חיפוש בתוכן האתר

שלשה גדרים במצות מילה - ברית שמואל-יוסף שי' ויסגלס - ג' אדר ע"ח – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ג' אדר ע"ח – כפ"ח

שלשה גדרים במצות מילה

ברית שמואל-יוסף שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלבי כניסת הנפש האלקית

רמזי שמואל-יוסף (ויום הברית)

לגבי השם, שמואל הוא על שם הרבי המהר"ש ויוסף הוא השם הראשון של הרבי הקודם. אם מצטערים שבגלל מי שיושבים משני צדי אבי הבן, שני המחותנים, אי אפשר לתת את השם השני של הרבי הריי"צ, יצחק – לא להצטער יותר מדי, כי ג אדר שוה יצחק, משלים את השם. למה שני הרביים האלה הולכים יחד? כתוב שצורת הפנים של הרבי הקודם היתה כמו של הרבי המהר"ש – יש דמיון פנימי וקשר פנימי ביניהם. מענין שבתחלת הנשיאות כאשר שאלו פעם את הרבי איך להיות מקושר אליו הוא אמר ללמוד את החסידות שאני לומד, ואני לומד את המאמרים של הרבי המהר"ש. לכאורה זהו פלא, כי ההתקשרות של הרבי על פי פשט היא התקשרות לרבי הקודם, "נשיא דורנו", אז איך דווקא כדי להיות מקושר אלי צריך ללמוד את החסידות של הרבי המהר"ש? הרבי גם כתב את קיצור תולדות חייו של הרבי המהר"ש. סימן מובהק שהרבי השווער, נשיא דורנו, והרבי המהר"ש, הולכים יחד – בא לידי ביטוי בשם הרך הנימול.

שני השמות, גם שמואל וגם יוסף, הם כפולות של אחד (שמואל = כט פעמים אחד, יוסף = יב פעמים אחד), "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". שמואל-יוסף עולה מא פעמים יג. מא בקבלה הוא "יה הוי'" – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". "יה הוי'" עולה מא, וכפול אחד זו הגימטריא העיקרית של השם שמואל-יוסף.

יהודה הזכיר את הרב זוין, ש"י זוין, ש"י למורא, רק רציתי להזכיר שבחופה שלנו הוא אמר "ברכה אחריתא". מסדר הקידושין היה הרב הזקן של כפר חב"ד, אבל הרב השני המכובד היה הרב זוין ע"ה, היה מאד קשור עם השווער ע"ה, והוא ברך ברכה אחריתא – כנראה קשור, מענין לענין. יש הרבה מה לומר על מפעל החיים שלו, האנציקלופדיה התלמודית, ואין כאן המקום להאריך. שהרך הנימול יהיה גדול בנגלה ובחסידות.

"הלכה בטעמה" (בשו"ע אדה"ז ובלבוש) וחבור הנגלה והנסתר (במהדורא תנינא)

אני פותח כאן את השו"ע של אדמו"ר הזקן. במהדורא תנינא זכינו רק לארבעה סימנים. הוא היה אמור להיות הלכה למעשה, כאשר ההכרעה היא על פי קבלה. לכאורה יש להצטער מאד שלא זכינו ליותר מארבעה סימנים, אך בכל אופן "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום", ויש לומר שההתחלה והמקום אליו הגיע בסימן ד (לא מסתיים, אבל איפה שהוא סיים) כולל את כל השו"ע, את תכלית הכוונה של חיבור הנגלה והנסתר.

ידוע שאצל חסידים כל שו"ע אדה"ז הוא חסידות, השיטה שלו היא "הלכה בטעמה"[ב]. אמרו שהיום היארצייט של בעל הלבוש, וידוע שהוא הראשון שנוקט בשיטה של "הלכה בטעמה". אין כאן המקום להאריך במעלת לשונו הזהב של הלבוש, אבל בהשגחה פרטית היום היארצייט שלו. שוב, הענין של שו"ע במהדורא תנינא הוא "הלכה בטעמה" עם הכרעה כמקובלים, ויש לומר שהתכלית היא ההלכה האחרונה שזכינו לה בו.

רוח הטומאה מתאוה לשכון במקום הקדושה

הוא מתחיל להסביר למה יש רוח טומאה רק במקום של קדושה. על גוי אין רוח טומאה אבל יהודי הוא קדוש ורוח הטומאה מתאוה לשכון במקום הקדושה כאשר הקדושה מסתלקת ממנו. מתי הקדושה מסתלקת? כאשר היהודי ישן, הנשמה עולה, ואז רוח הטומאה מתאוה לשכון שם:

אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קדש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם ואזי רוח הטומאה שורה על גופם וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד.

מאד מענין, על מי כתוב "נתאוה"? על הקב"ה, שנתאוה לדירה בתחתונים. זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שהקב"ה מתאוה לדירה בתחתונים כך רוח הטומאה מתאוה לשרות על גוף קדוש. כשהגוף קדוש במודע היא לא יכולה לשכון, אבל כשהנשמה עולה בשינה היא יכולה לשכון על הגוף, וכאשר הנשמה חוזרת בבקר רוח הטומאה בורחת חוץ מאשר על הידים, ולכן צריך ליטול ידים. לכן, הוא אומר, צריך להזהר מלגעת בשום דבר לפני הנטילה – לא אברי גוף מסוימים ובבגדים ובמיוחד לא באוכל.

זהירות מנגיעת קטנים – "קדוש יאמר לו"

מה לגבי קטנים? בכך הוא מסיים:

ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך [עד האפשערעניש. כעת אומר משפט שכותבים בהזמנות לבר מצוה, אבל כאן מביא לצורך אחר:] לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר ובי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים ותחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך [ולכן מאז צריך להזהר שאותו קטן לא יגע באוכל. כעת כותב בסוגריים, עיקר החידוש:] (גם במצות מילה [מה שנוגע לנו. שוב, זהו סיום החיבור של פנימיות התורה עם גופא דאורייתא.] ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך [יש כבר כניסת הנפש הקדושה מברית המילה, מהיום. לפני ברית המילה לא נורא אם התינוק נגע באוכל לפני נט"י, אבל מהיום והלאה, מהברית, מי שנזהר] קדוש יאמר לו [שלש מילים מהנביא ישעיהו.]).

התכלית כאן היא להגיע ל"קדוש יאמר לו" – למי? לאבא ולאמא, שנזהרים מנגיעת התינוק באוכל לפני הנטילה. אבל יש לומר, איך שמובא כאן כסניף לעניני חינוך, לכן נדרוש כווארט ש"קדוש יאמר לו" הולך על התינוק עצמו. אם האבא והאמא נזהרים שלא יגע באוכל בלי נט"י לא רק שעליהם "קדוש יאמר לו", אלא שהתינוק גדל ככה מהמילה כ"קדוש יאמר לו". זה עושה את התינוק מיום הברית בבחינת "קדוש יאמר לו".

אמרנו קודם שיש פה דיוק שלא שוכח את הבנות, הוא אומר שאצלן גמר ועיקר כניסת הנפש הקדושה אומר הם בגיל יב שנים, גיל החיוב במצוות. מה לגבי הזהירות מנגיעה? כל הסוגריים האלה הם חידוש, אין להם מקור ברור – יש שיחה של הרבי, שמביא מקור מאד רחוק מספר מנורת המאור, וחוץ ממנו אין כלל מקור לדבר – ואפשר לחדש על דבריו שבת, היות ש"כמאן דמהילא דמיא", צריך להזהר מיום הלידה. גם אז ההורים יהיו בבחינת "קדוש יאמר לו", וגם הבת בעצמה 'קדוש יאמר לה'[ג].

שלשה גילאים – כניסת ה-צ שבצלם (נר"נ)

בעצם יש פה שלשה גילאים. יש שיחה של הרבי בענין[ד]. הוא אומר שגם בבטן מלמדים את התינוק את כל התורה כולה ונר דלוק על ראשו, כלומר שגם שם יש קשר בין הנשמה לגוף, ולמה כאן (בברית מילה) "תחלת כניסת הנפש הקדושה"? הרבי מסביר שכאן תחלת הכניסה בפנימיות. מה שהיה קודם – "נר דלוק על ראשו וכו'", ועוד מדרגות קודם של זיקת הנשמה לגוף – היה מקיף, ותחלת כניסת הקדושה בפנימיות היא מברית מילה. זהו חידוש אדמו"ר הזקן כאן. אחר כך יש עוד שלב, החינוך, ועוד שלב – שהוא גמר ועיקר הכניסה – בבר/בת מצוה.

איך נקרא לשלבים האלה? לא כתוב בשיחה, אבל מתבקש לומר, שב-צ של הצלם יש שלש דרגות של פנימיות, נפש-רוח-נשמה. צריך לומר שהנפש של הקדושה נכנסת עכשיו, בברית מילה, הרוח של הקדושה בחינוך והנשמה – שהיא העיקר והגמר – נכנסת בבר מצוה, ואז נעשה חייב במצוות. איזה אסמכתא יש לכך בקבלה? בבר מצוה מקבלים מוחין דאמא, "נשמת שדי תבינם", בחינת נשמה לפי הקבלה. אסמכתא שיש ג שלבים של כניסת נפש הקדושה. מה שנוגע לעניננו כעת – בברית מילה נכנסת הנפש דקדושה.

"קדוש יאמר לו" – ברית מילה

נעשה את הגימטריא שרצינו: הסיום כאן בשו"ע אדה"ז מהדורא תנינא הוא "קדוש יאמר לו". כמה שוה? רמז מופלא, 'בול' – "קדוש יאמר לו" עולה 697, בדיוק ברית מילה! זהו חיזוק למה שאמרנו שה"קדוש יאמר לו" הולך לא רק על ההורים אלא גם על הילד, שאם שומרים אותו מברית המילה שלא יגע באוכל בלי ליטול ידים הוא נעשה קדוש – זו פעולת ברית מילה. שוב, זו ראשית החינוך האמתי של הורים חסידיים, שיגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן[ה].

ב. שלשה גדרי מילה

שלשה גדרים במילה – בהלכה ובעבודת הנפש

באותה שיחה הרבי מביא את הרואגטשובר – שכידוע הרבי אוהב אותו מאד (גם קבל סמיכה ממנו) – שאומר שבגדר מצות ברית מילה יש שלשה דברים[ו]. יש מהאחרונים שאומרים כמחלוקת עם נפק"מ להלכה בכמה דברים[ז]. הרבי לא כותב כך, אלא אומר שיש את כל שלשת הדברים: יש את פעולת המילה (למול) ויש את התוצאה (שיהיה מהול). הרבי מסביר שאם מדובר בפעולה זו מצוה חד-פעמית ואם בתוצאה היא פעולה נמשכת כל החיים. עיקר החידוש הוא בחינה שלישית – שלא יהיה ערל. זהו גדר מצות מילה מצד השלילה – שלא יהיה ערל (לא 'שיהיה מהול').

הרבי אומר שחייבים את כל שלשת הדברים, וכאשר הוא מסביר לפי חסידות הוא אומר ש'שיהיה מהול' היינו "עשה טוב", שרש "עשה טוב" כל החיים; 'שלא יהיה ערל' היינו שרש "סור מרע" כל החיים; והצורך גם בפעולה – חד-פעמית, כל יום בחיים צריך פעולה חד-פעמית... – הוא 'עבודה'.

עבודה – גם ביחס לטבע שני

כידוע, כתוב בספר התניא, שמי שנולד מתמיד, בטבע הוא מתמיד, ומי שנולד מצונן בטבע, שאין לו תאוות, עליו נאמר "אשר לא עבדו" – כמה שהוא בסדר גמור, אין אצלו עבודה. עבודה היא לעשות מאמץ – אם אתה רגיל ללמוד מאה פעמים, העבודה היא ללמוד עוד פעם, מאה ואחת. הרבי מחדש שנוגע גם לטבע שני, שאם אדם עבד קשה עד שהוא צינן את עצמו, גם זקוק לעבודה.

הרבי מביא מהרמב"ם, המו"נ, שטעם ברית מילה הוא להחליש את התאוה. כך כתוב גם בספר הזהר הקדוש, הרבי כותב שיש הרבה טעמי מצוות שהרמב"ם כותב במורה – וכידוע יש הרבה מפקפקים בטעמי המצוות שלו, אבל הרבי אומר שיש הרבה טעמים שהוא כותב – ואותו דבר כתוב בזהר. הרבי כותב שהחלשת התאוה לגשמיות היא כדי להגביר את התשוקה לרוחניות.

אפשר לחשוב שאם אדם עבד על עצמו, צינן את התאוה לגשמיות והגביר את התאוה לרוחניות, עד שהפך לטבע – הוא יכול להסתפק בכך. הרבי כותב – לא בסגנון הזה, אני מחדד – שאולי שבעים שנה היית 'עובד', כל כך הצלחת עד שהפך לטבע שני, ולמחרת אתה לא צריך להתאמץ, אתה כבר אויס-עובד. אם הוא מתרגל למאה ואחת – צריך מאה ושתים וכו'. כל פעם, לא משנה לאן הגעת, צריכה להיות 'עבודה' בפועל כל יום בחיים. זו הדעה שגדר המילה הוא הפעולה – המאמץ לשבור את הטבע שלך, לעבור את הטבע שלך. אם כן, יש כאן דריי דינים – להיות מהול, לא להיות ערל, למול.

אפשרות שאדם מהול וערל בו זמנית

יש עוד חקירה של הרוגאטשובר, שהרבי לא מביא שם: ידוע הכלל ש"מל ולא פרע כאילו לא מל". מהי הפריעה? האם הפריעה היא גמר ושלמות מצות המילה, דהיינו שהכל מצוה אחת, או שפעולת הפריעה היא מצוה אחרת, אבל שתי המצוות האלו מעכבות זו את זו? זו החקירה שלו – האם פריעה היא רק גמר מצות המילה, או שהיא מצוה בפני עצמה, אבל "מל ולא פרע כאילו לא מל", כל פעולה מעכבת.

אחר כך הוא אומר זאת בצורה טפה אחרת: אם אדם מל ולא פרע הוא עשה חצי מצוה, אם הכל מצוה אחת, וחצי מצוה אינה מצוה, היא גארנישט, "לא מל" (כלומר שחסר בפעולת המילה, וכל שכן שאינו מהול, שחסר בתוצאה). לפי הדרך השניה בחקירה זו, שכנראה אליה הוא נוטה, שיש כאן שתי מצוות שכל אחת מעכבת את השניה, אז גם "מל ולא פרע" הוא גם מהול וגם ערל בו-זמנית. איך אפשר להיות מהול וערל ביחד? שוב, את החקירה הזו הרבי לא כותב, אבל מה שהוא כן כותב מסביר זאת.

אפשרויות של קיום שנים משלשת הגדרים (והצורך בהשלמת השלישי)

איך אני יודע שצריך את כל שלשת הדברים – גם להיות מהול, גם לא להיות ערל וגם למול? כי יש היכי תימצי שיש שנים ואין את השלישי, וכל פעם כזו חייבים להשלים את השלישי. לדוגמה, אדם נולד מהול, כמו משה רבינו, "ותרא אֹתו כי טוב הוא", כמו גד וכמו עוד צדיקים שנולדו מהולים. מה הדין? הוא מהול. אם כל גדר מילה היה להיות מהול – הוא מהול! אם גדר ברית מילה הוא לא להיות ערל – הוא לא ערל! אבל אם גדר ברית מילה הוא לעשות פעולה מסוימת – את הפעולה לא עשו, הוא חסר את הפעולה. איזה דין יש כדי להשלים? הטפת דם ברית. כדי שתהיה איזו פעולה של מילה נוהגים לעשות הטפת דם ברית, כך כותב הרבי.

איך יש היכי תימצי שיש פעולה שעשו מילה וגם אינו ערל אבל הוא לא מהול? מושך בערלתו. מי שמשך בערלתו אחרי ברית המילה – מהול הוא לא, אבל ערל הוא גם לא. יש כמה דינים שערל אסור בהם – פסח, תרומה – אבל הוא מותר. למי שמשך בערלתו אין דין ערל, אבל הוא לא מהול ופעולה עשו. מה צריך לעשות? להוריד את מה שמשך.

מה היכי תימצי שעשו פעולה והוא מהול אבל עדיין ערל? זו סוגיא בגמרא – מי שנולד עם שתי ערלות ומלו אחת מהן. אם מלו אחת מהערלות הוא מהול, פעולה עשו, אבל הוא עדיין ערל – הוא לא לא-ערל. עד כאן כותב הרבי, ואנחנו נחזור לחקירה של הרוגאטשובר, ממנה יוצא ש"מל ולא פרע" הוא על דרך אחד שנולד עם שתי ערלות – יכול להיות מהול וערל בעת ובעונה אחת, אם נאמר שאלה שתי מצוות.

גם בנפש צריך להבין, שיהודי יכול להיות מהול וערל. כל הווארט הזה, שאפשר להיות גם מהול וגם ערל בעת ובעונה אחת, קשור לנושא שאנחנו מדברים בזמן האחרון – שלכל אחד יש שני צדדים באישיות, צד מואר וצד אפל. מהי ברית מילה? כדי לגלות את הצד המואר שבך, גילוי העטרה. ערלה היא כיסוי שמכסה את האור, הצד האפל. והנה, יש היכי תמצי שאפשר להיות גם מואר וגם אפל. בעצם, המציאות הזו, שנשמעת מאד משונה – שאדם מהול וערל ביחד – היא בעצם המציאות של כל אדם, שהוא גם מהול וגם ערל. צריך לדאוג להוציא את הערלה שנשארה, על ידי העבודה של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא".

אשה כמאן דמהילא דמיא

אמרנו שצריך לחשוב גם על הבנות, לא לקפח את הבנות. הרבי לא מזכיר חקירה של ר' חיים בריסקער למה לא עושים הטפת דם ברית לבת. היא נולדה מהולה – היא מהולה, היא לא ערלה, אבל פעולה לא עשו לה. לכאורה צריך גם לבת לעשות הטפת דם ברית. הוא עושה כמה שמיניות באויר ואומר שהוא פטורה מזו. אמרנו זאת רק כדי להמחיש את הווארט. לא פשוט דם ברית לבת, ואין כאן המקום להאריך בזה. רק נאמר את הווארט: יש גוים שעושים זאת, ואנחנו היהודים להבדיל לא עושים זאת, לא נוגעים בבת.

אצל הגוים שעושים זאת הכל זנות, חוששים מזנות ורוצים לדכא את האשה. קשור למה שכתוב אצלנו הרבה – ביין משמח ועוד – שאצל האשה ביהדות לא מדכאים את "ואל אישך תשוקתך", זה הטבע היהודי הטוב. אצל הגבר כן צריך לדכא אבל אצל האשה לא. אשה יהודיה, שיש לה אמונה, לא תזנה.

פורים – שמחת התוצאה

נחזור לשלשת הגדרים של הברית – לא להיות ערל, להיות מהול ופעולת המילה. בלשון הלומדים מחלקים את כל מצוות התורה למצוות של פעולה ומצוות של תוצאה. אצל הרוגאטשובר יש דריי דינים ולפעמים פיר דינים, לא נאריך, אבל הלומדים מחלקים כל דבר לפעולה או תוצאה.

 היות שאנחנו מתקרבים לפורים, כמה שוה תוצאה? הרבי רוצה את שניהם. פעולה היא 'עבודה', אבל תכלית הוא רוצה משיח, בית המקדש, מה שקוראים עכשיו בתורה – תכל'ס היא תוצאה, רוצים כבר לראות את התוצאה (של עבודתנו משך כל זמן הגלות). אדם עבד קשה והוא רוצה כבר לראות את הפרי. תוצאה שוה ארור המן שוה ברוך מרדכי שוה אמונה פשוטה שוה שכינה ביניהם. זו התוצאה, שלום בית, 502.

מה פירוש "עד דלא ידע"? לפני שאתה מגיע ל"עד דלא ידע" אתה עדיין חושב על הפעולה, אבל ב"עד דלא ידע" כל הפעולות נגמרו (עצם ה"ידע" הוא שרש כל הפעולות שחיבתה תורה, שתהיינה בדעת). איך אני יודע שהרבי רוצה לגמור עם הפעולות? הרבי עצמו מדבר על 'עבודה', אבל זו שיחה מהשנים הראשונות. כעת הרבי כבר רוצה לראות את התוצאה, את ביאת משיח בפועל ממש.

התוצאה היא שאין יותר פעולות, "עד דלא ידע", וכשיש רק תוצאה אז "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" אותו דבר. כשיש פעולה איני יכול לומר שאותו דבר, צריך להכריע, לעשות משהו (לדעת ברור – או המן הרשע או מרדכי היהודי), אבל כאשר גמרתי הכל לעשות ואני מסתכל למפרע מה שהיה – יכול לומר 'מה אכפת לי ארור המן או ברוך מרדכי? הכל היינו הך, העיקר שתהיה שמחה', השמחה של פורים, השמחה של ביאת משיח, משיח שהוא יִשמח ויְשמח. אנחנו רוצים להגיע לתוצאה, מספיק פעולות. [צריך לסיים.] התוצאה שכעת צריך לומר ברכת המזון, המשך יבוא, מי שרוצה.

שלשת גדרי הברית – עבודות צדיק-בינוני-רשע

אנחנו ממש באמצע, יש עוד הסבר עמוק לשלשת הדברים האלה – להיות מהול, לא להיות ערל ופעולת המילה עצמה – שבעצם כנגד צדיק-בינוני-רשע של התניא.

נאמר רק את הווארט בקיצור, בלי הסבר: לא להיות ערל היינו לפחות להתחרט על העבירות שלך – רשע וטוב לו של תניא, שמלא חרטות. פעולת המילה היינו עבודת הבינוני, כל הזמן להיות בעבודה. להיות מהול היינו הצדיק, שכמוסבר בתניא הוא עבד, ולא עובד שבאמצע הפעולה. זהו הסבר פשוט וחלק לפי התניא, שלא מוזכר בשיחה. מכוון כמובן גם להכנעה-הבדלה-המתקה.

ערל הוא גוי, "כל הגוים ערלים", גם מי שמהול, וכל היהודים מהולים, גם מי שערל. מה ההבדל? גוי לא מתחרט, יהודי מתחרט. יהודי מתחיל מ"רשע וטוב לו", לא מתחיל מבינוני. לא להיות ערל היינו להתחרט על הדברים הלא-טובים שאתה עושה. אנחנו עכשיו עוברים את הזמן – אני מתחרט, אבל מה אני יכול לעשות?! אני עוד לא בינוני, "הלואי בינוני", אז לפחות כשאני עושה דברים לא טובים אני מתחרט. זה לא להיות ערל.

לפעול, 'עובד', הוא בינוני – כל הזמן פעולת המילה.

להיות מהול זו פעולה נמשכת – זו עבודת הצדיק, שהוא כבר 'מהול', כבר עבד (ולא רק "עובד").

עוד חידוש גדול שהרבי אומר, שלהיות מהול עושה את מצות מילה מצוה שלא הזמן גרמא. שאלת התוספות למה צריכים פסוק שנשים פטורות מלמול, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא! יש פסוק, "כאשר צוה אֹתו אלהים", "'אותו' ולא 'אותה'", למה צריך פסוק? יש חמשה פירושים של הלומדים. אותו אחד שמסכם, לבושתו, לא מביא את החידושים של הרבי. הרבי מחדש עוד דרך, שיטה ששית, תירוץ שיש לשאלה זו של התוספות, שהיות שמצד ה'מהול' המצוה מתקיימת תמיד, בעצם המצוה היא מצוה תמידית, לא מצוה שהזמן גרמא, גם חידוש מופלא של הרבי.

לכן צריכים פסוק, ולכן צריכים גם לברך ברכת המזון. עד כאן, אפשר להמשיך אחר כך.

[היה המשך בהתוועדות יום הולדת אור ל-ד' אדר.]



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "הלכה בטעמה" = מקום – "הנה [= הלכה] מקום אתי" (הלומד הלכה בטעמה מגיע לאותו מקום ש"אתי", למקום הנאמר עליו "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", היינו אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין, כמבואר בדא"ח).  "מקום" הוא גם כינוי לקב"ה עצמו (עצמות ומהות), כמו בהגדה של פסח – "ברוך המקום [ברוך הוא]". "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" ומבואר באריז"ל שהן סוד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. וכך כוונת מקום בגימטריא י-ה-ו-ה ברבוע פרטי.

והנה, "הלכה בטעמה" הוא סוד מילוי הלכה (הלכה מלאה, בטעמה): הא למד כף הא = "הלכה בטעמה" (מקום)!

"הלכה בטעמה" במילוי: הא למד כף הא בית טית עין מם הא = 1233 = אתי אתי אתי ("הנה מקום אתי" כנ"ל) = ט (אמת במספר קטן) פעמים קבלה (יחוד ההלכה והקבלה – "הריעו להוי' כל הארץ" "השתחוו להוי' בהדרת קדש"). "הנה מקום אתי" = 657 = 9 פעמים חכמה. קבלה = חכמה-נבואה (ר"ת חן – "חכמת החן" שהיא "חכמת האמת") כנודע (נמצא שההפרש בין 657, 9 פעמים חכמה, ל1233, 9 פעמים קבלה, הוא 9 פעמים נבואה = 576 = 24 ברבוע).

[ג] "קדוש יאמר לו" = 697 (= ברית מילה, כדלקמן), 'קדוש יאמר לה' (גם היא בלשון זכר כמ"ש לע"ל "איש ואיש יולד בה") = 696 (12 פעמים חן וכו'). בחכמת המספר, זוג זה של מספרים, 696 ו-697, הוא זוג משמעותי ביותר בהיות 696 ברבוע ועוד 697 ברבוע = 985 ברבוע (ע"ד 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע = 5 ברבוע, 20 ברבוע ועוד 21 ברבוע = 29 ברבוע, 119 ברבוע ועוד 120 ברבוע = 169 ברבוע), ודוק היטב.

[ד] לקו"ש ח"ג עמ' 764 ואילך (לענין דברי אדה"ז כאן ראה שם סעיף ז ואילך).

[ה] נבנה את הסדרה הרבועית היוצאת משלש התבות "קדוש יאמר לו". יש בסדרה 9 מספרים חיוביים: 36 251 410 513 560 551 486 365 188 = 3360 = 10 פעמים פורים = 30 פעמים יבק = 6 פעמים 560, המספר האמצעי של הסדרה. 560 = 8 פעמים 70 או 7 פעמים 80. כל זוג מספרים מסביב ל-560 הוא כפולה של 7: 1064 = 7 פעמים 152, 896 = 7 פעמים 128 (2 בחזקת 7), 616 = 7 פעמים 88, 224 = 7 פעמים 32 (לב, כבוד). שלשת המספרים מההתחלה הם "קדוש יאמר לו" = 697. שלשת המספרים מהסוף = 1039, יחד = 1736 = 7 פעמים 248, אברהם וכו' (המספר השמיני של הסדרה הוא 365, המשלים את 248 ל-613). שלשת המספרים האמצעיים = 1624 = 7 פעמים 232, רלב, ד"פ חן, עב סג מה בן. רת"ס הסדרה = 784 = 28 (משולש 7) ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]". דילוג א – 36 410 560 486 188 = 1680 = דילוג ב – 251 513 551 365! "קדוש יאמר לו" במ"ס = 112, יבק (3360 = 30 פעמים יבק כנ"ל). בסיס הסדרה = מינוס 56 (חצי 112) עשירית 560 (המספר האמצעי של הסדרה כנ"ל). חוץ מ-697, שאר רמות המספר (מ"ס מ"ק וכו') = 169 = 13 (אחד, אהבה) ברבוע. תן לחכם (ש"קדוש יאמר לו") ויחכם עוד.

[ו] עניני פרק זה נתבארו עוד בבריתות מילה ב-ד' אדר וב-ז' אדר ש"ז.

[ז] ראה (באמור כאן ובבא לקמן) קובץ יסודות וחקירות ערך מילה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com