חיפוש בתוכן האתר

אמת ואמונה לפרשת משפטים (ב) - ליל שבת קדש פרשת משפטים, כ"ה שבט ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ליל שבת קדש פרשת משפטים, כ"ה שבט ע"ח – כפר חב"ד

אמת ואמונה לפרשת משפטים (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. דין "יום או יומים"

נגנו "ידיד נפש", "מנוחה ושמחה" (חב"ד) ושלש תנועות.

"אמת ואמונה" – מדת הרבי מקוצק

בכ"ב שבט היה היארצייט של הרבנית חיה מושקא וגם של הרבי מקוצק, ובאותו יום ממש גם של התלמיד שלו, רבי לייבלה איגר (נכדו של רבי עקיבא איגר), בעל התורת אמת.

לכבוד הקוצקער נלמד השבת כמה ווארטים שלו על פרשת השבוע[ב] מתוך הספר של אמרותיו – ספר שהוא לא כתב בעצמו, אלא ליקוט של התלמידים מדברים שאמר – אמת ואמונה. ידועה אמרת החסידים, "אמת מקאצק [= מארץ] תצמח". אמת זו של קאצק היא נטיה להנהגה של קו שמאל כמו שיתבאר, והנה תפלת רעוא דרעוין מיוסדת על שלישיות כנגד שלשת הקוים, ושם נאמר "מנוחת אהבה ונדבה [קו ימין], מנוחת אמת ואמונה [קו שמאל], מנוחת שלום השקט ובטח [קו אמצעי]", ודוק.

דין "יום או יומים" – מצד "יאוש" ו"הפקר"

שח. אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא [יש דין מופלא במכה עבדו: אם העבד מת מהמכות באותה יממה – האדון נדון כרוצח, אך אם הוא מת לאחר עשרים וארבע שעות – האדון פטור ונחשב לו כאילו חבל ברכושו או הרג את בהמתו. זהו דין מופלא שקשה להבינו על פי פשט – מדוע אחרי עשרים וארבע שעות העבד נחשב כרכושו ולפני כן לא. הקוצקער מביא כאן הסבר נפלא:], כשהאדון מכהו שבאותו יום מת בלי ספק מתיאש ממנו, זה כמו המפקיר עבדו יצא לחירות וברגע אשר מכהו שיש בו כדי להמית נעשה בן חורין לפיכך נתחייב כמו בבן חורין, מה שאין כן כשלא הרגו לא הפקירו וכספו הוא.

כלומר, הקוצקער מכניס לסוגיא את המונחים "יאוש" ו"הפקר" (נושא שעסקנו בו לאחרונה[ג]). הקוצקער אומר שכאשר האדון מכה את עבדו כל כך חזק שהוא מת באותה יממה, מתגלה למפרע שבאותו רגע שהאדון בא להכות את העבד הוא למעשה התייאש ממנו והפקירו וכך העבד יצא לחירות. לכן מתברר שהוא הכה והרג בן חורין – וחייב מיתה, כמו כל רוצח. לעומת זאת, אם העבד לא מת באותה יממה, מתגלה למפרע שהאדון לא התייאש ממנו ולא הפקירו ולכן העבד נשאר רכושו והאדון נדון כחובל ברכושו ופטור. פרוש מופלא בדרך הנגלה שצריך לראות אם מישהו אחר כותב משהו בכוון.

חילוק בין "יאוש" ו"הפקר"

כאן הקוצקער לא מחלק בין "יאוש" ל"הפקר" ("בלי ספק מתיאש ממנו, זה כמו המפקיר עבדו"). בשיעורים האחרונים הסברנו את ההבדל בין יאוש להפקר. יאוש הוא בדעת – שהאדם מנתק את עצמו מהחפץ. לעומת זאת הפקר הוא ברצון – האדם מוציא את החפץ מרשותו. ההבדל בין יאוש להפקר הוא אם יש סילוק הדעת או סילוק הרצון של האדם. אדמו"ר הזקן מחלק בין יאוש להפקר בהלכות מציאה[ד]:

...כיון שהגביה על דעת להחזירה לבעליה ולא ליטלה לעצמו הרי זו נעשית פקדון בידו וברשות בעליה עומדת לפיכך אין היאוש מוציאה מרשות בעלים שהיאוש אינו כהפקר גמור משא"כ זה שנטלה לעצמו ולא נעשית פקדון בידו אינה אצלו כעומדת ברשות בעליה אלא כמונחת על גבי קרקע עולם של הפקר שהיאוש מוציאה מרשות בעליה וכל המחזיק בה זכה בה לכן גם זה שהוא מוחזק בה ועומד זכה בה...

אם אדם מוצא מציאה ומתכוון לשמרה כפקדון על מנת לקיים מצות השבת אבידה ולהשיבה לבעליה, גם אם הבעלים מתייאשים אין המוצא קונה את החפץ שייאוש אינו כהפקר והמציאה עדיין עומדת ברשות הבעלים (אלא אם כן נתייאש ממנה כשהיא לא ברשותו – לפני שהמוצא הרים אותו על מנת להחזירו לבעליו).

הפקר על ידי דבור או על ידי מעשה

גם אם יאוש היה כמו הפקר, יש סוגיא שלמה בגמרא[ה] לגבי עבד שהופקר על ידי אדונו, ובכך יצא לחירות (דהיינו שנסתלקה חובת שעבוד הגוף מעל העבד), האם הוא צריך גט שחרור כדי להתירו לבת ישראל (לאפקועי איסוריה). ההלכה קובעת שצריך גט שחרור, אך האחרונים חולקים האם כופים את רבו לכתוב לו גט שחרור (ראה ערוך השלחן שכתב שפשוט שכופים, והוא כדעת המנחת חינוך[ו] שלא כדעת שער המלך[ז]).

הפקר נעשה על ידי אמירה בפה ללא צורך במעשה (כשאר קנינים). בעיקר דין הפקר יש דעות מן הקצה אל הקצה[ח]:  בקצה האחד נמצא הרמב"ם (ורש"י), שלדעת הרבה אחרונים סובר שדין הפקר אינו בכלל קנין אלא כעין נדר, שנודר שלא יפריע לאחר לזכות בחפץ המופקר, ואם אכן המפקיר מונע ממישהו לקחת את החפץ הוא עובר על "לא יחל דברו"[ט]. בקצה השני נמצאת דעת הרוגושטובער שהמפקיר חפץ מקנה אותו לכל העולם. לסוברים שהפקר הוא סוג של קנין יש שיטות שונות למה אין בו מעשה. דעת החזון איש[י] היא, כמו בנוגע לכל הקנינים, שאם אני בטוח במאה אחוז שדעת האדם להפקיר את החפץ – אין צורך במעשה (ואף לא בדבור, והוא מעין אבדה מדעת). לשיטתו עשיה שמעידה על הפקר גמור של החפץ היא כמו דבור.

לעניננו, נראה שדברי הקוצקער מתאימים לשיטת החזון איש, שעל ידי מעשה ההכאה מוכח שהוא מפקיר את העבד.

הפקרות דקדושה – הכאה עצמית או מסירות נפש

דברנו לאחרונהג על הפקרות דקדושה, "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" ואהבת ה' בבחינת "בכל נפשך ובכל מאדך". מהקטע הנ"ל יש ללמוד שיש דרך בעבודת השי"ת שהאדם יפקיר את עצמו על ידי הכאה בכח (מתאים לקוצק, מדת הגבורה), על דרך דוד המלך (בנין המלכות מהגבורות) שהרג את יצרו הרע בתענית (שעל ידי כך תיקן את תענית שנות חיי אדם הראשון – את שבעים שנותיו האחרונות הוא נתן לדוד – המתחלקות ל-עני שנים עד ללידת שת, בהן פרש מן האשה והוליד שדין ורוחין, ועוד תת שנים)[יא]. בפשט, המכה עבדו מכת רצח חייב מיתה, אך בפנימיות הכל ענין המתת עצמו, המתת ישותו והיצר הרע שלו.

הפקרות עצמית דקדושה על ידי הכאה היא ענין עבודת האתכפיא המביאה לידי עבודת האתהפכא, אך יש גם הפקרות דקדושה ללא צורך בהכאה עצמית, אלא על ידי מסירות נפש (מסירת כל הרצונות) לפרסם אלקותו יתברך בעולם, כמו אברהם אבינו.

הפקר ויאוש בסוד השבת

וכמה רמזים: הפקר בגימטריא שכינה, סוד "שכינה בכל מקום" (בכל מקום עולה רחל, עיקר סוד השכינה) וחבור יאוש הפקר עולה שבת (בה מתגלה שם יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", כמבואר בכתבי האריז"ל, ר"ת יאוש הפקר. שאר אותיות יאוש הפקר = תרפז, רלב תנה, ד מילויי הוי' ו-ג מילויי אהיה, ז מרגלאין טבין, כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל בסוד השבת), לשון השבתה ובטול (במציאות). עבודה השבת מתחילה מיאוש (ע"ד שער היאוש בספר מבחר הפנינים, סילוק הדעת ממעשי חולין וקניני העוה"ז, עלמא דשיקרא – "מדבר שקר תרחק", אפילו עם הארץ אינו משקר בשבת קדש) ונגמרת ב-הפקר גמור (העולה יאוש יאוש, יאוש כפול, גם מהגוף הגשמי וגם מהנשמה הרוחנית) ברעוא דרעוין (וכמבואר שהפקר היינו סילוק הרצון).

ב. לווי האדם – תורה ומעשים טובים

שרש לוה ודרך קוצק

נקרא עוד קטע שנוגע לפרשתנו:

תיא. "אם כסף תלוה את עמי", את עמי, את העני עמך, [כתוב בפרקי אבות[יב]:] אין מלוין לאדם [כשאדם נפטר מהעולם הזה.] לא כסף וזהב אלא תורה ומעשים טובים, וזה פירוש אם כספו של אדם מלוה את עמי, תדע כי, את העני, שרק מה שתתן לעני זאת תקח עמך.

הוא דורש "[אם כסף] תלוה", לשון הלואה, מלשון ליווי (שהוא לשון חבור ודבוק כמו "כמער איש וליות"), שני הלשונות מאותו שרש – לוה. משרש לוה נגזרים שמו של שבט לוי ("הפעם ילוה אישי אלי"), הלויתן ובת זוגו וגם לויתן לשון אבל (קשור להלוית המת, כמודגש בתורה זו של הקוצקער שמביא את המשנה בפרקי אבות "אין מלוין לאדם לא כסף וכו'").

עיקר השרש לוה הוא האות ל (בהכאת אותיות, לוה = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי. ברבוע פרטי, לוה = 961 = אל ברבוע, ודוק), "מגדל הפורח באויר", סוד העולם הבא, אליו מלוין את האדם (בשרש לוה ה-ל חופה על ה-וה, סוד "על כל כבוד [כבוד חתן, ו, וכבוד כלה, ה] חופה"). ביחס לכהן, חסד, הלוי הוא גבורה (ולע"ל הוא יעלה מעל לכהן, סוד "הכהנים הלויים", כמבואר בתניא פ"נ), לכן מתאים לקוצקער לדבר עליו (ולקשר אותו להלואת המת). "תלוה" בגימטריא אמת (אהיה ברבוע, שהוא סכום כל המספרים הלא-זוגיים מ-א עד אם=לוה – "אם כסף תלוה", אין "אם" זה רשות אלא חובה) – "אמת מארץקאצק] תצמח".

האהבה שמלוה את האדם לעולם הבא

הכסף והזהב היחיד שילווה את האדם לעולם הבא (שיקח עמו לעולם הבא, נראה שהוא דורש "את עמי" לשון עמך, "שרק מה שתתן לעני זאת תקח עמך" ועמו תגיע אלי, להיות עמי, לשון "עמי במחיצתי". וכן, עמי-עני הם לשון נופל על לשון ומתחלפים זב"ז) הוא מה שהלווה לעניים – כסף של גמילות חסדים.

בחסידות מוסבר שכסף הוא לשון כסופים – אהבה. בדרך מצותיך מצות מקח וממכר הצמח צדק מסביר כך[יג]: הקונה הוא הקב"ה והכסף הוא האהבה רבה שהקב"ה משפיע עלינו כאשר אנחנו מעלין אליו בירורי רפ"ח, סוד משיכה – ה' מושך אליו את הבירורים שלנו עם האהבה זוטא שלנו ונותן לנו כסף הקדשים, אהבה רבה.

ג. שלש רגלים בשנה

הרגל – יסוד האדם

נקרא את האות הבאה:

תיב. שלוש רגלים, העניין מה שנקראים ימים טובים בשם רגלים [למה החגים נקראים רגלים? (לכאורה כי עולים לרגל.) אבל התורה לא משתמשת לענין זה בלשון "רגל" אלא בלשון ראיה, מצוה להראות לפניו יתברך שלש פעמים בשנה. לכאורה היה צריך לקרוא לחג ראיה, לא רגל. מתרץ הקוצקער:], ללמד שכמו שהרגל הוא יסוד האדם כן הימים טובים יסוד על להבא.

הרגל היא יסוד האדם – עליה הוא עומד ומכחה הוא מתקדם הלאה. ככה גם הימים הטובים מעמידים את האדם ונותנים לו כח להתקדם לקראת מה שיבוא להבא, להגיע לתכלית. באופן בו אדם מעמיד את עצמו ברגל יהיה לו גם להבא. בחב"ד יש ווארט דומה לגבי שבת בראשית – "איך שהאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית כך הולך לו כל השנה". והנה, ידוע הרמז: "שלש רגלים [תחג לי בשנה]" עולה "בראשית" עולה שלשה דברים יחד (ר"ת שדי, שאמר לעולמו די). כל התורה כולה וכל סדר ההשתלשלות ותולדות עולם (ועד לתכלית בריאת העולם, חיי העולם הבא) עומדים על "בראשית".

פעימת הלב בשלש רגלים

בפסוק "שלש רגלים תחג לי בשנה" המלה "תחג"[יד] עצמה, תפארת-חסד-גבורה, רומזת לשלש הרגלים – סוכות (תפארת, יעקב), פסח (חסד, אברהם), שבועות (יצחק, גבורה) – סדר הרגלים החל מראש השנה (בראשיתבא' תשרי, "מרשית השנה ועד אחרית שנה"), ובסוד היכל הרצון (תפארת, סוכות) שמעל היכל אהבה (חסד, פסח) והיכל הזכות (גבורה, שבועות). חג המצות חג השבעות חג הסכות (1800, הרבוע הכפול של ל, "מגדל הפורח באויר", סוד הלב היהודי הפועם ברגל) ועוד "תחג" = 2211 = גלגל במשולש = 3 פעמים 737, "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = שלהבת העולה מאליה בשלש דרגות אהבת השי"ת שכנגד שלש הרגלים.

בכל רגל פעימת הלב מורגשת ברגל ממש והיא המעלה את היהודי לירושלים ובית המקדש, בשמחה (כמו שנאמר אצל יעקב אבינו "וישא יעקב רגליו" ורש"י: "'וישא יעקב רגליו' – משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בב"ר").

שלש רגלים במעשה בלעם

שלש פעמים נאמר "שלש רגלים" בתורה – פעם אחת בימים טובים, "שלש רגלים תחג לי בשנה", ופעמיים במעשה בלעם ואתונו, פעם אחת בדברי האתון לבלעם, "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים", ופעם אחת בדברי המלאך לבלעם, "ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים". ועוד פעם אחת (בדברי המלאך לבלעם) בכתיב מלא: "על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים". חז"ל קשרו בין הדברים: "'זה שלש רגלים' – רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה". אתון, 457, היא הנקודה האמצעית של "בראשית" ("שלש רגלים"), 913. אתונו של בלעם מעמידה אותו ומוליכה אותו ליעדו, כמו רגל האדם. רגל במילוי: ריש גימל למד = "ותראני", רמז למצות ראיה בעליה לרגל.

במעשה בלעם נאמר גם פעם אחת "שלש פעמים" (ביטוי החוזר בתורה שלש פעמים בקשר לשלש רגלים[טו]), בדברי בלק לבלעם – "ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים". בכל ארבעת הפסוקים של בלעם כתוב "זה" – "זה שלש רגלים" פעמיים, "זה שלש פעמים" פעם אחת ו"זה שלוש רגלים" פעם אחת. הרי בלעם הוא הלעומת זה של משה רבינו, "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' אבל באומות העולם קם, ומנו – בלעם", ומשה נתנבא ב"זה". רמז שבקיום מצות ראיה בחג זוכים לראות באספקלריא המאירה, "זה אלי ואנוהו" בבית המקדש.

רמזי "שלש רגלים תחג לי בשנה"

נחזור לפסוק "שלש רגלים תחג לי בשנה": בדלוג תבות – "שלש... תחג... בשנה" = 1398 = 3 פעמים רגל-רגל, בכל רגל עולים לבית המקדש בשתי רגלים (בקבלה, משתי הרגלים דז"א, נצח והוד, נתקנו שתי העינים של הנוק' העולה לראות ולהראות ברגל. כמו שנראה, מי שהוא סומא בעין אחת פטור ממצות ראיה). בדילוג אותיות: "שלש רגלים [ע"כ תריג] תחג לי בשנה" = 1331 = 11 בחזקת 3 (שלש רגלים) = משיח במספר קדמי. "שלש רגלים תחג לי בשנה" = 390 = 3 פעמים עין – "עין ב-עין יראו" בעליה לרגל.

רגל במספר קדמי = 906. שלש פעמים 906 = 2718 = ברכת כהנים (בבית המקדש, בעליה לרגל, הכהנים מברכים את העם בשם המפורש – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"; 906 = רשות – "בכל המקום אשר אתן לכם רשות להזכיר את שמי..."): "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה המשולשת בתורה (שבכל ברכה מופיע שם המפורש) שכנגד "שלש רגלים תחג לי בשנה"!

ד. יסודות קוצקאיים: חשיפת נגעים בתת-מודע, הכנה, יישור ושנאת הגוף

"עזוב תעזוב" – התעוררות משנת השנאה

הקטע הבא גם קשור לפרשה:

תיד. "כי תראה חמור שונאך" [ידוע פרוש הבעש"ט[טז] על הפסוק, ש"חמור שֹׂנאך" הוא הגוף והחומר, ותקון הגוף הוא לא בשבירתו על ידי סיגופים וכדומה אלא על ידי זכוך וברור הגוף[יז]. הקוצקער יותר שנא את הגוף (כמו שנראה בהמשך), אבל כאן הוא מפרש באופן אחר לגמרי:], עזוב תעזוב עמו, עין במדרש תנחומא[יח].

המדרש מבאר לנו שמעניין שנאה לחברו יוכלו להתמשך כמה מיני קלקולים לעבור על רצונו יתברך, וכמו שמביא המדרש[יט], כאשר מקודם היה שונא לחברו [המדרש מתאר סדר של התדרדרות איך משנאת החבר האדם נופל לכל העברות החמורות.], לא ראה את הרעה הנצמחת על ידי השנאה [כשאדם שונא את חברו קשה לו לראות את הנזק שיכול להשתלשל מכך.], מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ואינו רואה נגעי עצמו [הווארט כאן דומה למשל שהבעש"ט נותן על עברה שהיא שרש כל הרע – הגאוה: הבעש"ט[כ] נותן משל לאדם שנרדם באמצע הנסיעה והתעורר לאחר שעלו על הר, ועכשיו לא מאמין שנוסעים על גבי הר, כי רואה מישור. הנמשל הוא שכך האדם לא מודע לכך שהוא מלא בגאוה והתנשאות. מתי אותו אחד שנרדם יבין שהוא נמצא על הר? כשיגיע לירידה – וכך גם בנמשל.], ושבבלי זה לא היה יכול לסייעו עד שהרחיק השנאה מלבו, כמו שת"א משבק תשבק מאי דבלבך, ואז ראה איך שהשנאה דבר מאוס, שעל ידי זה התחרט על השנאה ונעשו אוהבים.

רק על ידי הרחקת השנאה בפועל האדם יכול לראות כמה שהשנאה מאוסה, ומתוך כך לשוב בתשובה.

תועלת החיטוט בנפש

נקרא עוד אות שקשורה לפרשתנו:

תשמח. פעם ראה בביהמ"ד שלו חסיד הולך וחוזר [כדרך חסידים שמתעמקים באיזה ענין.], ושאלו במה הוא עוסק, ואמר בפסוק "אם במחתרת ימצא הגנב" אם שאדם חותר, עד טהוט גראבען יצא הגנב הוא היצר הרע.

אם אדם מספיק יחתור – יחטט – בתוך עצמו, הוא יחשוף את היצר הרע שהתגנב לתוכו. קודם כל, רואים כאן שהיצר הרע הוא גנב. בהתחלה הוא גונב את דעת האדם, ואחר כך הוא גונב את כל הטוב שלו. יש שאלה בתורת הנפש כמה צריך 'לחטט' בתוך הנפש. באופן כללי אנחנו נגד חיטוט, אבל רואים שיש שיטות חולקות ושבאמצעות החיטוט חושפים את היצר הרע שהתגנב לתוך האדם.

הכנה למצוה

נקרא קטע על פסוק מסוף הפרשה:

תתסה. ולהביאך אל המקום אשר הכינותי [רש"י על הפסוק כותב: "'אשר הכנתי'. אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו, 'אל המקום אשר הכינותי' כבר מקומי נכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכון כנגד בית המקדש של מטה".], להביא עיקר לכח ההכנה [הקשר בין המלים כונה והכנה נעוץ בשער המשותף – כן, "לא כן עבדי משה"[כא]. בקוצק הדגישו מאד את חשיבות ההכנה למצוה, שהוא ענין כוונת המצוה.].

עוד לפני קוצק, מקובל מהבעש"ט[כב] שעיקר עבודת ה' וקיום המצוות הוא בהכנה שלפני העשיה בפועל. אחרי ההכנה הראויה, המצוה עצמה צריכה להעשות בדרך ממילא. בקוצק יסוד זה הודגש והוקצן. ההכנות לתפלה ארכו זמן רב ואילו התפלה עצמה – באיחור רב – היתה קצרה ומהירה מאד. מסופר שפעם הגיעו משלחת של חסידי קוצק בשליחות רבם לצמח צדק. הצמח צדק היה צריך לצאת אל חסידיו ולהזהירם להתייחס בכבוד לחסידי קוצק, שעל אף שבחב"ד עבודת התפלה נעשית באריכות, מתוך התבוננות, וחסידים אלו מתפללים מהר מאד – אין לזלזל בהם.

סדר העבודה בפשיסחא-קוצק-גור

האות הבאה ממחישה את דרך קוצק:

תתסו. החסיד ר' בן ציון ז"ל אמר שהרבי מאלכסנדר זצ"ל [שהיה יחד עם הרבי מקוצק ובעל חידושי הרי"ם אצל רבי שמחה בונים מפשיסחא.] אמר לו על חסיד גדול אחד [חסיד גדול אחד בגימטריא מנחם, צמח, רומז ל"אמת מארץ תצמח", שנדרש על קוצק כנ"ל.], בפשיסחא הסירו ממנו את הפחיתות, בקאצק האט מען איהם גלייך געשטעלס [יישרו אותו], ובגור הושיטו לו מדרגות.

יש כאן סדר מובהק של שלשה שלבים בעבודה, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: עיקר הפחיתות הוא הגאוה, וממילא הסרת הפחיתות בפשיסחא היא ההכנעה. הישור הוא גילוי הטוב – הפנימיות הנבדלת שבתוך האדם. ה'מדרגות' הן היכולת להמתיק את המציאות – לעזור ליהודי בגשמיות וברוחניות, דהיינו להיות א גוטער איד (כפי שכינו אדמו"ר בפולין).

ורמז: פשיסחא קאצק גור עולה 959 – ז פעמים 137, אברהם במספר קדמי – כמנין הפסוק "אך בצלם יתהלך איש". שלשת השלבים הם גם סוד שלש האותיות צ-ל-ם, ודוק.

שנאת הגוף

האות הבאה נראית כסותרת את הדרשה שהזכרנו בשם הבעש"ט על "כי תראה את חמור שֹׂנאך":

תתסח. אמר להחבריא, איני מבקש מכם אלא שתשנאו את הגוף כמו ששונא אותו ר' משה'לי לוטמרסקיר (הוא היה חברו של הרבי מאלכסנדר זצ"ל).

קשור לנושא בו פתחנו – הפקר והפקרות. למרות דברי הבעש"ט שלא צריך לשבור את הגוף, כמעט כל הצדיקים באיזה אופן הפקירו את בריאותם וסיגפו את עצמם בדרכים שונות.

"יראה כל זכורך" – בעין אחת או בשתי עינים?

אחרון חביב, גם מהפרשה:

תתקז. "יראה כל זכורך". בחגיגה [מסכת חגיגה פותחת בסוגית חיוב ראיה ברגל.], סומא באחת בעיניו פטור מן הראיה, יראה יראה [רש"י[כג]: "'יראה יראה'. [יִראה] כתיב וקרינן יֵראה 'יֵראה כל זכורך את פני האדון', דמשמע שהאדם רואה את השכינה 'יראה כל זכורך את פני האדון' משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו".], כדרך שבא לראות כך בא ליראות [כמו שהקב"ה כביכול רואה את האדם בשתי עיניו, כך רק אדם שרואה בשתי עיניו מתחייב במצות ראיה.], והקשה הכתיב עין ה' אל יראיו [מכאן משמע שה' מביט בעין אחת וממילא גם הסומא בעין אחת אמור להתחייב בראיה], בגמרא איתא דבזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בנים [וה' מביט עליהם בשתי עינים.], ובאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים [ואז הוא מביט רק בעין אחת.], וכאן הכתוב אומר אל פני האדון ה' [אם ה' מכונה "אדון", משמע שהיחס כאן הוא של עבדים. ממילא יוצא שה' מביט עלינו בעין אחת, כנ"ל.], והיינו בחינת עבדים למקום, וא"כ הוא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, ואז רק עין ה' אל יראיו, היינו בעין אחת לא בב' עינים, ושפיר צריך להיות סומא באחת מעיניו חייב בראיה [ממילא גם סומא בעין אחת אמור להתחייב בראיה. הוא לא אומר תרוץ – מסיים ב"צריך עיון"].

[לכאורה אפשר ליישב שכאן הסתכלות ה' עלינו כאדון אל עבדיו היא למעליותא – "בן שנעשה עבד"[כד].] כן, נראה שזה תרוץ אמיתי. [ראיתי שכתוב בהגהות הצ"צ על תורה אור, שיש בחינת עין שלמעלה משתי עינים.] כן, זו סוגיא רחבה בקבלה ובחסידות בענין העין שבאריך – העין שבכתר, למעלה משתי העינים – הנקראת "עינא פקיחא" שלמעלה משתי העינים של ז"א ומעין אחת של הנוקבא ("עולימתא שפירתא דלית לה עיינין", אלא עין אחת בלבד). בכל אופן כמו שאמרו, נראה שהתרוץ הוא שבמצות ראיה עולים לדרגת "בן שנעשה עבד" (ולכן כתוב "את פני האדון") – בן שלמעלה מעבד (שבו העין האחת היא למעלה משתי העינים וכוללת את שתיהן) – ולכן סומא אפילו בעין אחת, שהוא עבד שלמטה מבן (וההסתכלות עליו בעין אחת פחותה מהמבט בשתי עינים, כשם שהיותו סומא בעין אחת אינה דרגת "עינא פקיחא" שלמעלה משתי העינים, אלא חסרון ביחס לשתי עינים), פטור מראיה, כנ"ל.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי גלעד הרמן. לא מוגה.

[ב] בהמשך לשיעור מליל ששי אור לכ"ד שבט בו נלמדו קטעים נוספים מאמת ואמונה לפרשת משפטים.

[ג] שיעור ט"ז שבט (ושם נסמן).

[ד] שו"ע חו"מ הלכות מציאה ופקדון סעיף א.

[ה] גיטין לח, א (ואילך). ראה שו"ע יו"ד רסז, סד.

[ו] מצוה מב.

[ז] חגיגה ב-א.

[ח] ראה סיכום הדעות ומראי מקומות בקובץ יסודות וחקירות ערך הפקר (ונתבאר באורך בשיעור ט"ז שבט הנ"ל).

[ט] במדבר ל, ג.

[י] סוף חו"מ ד"ה "כלל גדול".

[יא] ראה גם שערי אהבה ורצון ביאור א (פ"ב) למאמר "פרצוף הדעת".

[יב] פ"ו מ"ט.

[יג] לז, א-ב (ונתבאר גם בשיעור ט"ז שבט הנ"ל):

כי הנה בחי' אהבה הנ"ל הבאה מן ההתבוננות שהוא בבחי' גבול וקצבה לפי ההשגה ונק' אהבה זוטא אמנם יש בחי' אהבה רבה בלי גבול ולצאת מגדרי הגוף כי לא יכול כלי הלב להכיל וזוהי הבאה מאיליה מלמעלה בבחי' מתנה והיינו ע"י קדימת אהבה זוטא הנ"ל שהיא בחי' העלאת מ"ן ועי"ז ממשיך מלמעלה גלוי אא"ס ב"ה בכל העולמות ומשם מאיר הארה רבה ועצומה עד להפליא על נפשו הפרטי' המושרשת בי"ס דאבי"ע כפי מעלתה, והמשכה זו היא הנק' בשם מ"ד ומשם יבא אה"ר זו בנפש האדם אשר בגוף וז"ס הכסף מל' כוסף ואהבה רבה והן מסט' דימינא כהן איש חסד כו'.

[יד] תחג = 411, תהו = 3 פעמים 137, אופן וכו' – שלשה אופנים עליהם מסתובב גלגל השנה – "גלגל בשנה כמלך במדינה".

[טו] שלש פעמים נאמר "שלש פעמים בשנה" ("פעמים" הוא גם לשון רגלים – "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב") בהקשר לחגים: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן הוי'", "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי' אלהי ישראל", "... בעלתך לראות את פני הוי' אלהיך שלש פעמים בשנה", ועוד פעם אחת "שלוש פעמים בשנה": "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות". בארבעת הפסוקים כתוב שלש פעמים "זכורך" – זכור = רגל, היינו "שלש רגלים תחג לי בשנה".

[טז] הוספות לכתר שם טוב (קה"ת, הוצאה שלישית) אות כא.

[יז] ובלשונו שם: "'עזוב תעזוב עמו', לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים".

[יח] תנחומא משפטים א:

מהו אתה כוננת מישרים אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה רבץ לאחד מהן חמורו חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו אמר לא כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב (שמות כב) מה עשה חזר וטען ומלוהו התחיל מסיח עמו עזוב קימעא מכאן העלת מכאן ערוק מכאן עד שיטעון עמו נמצאו עושין שלום ביניהם וחבירו אומר לא הייתי סבור שהוא שונאי ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה.

[יט] ילקוט שמעוני דברים רמז תתקכ (וראה ברש"י דברים יט, יא):

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, אם עבר על מצות ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך ועל וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו.

[כ] כתר שם טוב רלחא. ראה אור ישראל ח"ב עמ' קז ואילך.

[כא] במדבר יב, ז.

[כב] ראה מעין גנים ח"ג עמ' קכד-קכה, ושם נסמן.

[כג] חגיגה ב, א.

[כד] ראה סה"מ תרס"ו מאמר מו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com