא – עם השם שאחרי אותיות ש-ד-י, שם תכה, שיש בו גם כח להתגבר ולהפוך את האותיות שלפני.

יש צל – צל כמו צד אפל – לא טוב, לפני ש-ד-י, וצל טוב שהופך את הצל הלא-טוב, האותיות שאחרי. לכן כתוב "בצל שדי יתלונן" – ב-צל, שני צללים. שני צל הוא גם סוד הצלם, יש את ה-צל הלא-טוב ואת ה-ם הסתומה של משיח – "לםרבה המשרה" – שהיא כבר הצל הטוב.

סוד התך

בכל אופן, איך כל זה קשור למגלה? הכל אמור להיות קשור למגלת אסתר. איזה צירוף נוסף יש לצל הטוב של שם ש-די, לשם תכה? אחד משחקני המגלה, ולא סתם שחקן אלא מישהו מאד חשוב במגלה – התך. מי הוא התך לפי חז"ל? דניאל, לא פחות ולא יותר – דניאל איש חמודות. מה הוא משמש במגלה? הוא איש הקשר – התך כמו מתווך, איש תווך – בין מרדכי לאסתר. הוא הזרז, הקטליזטור, כפי שהוא אומר לאסתר בשם מרדכי – "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". הוא הזרז, משהו מאד חשוב במגלה.

לפי חז"ל, למה קוראים לו התך? יש שתי דעות בגמרא, רב ושמואל, אחד פירוש טוב ואחד פירוש לא טוב. לפי שני הפירושים דורשים התך כמו חתך, כי בחז"ל יש הרבה דרשות ש-ה ו-ח מתחלפות, נחשבות לאותה אות. הפירוש הלא-טוב הוא "שחתכוהו מגדולתו" והפירוש הטוב הוא "שכל דברי מלכות נחתכים על פיו". מה המחלוקת ביניהם? האם אחשורוש הוריד את דניאל מהתפקיד שלו – כיועץ ראשי למלך, שר חשוב בממשלה. יש מי שאומר שבא אחשורוש, מלך טפש, שלא יודע טוב להעריך את האנשים הטובים שיש לו – אז הוא חתך אותו, הוריד אותו מגדולתו. יש מי שאומר שלא היה כל כך טפש, השאיר אותו בתפקיד שלו, וכל דברי מלכות נחתכים על פיו גם בתקופת אחשורוש – "אחשורוש הוא אחשורוש".

בכל אופן, מכאן לומדים עוד משהו, שהוא גם מתווך וגם דמות שמסוגלת לפרנסה, שתהיה לנו פרנסה טובה. איך אני יודע? שתהיה לנו פרנסה טובה. חז"ל דורשים התך כמו חתך ו-חתך הוא ס"ת "פותח את ידך [=] ומשביע לכל חי רצון" והוא נקרא – גם שם קדוש – שם הפרנסה. כנראה שאם יש למישהו פרנסה טובה בקדושה, שנושא ונותן באמונה, זו גם סגולה לזכרון. "אין עני אלא בדעת" – אין לו דעת, אין לו זכרון. אבל לעשיר – מכח שם חתך של הקדושה – דווקא הכסף של הקדושה מחזק את הזכרון. "רבי מכבד עשירים" וגם משיח מכבד עשירים, את מי שמקיים את ה"זכור" – זוכרים את הדברים הנכונים ושוכחים את הדברים שצריכים לשכוח. יש דברים בחיים שצריכים לשכוח ויש דברים בחיים שצריכים לזכור. התך הוא הכח לדעת מה צריך לזכור ומה צריך לשכוח (ידוע בכתבי האריז"ל שסוד הזכרון – כוונת "יחוד הזכירה" – הוא סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, וניטלו ממנו בחטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, שלא היתה בהם שכחה. והוא סוד התך זה דניאל שעולה 1000, כאשר ה-ך פשוטה של התך עולה 500, חצי 1000, ודוק היטב).

בכל אופן, רואים שכל הסודות האלה קשורים למגלה. את כל מה שאמרנו – שיש במגלה חמש פעמים "כדת" וששם התך מופיע במגלה – הוא לא מפרש, את הכל הוא נותן לנו להבין מעצמנו. זו דוגמה יפהפיה לדרוש שלם של רבי שמשון מאוסטרופולי, שקשור ממש לפורים ("ודבר בעתו מה טוב" – "ודבר" = ריב, היינו תיקון קליפת ריב, קליפת השכחה, על ידי יחוד יה, יחוד הענוה והשמחה, "שמחה לאיש [ענו, משה] במענה [גם מלשון ענוה] פיו", כמו שהוא כותב בפירוש).

ג. חמשה ספקות באמונה

כעת נגיע למה שהזכרנו, שיש חמשה ספקות ברישא דלא ידע ולא אתידע: בקבלה, כשלומדים את כתבי האריז"ל, יש פירושים עמוקים מהם הספקות ההם – הספקות הם ב"מעשה מרכבה", הרכב שם מה ושם בן בתוך רדל"א, ואין כאן המקום להאריך. לכל אחד מהספקות יש צירוף של שלש אותיות, שרומזים לאותה אפשרות של הרכב הרדל"א. אנחנו אוהבים יותר להסביר דברים לפי הנפש:

חמשה דורות ביחוס עמלק

כדי להבין טפה נתחיל עם מה שדובר הרבה פעמים, שמאברהם אבינו עד עמלק יש חמשה דורות. עמלק הוא נין ונכד של אברהם אבינו ושל יצחק אבינו. צריך לזכור מה שהוא עשה לנו, לא לשכוח, בשביל שנקיים את ה"תמחה את זֵכר [זֶכר] עמלק מתחת השמים [ר"ת 'ולכה זעמה ישראל', וכידוע הקשר של עמלק לבלעםלק. בלעם-בלק = מרדכי, אמ"ת 'ולכה זעמה ישראל' = אסתר, בסיס הסדרה המתחלה 'ולכה [61] זעמה [122 = 2 פעמים 61] ישראל [541]' = משיח] לא תשכח". הוא בן אדם מיוחס מאד – איך היחוס שלו? אברהם אבינו, יצחק אבינו, עשו, אליפז, עמלק – חמשה דורות. אם עמלק יוצא מאברהם ויצחק סימן שיש איזה גן שלו בשרש, גם באברהם וגם ביצחק, של עמלק.

מיהו עמלק כאן? הספק, הספקנות. כך אומר הבעל שם טוב – עמלק בגימטריא ספק. כשעושים את החשבון של כל חמשת הדורות האלה – אברהם-יצחק-עשו-אליפז-עמלק – מקבלים משהו פלאי, מהגימטריאות הכי פלאיות שישנן בתורה, רואים שסה"כ שוה חמש פעמים עמלק. פלאי פלאים. כלומר, הערך הממוצע – כולל אברהם ויצחק, בזכות הצירוף של אברהם ויצחק – הוא עמלק. יש פה חמשה דורות, אברהם-יצחק-עשו-אליפז-עמלק, ששוים עמלק-עמלק-עמלק-עמלק-עמלק, הכל עמלק, הכל ספק. יש כאן חמש פעמים ספק – חמשה ספקות, מושג שקיים במקום הכי גבוה, רדל"א.

בין אתאיסט לאגנוסטיקן

היות שיש כאן חמשה דורות, מאברהם עד עמלק עצמו, צריך לומר שכל ספק הוא בעצם הבירור של אותו דור. גם בתוך אברהם יש עמלק, גם בתוך יצחק, אבל העמלק של אברהם הוא בדיוק מה שאברהם בירר – מה שהוא עבד לברר את הספק-עמלק שבו. אותו דבר יצחק. שלשת הדורות האחרונים כבר שייכים לסט"א – אצלם הספק כבר מוצק, אבל יש את הצד השני של הספק. גם להם יש שני צדדים, כל ספק הוא או-או.

עמלק אינו אתאיסט, הוא אגנוסטי. אחד ההבדלים בין חנוכה לפורים – היוונים הכופרים היו אתאיסטים, אבל עמלק הוא ספקן, או שכן או שלא. מה הוא עושה עם הספקנות שלו? מקרר, "אשר קרך בדרך". מה יותר טוב – או מה יותר רע – אתאיסט או אגנוסטיקן? במחשבה ראשונה חושבים שאתאיסט יותר רע, אבל במחשבה שניה האגנוסטיקן, הספקן, יותר גרוע. כמו שכתוב בהרבה דברים כיוצא בזה, שמי שנמצא בקצה אחד יכול להתהפך בקלות לקצה השני – את האתאיסט אפשר להפוך בקלות למאמין – אבל הספקן הוא קליפה הרבה יותר קשה.

ספק עמלק בתכלית - "ואחריתו עדי אֹבד"

כמו שגם נסביר בהמשך, האתאיסט קשור ל"עומק ראשית", כמו חכמת יון, שעיקר הכפירה שלהם נובע מאי-אמונה בחידוש הבריאה, מה שנקרא קדמות העולם. לעומת זאת, הכפירה של עמלק, שהוא אגנוסטי, ספקן, בעיקר קשורה ל"עומק אחרית". יש לו גם קשר לראשית, כתוב עליו "ראשית גוים עמלק", אבל הסוף שלו הוא "ואחריתו עדי אֹבד". עכשיו אנחנו באחרית שלו. עיקר הקליפה, עיקר הכפירה של עמלק, הוא לגבי האחרית – ביאת משיח.

הוא ספקן, אפשר לומר שהוא מסופק בכל יג עיקרי האמונה, אבל עיקר הספק שלו – מה שהוא מטיל קרירות – הוא "אשר קרך בדרך". אדם יוצא לדרך, יש לו יעד, ועמלק מקרר – אני כלל לא בטוח שהיעד קיים. אולי כל ביאת משיח היא רק חזון כדי לחזק את האנשים הפשוטים, סיפור שמספרים לך כדי שתחזיק מעמד. כעת דברתי מפי עמלק. [פעם הרב אמר ש"אין שמחה כהתרת הספקות", שמותר להיות בספק.] כשנפרט את כל הספקות אפשר לשמוח מאד ולהתיר אותם. קודם אנחנו רוצים להגדיר אותם.

כמו שנסביר, עיקר הספק שמטיל עמלק הוא לגבי היעד, לגבי התכל'ס. האם בכלל יש תכל'ס? אם כן, אנחנו כבר מתחילים מהדור האחרון, הספק החמישי. כל חמישי הוא משיחי – הספק החמישי, שהוא עמלק בכבודו ובעצמו, הוא הספק המשיחי, האם יש תכלית לבריאה. אנחנו מאמינים שיש תכלית. מה התכלית? ביאת משיח וכו'. אבל כתוב ש"העתיד עדיין", שאין שום ידיעה לגבי העתיד, מה יהיה ומה לא יהיה – עמלק, הספק, אומר 'או שכן או שלא'. הוא נוטה לומר שלא, שזהו רק סיפור, סיפור סבתא – כל מה שמבטיחים לך שיהיה טוב. [האגנוסטיקן, בין לבין, בנפש נותר כמו אתאיסט, בלי כלום.] חלל (חלל נוטריקון חבל על הזמן).

ספק (דור) אברהם: בריאה

נחזור לאברהם: מה הספק שאברהם בא לברר? זהו בעצם הספק הראשון, שאמרנו קודם – אברהם בא לברר האם יש בורא לעולם. האם העולם נברא יש מאין, או שאולי לא, או שאולי השמש עשתה את העולם? כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" וחז"ל עצמם דורשים באברהם – אברהם רומז ללשון בריאה, וכל מה שאברהם חוקר בחיים הוא ענין הבריאה. גם הספר שהוא כתב, ספר יצירה, עוסק בבריאה.

יש ספק ראשון לגבי הבריאה יש מאין. אפילו בתוך הקדושה, היהדות, הענין גם לא פשוט. הרמב"ם במורה נבוכים לא בדיוק מאמין בבריאה תמידית, כמו שאנחנו מאמינים בפשיטות. אין כאן המקום להאריך בזה. אצלנו, ששייכים לדרך הבעל שם טוב, הדבר הכי פשוט הוא שה' מחדש-בורא את העולם יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע. אצל הרמב"ם לא פשוט. מה אצלו בריאת העולם? "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" לפני כמה אלפי שנים. מאז והלאה "עולם כמנהגו נוהג".

פשוט שכל מה שקשור לנושא הבריאה פשוט שהוא מקור הספק כמו שהוא נמצא אצל אברהם אבינו, שבא לברר-להתיר את הספק הזה, ו"אין שמחה כהתרת הספקות". הוא ראש כל המאמינים. לפי זה, אברהם, "ראש כל המאמינים", מאמין בפרט בבורא שברא את העולם, ולפי הבנתנו הכוונה שבורא את העולם יש מאין בכל רגע. זהו אברהם אבינו.

ספק (דור) יצחק: השגחה

מה הספק השני, שקשור לדור של יצחק אבינו? בשביל הספק השני יש שתי מלים – השגחה או הנהגה. כתוב בחסידות שההנהגה, הדרך בה ה' מנהיג את העולם, נסתרת מרוב האנשים. הצדיקים מרגישים את ההנהגה בה ה' מנהיג את העולם, ההשגחה של ה' על העולם, ויש צדיקים שאומרים – כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב עד סוף ימיו (ולא עד בכלל) – שאם ה' היה נותן לי להנהיג את העולם הייתי מנהיג אחרת. בסוף ימיו הוא חזר בו, ואמר – כעת אני רואה שהייתי מנהיג את העולם כמו ה'. על אדמו"ר הזקן כתוב שגם בצעירותו אמר כך – אני מבין איך ה' מנהיג את העולם בכל פרט ופרט והייתי מנהיג כמוהו.

גם כאן, בתוך הקדושה גופא יש ספק – האם ההשגחה היא פרטית או כללית? נחזור לרמב"ם, לפי פשט אין לדעתו השגחה פרטית על כל יצור ויצור. הבעל שם טוב אומר, וכך אנחנו מאמינים, שיש השגחה פרטית על כל פרט בבריאה. אבל יש מי שאומר שבכלל "עזב הוי' את הארץ" – זהו עמלק בדור השני. הוא אומר – גם אם אני מודה לך שיש בורא לעולם, הוא כבר עזב (אולי השתעמם לו...), הוא (כבר) לא מנהיג את העולם, אין השגחה.

יצחק – חי עם הסבות

איך אני יודע שיצחק אבינו קשור לאמונה בהנהגה והשגחה? יש ווארט בסגנון-לשון החסידות – 'לחיות עם סבות'. מי שמאמין שה' מנהיג את העולם, שיש השגחה פרטית על כל דבר, ובכלל השגחה – יותר ויותר מרגיש שכל מה שקורה מסביב הוא סבה מן השמים. הוא מקבל הכל, חי עם הסבות, זורם עם הסבות, כי בשבילו הסבות הן גילוי אלקות.

מי מבין האבות הכי חי עם סבות, עם הנהגת ה', עם השגחה פרטית? דוגמה אחת, חשובה ביותר – אולי הכי חשובה. היא כאשר יצחק רוצה לברך את עשו ובסוף מברך את יעקב, וכאשר מתגלה לו מה קרה הוא אומר "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא ואֹכל מכל בטרם תבוא ואברכהו – גם ברוך יהיה". בכלל, קצת פלא, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" – למה הוא לא בדק קצת יותר? בסדר, הוא לא רואה, אבל הוא איש פקח. הוא שומע, יש לו "טביעות עינא דקלא", והוא מכיר שזהו הקול של יעקב. הוא ממשש את הידים והוא שעיר כמו עשו. אין לו מספיק שכל לדעת את ההבדל בין הקול והידים, שעל ידים אפשר לשים עור שעיר, כמו שרבקה שמה לו – לא הוכחה בכלל – אבל קול, היכר ב"בטביעות עינא דקלא", הוא הרבה יותר הוכחה לזהות העומד מולו. למה הוא סומך על ה"ידים ידי עשו" ברגע ש"הקל קול יעקב"?! איזה מין טיפוס הוא יצחק אבינו? יצחק אבינו הוא אחד שהולך עם הסבות. כך החל מעקדת יצחק – הולכים לשחוט אותי? טוב, בסדר, זו סבה מן השמים. סבה היא המלה של ר' אשר – חי עם סבות.

כמו שאמרנו קודם, ההשגחה מצד עצמה היא נסתרת – לכן הענין שייך לגבורה, צמצום – אבל הצדיק שמאד קשור להשגחה-ההנהגה מגלה אותה, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. גם אצל אברהם כתוב שהוא גלה שיש מנהיג לבירה זו – כבר מתחיל להיות שלב ב', אחרי שיש בכלל בורא עולם. להרגיש ולחיות עם ההנהגה, לברר את הספק השני – ספק בכל מה שקשור להשגחה. כדי לקצר וגם לזכור טוב נרצה לתת שם לכל אחד מהספקות. הספק הראשון הוא בריאה והספק השני הוא השגחה או הנהגה.

ספק עשו: בחירה

שני כיווני הבחירה – בחירה חפשית ובחירת ה' בישראל

מה הספק השלישי? הוא כבר הדור של יעקב אבינו, הדור של עשו. הספק השלישי, של דור יעקב אבינו ועשו הרשע, הוא על בחירה. בחירה היא בשני כיוונים:

כיוון אחד – האם יש לי בחירה חפשית? העובדה שיש בורא עולם ויש השגחה עדיין לא אומרת שיש בחירה. אדרבא, אם יש יותר מדי השגחה נדמה שה' יודע הכל, גוזר את הכל, ואין בחירה. לכן, אחרי שאני בטוח שיש פה השגחה מוחלטת על כל צעד וצעד, על כל שעל, באה לי עוד בעיה, עוד ספק – עם כל ההנהגה הזו, האם יש בכלל בחירה? הבעיה של הרמב"ם – "משה מלגאו ויעקב מלבר".

אבל בחירה היא גם בכיוון ההפוך, שה' בוחר, עד כדי כך שכתוב בחסידות שהעובדה שיש לי – לעם ישראל – בחירה חפשית היא בגלל הבחירה החפשית שיש לה'. אני דומה לו ומקבל את כח הבחירה החפשית שלי מהבחירה החפשית של ה'. מה הבחירה של ה'? הוא בוחר – "ואֹהב את יעקב. ואת עשו שנאתי". הוא בוחר בעם ישראל, העם הנבחר.

סוגית הבחירה – יעקב ועשו

מתי מתחילה הבחירה של ה' בעם? היא מתחילה כבר מאברהם, אבל העיקר הוא "יעקב בחר לו יה", פסוק מפורש שאומרים כל בקר בתפלה. ה' בוחר ביעקב ויעקב מסמל את הבחירה החפשית של היהודי. יעקב הוא גם הראשון שלכתחילה מתחתן 'עם בחירת לבו'. יצחק מתחתן עם בת גילו, שהוא גם אוהב אותה מאד מאד, אבל איך היא הגיעה אליו? הוא מרים עינים והנה היא באה. יש לו הרבה מה לומר כאן? לא, רק להביא אותה לאהל – בהשגחה. מה כתוב על השידוך של יצחק אבינו? "מהוי' יצא הדבר", המקור בתורה של השגחה פרטית. הוא מקבל אותה 'פטה קומפלי'. יעקב לא ככה, יעקב אצלו יש אהבה ממבט ראשון, הוא בוחר בה. אחר כך מרמים אותו, אבל הוא מתעקש ובסוף מקבל את בחירת לבו.

לאידך, למי קשה עם בחירה? לעשו הכי קשה עם בחירה, כי ה' בוחר ביעקב ושונא את עשו. מי שרוצה לבטל את הבחירה – בשני הכיוונים שלה – הוא עשו. עשו בקליפה הוא דטרמיניסט, פטליסט – הוא לא רוצה להכיר בכח הבחירה בכלל, לא הבחירה שלו ולא הבחירה של ה', עד כמה שהוא מאמין בה'.

עוד פעם, ספק ראשון הוא בריאה, ספק שני השגחה, ספק שלישי הוא בחירה. [למה שני הראשונים עוד בקדושה והשלישי בקליפה?] כנראה שמהבחירה והלאה הפן הלא-טוב מקבל יתר תוקף, נעשה עיקר כובד המשקל.

ספק אליפז: תגמול

הויכוח עם איוב – היתכן "צדיק ורע לו"?

מה בדור הבא, הדור של אליפז? הזכירו קודם עוד נושא שאפשר להסתפק לגביו – ספק בתגמול, ספק לגבי שכר ועונש. איך אני יודע שאליפז קשור לתגמול? מאיפה אני מכיר את הדמות הזו? בתנ"ך יש פרקים שלמים שהוא אומר – הוא הרֵע העיקרי מבין רעי איוב, אליפז התימני. זהו אליפז אבי עמלק, לפי חז"ל. מה שם הויכוח? כל הויכוח של ספר איוב הוא סביב הספק של "צדיק ורע לו" ו"רשע וטוב לו". כמובן, לא אותו דבר כמו השגחה – השגחה אומרת שה' יודע מה שהוא עושה, עושה בדווקא, בכוונה. אבל תגמול צדק הוא בעיה בפני עצמה, במיוחד אם לנגד עיני נראה מוכחש – אני רואה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, בעיה גדולה. כאן אפשר להבין מאד טוב מה שאמרנו הרגע, שככל שמתקדמים כובד המשקל הוא יותר ויותר על הפן השלילי של הספק, הרע, הצד הלא-מאמין.

בכל אופן, מה אליפז מנסה להוכיח לאיוב? לכאורה הוא לא כופר בשכר ועונש. אפשר אפילו לחשוב ההיפך – אליפז מאמין, אבל הוא מאמין באמונה ילדותית. מה הוא אומר לאיוב, בסך הכל בדומה לשאר הרעים? מה הוא מתווכח עם איוב? איוב אומר 'אני צדיק ורע לו' – קורא תגר על ההשגחה, על אי-הצדק והתגמול. אומרים לו הרעים, החל מאליפז, שאם אתה מתייסר סימן שמגיע לך. זו השורה התחתונה. כלומר, ה' הוא בסדר, הקב"ה בסדר – יש לך רע? אין כזה דבר צדיק ורע לו! אם רע לך סימן שאתה רשע!

אם כן, הספק הזה מתחיל להיות מאד מורכב, הפוך על הפוך. הוא כל כך מאמין בשכר ועונש, שה' פועל בצדק, שאם רע לך – סימן שאתה רשע. זה היפך האמונה, היפך האמונה בתגמול. כתוב בפרקי אבות "אין בידינו לא משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים", ואדמו"ר הזקן מסביר שכך דווקא בזמן הגלות. מהו זמן הגלות? זמן ההסתרה. כל עוד ש"אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה" – פסוק בפרק ע"ד בתהלים – לא מבינים את הדבר הזה.

הבנת התגמול – עולם הזה ועולם הבא (או סוד הגלגול)

איך הפשטנים, כמו רש"י, מסבירים בכל מקום למה באמת יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מהי האמונה המבוררת שלנו בסוד התגמול, המשפט-צדק של ה'? כאן נבין את הכפירה של אליפז. התורה – החל מהגמרא, ובמיוחד הפשטנים כמו רש"י – אומרת בכל מקום כזה שאם ה' עושה רע לצדיק המטרה היא לשלם בעולם הזה על מעט העבירות שיש לו. הרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לכל אחד יש קצת חטאים, ורוצים לפרוע ממנו את חטאיו בעולם הזה כדי שיקבל שכר שלם בעולם הבא. אותו דבר ב"רשע וטוב לו" – אין רשע בלי מצוות, "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון", ויש אחד שה' משלם לו על כל הטוב בעולם הזה כדי שבעולם הבא יקבל את העונש המגיע לו.

הסברא הזו, שאמרנו כרגע, היא לכאורה שכל פשוט מאד. למה אליפז ושאר רעי איוב לא יודעים אותה? כמו הסיפור של הרבי הקודם עם החוקר: החוקר מוציא אקדח, שם אותו בפנים שלו, והרבי "לא קם ולא זע", כמו שכתוב על מרדכי היהודי, לא התפעל בכלל. החוקר מאד התפעל – אתה לא מתרגש מזה?! הרבי אמר לו – אתה, שיש לך רק עולם אחד ושני כחות, שני אלוה, פוחד מהצעצוע הזה; אני, שיש לי אלוק אחד ושני עולמות, אינני פוחד מהצעצוע הזה. מה יוצא מכל זה לגבי הספק הרביעי? שזהו ספק האם בכלל קיימים שני עולמות (של אלוה אחד). כל הספקות הקודמים – בריאת העולם, השגחה, בחירה חפשית – לא קשורים בכלל, לא צריכים בשבילם שני עולמות. בשביל הדבר הרביעי צריכים שני עולמות.

לרמב"ן על ספר איוב יש דרך אחרת. הוא אומר שכל יסורי איוב אינם כדי לנקות את קצת העבירות, אלא שסוד ספר איוב הוא סוד הגלגול. לפי פירושו אליפז ורעיו, וגם איוב, כולם לקויים – לא מעמיקים להשכיל בסוד הגלגול. כלומר, להבין שהחיים האלה הם רק פרק אחד, מה שנקרא 'קטע קטן מהסרט הגדול' של הנשמה מאז אדם הראשון ועד משיח. אם אתה לא מבין את כל הדרך מאדם הראשון עד משיח אתה לא יכול להבין מה קורה עם האדם בעולם הזה. שוב, זו עוד דרך לגבי כל ספר איוב. לפי זה הבעיה של אליפז והרֵעים היא שאין להם את השארת הנשמה, כולל את סוד גלגולי נשמות.

שוב, כל הספק הזה הוא ספק שאנחנו קוראים לו ספק התגמול.

ספק עמלק: תכלית

מה הספק האחרון, החמישי, שהוא עמלק בעצמו, "אשר קרך בדרך"? מה שאמרנו בהתחלה. הספק החמישי, האחרון, הוא ספק בכך שיש תכלית לעולם הזה. אפשר לפתור בעיות של העולם הזה בכך שנניח שיש עולם הבא – עולם הבא טוב בשביל להתנחם על מה שקורה בעולם הזה. אבל עכשיו יש לי עוד שאלה – אני לא רוצה רק להתנחם על מה שקורה אתי בעולם הזה, תוך כדי שאני מאמין שיש עולם הבא שמחכה לי. אני רוצה לדעת האם יש תכלית לעולם הזה! בא עמלק ואומר – כנראה שלא. לא בטוח, אבל יותר מסתבר לי שלא, שכל מה שספרו לך הוא באבע-מעשה'ס. זהו ספק לגבי התכלית, לגבי משיח.

ד. "אין משיח לישראל"

דעת רבי הילל: "אין משיח לישראל"

אמרנו קודם דבר מאד עמוק – אמרנו לגבי שני הספקות הראשונים, אבל נכון גם בספקות הבאים – שגם בתוך הקדושה הספק קיים. אנחנו רוצים בעיקר להדגיש את הספק האחרון, של עמלק בעצמו – הספק של התכלית, "ואחריתו עדי אֹבד". יש דעה בחז"ל – הדעה של רבי הילל (לא הלל הזקן, אלא חכם אחר שנקרא רבי הילל) – שאומר "אין משיח לישראל". למה הוא אומר כזה דבר? הוא מנמק את עצמו ואומר "שכבר אכלוהו בימי חזקיה" – חזקיה היה משיח, סנחריב היה גוג ומגוג, וכבר אכלו את המשיח, אין יותר משיח.

רבי הילל הוא לא כופר, חס ושלום, הגם שרב יוסף מבקר אותו חריף. לא ברור מתי חי רבי הילל זה – או שחי בדור של רב יוסף, לכן רב יוסף מבקר אותו, או, לפי דעה אחת, הוא חי בדור של רבי, רבינו הקדוש (יש מי שאומר שהוא גם צאצא שלו – יש לגביו כמה דעות). בכל אופן, בא רב יוסף ואומר "שרא ליה מריה לרבי הילל" – שה' יסלח לרבי הילל. מכאן יש כאלה שרוצים לפרש שהוא מחזיק שרבי הילל אמר דברי אפיקורסות, דברי כפירה. לפי הרמב"ם זו ודאי בעיה גדולה, כנגד העיקר ה-יב של הרמב"ם – ככה נשמע על פניו. אבל מסבירים האחרונים[ג] שלא זו הכוונה. רב יוסף אומר בש"ס "שרא ליה מריה" נגד גניבא, גם שם חכם, שסתם אומר הלכה שאינו מסכים לה – הלכה פשוטה שלא נאריך בה כרגע. כלומר, מהביטוי "שרא ליה מריה" אין שום הוכחה שמדובר במשהו חמור שהוא כפירה בעיקר – זהו הסגנון של רב יוסף, שכאשר חולק על מישהו אומר "שרא ליה מריה".

מאד מתאים שרב יוסף יאמר "שרא ליה מריה" על מה שלכאורה נגד אמונה במשיח, כי רב יוסף שוה משיח. אם מישהו בא ואומר "אין משיח לישראל" זה כמו שיאמר 'אין רב יוסף לישראל', אז מאד מתאים שרב יוסף יאמר "שרא ליה מריה" – 'אני קיים, אל תשכח ממני, אני פה'. [רב יוסף אומר "לא תתני... דאיכא אנא".] כן, יש כמה חכמים שאמרו כך על מדות שונות. הוא זה שאמר "ייתי ואחמיניה ואיתיב בטולא דכופתיה דחמריה", לא "בצל שדי" אלא בצל גללי חמורו של משיח. בכל אופן, אם מחלוקת זו כתובה בגמרא צריך להתעמק בה.

"אין מזל לישראל"

יש שני מאמרי חז"ל על אותו משקל – "אין... לישראל". בשניהם המשהו מתחיל ב-מ – רק שנים כאלה בכל חז"ל – "אין מזל לישראל" ו"אין משיח לישראל". כנראה הא בהא תליא. אנו מדמים זאת ל"אין מזל לישראל", שהבעל שם טוב מפרש "אַיִן מזל לישראל".

רוב החכמים מסכימים ש"אין מזל לישראל", אבל לא כולם. זו סוגיא במסכת שבת, בה חמשה חכמים אומרים ש"אין מזל לישראל". הראשון, לפי סדר הגמרא, הוא רבי יוחנן – בגימטריא פורים – ואחריו רב ושמואל. כל השלשה באותו דור מסכימים, אבל חולקים על חכמים אחרים שאומרים שיש מזל לישראל. רבי יוחנן אומר שאין מזל לישראל, רב אומר שאין מזל לישראל, שמואל אומר שאין מזל לישראל.

אחרי שלשת אלה, בני אותו דור, הגמרא מביאה את החכם הרביעי – רבי עקיבא, הוא כבר תנא. אנחנו צריכים להבין שהמקור של "אין מזל לישראל" הוא רבי עקיבא. מה מקורו? הוא יוצא מעשו. יצחק אוהב את עשו "כי ציד בפיו" – יש בפיו נשמות יקרות מאד, רבי עקיבא ורבי מאיר. רבי מאיר הוא משיח בכלל. כל ה"אין מזל לישראל" מתחיל (להתגלות) מרבי עקיבא.

לפי סדר הגמרא החמישי – כנראה הם גם איזה בירור של חמשה ספקות – הוא רבי נחמן בר יצחק.

ה"אין מזל לישראל" של רבי נחמן בר יצחק

קצת פלא, כי מאות פעמים בש"ס מופיע רב נחמן בר יצחק – בכינוי רב – אבל יש שבע פעמים בבבלי שכתוב רבי נחמן בר יצחק. "כל רבי מארץ ישראל". לא ראיתי מי שמסביר זאת – מסתמא מישהו מתייחס. כאן אחד המקומות שכתוב רבי נחמן בר יצחק. חשבתי שכתוב במקום אחד שהוא נקרא מ"חסידי בבל". יש שיחה של הרבי הרש"ב בתורת שלום שהגדר של חסיד הוא לא סתם חסד אלא חסד עם בטול – ה-י של חסיד היא מה שיורד מחכמה לתוך החסד. הרי חסד הוא ענף של החכמה והחכמה היא בטול. מי שהוא איש חסד עם בטול, עם י, הוא חסיד. היות שרב נחמן בר יצחק נקרא "חסידי בבל" מגיעה לו י, כאילו שהוא מארץ ישראל. לא רק כאן, בסוגיא זו, אלא בעוד כמה מקומות – שבעה מקומות בהם כתוב רבי נחמן בר יצחק, בניגוד למאות פעמים רב נחמן בר יצחק. מה חשוב לנו? לדעת לעשות את הגימטריא של השמות: רבי יוחנן רב שמואל רבי עקיבא רבי נחמן בר יצחק = 2080 = 10 פעמים יצחק ("הכל הולך אחר החיתום")! יש כאן 10 תבות, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = יצחק. 2080 הוא המשולש של 64, דין, מדתו של יצחק. הערך הממוצע של חמשת השמות הוא 416 (יצחק יצחק) = הלל שמאי. אם היה כתוב רב נחמן בר יצחק אז חמשת השמות היו עולים 2070 = 10 פעמים אור (אין סוף כו'), היהלום של מה. הר"ת = 1242 = 6 פעמים (6 צירופי) אור בעוד האוס"ת = 828, 4 פעמים אור (סוד חלוקת האות י לשתי אותיות המילוי שלה – י-וד).

בכל אופן, הוא החמישי, האחרון. אצל כל אחד יש סיפור. מה הסיפור שלו? לפני שהוא נולד הכלדאי – החוזים בכוכבים – אמרו לאמא שלו 'דעי שהבן שיוולד לך יהיה גנב'. היא נורא פחדה, לקחה ללב. מה היא עשתה? מהרגע שהוא נולד היא הקפידה לשים עליו כפה ("דתיהוו עלך אימתא דשמיא"). סימן שכפה היא סגולה לא להיות גנב, נראה אם הסגולה הזו מתקיימת... מקור בגמרא. לא כולם אז הלכו עם כפה, משהו מיוחד. כפה היא סגולה שגם אם יש לך מזל להיות גנב – היא שומרת עליך. אחר כך, מאז שהיה ילד קטן, אמרה לו כל יום שיתפלל לה' שישמור אותו מהיצר הרע שלו. היא לא אמרה לו מה היצר הרע שלו, אלא רק אמרה לו שכל יום יתפלל לה' שישמור אותו מיצרו הרע. כך הוא גדל להיות גדול בישראל, מחסידי בבל, חסיד ממש. אבל פעם אחת הוא ישב בפרדס לא שלו והתעמק בלימוד התורה ונפלה לו הכפה בהפתעה ופתאום בא לו יצר הרע מאד חזק – היה שם איזה פרי טעים, בשל, ומתוך יצר הרע הוא קפץ ונגס בפרי.

בכל אופן, רוצים ללמוד ממנו ש"אין מזל לישראל" – איך לומדים מהספור הזה? שעל ידי תפלה ושמירה ראויה, כפי שהתורה אומרת, האדם נצל מהמזל שלו. כלומר, יש לו כח להתגבר ולהטות את המזל. זהו הסיפור האחרון בגמרא של "אין מזל לישראל".

"אַיִן משיח לישראל"

איך הבעל שם טוב מפרש? שהאַיִן הוא המזל לישראל – האין האלקי הוא המזל לישראל. נחזור כעת ל"אין משיח לישראל". קודם כל, מי אומר זאת? קוראים לו רבי הלל. מי הראשון שאומר "אין מזל לישראל"? רבי עקיבא. רבי הלל ועוד רבי עקיבא שוה פעמיים רבי יוחנן (= פורים כנ"ל), הוא הממוצע, הראשון בגמרא שנזכרת דעתו "אין מזל לישראל".

על דרך פירוש הבעש"ט נאמר שהמשיח הוא אחד שהוא אַיִן. כמו שבפרשת תצוה, שקראנו בתורה בשבת האחרונה, פרשת זכור – קשור למחית עמלק, סוד הציץ – אין את השם של משה רבינו, כי משה רבינו חוזר לשרש שלו, הוא אין, לכן שמו לא מופיע, לקיים את הפסוק שאמר על עצמו "מחני נא מספרך". בפרשת תצוה, שלפני פורים, משה הוא אין, אַיִן. "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – כמו שמשה הוא אין ככה משיח הוא אין.

אם כן, יש כבר פירוש טוב ל"אין משיח לישראל" – הוא המזל שלנו, הוא האין. הוא כל כך בטל כדי לחבר את ה' ועם ישראל. משיח הוא באמצע, הממוצע המחבר בין הקב"ה ועם ישראל – אבל כדי לחבר אותם הוא צריך להיות אין. הוא כמו חוט בין העליון והתחתון, ומה הוא עושה? הוא מושך עצמו הצדה, וככל שהוא זז הצדה הנקודה העליונה והתחתונה מתקרבות, וכשהוא יוצא מן התמונה לגמרי, נעלם מהאופק, הן מתחברות להיות אחד ממש. זהו פירוש אחד, לפי דרך הבעל שם טוב, ל"אין משיח לישראל".

פרצוף פירושי "אין משיח לישראל"

אנחנו רוצים לפתוח את הספרים הקדושים ולראות פרצוף שלם של עשרה פירושים חיוביים של "אין משיח לישראל" – הכל בשביל לתקן את הספק החמישי, הספק של עמלק. הוא אומר "אין משיח לישראל" במובן שאין יעוד ואין יעד בכלל, הכל באבע-מעשה'ס. חלילה וחס, רבי הלל לא התכוון ככה – הוא התכוון משהו אחר. הפירושים האלה, שלקוחים מתוך הספרים הקדושים... [נפל החשמל.]

נגנו "פורים פורים פורים לנו", "ויהי בימי אחשורוש".

כתר: ה' עצמו יגאל אותנו

יש חשמל, "עתים חשות עתים ממללות", אז אפשר לדבר. לחיים לחיים. איך רש"י מפרש את דברי רבי הלל בגמרא ש"אין משיח לישראל"?

אין להם משיח לישראל – אלא הקדוש ברוך הוא ימלוך בעצמו ויגאלם.

רש"י כותב שלדעת רבי הלל הקב"ה בכבודו ובעצמו יגאל אותנו, הוא יהיה לנו מלך, בלי שליח. המשיח הוא שליח של הקב"ה לגאול את עם ישראל וגם לגלות את ה"תורה חדשה מאתי תצא". אומר רש"י שלדעה זו של "אין משיח לישראל" (בגמרא משפט זה מופיע פעמיים, פעם ראשונה "אין משיח לישראל" ופעם שניה בתוספת "להם", "אין להם משיח לישראל") שכבר לא צריך שליח, שה' כבר יעשה זאת בעצמו. קודם כל, קשור למה שהרבי תמיד היה דורש ש-שליח עם י כחות הנפש שוה משיח – יש קשר בין שליח למשיח, חוץ מהפשט.

פירוש רש"י קשור גם לגמרא בריש פרק שני של קידושין – שאף על פי ש"שלוחו של אדם כמותו", ומוסיף אדמו"ר הזקן בשו"ע ש"כמותו ממש", בכל אופן "מצוה בו יותר מבשלוחו", במיוחד בקידושי אשה. מהי הגאולה? הקב"ה מקדש אותנו, מקדש את כנסת ישראל. אפשר לקדש אותנו על ידי שליח, מלך המשיח, אבל דווקא על קידושין כתוב "מצוה בו יותר מבשלוחו". מצוה שהקב"ה עצמו יקדש אותנו, אף על פי ש"שלוחו של אדם" – אדם העליון – "כמותו ממש". אפשר אפילו לדרוש שכל זמן שהקב"ה נחשב "אדם העליון" מתאים שאותו אדם ימנה שליח, אבל יש בחינה בקב"ה שהוא "לא אדם" – קשור למלחמת עמלק, כפי שקראנו בהפטרת פרשת זכור, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ה"נצח ישראל" של פורים הוא "לא אדם" – ואצלו ודאי "מצוה בו יותר מבשלוחו", לא מתאים שליח. שליחות הוא מושג, ענין, של אדם, ענין אנושי – אדם ממנה שליח, אבל מי שהוא "לא אדם" גם לא ממנה שליח, אלא מקיים "מצוה בו".

את הפירוש של רש"י נשים בכתר, הכי גבוה – שלא צריך משיח. רש"י מפרש לפי פשט, ש"אין משיח לישראל" כי באמת לא צריך – הקב"ה יגאל אותנו בעצמו.

דיקנא: "אַיִן משיח לישראל"

הפירוש שאמרנו קודם, על דרך הבעש"ט, ש"אין משיח לישראל" – יותר גבוה או יותר נמוך מפירוש רש"י? טפה יותר נמוך, כי מדובר במשיח בתור אַיִן – היות שהוא אין הוא באמת מצליח לחבר את החתן והכלה לגמרי, אבל בכל אופן הוא מתווך ביניהם (סוד התך הנ"ל, שלאחר תיווכו בין מרדכי לאסתר נעלם מן המגלה).

אם הפירוש של רש"י הוא כתר עליון ממש, מהו הפירוש של הבעל שם טוב? "אין מזל לישראל" הוא סוד הדיקנא דאריך, "נֹצר חסד לאלפים", וגם כאן הפירוש של רש"י הוא כתר עצמו אבל ה"אַיִן משיח לישראל", על דרך "אַיִן מזל לישראל", הוא סוד הדיקנא קדישא, סוד יג מדות הרחמים של ה' המתלבשות בנשמת משיח בסוד "כי מרחמם ינהגם" (בשביל לרחם באמת צריך להיות בבחינת אין).

יש גם מי שמפרש[ד] שהמשיח מצד מהותו אינו תלוי בזכויות של עם ישראל, אך מכיון שבפועל – מימי חזקיהו ואילך – המשיח בא בזכות התשובה והמעשים הטובים של ישראל, ולא מכח עצמו, הוא מרגיש שהוא בבחינת אַיִן. הפירוש הראשון של "אין משיח לישראל" – בה המשיח מתאיין לחלוטין – שייך יחסית למזל העליון שבדיקנא, "נֹצר חסד לאלפים" (כנ"ל). לעומתו, פירוש זה – של חווית האין ש'ממעטת' את המשיח – הוא בבחינת "מזל תחתון", מזל "ונקה", שבדיקנא (שהוא שרש אור הבינה, ראשית ה'יש', בה נראה פירוש ממש הפוך – כאשר ה'אין' של משיח הבא בזכות תשובה ומעשים טובים הופך להיות ה'יש' של ענינו של משיח – ודוק).

חכמה: "אין צריכין ישראל לתלמודו של משיח"

מה יהיה בחכמה? בחכמה יש פירוש[ה] לפי מאמר חז"ל במדרש, מאמר לא כל כך ידוע – מאמר מאד חזק, שגם דומה לרבי הלל, כך שאינו "יחידאה" – ש"אין צריכין ישראל לתלמודו של משיח, שנאמר 'אליו גוים ידרושו'". מאמר חז"ל שישראל לא צריכים את התלמוד, את התורה, של מלך המשיח. מי כן צריך? לפי מאמר זה אכן צריך משיח, אבל מי צריך אותו? מי צריך את התלמוד שלו? הגוים, שנאמר "אליו [אל המשיח] גוים ידרֹשו".

מוסבר בספרים שמשיח יגייר את כל אומות העולם וילמד אותן תורה, מה שאנחנו קוראים "המהפכה הרביעית". שואלים המפרשים שהרי "אין מקבלים גרים לימות המשיח", ומתרצים שכך נאמר רק אם לא יודעים את הכוונה הפנימית שלהם, ויתכן מאד שהם רוצים להתגייר בגלל גדולת ישראל, או כמו שכתוב במגלת אסתר "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". לא מקבלים מי שרוצה להתגייר מתוך פחד פיזי או מתוך גדולה, אבל משיח, שיש לו רוח הקדש, ידע אם כוונת הגוי שרוצה להתגייר היא אמתית וכנה, ואם הכוונה כנה – כפי שרק מלך המשיח יודע (שהרי הוא "מורח ודאין") – הוא כן יגייר את הגוים שינהרו אליו גיור כהלכה. ככה כתוב באחרונים, שכל מה ש"אין מקבלים גרים לימות המשיח" הוא רק כאשר לא ברור מה הכוונה של הגר, או שאנחנו יודעים שכוונתו לא ראויה. אבל מלך המשיח ילמד את כולם תורה, "אליו גוים ידרושו", ויגייר את כולם. זה משיח!

אז מה פירוש "אין משיח לישראל"? "לישראל", פשוטו כמשמעו. מה שרבי הלל התכוון כשאמר "אין משיח לישראל" הוא שישראל לא צריכים משיח, ישראל יסתדרו, אבל הגוים צריכים משיח. פירוש יפהפה, חלק. "אין צריכים ישראל לתלמודו של משיח, שנאמר 'אליו גוים ידרושו" – בא לקיים את המהפכה הרביעית.

הפירוש הזה שייך לחכמה, לתורה – התורה של מלך המשיח, "אורייתא מחכמה נפקת". יש לו תורה, אבל היא בשביל אומות העולם.

בינה: אין משיח התלוי בתשובה

מה הפירוש של הבינה? כמו שחכמה היא תורה, מה הדבר המקביל בבינה? כמו המצוות התמידיות לעתיד לבוא – המצוה התמידית של החכמה היא "והגית בו יומם ולילה" כפשוטו והמצוה התמידית של הבינה היא "כל ימיו בתשובה". תשובה היא בינה בכל ספר הזהר. יש פירוש אחד[ו] שמסביר ש"אין משיח לישראל" הכוונה שאין את אותו משיח עליו כתוב "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אינן נגאלין" – מאמר שאדמו"ר הזקן מביא כמה פעמים להלכה, שצריך לעשות תשובה. או שתהיה תשובה מרצון, או שהקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן – שבזכות המן נעשה תשובה, "הרע כסא לטוב" – אבל סוף כל סוף צריך לעשות תשובה ואז משיח יבוא.

לפי זה, מה פירוש "אין משיח לישראל"? אם אף פעם לא נעשה תשובה משיח לא יבוא? הגאולה לא תבוא?! הגאולה תבוא גם אם לא נעשה תשובה, כדעת רבי יהושע בגמרא ש"חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו" – הגאולה תבוא בצורה אחרת, בלי תשובה בכלל. לפי פירוש זה הכוונה "אין משיח [של תשובה] לישראל". משיח סתם הוא משיח של תשובה – תוצאה של תשובה, תגובה אלקית לתשובה שלנו, אנחנו עושים תשובה וה' מביא משיח. אבל מה אם לא עושים תשובה? "אין נגאלין" בגאולה של תשובה, אבל לא נכון לומר שלא נגאלים בכלל. יש "בעתה" – "אחישנה" לא. לפי זה, כל תשובה היא בחינה של "אחישנה", אבל "בעתה" תהיה גאולה – לא נקרא משיח אלא משהו אחר.

זהו פירוש של תשובה וממילא הוא כנגד הבינה.

דעת: משיח אינו עיקר בתורה

התורה אינה עומדת על הגאולה

כעת נגיע לפירוש שכנגד הדעת, לפי תשובה חשובה מאד של החתם סופר[ז], שיש כאלה שאומרים שהוא הפוסק האחרון בעם ישראל שמקובל על כל העדות, על כל עם ישראל. בצעירותו, כשעדיין היה בפרנקפורט, הוא כתב תשובה למי ששאל אותו לגבי עיקרי האמונה. שם הוא כותב מאד חזק שהוא חולק על הרמב"ם בכך שלפי הרמב"ם האמונה בביאת המשיח היא עיקר באמונת ישראל, אחד מ-יג העיקרים, ואומר שצריך לחלק בין עיקר באמונה לבין כל דבר שמי שלא מאמין בו הוא כופר בתורה. הוא אומר שאין הכי נמי – מי שלא מאמין במשיח הוא כופר בתורה, אבל לא צריך לקרוא לאמונה בביאת המשיח אחד מעיקרי האמונה, מה פתאום?! הוא אומר שעיקר הוא כמו יסוד של בנין, שאם אתה משמיט אותו כל הבנין נופל.

משהו מאד חזק: הקב"ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, לולא מה שכתוב בתורה. אם הקב"ה היה מחליט לגרש אותנו מארץ ישראל בשל חטאינו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו" לעולם ועד – ח"ו – לא היינו חייבים בתורה ומצוות מתוך יראה ושמחה?! לא שייך אחד לשני, כך הוא מסביר. גם ללא גאולה – כל התורה קיימת. התשובה הזו מאד חשובה בשביל מה שנקרא ראש ציוני – הוא אומר שהתורה לא תלויה בגאולה, לא עומדת על הגאולה. וממילא, היות שהתורה לא עומדת על הגאולה, הגאולה אינה עיקר באמונה. אבל היות שכתוב בתורה שה' יגאל אותנו, שיבוא משיח, מי שכופר בזה כופר בתורה – זה משהו אחר. מאד כדאי לקרוא את התשובה הזו.

מה היא אומרת לעניננו? אנחנו אומרים שזו הדעת – "אם אין דעת הבדלה מנין". כדי להבין את החילוק שלו – בין עיקר בתורה למה שכתוב בתורה וצריך להאמין בו – נדרשת דעת, זהו בירור של דעת. לפי זה הפירוש של "אין משיח לישראל" היינו שאינו עיקר בדת. יוצא מזה משהו מדהים – רבי הלל, גם אם אינו יחיד הוא מעט, רוב החכמים לא סוברים כמוהו, אבל לפי פירוש זה החתם סופר סובר כמוהו. הוא אומר ש"אין משיח לישראל" הכוונה לא לחשוב שמשיח הוא עיקר בדת. אני חייב להאמין בו, כי כתוב בתורה (ולהאמין בתורה כן עיקר בדת), וחייב גם להתגעגע שיבוא היום – כמו שהרבי אומר – אבל לקבוע שבלי גאולה אין תורה? אדרבא! הוא הראשון שממש מתנגד לתלות. צריך להיות יהודי ירא ושלם בכל מצב, מה שלא יהיה. עוד פעם, זהו "אין משיח לישראל" בדעת – לדעת להבחין בין עיקר בפני עצמו לבין עיקר להאמין בכל מה שכתוב בתורה.

האם הרבי יסכים לתשובת החתם סופר?

לפני שנלך הלאה, לחסד, נתבונן: מה שאמרנו בשם החתם סופר הוא באמת עיקר – עיקר בהשקפה. צריך קודם לשאול – הרבי מסכים איתו או לא? הרבי אומר שבכל מה שעושים עכשיו, בדור של הגאולה – אנחנו דור אחרון לגלות ודור ראשון של גאולה – צריך לכוון לגאולה. כמו שיש "לשם יחוד" לפני כל מצוה – "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – אנחנו גם מכוונים להגיע לתכלית, מה שעמלק כופר בו, לעשות דירה בתחתונים ושיבוא משיח ויגלה תורה חדשה, ש"תורת עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח". כל מה שעושים מכוון למשיח, ובכל אופן אני חושב שאינו חולק על החתם סופר.

[החת"ס הקשה על הרמב"ם, והרבי בטח מחזיק מהרמב"ם.] הרבי לא מאמין ב'עיקרים'. כל התשובה הזו מתחילה מכך שלפי הרמב"ם יש יג עיקרים, לפי ר"י אלבו בספר העיקרים יש שלשה עיקרים, אך לפי המקובלים כל קוץ של אות בתורה הוא עיקר. מסתמא הרבי מחזיק מדעת המקובלים שכל קוץ וקוץ בתורה הוא עיקר, כל קוץ הוא גם קץ ותכלית בפני עצמו. [לכן גם לא אומרים בחב"ד יג עיקרים.] זה סיפור שאנחנו אוהבים לספר: למדתי אצל רב אחד (בעל השו"ת "מבשר טוב"), לא בחב"ד, שפעם נכנס לרבי ושאל אותו קושיא בנוסח "אני מאמין". הוא סיפר לי שהרבי פשוט לא התייחס – רק אמר 'אנחנו לא אומרים זאת', אז אין בכלל מה להקשות ומה לתרץ קושיות על הנוסח. אותו רב היה מאד מאוכזב כמובן מהאי-תשובה הזו, אבל ככה היה המעשה.

בכל אופן, לדעתי לא חייבים לומר שהרבי חולק על החילוק של החתם סופר, אלא אדרבה יש לומר שהוא מסכים אתו. בכל מצב, גם עכשיו, בגלות, אנחנו חייבים לעבוד את ה' מאה אחוז, מליון אחוז. גם כאשר המצוות הן רק ציונים לפי חז"ל, רק סימני דרך כדי שנקיים בגאולה, 'לא מענין אותי' בממד מסוים – צריך לקיים במאה אחוז, המקסימום שאני יכול לעשות ברגע הזה, ואין יותר מזה. לא לחשוב שחסר לי משהו בעבודת ה'.

זהו נושא עמוק שצריך הרבה להעמיק בו – לכן שמנו בדעת, בירור הדעת לגבי "אין משיח לישראל".

חסד: ישראל לא יתפעלו משיפור המצב (הגשמי) בימות המשיח

כעת נלך הלאה, לחסד: יש כמה דעות בגמרא כמה זמן ימות המשיח. דעה אחת – ארבעים שנה. דעה שניה – שבעים שנה. דעה שלישית – שלשה דורות. דווקא לדעה השלישית יש פסוק מפורש, מפרק ע"ב בתהלים – "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים", "דור" ועוד שני "דורים", מיעוט רבים שנים, משיח, בנו ונכדו. עד כאן ימות המשיח.

אומר אחד האחרונים[ח], אחד המפרשים, שהכוונה היא שאנחנו סבלנו יסורי גלות – רק בגלות האחרונה – כאלפיים שנה, וכאשר משיח יבוא יהיה טוב בגשמיות (כמו שהרמב"ם כותב בסוף חבורו, "כל המעדנים מצויים כעפר וכו'"), מה שהיום קוראים איכות חיים, איכות חיים בדילוג קוואנטי, הגשמיות הכי טובה, אורך החיים (כמו שכתוב בנביא) וכו'. אומר אותו מפרש שלכל דבר טוב, במיוחד בגשמיות, מתרגלים. כמה זמן נרגיש את השינוי מהגלות לגאולה? זו השאלה כמה זמן ימות המשיח.

פירוש מאד יפה. למה שואלים כמה זמן ימות המשיח? לברר כמה זמן תחזיק מעמד חוית הגאולה, החויה שיצאנו מהחשך לאור גדול – כמו שהפסוק אומר "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול", כמה זמן נתפעל? אחר כך יהפוך להיות טבע. כמו שהרבי אומר שמצב הגאולה הוא הטבע האמתי והגלות היא נס, היא מחוץ לטבע. כאשר נצא מהגלות תהיה תקופת התפעלות, אבל אחר כך כולנו נהפוך להיות חב"דניקים, אָן-התפעלות, בלי להתפעל מהגאולה בכלל, כאילו לא היתה גאולה – הכל טבעי. פירוש מאד מיוחד, פשט. אחד אומר שחוית הגאולה תחזיק מעמד ארבעים שנה, השני אומר שחוית הגאולה תחזיק מעמד שבעים שנה והשלישי אומר שלשה דורות – עד כאן.

אומר רבי הלל שלא יחזיק מעמד אפילו שניה – "אין משיח לישראל". בשביל רבי הלל במאמר הזה "משיח" הכוונה הרגשת הטוב הגשמי שיביא אתו מלך המשיח. איך הוא אומר דבר כזה, שנהיה חב"דניקים מהרגע הראשון, אָן-התפעלות בכלל? יש הרבה ווארטים בחב"ד, כמו ברמ"ח אותיות, שחב"דניק לא יהיה מופתע גם מתורתו של מלך המשיח – הוא יאמר 'טוב, כעת קורה מה שכתוב בתורה אור ובלקוטי תורה'. כאן הפירוש מדבר על ההטבה הגשמית, "המעדנים מצויים כעפר". לפי רבי הלל ההטבה הזו בגשמיות תקרה עוד לפני ביאת המשיח.

מה היה בחכמה? שישראל לא צריכים משיח בשביל התורה שלו. בחסד הפירוש שישראל לא צריכים את המשיח בשביל ההטבה שלו בגשמיות, הענף של החכמה, כי כבר יהיה קודם. כבר מתחיל להיות מאד מתאים למציאות שלנו עכשיו. לאט-לאט איכות החיים עולה, והיא תמשיך לעלות, ובאיזה שלב יבוא משיח – לא יחדש שום דבר. עבור מי שמענינת אותו איכות חיים לא יהיה שום חידוש, שום התפעלות, גארנישט, "אין משיח לישראל". הפירוש הזה הוא הפירוש של החסד. כלומר, המשיח לא יורגש כחסד (גשמי) בכלל. אולי לגוים כן, אולי לאיזו שכונת עוני של גוים – אבל על ישראל נאמר "לא יהיה בך אביון".

גבורה: "אין משיח [מיוסר] לישראל"

מה הפירוש של הגבורה? יש מי שמפרש[ט] שעל משיח כתוב בספר ישעיהו שיסבול הרבה סבל, יסורים. חוזרים לסיפור של "צדיק ורע לו" – שלמשיח יהיה הכי רע בעולם הזה. מי היה בחז"ל האב-טיפוס של "צדיק ורע לו" וחברו היה אב-טיפוס של "צדיק וטוב לו"? רבה ורב חסדא. כך אומרת הגמרא, שרבה היה צדיק עצום והכל היה לו רע בעולם הזה, וחברו רב חסדא גם היה צדיק גדול והיה לו הכי טוב. הציור שמתקבל מפרק נג בישעיהו הוא ש"אכן חליֵנו הוא נשא" וכו' ככלל הפסוקים שם, שהמשיח "מחֹלל מפשעינו", הוא סובל את כל הסבל שלנו, ובכך הוא מכפר עלינו. אומר פירוש אחד שכוונת רבי הלל "אין משיח לישראל" היא 'אין משיח מיוסר' – הולך על האופי של משיח, כפי שהוא מצטייר בפסוקים של ישעיהו. כל כך למה? כי "כבר אכלוהו בימי חזקיהו" – חזקיהו הוציא את המשיח ידי חובה, הוא נטה למות. משיח מיוסר כבר היה, ולכן כזה משיח – כמו שהעולם מצייר אותו – לא יהיה.

את הפירוש הזה נשים בגבורה, מקום היסורים, הסבל. ברוך ה' שיש אחד שמפרש ככה, שאפשר להסכים איתו, לפסוק כמותו, שמשיח לא צריך לסבול.

תפארת: אין צורך במשיחת המשיח בשמן

אותו מפרש[י] אומר עוד משהו קצת דומה – כבר בתפארת, הספירה הבאה – שמשיח הוא לשון משוח בשמן המשחה, מושחים את המשיח. לגבי המלכים כתוב – וכך פוסק הרמב"ם – שלא מושחים מלך בן מלך, אלא אם כן יש מחלוקת עליו. כל שכן שאם המלך ירד מגדולתו – כמו שלמשל מסופר על שלמה, שירד מגדולתו ולאיזה פרק בחייו אשמדאי תפס את מקומו, כאשר הוא חזר, למאן דאמר שחזר – אין צריך למשוח אותו כאשר הוא חוזר. לפירוש זה אין צורך למשוח את המשיח, כי המשיח שיבוא הוא-הוא חזקיהו. זהו המשך מאמר רבי הלל, "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו" – הוא-הוא חזקיהו עצמו שחוזר, על פי תורת הגלגול (שלומדים מאיוב, כנ"ל). הוא כבר נמשח, לא צריכים למשוח אותו וממילא "אין משיח לישראל", הוא אחד שלא צריך למשוח.

למה שמנו פירוש זה בתפארת דווקא? הפסוק אומר "מה שמו ומה שם בנו". שמן המשחה בא מחכמה, כל שמן בחכמה, אבל "מה שמו" חוזר ב"מה שם בנו", בתפארת – זהו דין של מלך בן מלך. המשיחה היא כדי לפאר את המלך. דווקא באותו פרק שכתוב שהוא מיוסר כתוב "לא תֹאר לו" – הוא לא אחד מפואר. פסוק אחד אומר "מלך ביפיו תחזינה עיניך", שהמלך הוא יפי, הוא הכי יפה. הפסוק שהמשיח הוא מיוסר, "לא תֹאר לו", ואף על פי כן "ונחמדהו" – "לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו". משיחת המלך היא לתת לו תואר, יפי, כריזמה כפי שקוראים היום, שכולם ימשכו לכריזמה שלו. אם אני אומר שהמשיח לא צריך משיחה – לא חסרה לו כריזמה, כי כנראה יש לו בעצם, הוא כבר נמשח, הוא לא צריך משיחה חדשה. לכן שמים את הפירוש הזה במקום התפארת. לא צריך את הפעולה המיוחדת לתת לו הדר ותואר של מלך – או כי הוא מכוער, או בדיוק להיפך, כי הוא יפה בלאו הכי, לא צריך את היפי הזה.

יש שאומרים – לא דעת כולם – 'למה אתם עושים מהרבי משיח? הרי הרבי הוא יותר ממשיח! לא חסר לרבי להיות משיח... לא צריך את התואר הזה'. "לא תֹאר לו" – אל תתן לו תארים. המשיח האמתי לא צריך את התואר משיח. זהו תיקון התפארת, "אין משיח לישראל".

יסוד: אין משיח בן יוסף לישראל

לפני שנאמר את הנצח וההוד נאמר את פירוש היסוד: היסוד הוא פירוש של הבן איש חי בבן יהוידע[יא]. הבן איש חי הוא פשט – פשט שלו. מה הוא אומר? פשט על פי קבלה, אבל הוא מתייחס אליו כפשט. אנחנו לומדים – מי שלומד פנימיות התורה במיוחד, אבל גם בנגלה, גם בגמרא – שיש שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מי שלומד את כתבי האריז"ל, איזה משיח ראוי היה להיות חזקיהו (אלמלא לא אמר שירה ופספס)? הייתי חושב שכצאצא של דוד המלך הוא ראוי להיות משיח בן דוד, אבל לא – אומר האריז"ל בפירוש שחזקיהו היה ראוי להיות משיח בן יוסף. זהו פשט של הבן איש חי, ולפיו מפרש "אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו" – אין יותר משיח בן יוסף, כי חזקיהו היה משיח בן יוסף, ויהיה רק משיח בן דוד. האחרים חולקים עליו, אבל ככה סובר רבי הלל.

נשים פירוש זה בספירת היסוד, משיח בן יוסף (שכבר לא צריך אותו).

נצח-הוד: אין משיח אחד לישראל, אלא שני משיחים

מפירוש היסוד נחזור לפירושי הנצח וההוד, שבדיוק להיפך: חוץ מפירוש הדיקנא, שהוא לפי דרך הבעל שם טוב, כל מה שאמרנו הם פירושים כתובים. גם הפירוש שנאמר במלכות כתוב. רק הפירוש הזה הוא חידוש שלנו, מתאים לפורים – זמן של גימטראיות. כמה שוה "אין משיח לישראל"? [משיח בן יוסף ועוד משיח בן דוד.] יפה, "אין משיח לישראל" שוה בדיוק משיח בן יוסף משיח בן דוד. זה הפירוש הראשון שעלה לנו, פירוש לפי החשבון, אותו מחשבים עוד לפני שמסתכלים בספרים... הוא אומר "אין משיח לישראל" והכוונה 'אין משיח אחד' – חשבת שיש אחד, ואני אומר שיש שנים. בדיוק ההיפך מהבן איש חי.

איפה יש משהו דומה לזה (גם הפוך), שאומרים שאין דבר בלשון רבים, שיש שנים, אבל לפי האריז"ל יש אחד? כתוב שהמלכות היא "עולמיתא שפירתא דלית לה עינין" – עלמה יפהפיה שאין לה עינים. אני חושב שאין לה עינים בכלל, אבל האריז"ל אומר שאין לה שתי עינים אלא רק עין אחת. אין כאן המקום להסביר את הכוונה – רק דוגמה להגיון הזה.

"אין משיח לישראל" אלא יש שנים, והם כנגד נצח והוד – הזוג העיקרי בספירות, "איהו בנצח, איהי בהוד". מי הזכר ומי הנקבה בין המשיחים? משיח בן יוסף הזכר ומשיח בן דוד הנקבה, אחד בנצח ואחד בהוד. זה פירוש שלא כתוב עדיין – עכשיו כבר כתוב... אבל עד כה לא היה כתוב – הוא "לבר מגופא", נצח והוד הם מחוץ לפירושים הכתובים.

[איך יתפרש "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"?] עד חזקיהו היה אמור להיות משיח אחד. הרבה פעמים אנחנו מפרשים – אליבא דאמת, שחולקים על רבי הלל – שלפי הרמב"ם בהחלט יכולים להיות שני המשיחים בדמות של איש אחד, שעובר שני שלבים, שלב של בן יוסף ושלב של בן דוד. רבי הלל אומר – אני רוצה שיהיו שנים. את הזכות המיוחדת שיהיה אדם אחד כבר פספסנו – ההזדמנות האחרונה היתה בזמן חזקיהו.

מלכות: אין על ישראל לעסוק בבירורי משיח-מלכות הקורים מאליהם

אם כן, נשארה לנו עכשיו רק ספירת המלכות, שבמדה מסוימת הכי עמוקה מהכל. בכל הפירושים לא אמרנו המקור – חוץ מרש"י, והחתם סופר, והבן איש חי, ונצח והוד... – המלכות היא מספר שנקרא "שעת רצון", ספר מהספרים הכי עמוקים בקבלה, ביאור על הזהר לפי האריז"ל ולפי הרש"ש. הוא מסביר[יב] למה בורר אסור בשבת לפי סוד. זו אחת המלאכות, אבל לא סתם אחת המלאכות אלא סמל כל המלאכות – יש משהו במלאכת בורר שאסורה בשבת שכוללת את כל המלאכות האסורות בשבת:

כתוב בכתבי האריז"ל שבכל יום מימות החול ספירה אחת מהו"ק – מפרצוף ז"א – יורדת לעולמות התחתונים לברר את בירורי אותה ספירה. כלומר, ביום ראשון יורדת ספירת החסד דאצילות לברר את ניצוצות החסד שיש בעולמות התחתונים. ביום שני של השבוע – גבורה. ביום שלישי – תפארת, אחר כך נצח ביום רביעי ואחר כך הוד ביום חמישי. ביום ששי, ש"כל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היסוד יורד לברר את הניצוצות ששייכים ליסוד. מה לגבי ספירת המלכות? ספירת המלכות היא שבת, ספירת המלכות היא אשה – אשה לא יורדת לברר בירורים בעולמות התחתונים כי "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש". כיבוש הוא ירידה למקום של קרב, של מלחמה, ובאופן כזה להוציא את הניצוץ. אין דרכה של המלכות-האשה לרדת – היא נשארת באצילות וגם עולה באצילות ביום השבת קדש.

אומר ה"שעת רצון" שכך אפשר לפרש "אין משיח לישראל" – משיח הוא מלכות, ואף פעם המלכות לא תתברר, כי במלכות עצמה, בשבת, אסורה מלאכת בורר. יש ניצוצות ששייכים למלכות, וכתוב שמשיח יבוא רק אחרי בירור כל הניצוצות – "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שהאריז"ל מפרש על בירור כל הניצוצות. מה עם ניצוצות המלכות? הם אף פעם לא יתבררו, כי המלכות לא יורדת בעצמה. זהו הסוד של "אין משיח לישראל". בכל אופן, יש קושיא. אז מה? צריך לברר את הניצוצות של המלכות – איך זה יקרה אם המלכות לא יורדת? הוא אומר שהניצוצות של המלכות מתבררים מעצמם בגמר הבירור של הו"ק, של כל הניצוצות שכנגד הו"ק. כשיגמר בירור חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, שקצת ממנו קורה כל שבוע, המלכות תתברר מעצמה. זהו עומק הפשט של "אין משיח לישראל" – לא צריך שום פעולה. משיח כאן נקרא "פעולת אדם".

הרבי תמיד הדגיש שהסתיימה עבודת הבירורים. יש עדיין בירורים – אבל אלה בירורים שיבואו ממילא, לא עבודה שלנו. מתאים מאד לפירוש הזה.

אי-הסכמות עם דברי רבי הלל כפירוש המלכות

אנחנו חולקים על רבי הלל, אומרים תמיד ש"בידי מי מפתח הגאולה?" בידינו, אנחנו צריכים לעשות משהו. לפי פירוש זה אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר – כן צריכים לגמור בירור הו"ק, אבל לא לעסוק במלכות. כמו שאמרנו שהבחנת החתם סופר בדעת מאד משמעותית לגבי השקפה, גם כאן יש ענין מאד חשוב – האם מסכימים עם רבי הלל או לא – לגבי השקפה, כי כאן ההשקפה היא שבירור המלכות לא בידינו, אלא רק בירור הו"ק. כמו שהו"ק דאצילות יורדים לברר, כך גם אנחנו שותפים אתם בימות החול – ימי המעשה – בהם גם אנחנו עוסקים בעבודת הבירורים, אבל בשבת לא. מה זה אומר? שאין לנו מה להתעסק עם תיקון מדינת ישראל, תיקון המלכות בכלל – לא העסק שלנו וגם לא יקרה, לא יעזור. "אין משיח לישראל" – אין כזה דבר שיבוא מישהו ויתקן את המדינה, אין כזה דבר! כי משיח הוא שבת, המלכות היא שבת. אם כן, מה צריכים לעשות כדי שהגאולה תבוא? צריכים לתקן את הלב שלנו, לתקן את המדות, כמו שרבינו סעדיה גאון אומר – שעיקר תכלית בריאת האדם בעולם הזה הוא לתקן את המדות, ואחרי תיקון המידות שלנו המדינה תתברר ממילא[יג], אבל לא לחשוב שאני יכול לתקן את המדינה בעצמי. משהו יסודי לגמרי, במיוחד אצל כמה שיושבים כאן. מה הם יאמרו? שאני מתנגד בכל תוקף לרבי הלל. אבל לפי ההסבר שלו זו גם קצת התנגדות לכתבי האריז"ל – כבר יותר בעיה...

במקום אחר ה"שעת רצון" גם מביא שכתוב במקום אחד באריז"ל[יד] שימות המשיח הם האלף השביעי, שבת. הרי "שית אלפי שנין הוי עלמא". אצלנו, אצל הרבי ובכל הפשט, אסור לומר ככה – עכשיו צריך לבוא משיח, חייב לבוא. יש אפילו שיחה אחת של הרבי שלכל היותר משיח צריך לבוא מאה ועשרים שנה לפני סוף האלף הששי, עוד כמה (אמונה) שנים – הכי-הכי מאוחר שיכול להיות "בעתה". למה? כי צריכות להיות, כמו שכתוב בגמרא, לפחות ארבעים שנות ימות המשיח, ואחר כך עוד ארבעים שנה של בית המקדש השלישי, ואחר כך עוד ארבעים שנה של תחית המתים. כל מאה ועשרים שנה, כמו חיי משה רבינו, צריכות להגמר עד סוף האלף הששי – ואז האלף השביעי הוא משהו אחר. אבל יש מקום באריז"ל, חידוש נפלא, שמשמע שהאלף השביעי הוא ימות המשיח – מתאים, כפי שאומר ה"שעת רצון", לפירוש שבירור המלכות קורה מעצמו. כל ה"שית אלפי שנין דהוי עלמא" הוא עבודתנו לברר את הו"ק. בכל אופן, צריך לטעום מהטעם של השבת עוד בערב שבת.

סיום הפרצוף

אם כן, בכך סיימנו את הפרצוף של פירושי "אין משיח לישראל", המקביל ל"אין מזל לישראל":

 

כתר

הקב"ה גואל ישראל לא ע"י שליח

 

 

 

דיקנא

אַיִן משיח לישראל

 

חכמה

אין ישראל זקוקים לתורת המשיח

 

בינה

אין משיח התלוי בתשובה

 

דעת

משיח אינו עיקר בתורה

 

חסד

אי-התפעלות ישראל מימות המשיח

 

גבורה

אין משיח מיוסר לישראל

 

תפארת

אין צורך במשיחת המשיח

 

 

 

נצח והוד

אין משיח אחד אלא מב"י ומב"ד

 

 

 

יסוד

אין משיח בן יוסף לישראל

 

 

מלכות

אין עבודת ישראל לברר בירורי משיח-מלכות (הקורים מאליהם)

 

אמרנו שיש כמה דברים בפרצוף שאנחנו בהחלט יכולים להסכים עם רבי הלל, ויש עדיין כמה דברים שרוב החכמים חולקים על רבי הלל – והלכה כנראה לא כמותו. בכל אופן, כל זה לברר את הספק החמישי-המשיחי של עמלק – עבודה של ליל פורים. אחר כך כבר ענין אחר, אבל כעת זו העבודה. לחיים לחיים, פורים שמח!

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מובא בפירוש יוסף תהלות לתהלים צא, א (שיש בהם בנותן טעם לכללות האמור בפרק הקודם ולקמן בפרק זה), וזה לשונו:

יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן... ואפ' לרמוז במ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי זצ"ל דיש קליפת רי"ב להשכיח הלימוד ושם כד"ת מבטלה והבאתי דבריו באורך בקונטרס פני דוד דף נ"ה. וז"ש יושב בסתר עליון שעוסק בסתרי תורה וירא שמא ישכח בצל שדי יתלונן כי אחורים של שדי הוא רג"ט גימט' רי"ב. ופנים של שדי הוא תכ"ה שם קדוש מע"ב שמות והוא טוב להצלה וגם גימטריא כד"ת עם הכולל לבטל קליפת רי"ב הרמוז באחורים של שדי כאמור ובזה לא ישכח וניצול מהמקטרגים ואגב אומר כי מי שהוא עניו ומעביר על מדותיו מבטל קליפת רי"ב ושם י"ה השומר העניו כמ"ש גורי האר"י זצ"ל מבטלה כי ריב עם י"ה גימט' זכר ולא ישכח וזה טעם כי ב"ה הלכה כמותן שלא יש להם שכחה ושכינה עמהם מסיבת הענוה ואפ' זכ"ה משלי סי' ט"ו שמחה לאיש במענה פיו ודבר וכו' פי' שמח' שהיא השכינה לאיש שהוא עניו. במענה פיו פומיה מחכים עלוהי דיש לו זכירה ומבטל קלי' ריב גי' ודבר וה' כמותו וצריך שיכוין ליחד קבה"ו וז"ש ודבר בעתו מה טוב ודבר כמו ראוה מדברת בעתו מ' מ"ה ת"ת טוב יסוד וההי"ב.

[ג] אור שמח על הרמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ו.

[ד] דברי צדיקים (לרבי דוב-בעריש מאושפיצין) בלקוטים למגלת אסתר (!) ד"ה "כל האומר דבר בשם אומרו":

...ולהבין זאת נקדים גמרא תמוה אשר רבים נלאו למצוא פתח הבנתה, בסנהדרין הלל אמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, ופריך ואלא מאן אכיל לה אטו חילק ובילק וכו'. והנה יש להשתומם ולהפליא על גודל קדושתו וחסידותו של הלל איך יאמר דבר זה. אבל באמת כוונתו היתה לדבר אחר ולא כפי פשיטות דבריו, דידוע שמשיח נברא קודם בריאת העולם, והוא נברא בחשיבותו מצד עצמו, לא מצד מעשים טובים של ישראל. וזה לא היה רק עד חזקיה ומחזקיה ואילך נעשה משיח על ידי ישראל, מכח מצות ומעשים טובים שעושים מזה נברא נשמת משיח. וכשיהיו חס ושלום כולו חייב, אזי יבוא בכח התשובה, ומחמת התשובה ומעשים טובים יש לו כח וממשלה להושיע ישראל. נמצא כי משיח נחשב בעיני עצמו לאין, אף על פי שנשמתו גבוה מאוד, ויודע בעצמו שהוא עתיד להושיע את ישראל, אף על פי כן הוא שפל בעיניו למאוד, מחמת כי יודע בעצמו שהכל בא מכח תשובת ומעשים טובים של ישראל...

[ה] אהבת יהונתן להפטרת החדש (תמורת הפטרת ויקהל):

דאי' בגמ' אין משיח לישראל והרצון בזה דלא יהא מלך על ישראל כדכתיב ה' הוא מלכנו. אלא על הגרים יהיה מלך דכתיב אליו גוים ידרושו ויש להבין הא אין מקבלין גרים לימות המשיח ונראה דהנה יש לומר הטעם דהא דאין מקבלין גרים לימות המשיח לפי שאפשר אין לבם נכון עם ה' ובקרבם הוות ואינו אלא מחמת יראת ישראל וממשלתם. אולם אם אנו יודעין בוודאי שלבם ופיהם שוים בהקדוש ברוך הוא מקבלים אותם. וידוע דמשיח יודע מה שבלבו של אדם ולכן יוכל לקבל גרים וגם יהי' מלך עליהם.

[ו] אור ישראל (קוז'ניץ) על התיקונים כב, ב ד"ה "ומלתא דא תלייא בתיובתא" (מובא בשומר אמונים מאמר הגאולה פ"ט), וזה לשונו:

ועוד נאמר דיש קיצין תלוין אפשר יהיה או לא יהיה והוא (תלוי) בתשובה אם ישובו, אבל הקץ האמתי בעתה בוודאי יהיה זה ואינו תלוי, ואפשר שזה שאמר רבי הילל אין משיח לישראל היינו שישראל יעשו תשובה, אבל מודה על קץ האמתי שתלוי בעצמו, כמו שכתוב למעני למעני אעשה, ועיין באור החיים בפסוק ושבתם, דוודאי תשובו.‏

וראה גם בתורת העולה (לרמ"א) ח"א פי"ט:

ובאמת שבפירש זה הוא סוד כוונת רבי הילל שאמר (סנהדרין צ"ח ע"ב) אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו רצה לומר שמצד ישראל לא יבא משיח מאחר שהם חוטאים אך השם יתברך יביא משיח למען שמו הגדול לבל יתחלל בגוים וכמו שאמר הנביא ישעיה (ישעיה נ"ט ט"ז) וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו, ויחזקאל אמר (יחזקאל ל"ו כ"ב כ"ג) כה אמר יי' לא למענכם אני עושה וגו' וקדשתי את שמי הגדול וגו'. וזהו אמרו שכבר אכלוהו בימי חזקיהו כמו שאמרו במסכת שבת (נ"ה ע"א) שבימי חזקיה כבר נשלם זכות אבות...

[ז] שו"ת חתם סופר חלק יו"ד תשובה שנו, וזה לשונו שם בתחלת התשובה:

יקרתו הגיעני, ענין הויכוח אם יש י"ג עיקרים או ג' כהר"י אלבו, לא ידעתי שום נפקותא כ"א קריאת שם בלבד. ולדעת המקובלים אין כאן עיקר כי כל קוצים של תורה הם עיקרים מה בין זה לזה.

אך העירני תלמידי הרב הגדול מוה' מאיר אב"ד דק"ק אונגוואר נ"י, בתפלת רב טביומי המוזכרת בשל"ה שער האותיות אות א' דף ס' ע"א שם נאמר עם יושר עיקרם שלש עשרה יע"ש, משמע שקבלה קדמונית מימי רב טביומי שיש י"ג עיקרים. אך א"א לי בשום אופן להאמין שיהי' גאולתנו אחד מעיקרי הדת, ושאם יפול היסוד תפול החומה חלילה, ושנאמר אלו היו ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם, וכדס"ל לר"ע [סנהדרין ק"י ע"ב] בעשרת השבטים שהם נדחים לעולם, המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות השמים או לשנות קוצו של יו"ד אפי' מדברי רבנן, חלילה. אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטובה, לעשות רצונך אלקי חפצתי, ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ד' אנחנו יעשה עמנו כרצונו וחפצו, ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים, ושם נאמר גאולתנו האחרונה בפ' נצבים ובפ' האזינו כמ"ש רמב"ן שם [ל' א', ל"ב מ'], והרבה מזה בדברי נביאים, אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים.

[ח] יושר לבב בית שני חדר רביעי פ"ב, וזה לשונו:

וכזה יהיה מאי דאמור רבנן בימות המשיח כמה שנים יהיו (סנהדרין דף צ"ט ע"א) דאיכא מאן דאמר מ' שנה ואיכא דאמר ע' וא"ד נ' דורות וא"ד טובא כדאיתא בפרק חלק וירצו לומר דשינוי השלוה והשקט והשמחה שיהיה בימות המשיח מהטילטול והטירוד והעצב של הגלות יהיה כ"כ גדול שיהיה נרגש כל אותן השנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומשם ואילך שכבר הורגלנו בו לא יהיה חשוב בעינינו כדבר חדש ולכן לא נקראנו עוד בשם ימות המשיח ואתו לאפוקי מדר' הלל דאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה כדאיתא בש"ס (סנהדרין דף צ"ח ע"ב) כלומר דס"ל שישראל לא יכירו שנוי ימות המשיח בבואו כי לא תהיה השמחה רבה בו בעניין שיכירו שינוי גדול בין ימי הגלות לימות המשיח על דרך מאי דאמר שמואל (ברכות דף ל"ד ע"ב) אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שכל השינוי הרב וההבטחה הגדולה והשמחה היתרה וכיוצא שהבטיח הקב"ה לישראל בביאת המשיח, כבר אכלוהו בימי חזקיהו שהוא היה משיח וסנחריב גוג ומגוג אלו לא קטרגה מדת הדין אז כמו שארז"ל ובאותו זמן של סנחריב כשנצול חזקיהו ממנו קאמר ר' הלל שאכלוהו.

וראה גם חידושי הר"ן לסנהדרין צט, א (שגם קושר למאמר הקוצב את שנות ימות המשיח ומפרש כי "ר' הלל מקצר בימות המשיח לומר שלא יהיו צריכין למלך המשיח לכבוש האומות אלא מיד בצאתם מן הגלות כבוד ה' יראה עליהם ויחיו המתים ויהנו מזיו השכינה... שעיקר הטובה הגופנית היתה בימי חזקיה").

[ט] עטרת ישועה ליקוטים בסוף ספר שמות אות ח, וזה לשונו:

[ח] עוד י"ל הפירוש בדברי ר' הלל הנ"ל, כי נודע אשר משיח הוא מדוכא מעונותינו ומחולל מפשעינו והוא סובל יסורין עבור ישראל [עיין סנהדרין צח ע"ב]. וזה פירוש אין משיח לישראל, פי', שלא יצטרך המשיח לסבול חולאים ויסורין עבור ישראל מחמת שכבר אכלוהו בימי חזקי', והיינו, כי חזקי' נחלה ביסורין והיתה מכתו אנושה ר"ל עד למות כמ"ש ולא תחי' [מלכים-ב כ א], עד שהקב"ה ריחם עליו. וא"כ שוב די ביסורין של חזקי' ואין צריך משיח לסבול עוד יסורין כלל.

[י] שם אות ז (ועל דרך זה פרש שם בעטרת ישועה למועדים יום א' דחנוכה), וזה לשונו:

בש"ס סנהדרין דף צ"ח ע"ב אמר ר' הלל אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקי'. ודבריו אלה צריכין ביאור, ובפשיטות אין להם מובן דהוי כאילו נותן יד לפושעים שיכפרו ח"ו בביאת משיח, והוא אחד מי"ג עיקרים להאמין בביאת משיח. ולפיע"ד נראה לומר כוונה נאותה בדבריו, והוא על פי אמרם ז"ל אין מושחין מלך בן מלך [הוריות יא ע"ב], והוא מטעם דמשיחה שנמשח אביו מועיל גם לבנו. והנה מה שנקרא משיח הוא מטעם שנמשח בשמן המשחה. ונודע אשר חזקי' הוא נשמת משיח, (עיין ברש"י ז"ל סנהדרין שם ד"ה אין משיח), והוא יהי' לעתיד. ומעתה הכי פירושו של דברי ר' הלל, אין משי"ח לישראל, פי', שלא יצטרכו עוד למשו"ח אותו מחדש, שכבר אכלוהו בימי חזקי' שהוא נשמת משיח, ואם משיחה מועלת מאב לבן מכ"ש אם הוא בעצמו נמשח פעם אחת שוב א"צ משיחה פעם שני'. והוא ע"ד שאמרו ז"ל [שבועות טז.], דאם נימא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא לא יצטרכו עוד לקדש מחדש, ואפילו גבי עזרא אמרו [שם] לזכר בעלמא הוא דעביד, וא"כ אין הפירוש שלא יבא משיח לישראל ח"ו אלא הפירוש שלא יצטרכו עוד למשחו פעם שנית מטעם שכבר נמשח חזקי' שהוא משיח והוא יהי' למלך המשיח גם לעתיד.

[יא] וזה לשונו:

ומה שאמר עתידין ישראל דאכלי שני משיח. נ"ל בס"ד שני אינו ר"ל שנה ושנות אלא לשון שנים כלומר דאכלי שני משיחים שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שלא יהרג משיח בן יוסף ויאכלו ישראל מטוב ממשלתו, ומקשי רב יוסף פשיטא ומשני לאפוקי מרבי הלל דאמר אין משיח לישראל, משיח בסתם קאי על משיח בן יוסף, וסבר רבי הלל שלא יהנו ישראל אלא ממשיח בן דוד, אבל משיח בן יוסף כבר אכלו את טובו וזיוו והדרו בימי חזקיה שנתגלגל בחזקיהו המלך ע"ה וגם גוג ומגוג נתגלגלו בסנחריב. ומה שאמר רב יוסף [לקמן צ"ט.] שרא ליה מריה לרבי הלל, מפני שהבין דקאי רבי הלל אכלהו גם על משיח בן דוד, או אפשר דגם רב יוסף הבין בכוונת רבי הלל כדברינו דקאי רק על משיח בן יוסף, ומקשי ליה מפסוק הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא, דמסיים ביה עני ורוכב על חמור, שזה הכתוב מוכרח לפרש אותו על משיח בן יוסף שיבא תחלה קודם משיח בן דוד, וא"כ איך יאמר דאכלוה למשיח בן יוסף בימי חזקיהו.

[יב] בפירושו לזהר ח"א עב, ב, וזה לשונו:

וכד יפקון ישראל מן גלותא זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי ככלה דא דמתקשטא לבעלה כו'. פי' ענין זה הוא כי הנה כתב רבינו ז"ל בכמה מקומות בשער אנ"ך פ"ג ובשער התיקון פ"ג ובשער מדומ"ן פ"א שאין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף בסוד כל הבירורין הנתונים בתוך הקליפות להתברר ועיין מ"ש רבינו ז"ל בשער הצלם. ובהסתלקם כל הבירורין עד לא נותר בהם ניצוץ קטן אז יתבטל הקלי' בסוד בלע המות לנצח ואז ובא לציון גואל. ובכאן הבן שואל שאלת חכם לפי מ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות פרשת בהר ז"ל, הנה בודאי שאדם צריך סיוע מהעליונים להספיק שדברים אלו יעשו על ידו וגם העליונים צריכין לסיוע התחתונים בסוד תנו עז לאלהים ולכן ביומי החול יורדים העולמות העליונים ומתלבשים למטה כדי לברר ולסייע הז"מ וז"ס היות ו"ק דאצילות יורדות והם מתלבשים בששת ימי המעשה כדי לברר, וכ"ז אין כח רק בז"א לברר שהוא דכורא ולכן הם ששת ימי החול לבדו כי ו"ק דז"א הם מתבררים והבוררים כל ימי השבוע, אך ביום הז' שהוא יום השבת נגד מלכות אין כח במלכים לברר כו'. ובזה יתורץ איך אפשר שיום השבת שהוא יום מקודש אין כמוהו יהיה כנגד המלכות התחתונה מכולם וששת ימי המעשה יהיה כנגד הז"א, כי אדרבה כל מי שהוא יותר עליון אינו ירא לרדת למטה ממקומו מה שא"כ במלכות יע"ש. ולפ"ז נמצא שאין שום בירור נעשה בכל זמן הזה כנגד המלכות והרי זה שתי הפכיים משיח לא יבא עד שיכלו כל הברורין והברורין של המלכות מעולם אינם מתבררים שהרי אין לה יום לעצמה נמצא אין משיח לישראל. התשובה לזה הוא כי אין חיוב מוטל עלינו לברר אלא ברורי הו"ק דז"א מה שפגם אבינו הראשון אבל ברור [המלכות] היא בעצמה תברר אותם אחר שיכלו ברורי זו"ן והוא מ"ש רבינו ז"ל בספר מ"ש ש"ב ח"ג פ"ט ז"ל, אחר שהאריך בסדר ברור וכל זה יהיה עד שיבא המשיח בע"ה.

[יג] פירוש זה מהדהד גם בדברי הרב קוק ב'פינקס אחרון בבויסק' פסקה ו.

[יד] לקוטי הש"ס סנהדרין (בביאור מאמר רבי הלל הנידון כאן, שטעה כי האלף השביעי אינו בכלל הימים עיי"ש).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com