בע"ה

כ"ז שבט ע"ח – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (8)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "צדיק באמונתו יחיה" וסוד הצלם

סיכום הלימוד עד כה

צהרים טובים לכולם. אנחנו בעמ' נט. מתחילים עכשיו פרק חדש, פרק ג. עד כאן דברנו על אמונה, הנושא של הפרק הקודם היה שאמונה היא א ובטחון הוא ב.

בבטחון יש שתי בחינות – בטחון שהכל יהיה טוב, "חשוב טוב יהיה טוב", בטחון סביל (מצד ספירת ההוד), ובטחון פעיל, שאדם יוזם משהו, רוצה חזק לעשות משהו, לחולל איזה שינוי במציאות לטובה, וקם ועושה מעשה, ולשם כך צריך בטחון פעיל (מצד ספירת הנצח). בטחון פעיל בקדושה הוא מתוך הרגשה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – שה' נותן לנו את הכח גם ליזום וגם להצליח בישום היזמה.

הסברנו באריכות שהפעולה הראשונה של אמונה הוא לסלק מחשבות זרות, לפנות את השטח התודעתי-מחשבתי, שיהיה פנוי רק לקבל את אור ה', כמו לפני תפלה. עיקר הביטוי שאדם מאמין בה' הוא בכך שהוא מתפלל לה', מבקש לה', ועיקר ההכנה לתפלה שהוא מפנה את הראש שלו, שאין לו בראש שום דבר חוץ מלפנות לה' "אתה" לנוכח.

הקדמה: שתי בחינות אמונה – אמונה בה' ואמונה בעצמי

החידוש עכשיו – נקדים בקיצור מה שנלמד בפרק הזה – שגם באמונה יש שתי בחינות, בדומה לשתי בחינות הבטחון, הסביל והפעיל. בצורה אחרת, יש את הבטחון רק בה' ויש את הבטחון במה שה' נוסך בי כח לעשות דברים – הבטחון בה' שהוא יעשה הכי טוב, בטוב הנראה והנגלה, והבטחון שהוא ודאי יתן לי את הכח לעשות מה שאני רוצה לעשות בחיים. כאן רוצים לומר – נושא חדש – שגם באמונה יש שתי בחינות של אמונה.

יש אמונה בה' – עד כאן הבנו כך, כשאמרנו שאנחנו מאמינים בני מאמינים שיורשים את האמונה מאברהם אבינו הראשון – מאמינים בה', מאמינים שהוא טוב ושמה שהוא עושה הוא טוב אף שאיני רואה זאת. עוד לא דברנו על אמונה של האדם בעצמו – זהו עיקר החידוש של הפרק הזה, נקודה עליה עוד לא דברנו. דברנו על בטחון פעיל, שאדם בוטח בה' שיתן לו כח לעשות, אבל על משהו הרבה יותר ראשוני ממנו, אמונה בעצמו, לא דברנו.

לכל יהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש" – כמו שכתוב בפרק ב בתניא – ויש פתגם מפורסם מהבעש"ט שכמו שיש מצוה להאמין בה' כך צריך להאמין בכל יהודי. הגם שלא רואים את החלק אלוק שלו, את הקדושה של היהודי, צריך להאמין שיש קדושה ואלקות בתוך כל יהודי. ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל – גם בתוכי יש ניצוץ. אדם צריך גם להאמין בעצמו. זהו נושא חדש.

אם כעת נגדיר שתי בחינות של אמונה – להאמין בה' ולהאמין ביהודי, כולל להאמין בעצמי – הן תהיינה מקבילות לשתי בחינות הבטחון, הבטחון בה' ("חשוב טוב יהיה טוב") והבטחון בכח שה' נותן בי ("הוא הנתן לך כח לעשות חיל"). מכל זה יצא שתהיינה לנו ארבע בחינות כנגד י-ה-ו-ה – שתי בחינות אמונה ושתי בחינות בטחון. זהו, בקיצור נמרץ, נושא הפרק.

אמונה מורכבת (ב' אמונות) – שרש הבטחון

נתחיל לקרוא בפנים, בפרק ג של המאמר:

והנה ידוע בסוד "וצדיק באמונתו יחיה"[ב] ש"באמונתו" היינו ב אמונות [יש רמז, שאולי אמרנו קודם אך לא כתוב כאן, ש-צדיק עולה אמונה-אמונה. אמונה היא 102 ו-צדיק הוא 204, כך שהצדיק עצמו שוה שתי אמונות. הפסוק אומר "וצדיק באמונתו" ו"באמונתו" הוא אותיות ב אמונות, כמו שצדיק עצמו שוה שתי אמונות.]

([שתי האמונות הן] שרש ה-ב של בטחון בכח האמונה גופא)

בפרק הקודם אמרנו שאמונה היא א – "אין עוד מלבדו", אחדות פשוטה. ברגע שאני אומר שיש איזו הרכבה – "מעשה מרכבה" – בתוך מושג מסוים, שהוא מתחלק לשתי בחינות, יש כבר שרש ל-ב. יש מושג מאד חשוב כאשר לומדים הלכה, שכמעט כל דבר בתורה מתחלק לשני דינים. איך אומרים באידיש? בחור ישיבה – ובחורת ישיבה... – צריכה בקיאות בלשונות באידיש, "צווי דינים". יש מי שאומר שאפשר אפילו לחלק כל דבר לשלש בחינות, "דריי דינים", אבל ביסוד לכל דבר יש שתי בחינות, שתי פנים, וההתבוננות היא להתבונן בשני האספקטים של המושג. גם באמונה, אני צריך למצוא בה שתי פנים – וכך אומר הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה".

כשיש שתי פנים, המושג כבר מורכב, לא פשוט – יש פשיטות והרכבה, בפשיטות אין שנים, אין מספר בכלל, אבל כשאני מתבונן, כל מושג שיש בו תפיסה, השגה, השכל מיד מחלק אותו לשנים. השכל נקרא "שיר כפול" – מה שלמעלה מהשכל הוא "שיר פשוט", בלי הרכבה, אבל ברגע שהשכל תופס משהו מתכונתו לחלק מושגים לשנים. לכן השכל נקרא "שיר כפול". הרגש הוא "שיר משולש" והדבור "שיר מרובע". יש "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע". הכתר הוא "שיר פשוט", השכל "שיר כפול", הרגש הוא "שיר משולש" – חסד-גבורה-תפארת (חסד-דין-רחמים), עיקר הרגש – והדבור הוא "שיר מרובע", ארבע הספירות נהי"ם. זהו יסוד ראשון בספר בזהר למה יש עשר ספירות – אחת, שתים, שלש, ארבע[ג].

בכל אופן, ברגע שמגיעים לשכל יש שנים, ושנים גם מתחברים. אמרנו שבטחון הוא לשון טח, "וטח את הבית", שהוא לשון דבקות – כמו "ודבק באשתו", שנים שדבקים יחד. ברגע שאני מזהה באמונה שתי פנים כבר מתגלה באמונה שרש הבטחון. קשור למה שלמדנו פעם קודמת, שעצם ה-ב, השנים והכח בנפש לחבר בין השנים, הוא סוד הבטחון, לשון דבקות. דבקות יש רק בין שני דברים, לא בתוך דבר אחד.

צללי הצדיק

[איפה לומדים בקבלה שיש שתי בחינות אמונה? מוסבר כאן משהו חדש:] שכנגד שתי האותיות לם של צלם

האדם נברא "בצלם אלהים". צלם הוא סימן למדרגות הנשמה, כאשר כל אות רומזת למדרגה אחרת. ה-צ רומזת לאור הפנימי, שלש המדרגות נר"נ, נפש-רוח-נשמה. כל הנר"נ הם אור פנימי, למה? יש מח-לבד-כבד ויש מושכל-מורגש-מוטבע – שכל, רגש, אינסטינקטים – והם שורים מושכל במח, מורגש בלב ומוטבע בכבד, וגם הנשמה במח, הרוח בלב והנפש בכבד. כשיש לאור מקום מסוים בגוף הוא אור פנימי – ה-צ הוא פנימי, נפש בכבד, רוח בלב ונשמה במח. למעלה מה-צ ישנן שתי בחינות, שני מקיפים. כעת מתייחסים לאות צ (של סוד הצלם) כמו למלה צדיק. רואים במלה צלם משפט שאומר שלצדיק יש שני צללים מעליו. צל הוא בבואה בארמית – יש בבואה ובבואה דבבואה.

בסוף הפרק נראה שיש זמן מיוחד בשנה בו מכוונים את שני הצללים האלה – ליל הושענא-רבה, היום האחרון של סוכות. בלילה אומרים – הבנים, וגם הבנות יכולות – את כל התהלים אחרי חצות. הרי הו"ר הוא סוף הדין של הימים הנוראים. כדי להמשיך את החתימה הטובה יש הרבה עבודה רוחנית ביום הזה. המנהג הוא שקודם אומרים כל חומש דברים, כל משנה תורה – בשמחת תורה, למחרת, גומרים את התורה ומתחילים מחדש – ואחר כך אומרים את כל התהלים. כתוב שאת כל התהלים אומרים אחרי חצות, אחרי צאת הלבנה – זהו הביטוי (ב-כא לחדש הלבנה יוצאת אחר חצות לילה). אז, באותו זמן, מאירים בנשמה שני המקיפים האלה. מוזכר כאן בסוף הפרק, רק כדי להמחיש שיש על הראש – למעלה מהשכל – שני מקיפים שנקראים ה-ל וה-ם של הצלם, שתי בחינות של אמונה (אור מקיף).

שתי אמונות: אמונה בהתהוות (חיה) ואמונה בעצמות ה' (יחידה)

מה יש למעלה מנפש-רוח-נשמה? עוד שתי מדרגות – חיה-יחידה. ה-ל של הצלם היא החיה וה-ם הסתומה, ה-ם הסופית של הצלם, היא היחידה. היות ששני המקיפים הם למעלה מהשכל איך תופסים את האור שלהם? באמונה.

יש אמונה אחת, האמונה של החיה, כאילו שאני רואה איך שה' מהווה את העולם כל רגע יש מאין – אמונה שהיא קשר לאור אין סוף הממלא כל עלמין. אבל ה-ם של הצלם, היחידה, היא קשר לה' כנבדל וקדוש מהעולמות בכלל. לא היותו בורא העולמות – בריאה שהיא רק מהארה בעלמא – אלא עצמות ה' וגם אור אין סוף הסובב כל עלמין שהוא קדוש, נבדל. רק יהודי יכול להתייחס לה' ולהרגיש אותו בנבדלות ובקדושה האמתית שלו. אנחנו קדושים, "ישראל קדושים", ולכן יש לנו זיקה להתייחס לה' גם בקדוש שלו. במדה מסוימת, אינו-יהודי גם יכול להרגיש קצת שה' בורא את העולם בכל רגע, אם הוא מספיק מזכך את עצמו. אך גם הרגשה זו בטהרתה היא תכונה של החיה שבנפש היהודי.

בכל אופן, אלה שני המקיפים – החיה, שמרגישה את התחדשות הבריאה בכל רגע, והיחידה שקשורה לעצמות ה'. איך יודעים שהיחידה קשורה לעצמותו יתברך? גם אומרים בסוכות באחד הפיוטים, ההושענות – "יחידה ליחדך". היחידה שלנו קשורה לעצמות ה', מה שהוא קדוש ונבדל מכל העולמות. בכל אופן, אלה שני מקיפים, שתי בחינות אמונה. זהו פירוש אחד לכך שבאמונה יש שתי בחינות.

שתי בחינות אמונה – שתי מדרגות א ("ארור" ו"אנכי")

שוב, מתחילים לפרש כאן שיש כמה מדרגות של אמונה. גם בסוף הפרק הקודם ראינו שיש אמונה שתופסת בכך ש"כחשיכה כאורה", שאור וחשך שוים, אבל למדנו שדווקא מאמונה זו יכול לצאת א-ארור במקום ב-ברוך, ולכן למדנו שיש אמונה יותר נשגבה, א עליונה, שמכריחה את ה-א הזו להכנס לתוך ה-ב, והיינו סוד "אנכי" של מתן תורה. אלה היו שתי בחינות אמונה, וכאן יש עוד ענין של שתי רמות אמונה – חיה-יחידה. רוצים היום עוד מבט על שתי אמונות. יש כמה וכמה מבטים, או פירושים, מהן שתי רמות אמונה שצריך לקשר – "צדיק באמונתו יחיה".

תורת הח"י

[נמשיך לקרוא מה שהסברנו כאן בתוך הסוגריים:] (דהיינו ב המקיפים של חיה יחידה, חי [ר"ת חיה-יחידה, הסימן שלהם. גם חיה לשון חי, אבל כשאומרים ח"י בנפש הכוונה חיה-יחידה. מי שגלה זאת נקרא "בעל החי" – מיהו בעל החי במסורת החסידות? אחיה השילוני, המורה של רשב"י וגם של הבעל שם טוב. בתוך השם שלו יש א-חיה, כנראה ה-א שלו רומזת ליחידה ואחר כך אותיות חיה. שתי האותיות האמצעיות שלו הן חי, ר"ת חיה-יחידה, והוא נקרא "בעל החי". הוא לימד את הבעל שם טוב – החידוש של תורת החסידות שהיא תורת הח"י, שמגלה ומורידה את מקיפי הנפש.], שלמעלה מנר"נ הפנימיים ד-צ של צלם, כמבואר בכתבי האריז"ל[ד] ובדא"ח[ה]).  

נרנח"י בתפלה קודם הלימוד

אחד הדברים שכדאי ללמוד הוא "תפלה קודם הלימוד" בסוד הוי' ליראיו – שם יש המחשה טובה ל-צ ולשני מקיפי הצלם. יש תפלה-משפט שכתוב בסידורים שצריך לומר או לחשוב לפני שלומדים תורה. משהו פשוט מאד, שכדאי שכל אחת תדע טוב – בישיבות שלנו גם מדפיסים את זה: "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה". עד כאן הנדפס בסידורים.

קודם כל, אני רוצה שהלימוד יהיה על מנת לקיים, יביא אותי למעשה. לא רק זה, אלא שיביא אותי גם למדות ישרות, למדות טובות. לא רק זה, אני רוצה שיתקן לי גם את השכל – שאדע את התורה. מה הן שלש המדרגות האלה? נר"נ, ה-צ של הצלם. המעשים הטובים באים מהנה"י, כחות המעשה, הנפש, הכבד שהזכרנו קודם. המדות הישרות – שאדם הוא אדם טוב – הן הלב, החג"ת. ידיעת התורה היא השכל. אם כן, מה שמקובל לומר הוא רק כנגד ה-צ של הצלם.

החידוש של החסידות הוא לא להסתפק רק ב-צ של הצלם, צריך לגלות את שני המקיפים. אז מה הוספנו? דבקות הבורא – מצד החיה שבנפש, שהיא, כפי שהסברנו כרגע, התחושה שה' בורא הכל עכשיו מחדש, כולל אותי, ולכן היא דבקות בבורא יתברך. מה יכול להיות יותר מדבקות הבורא? נשמע הכי גדול שיכול להיות. יש משהו עוד יותר – כח של מסירות נפש. מסירות נפש אצל יהודי באה מהיותו קשור לה' כנבדל מהמציאות.

עוד פעם, אם ה' רק מהוה את המציאות – המציאות היא תכל'ס, אז קשה לוותר על המציאות. מסירות נפש היא נכונות הנפש לוותר על העולם הזה לגמרי, אפילו למות על קידוש ה'. ככלל, ה' לא רוצה שנמות, הוא רוצה שנמסור את הנפש לעשות מבצעים, דברים טובים, אבל רוח המסירות נפש צריכה לבוא ממקום שלמעלה מכל המצאות, מהקשר שלי לה' מעל כל המציאות, מכך שה' קדוש ונבדל מהמציאות. לכן מצד היחידה אני אומר שהלימוד הזה יביא אותי גם למסור את הנפש על הפצת אלקות בעולם – "הפצת מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", בלשון התפלה שם, מסירות נפש להביא את המשיח. זו מדרגת היחידה שלמעלה גם מדבקות הבורא.

[יש לנו מסורת לשיר זאת לפני הלימוד, עוד מהיסודי.] מצוין.

שתי אמונות – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"

אמרנו שמה שאנחנו רוצים לחדש בסוף הוא אמונה בנקודת הצדיק שבי. אבל לפני שמזהים את הצדיק שבי, יש אמונת צדיק בכלל. אחד הפירושים של שתי רמות אמונה – מבין כמה וכמה פירושים, כנ"ל – הוא כמו הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", שיש אמונה אחת בה' ואמונה שניה בצדיק.

בכל דור יש צדיק אחד שהוא הצדיק ב-ה הידיעה של הדור, ה"חד בדרא", משה רבינו של הדור, שנותן את התורה לדור. צריך דבקות – התקשרות ואמונה – בו. מה פירוש אמונה בו? באמתות התורה שהוא מלמד אותנו, שהיא מפי ה' – זהו הפשט. כל אמונה מולידה אהבה – כמו שאמונה בה' מביאה לאהבת ה' גם האמונה בצדיק מביאה לאהבת הצדיק. עיקר ההתקשרות הוא על ידי הרגשת האהבה.

צדיק עליון (צדיק הדור) מגלה-מחיה צדיק תחתון (הצדיק שבי)

וכן ידוע הפרוש החסידי שעל ידי האמונה בצדיק יש בו כח להחיות את כל מקושריו וכו' (א"ת "יִחְיֶה" אלא "יְחֲיֶה").

אם ה-צ הוא אמונה בצדיק, יש בו גם כח להחיות אותי ואת כולם. עוד ווארט כאן: הפסוק אומר "וצדיק באמונתו יחיה". מי כאן הצדיק? כל אחד מאתנו שחי באמונה בה' – ה-צ של הצלם שיש מעליו שני מקיפים, ה-ל וה-ם של הצלם. יש גם את האמונה בצדיק, הצדיק של הדור, ועל ידי האמונה הזו הצדיק עצמו מקבל כח – על ידי שמאירים בו שני המקיפים שלו – להחיות את כל מי שמאמין בו ומקושר אליו. דורשים "צדיק באמונתו יְחיֶה" – אם אני מאמין בצדיק הוא מקבל כח להחיות אותי.

לא כתוב כאן, אבל למה האמונה בצדיק היא יסוד כל כך חשוב בחסידות? כי האמונה בצדיק בעצם מגלה את הצדיק שבי. הצדיק שבי בתחלה לא לגמרי גלוי – יש עליו את הנפש השכלית, את הנפש הבהמית ואת הגוף שלי. אני לא מזוכך כל כך שהצדיק הפנימי שבי יהיה חשוף. דרך יסודית של תורת החסידות לגלות אצלי את הצדיק שבי היא האמונה שלי בצדיק הדור, אותו צדיק אחד שהצדיק אצלו גלוי, הנפש האלקית שלו גלויה. ככל שאני מאמין בו ומתקשר אליו האמונה וההתקשרות מוציאות ממני את נקודת הצדיק שבי, ואז נעשה חיבור.

אמרנו שבטחון הוא חבור ודבקות – דבקות בין הצדיק העליון והצדיק התחתון. הצדיק העליון, הצדיק שבחוץ, נקרא יוסף – צדיק עליון. ככל שאני מתקשר אליו אני מגלה בי את הצדיק התחתון – אני נקרא צדיק תחתון ביחס לצדיק העליון – והצדיק התחתון נקרא בנימין. יוסף ובנימין הם שני הבנים של רחל אמנו. באמת רואים שבנימין היה מאד קשור לאחיו יוסף – אחיו נעלם ממנו והוא קרא לכל עשרת בניו על שם יוסף ומה שארע לו. כשהוא גלה זאת ליוסף יוסף בכה מרוב התרגשות, ובסוף בכו אחד על כתפי השני – זו התקשרות צדיק עליון וצדיק תחתון.

כשהולכים להתפלל על קבר של צדיק – כשאתן הולכות להשתטח בקבר רחל, או כל קבר של צדיק – איזה פרק תהלים אומרים? הפרק העיקרי של השתטחות על קבר צדיק הוא פרק לג בתהלים שמתחיל "רננו צדיקים בהוי'". למה אומרים אותו? כי כתוב שם "צדיקים", לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים" – יש שני צדיקים. הצדיק שאני הולך להשתטח על קברו הוא הצדיק העליון, בחינת יוסף, ואם אני מתקשר ומשתטח כמו שצריך אני מגלה אצלי את הצדיק התחתון שבי, ואז שני הצדיקים האלה, הוא ואני יחד, מרננים ומעלים את התפלות שלנו, את התחושה האלקית שלנו למעלה, למקור, לה'. גם ב"ועמך כֻלם צדיקים" דורשים שיש בעם ישראל שתי בחינות צדיקים – צדיק עליון וצדיק תחתון.

ב. האמונה בעצמי – שחרור מתלות ומחמדה

עיקר חידוש הפרק הוא בפסקה דלקמן:

והנה כשם שהאמונה בהשם יתברך היא הכח המפנה מחשבות זרות [בפרק הראשון למדנו שבאמונה יש כח לטהר את המחשבה, שאין לי בתודעה שום דבר חוץ מה'.], "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני"[ו] כנ"ל, כך האמונה [מהאמונה בה' והאמונה בצדיק עוברים כעת לאמונה] בנקודת הצדיק שבכל אחד ואחת מישראל ("ועמך כלם צדיקים"[ז]) וכל שכן האמונה בכלל ישראל [אם הבעש"ט אמר שצריך להאמין בכל יהודי ודאי וודאי שצריך להאמין בכלל.],

[מה עושה האמונה הזו? נקרא כמה שורות ונסביר:] משמשת לבודד את ישראל מהעמים, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[ח] (כלומר שאין מחשבת הגוים עולה בדעתם כלל, וממילא אינם זקוקים לטובת הגוים כלל. ואליבא דאמת יש לומר דמה שלעתיד בתחלת ימות המשיח "ועמדו זרים ורעו צאנכם"[ט] יפריע לענין "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[י], תכלית ימות המשיח ותחית המתים, וע"ד מלאכת הבורר שאסורה בשבת וד"ל). ובפרט, האמונה שצריך כל אחד ואחת להאמין בנקודת הצדיק שבו [התכלית כאן היא המשפט הזה – שכל אחד צריך להאמין שיש גם בי נקודת צדיק.] (לאפוקי מענין הבטחון בעצמו, וכדלקמן [האמונה בעצמו אינה מה שלמדנו ונסביר עוד שצריך בטחון עצמי – בטחון שה' נותן לי כח. כעת מדברים על משהו אחר, לא הבטחון העצמי, הבטחון הפעיל, אלא אמונה בעצמך. מה היא עושה?]), משמשת לסלק ממנו כל תאוה וחמדה לכל אשר לזולת, ע"ד "שונא מתנות יחיה"[יא] (על משקל "וצדיק באמונתו יחיה" ודוק).

תכלית העבודה – להיות 'עצמי' (עצמאי)

הווארט כאן, עם הרבה הסבר בסוגרים, הוא שכמו שהאמונה שלי בה' גורמת לכך שאין חוץ מה', וממילא אני מנקה את כל הנטיות שלי, כל השטויות שיש בראש – שטות היא לשון הטיה, כמו שכתוב במאמר "באתי לגני" – כל מיני נטיות זרות, שהן מחשבות זרות. הכל מתבטל אם יש אמונה מרוכזת בה', כך פועלת גם האמונה בעצמי.

מתוך התוצאה של אמונה בעצמי נבין מהי אמונה בעצמי: אמונה בעצמי היא הגעה לעצמאות מסוימת. יש ביטוי בחסידות שתכלית עבודת האדם היא להיות 'עצמי'. מה פירוש? אפילו לא להיות רק 'פנימי' אלא 'עצמי'. יש בחסידות שלשה טיפוסים: 'חיצון', אנחנו לא אוהבים אותו (כלומר שלא רוצים להיות כמותו). 'פנימי' הוא כבר בסדר. אבל התכלית היא שאדם יהיה 'עצמי'.

מה פירוש 'עצמי'? אחד שיש לו עצמאות, דבר ראשון – אינו זקוק לגורמים חיצוניים. מהי עצמאות של מדינה? שאינה תלויה בזרים. עצמי-עצמאי מסתדר לבד. טוב להסתדר לבד או טוב להיות תלוי? יותר טוב להיות עצמי, להסתדר לבד.

"צדיק באמונתו" ו"שונא מתנות" – "יחיה"!

מכל הפרק הפסוק העיקרי כאן הוא מה שקראנו הרגע – "שונא מתנות יחיה". כתוב כאן ש"שונא מתנות יחיה" הוא על משקל הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה". בכל התנ"ך רק בשני הפסוקים האלה כתוב "יחיה" עם מדה בנפש – איזה תואר של מדה טובה שעליו כתוב "יחיה"[יב]. אם יש שני פסוקים כאלה ודאי יש קשר ביניהם וצריך להתבונן מה הקשר.

איך הסברנו את ה"יחיה" של "וצדיק באמונתו יחיה"? שמגלה את מדרגות הח"י, דבקות הבורא ומסירות הנפש להביא משיח. על שני דברים כתוב "יחיה", אמונה ושנאת מתנות. מה הווארט של הפרק? הפשט הפשוט של "וצדיק באמונתו יחיה" הוא אמונה בה', ומתוך האמונה בה' יש "יחיה". בתניא הוא כותב ש"יחיה" היינו "כתחית המתים ממש", תכלית האמונה. ידוע שלפי הרמב"ם יש יג עיקרי אמונה והעיקר ה-יג – יותר מביאת המשיח – הוא אמונה בתחית המתים. מי שיש לו אמונה כבר טועם תחית המתים, כך מוסבר בתניא. מה הכוונה שטועם תחית המתים? שגם אם קשה לו, אם היה קודם במצב של כבדות, שהיא כמו היפך החיים – אם הוא חושב שאין לו שום חובה בחיים חוץ מלהאמין, הטבע היהודי הוא שממחשבה זו הוא יקום לתחיה, יצמח ויפרח.

לא כותב בתניא שיש עוד פסוק של מדה עם המלה "יחיה" – "שונא מתנות יחיה". מה הקשר? כעת מסבירים שהקשר הוא שכמו ש"צדיק באמונתו יחיה" היינו שעל ידי אמונה מנקים את התודעה לגמרי – עושים צמצום וחלל פנוי למעליותא, חלל טוב, מפנים את כל המחשבות הזרות – כך על ידי האמונה בעצמי, להיות 'עצמי', מפנים כל מחשבה של תלות במישהו.

אמונה עצמית – שחרור מתלות

תלות היא זיקה בתודעה – כאשר אני מחכה לטובה של מישהו אחר, מחכה שיעניק לי משהו, אני קשור לטובה של הזולת. מה פירוש להאמין בעצמי? שאני מאמין שאם יש לי חלק של ה', וה'ד הוא משהו נצחי, משהו חי וקים, אז אני בסדר, לא צריך לדאוג ולא צריך להרגיש תלות באף אחד. יש עוד ביטוי בשביל תלות – תלות היא קטנות מוחין. יש לנו הרבה מאמרים על תלות, תלות לא טובה – שמישהו תלוי במישהו אחר. למשל, אם מישהו בא ליועץ נפשי, והבעיה שלו היא שהוא תלותי. תלותי הוא ילדותי. מה היועץ הטוב צריך לומר לו? תאמין בעצמך! עדיין לא 'תבטח', אלא פשוט 'תאמין בעצמך' – 'אתה קיים, אתה חלק מה', רק תאמין בעצמך, תהיה עצמי!'. המשפט הזה היה אחרי סוגריים שבאותו אופן, אם אנחנו מאמינים חזק בכלל ישראל – איך בא לידי ביטוי? אנחנו צבור בארץ ישראל, אז נתרגם את הענין לאמונה שלנו בכלל, בצבור הזה. מה התוצאה של האמונה? שהתפטרתי מתלות באומות העולם. התפטרתי מכל המחשבות שאמרו לי שאני חייב לקבל טובות מאומות העולם, או בכלל שיש אומות העולם, כי אני מאמין בנו. עוד פעם, אם אני מאמין בכתה הזו – אני מאד מאמין בכתה כאן... – לא צריכים אף אחד בעולם. ככל שיש אמונה חזקה, האמונה נותנת עצמאות. זהו תוקף אדיר – אמונה היא לשון תוקף, "אמונה אֹמן". ברגע שמאמינים חזק – לא קיים שום דבר אחר, בדיוק כמו אמונה בה', שלא קיים כלום. אם מאמינים חזק מאד בכתה הזו פשוט לא קיים שום דבר אחר. רוצים להביא עוד בנות – בסדר, עוד ענין – אבל האמונה נותנת הסתפקות או עצמאות בדבר שמאמינים בו. לכן, אם מאמינים בעם ישראל מתקיים הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", 'עס טראכט-זיך ניט' – צריך ללמוד הביטויים באידיש – לא נכנס בכלל במחשבה, כי לא קיים.

היחס לזרים בשלבי הגאולה

יש כאן עוד משפט שנסביר בעל פה: בשלב הראשון של הגאולה יתקיים "ועמדו זרים ורעו צאנכם". היום מתחיל להתקיים. איפה רואים זאת? יש כמה מקומות בארץ – כמו הר ברכה ועוד. מצד אחד סימן של גאולה, נשמע משהו נחמד. אבל מה כתוב כאן? שלמי שהוא 'עצמי', מי שמאמין חזק בעם ישראל, זה קצת מפריע. אף על פי שזו הבטחה של יעוד זו לא התכלית. או שהם יתגיירו לגמרי, נקבל אותם בידים פתוחות – המהפכה הרביעית, הכי טוב – או שיעזבו אותנו לנפשנו, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", כי מאמינים בעצמנו.

כמו שמאמינים בעצמנו האדם צריך גם להאמין בעצמו והפעולה של האמונה היא "שונא מתנות יחיה". מה מלמד אותנו? ש"צדיק באמנותו יחיה" ו"שונא מתנות יחיה" היינו שני רבדים של אותו "יחיה", בה' ובי. האמונה עושה 'עצמי', מסלקת מחשבות, וממילא "אין עוד מלבדו".

[יכול להיות קצת בצורה לא ממש בוגרת, שאני לבד ולא יכול לעבוד בשיתוף פעולה.] כשאנחנו לבד אנחנו מתעצמים ואז יש כח לצאת ולהשפיע. כמו הכנעה-הבדלה-המתקה – אחרי הבדלה יש לנו כח לצאת ולהמתיק, להשפיע טוב על הזולת וגם לעבוד אתו בשיתוף פעולה. ביחס לגוים, כמו שאמרנו, אין לנו משהו נגד הגוים – אדרבא, רוצים להשפיע עליהם שיתגיירו לגמרי (מי שראוי לכך). זו כבר המתקה. יש לפעמים שאדם רוצה לקבל ממישהו לא כי צריך, אלא כי זו הדרך הכי טובה להשפיע עליו – על ידי שאני מקבל מתנה ממישהו אני נותן לו, נותן לו אהבה, בכלל מעניק לו. אם זו הכוונה שלי זהו משהו אחר לגמרי, זה טוב – רק צריך להיות בסיס שאיני זקוק לו. הרבי אמר שיהודי הוא משפיע בעצם – "ברוך אתה... שלא עשני גוי", אני לא מקבל, אני לא תלותי. יש פה הרבה מה להתבונן, כמו תמיד.

מדרגות של אמונה

לאור מה שהסברנו נקרא שוב מתחלת הפסקה:

והנה כשם שהאמונה בהשם יתברך היא הכח המפנה מחשבות זרות, "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני"[יג] כנ"ל [אחד מפירושי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" הוא לא לסמוך על סבות חיצוניות. אם אדם לא מאמין שיכול להתפרנס ישר מה', בלי תלות בסיבות גשמיות של פרנסה, הוא נקרא "עובד עבודה זרה בטהרה" (כלומר בלי כוונה מודעת לעבוד ע"ז). כבר דומה ל"שונא מתנות יחיה" – לא תלוי בזולת, מקבל מה' בלבד ולא תלוי באף אחד אחר.], כך האמונה בנקודת הצדיק שבכל אחד ואחת מישראל ("ועמך כלם צדיקים"[יד]) וכל שכן האמונה בכלל ישראל,

כמה אמונות היו לנו? אמונה בה' ואמונה בנו – אמונה בחלק האלקי שבנו, ו"כשאתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו", כפי שאמר הבעש"ט. אבל האמונה בנו מתחלקת לשלש – אמונה בכלל, אמונה בזולת, בכל יהודי ויהודי, ואמונה של האדם בעצמו. כבר יש לנו י-ה-ו-ה יפה: אמונה בה' היא ה-י. אמונה בעם ישראל, באומה, היא ה עילאה, אמא. אמונה בכל יהודי ויהודי באשר הוא היינו ה-ו של ה'. אמונה בעצמי היא נקודת המלכות, ה תתאה. אז יש כאן אחד שנעשה ארבעה – אמונה בה' ואמונה בי שמתחלקת לשלש:

  י        אמונה בה'

  ה       אמונה בכלל ישראל

  ו        אמונה בכל יהודי

  ה       אמונה בעצמי

בעצם, אפשר להרחיב את המבנה הזה לחמש: הרי דברנו על אמונה בצדיק הדור, במשה רבינו שבדור. האמונה בה' והאמונה במשה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – הן בסוד ה-י והקוצו של י של השם. האמונה במשה בחכמה – "מן המים משיתהו" – והאמונה בה' בכתר – "כתר יתנו לך". מאידך, משה רבינו שקול כנגד כלל ישראל כאשר היחס בין משה לבין כלל ישראל, כללות האומה, הוא בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הרי משה רבינו הוא הממוצע המחבר בין ה' לעם ישראל. על ידי האמונה במשה אנו מתחזקים ומתעמקים באמונתנו בה', כמבואר בחסידות, וכן על ידי האמונה במשה אנו מתחזקים ומתעמקים באמונתנו בישראל, בכלל, באמונתנו בזולת, וגם באמונתנו כל אחד בו עצמו. ידוע הכלל שהאדם נברא עם שתי עינים כדי שיביט בעין ימין, בעין יפה, על הזולת, ובעין שמאל, בעין בקורתית, על עצמו. והוא סוד בנין הזכר, הז"א, ה-ו שבשם, מהחסדים, ובנין הנוק', המלכות, מהגבורות. והיינו כנ"ל שהאמונה בזולת הוא בז"א ואילו האמונה בעצמי, שהיא חידוש יותר, בהיות שעלי להסתכל על עצמי בעין שמאל, היא במלכות. ולסיכום:

קוצו של י     אמונה בה'

י        אמונה בצדיק

            ה       אמונה בכלל ישראל

            ו        אמונה בכל יהודי

            ה       אמונה בעצמי

אמונה – חיזוק המקיפים

כפי שדובר לעיל ביחס לאמונה בצדיק, שעל ידיה מגלים ומחזקים אצלו גופא את שני המקיפים שבנפשו, החיה והיחידה, הח"י שבו, להאיר ולהחיות אותנו ("וצדיק באמונתו יְחַיֶה"), כך על ידי כל אמונה מגלים ומחזקים את המקיפים, ה-לם של הצלם, של מי שמאמינים בו. האמונה בה' מגלה כביכול באוא"ס ב"ה את הח"י שבו להאיר ולהחיות אותנו. וכן על ידי האמונה בכלל ישראל, בזולת ובעצמי מתגלים המקיפים של הכלל, של הזולת ושל עצמי. כפי שאמרנו הרגע, אנו מאד מאמינים בכתה הזו – ויהי רצון שהמקיפים של כל אחת ואחת ושל כללות הכתה יתגלו וישפיעו רב טוב לכל העולם מסביב!

האמונה מבודדת את ישראל מהעמים

[מה עושה האמונה המדוברת, בנקודת הצדיק שבכל אחד ואחת והאמונה בכלל ישראל? כמו שהאמונה בה' מפנה את השטח מכל דבר אחר, כך האמונה בעם ישראל] משמשת לבודד את ישראל מהעמים, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [עס טראכט-זיך ניט – לא עולים כלל במחשבה הגויים והגויישקייט.]"[טו] (כלומר שאין מחשבת הגוים עולה בדעתם כלל, וממילא אינם זקוקים לטובת הגוים כלל [כמו "שונא מתנות יחיה" ביחס לכל אחד ואחת, כך ביחס לכלל, הכלל מקיים "שונא מתנות יחיה".].

ואליבא דאמת [חידוש שיוצא מכאן.] יש לומר דמה שלעתיד בתחלת ימות המשיח "ועמדו זרים ורעו צאנכם"[טז] יפריע לענין "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[יז], תכלית ימות המשיח ותחית המתים, וע"ד מלאכת הבורר שאסורה בשבת וד"ל [בירור הטוב שיש באומות העולם. כמו שאמרנו, אם אפשר לעשות את הבירור עד שיגיע לתכל'ס, שהם יתגיירו ממש – כבר משהו אחר, הופכים ליהודים ממש. אבל כל זמן שזהו רק בירור של הוצאת ניצוצות מהגוי על ידי שהוא עוזר לנו – מותר בימות החול, אבל שבת, תכלית הלעתיד-לבוא, כבר אסור. לא עושים יותר בירור כזה. תכלית הלע"ל היינו "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". בשני הפסוקים כתוב "זרים" והם סותרים אחד את השני – "ועמדו זרים ורעו צאנכם" או "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", רק אתה לבד, "הן עם לבדד ישכון", על דרך "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" בכלל.]).

אמונה מסלקת כל תאוה וחמדה למה ששייך לזולת – מ"אנכי" ל"לא תחמוד"

ובפרט, האמונה שצריך כל אחד ואחת להאמין בנקודת הצדיק שבו [ה תתאה של הי-ה-ו-ה שעשינו כעת.] (לאפוקי מענין הבטחון בעצמו, וכדלקמן), משמשת לסלק ממנו כל תאוה [משפט חשוב מאד. מישהו יבוא ליעוץ ויאמר שיש לו בעיה של תאות אכילה – אני אוכל יותר מדי, ובאימפולסיביות. מה אומר לו? כנראה שיש לך בעיה שאתה לא מספיק מאמין בעצמך – אתה לא מאמין בעצמך ולכן צריך למלא את עצמך מבחוץ בתאוה. תאמין בעצמך ולא תצטרך. (זו לא גאוה, כשמצליח לא לאכול ממתקים?) כל דבר יכול להיות גאוה – אפשר לעשות אתכפיא מתוך גאוה. כעת מדברים בטבעיות – אדם בטבעיות אוכל הרבה כי לא מאמין בעצמו. אמונה היא משהו טבעי, שלא חושבים עליו.

אמונה בעצמך נותנת הסתפקות. יש מושג "מסתפק במועט" – לא צריך כלום, גם לא ממון. אמונה לשון ממון – מי שיש לו אמונה לא צריך כסף, לא צריך שום דבר, לא אוכל מתוך תאוה. אכילה מתוך תאוה, וכל תאוה, היא כי אתה לא 'עצמי', לא אתה, אתה זקוק, תלוי בסוכריה. אם כן, האמונה מסלקת כל תאוה] וחמדה לכל אשר לזולת ["כל תאוה" יכול להיות כל תאוה, כמו תאות אכילה שהזכרנו הרגע, אבל בתורה בדבור האחרון של עשרת הדברות – שתיכף נזכיר – כתוב "לא תחמוד" ובמשנה תורה גם "לא תתאוה". במיוחד מדובר על תאוה וחמדה למה שאצל הזולת. קודם דברנו על סתם תאוה, שמישהו עצמי לא מתאוה, אבל כאן הווארט הוא במיוחד ביחס לחמדה ותאוה למה שנמצא אצל הזולת.], ע"ד "שונא מתנות יחיה"[יח] [אם הוא עצמי לא צריך זאת ושונא זאת.] (על משקל "וצדיק באמונתו יחיה" [שני הפסוקים היחידים על אותו משקל, כנ"ל.] ודוק).

נמשיך:

ומזה מובן הקשר, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[יט], בין שני הדברות, הראשון והאחרון, "אנכי וגו'"[כ] ("אנכי וגו'" ו"לא יהיה לך וגו'" [הולכים יחד, שהרי את שניהם] מפי הגבורה שמענו, והם כעין דבור אחד[כא]) ו"לא תחמד וגו'"[כב], ש"אנכי וגו'" היינו האמונה בשם ["וצדיק באמונתו יחיה".], ואילו "לא תחמד וגו'" הוא תוצאת [והסימן העיקרי של] האמונה בעצמו [יש כאן מבט חדש על עשרת הדברות – הכל מתחיל ב"וצדיק באמונתו יחיה" ונגמר ב"שונא מתנות יחיה". הכל אמונה, אמונה בה' ואמונה בעצמך שעושה אותך עצמאי.].

יחיה – טוב!

לפני שנמשיך לקרוא נעשה גימטריא: המלה המשותפת כאן לשני הפסוקים היא "יחיה", ששוה 33. בהשגחה – ודאי מכוון – אדמו"ר הזקן שם את ההסבר של "וצדיק באמונתו יחיה" בפרק לג בתניא. סימני הפרקים בספר תניא קדישא מאד מכוונים. עולה לג, כמו לג בעומר, כמו "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

נעשה פעולה של רבוע פרטי – י ברבוע, ח ברבוע, י ברבוע, ה ברבוע – 289. יחיה ברבוע פרטי הוא בעצם הכאה פרטית של ה"יחיה" משני הפסוקים. מה הסיכוי שאם עושים את הפעולה הזו, רבוע פרטי, שבסך הכל נקבל רבוע? משהו מאד נדיר, אין שום סבה בעולם שחבור המספרים האלה ברבוע יתן לנו מספר שהוא בעצמו רבוע. רבוע של מה? צריך מחשבון עם שרש, אבל צריך גם לדעת בראש בלי המחשבון – טוב ברבוע. יש משהו במלה "יחיה", 33, שהרבוע הפרטי – או הכאת "יחיה" של "וצדיק באמונתו יחיה" ב"יחיה" של "שונא מתנות יחיה" – נותן 17 ברבוע.

מה הקשר בין 17 ל-33? נקודה אמצעית. תיכף נראה שמאד חשוב. 17, טוב, הוא הנקודה האמצעית של יחיה. אם הייתי לוקח את יחיה כמלה ועושה רבוע כללי הייתי מקבל 33 ברבוע (1089), אבל כשעשיתי כל אות ברבוע קבלתי 17, טוב, ברבוע ו-17 היא הנקודה האמצעית של 33.

כבר משהו די פלאי מבחינה חשבונית. אבל כעת נראה את העיקר: מי האדם שמשבחים בפסוק הראשון "וצדיק באמונתו יחיה"? צדיק. אמרנו ש-צדיק עולה ב"פ אמונה, אבל כל אמונה היא ו"פ טוב (ו צירופי המלה טוב), כך שב-צדיק יש יב פעמים טוב. בפסוק השני במקום צדיק הוא נקרא "שונא [מתנות]" – בגימטריא 357, גם כפולת טוב? השונא הוא גם טוב? הייתי חושב ששונא הוא משהו רע, אבל כאן יש שונא טוב. כמה טוב יש ב-שונא? שונא אותיות אנוש, "תשב אנוש עד דכא". ב-צדיק יש 12 פעמים טוב וב-שונא יש 21 פעמים טוב. ההסתברות שמלה תתחלק ב-17 נמוכה, 1 ל-17, וששתי מלים תתחלקה ב-17 כבר 1 ל-289, טוב ברבוע. נמצא שצדיק-שונא יחד עולה יחיה (12 ועוד 21 = 33) פעמים טוב!

טוב פעמים 33 הוא המשולש של יחיה. מספר לא זוגי כפול הנקודה האמצעית הוא המשולש שלו – סכום כל המספרים מ-1 עד אליו. כל המספרים מ-1 עד יחיה נותנים 561, טוב פעמים יחיה, והיינו צדיק-שונא, כאשר טוב ברבוע כללי הוא יחיה ברבוע פרטי (שני ה"יחיה" בהכאה פרטית). משהו מאד יפה, שאם כל אחת היא מדריכה לעוד קבוצות בנות – כדאי מאד להסביר ולהראות את הגימטריא הזו.

ג. שתי מדרגות אמונה ושתי מדרגות בטחון

"הנסתרֹת" – דרגות האמונה; "והנגלֹת" – דרגות הבטחון

מה מבנה הפרק? כמו שעד כה ראינו שיש שתי בחינות בטחון – בטחון סביל ובטחון פעיל, בטחון רק בה' ובטחון בי, בכח שה' נותן בי – כך יש שתי בחינות אמונה, אמונה בה' ואמונה בי. היחס בין אמונה בה' ואמונה בי לבטחון בה' ובטחון בי הוא יחס שבין נסתר ונגלה – האמונה היא יחסית "הנסתרֹת להוי' אלהינו" והבטחון הוא יחסית "והנגלֹת לנו ולבנינו". למה? כי בטחון הוא בטוב הנראה והנגלה ובאמונה איני בטוח שיהיה טוב בעינים שלי. מצד ה' ודאי יהיה טוב – אמונה היא הנסתרות לה', יכול להיות טוב נסתר, ובטחון הוא שהטוב מתגלה בי. נקרא בפנים:

משתי בחינות אמונה אלו (בסוד "הנסתרת להוי' אלקינו"[כג] [שתי האמונות נסתרות. כשאני מאמין בעצמי ונעשה 'עצמי' אני גם לא יודע מה יהיה. נחזור: עיקר הווארט שאני מאמין בעצמי, נעשה 'עצמי', ואין לי חמדות ותאוות – ודאי לא למה שששייך לאנשים אחרים, וגם פוטר אותי מלהט התאוות שלי. זה אומר שיהיה לי כל מה שאני צריך? לא. בטחון הוא שיהיה לי איך שאני רוצה, ובאמונה לא כך. אפשר וצריך להיות 'עצמי' בלי שום בטחון שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה, ואף על פי כן אני עצמי – לא צריך אף אחד.

מי זוכרת סיפור כזה, שלמישהו אין כלום אבל גם לא צריך אף אחד ולא כלום מחוץ למה שה' נותן לו? הוא לגמרי עצמי – מאמין בה' וגם מאמין בעצמו, אצלו היינו הך. התם של רבי נחמן. זוכרות את הסיפור של החכם והתם? לתם אין כלום, אבל יש לו הכל. הוא אומר לאשתו שתביא לו בשר והיא מביאה חתיכת לחם – איזה בשר טעים... אמונה קשורה הרבה לכח המדמה. בטחון, אם אתה בוטח שיהיה לך בשר, צריך שבסוף יהיה בשר, בשר ממשי – אחרת אתה מתאכזב. באמונה אתה אף פעם לא מתאכזב, כי באמונה הכל יכול להיות בשר טעים, גם סתם חתיכת לחם ומים. באיזה טוב מדובר? כאן לא טוב הנראה והנגלה לכולם, אבל אצלו מאה אחוז בסדר. הדוגמה של התם היא גם יותר מהפשט כאן. הפשט שעצמי לא צריך. הדמיון שהכל ממש הכי טוב, אף על פי שאין לו כלום, זו כבר מדרגה נוספת – עצמי שבעצמי.])

נמשכות שתי בחינות הבטחון הנ"ל (בסוד "והנגלת לנו ולבנינו"כז), הבטחון בה' ("חשוב טוב יהיה טוב") והבטחון בעצמו ([פסוק מאד חשוב של בטחון פעיל שאיני זוכר אם דברנו עליו – פסוק בקהלת:] "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[כד] [ה' נותן כח ועליך להשתמש בו – תנצל את הכח שה' נותן לך, כל מה שאתה רוצה לעשות תעשה "בכחך", בכח שה' נותן לך.]).

אמונה ובטחון – חש-מל

נמצא שאמונה ובטחון [שהיחס ביניהם הוא "הנסתרֹת" ו"הנגלֹת"] הם [גם] ע"ד חש (מלשון שתיקה, השתקת ופינוי המחשבות [שתי האמונות משתיקות רעשים בראש. כל המחשבות הזרות הן כמו רעשים. בכלל, כתוב בהרבה ספרים שרשע אותיות רעש – רשע הוא מי שיש לו הרבה רעשים בראש, לא שקט. יש פסוק על שאול המלך – "בכל אשר יפנה ירשיע". מה פירוש "ירשיע"? יעשה בלאגנים, יעשה רעש. לא טוב לעשות בלאגנים, בהתחלה ודאי שלא. אחרי שאדם חש הוא צריך מל – אז לא יצא לו רעש אלא דבורים ברורים וחזקים, "שפה ברורה". שוב, "חש" לשון השתקה – גם אמונה בה' היא השתקה וגם אמונה בעצמי היא השתקה, להשתיק בעצמי את כל הזיקות והנטיות הזרות.])

מל (מלשון "ומלא ברכת הוי'"[כה] [אחרי שעושים חלל צריך להמשיך קו. קו הוא תוכן, תוכן משתבח – מל הוא מילוי. אחד המשלים בחסידות לקו בתוך החלל הוא קול – קו לשון קול – ודבור שנמשך לתוך חלל הפה. החלל של הפה הוא שתיקה. יש מאמר חז"ל "מלה בסלע משתוקא בתרין". אם דבור אחד שוה סלע, מטבע, שתיקה שוה כפול. אדם כל הזמן צריך לדעת שקודם לשתוק ואחר כך לדבר. קודם שתיקה ואחר כך דבור היינו קודם אמונה ואחר כך בטחון.],

ע"ד הבל הדבור הממלא את החלל הריקן ב"תוכן משתבח", בסוד "דברי פי חכם חן"[כו] [אם הוא שותק ואחר כך מדבר יוצאים לו דברי חן.], "ונח (הבא לתבה [שהיא גם סוד של חלל.]) מצא חן בעיני הוי' [שמלא את החלל בתוכן משתבח:]. אלה תולדת נח [המעשים הטובים שעשה.] וגו'"[כז] וד"ל),

כאשר [למדנו ש]כל בחינה [גם ה"חש" וגם ה"מל", גם האמונה וגם הבטחון.] מתחלקת לשתים, "והייתם נקיים מהוי' ומישראל"[כח] בתחלה (לפני עלית המעשה ברצונו ובמחשבות שיצא מן הכח אל הפועל ממש) ובסוף (בשעת עלית המעשה וכו') וד"ל ["נקיים" היינו בלי מחשבה זרה – אמונה – וצריכים להיות "נקיים" גם ביחס לה' וגם ביחס לעצמך. קודם, לפני שבא לי לעשות משהו, ואחר כך, כשבא לי לעשות משהו – לפני שבא לי לעשות משהו יש שתי בחינות של "והייתם נקיים מהוי' ומישראל" בדרגת חש, אמונה, אמונה בה' ואמונה בי, שמתחילה מאמונה בכלל, ובסוף, כאשר כבר רוצים ליזום ולעשות משהו בפועל, גם צריכים קודם בטחון בה', בחינה של בטחון סביל, והתכלית היא להגיע לבטחון פעיל.].

אמונה ובטחון – "לא כן עבדי משה [וניצוץ משה שבכל יהודי]"

ועוד [שתי המדרגות של חש-מל, של אמונה-בטחון,] הם בסוד "לא (אמונה [לא, לא צריך אף אחד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", מספיק לי ה', וגם לא צריך אף אחד אחר בעולם, מספיק לי אני.]) כן (בטחון [כן צריך לפעול במציאות, לתקן, להשפיע טוב על הזולת – כמו נח, שתולדותיו הן המעשים הטובים שעשה.]) עבדי משה בכל ביתי (בטחון [בית לשון בטחון, בית שמתמלא תוכן משתבח.]) נאמן (אמונה [כתוב בחסידות על נאמן שמשה לא מספר לאף אחד כל מה שרואה באוצרות המלך – הוא רואה עתידות ולא מספר. כתוב שבעל סוד גם מסיח מדעתו, מפנה הכל מהדעת – חוץ מה' עצמו אין עוד. לכך קוראים "נאמן".]) הוא"[כט],

בחינת הנצוץ של משה רבינו שבכל יהודי [שלכל יהודי יש את ה"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". יוצא כאן שהפסוק הוא חותם המתהפך – אמונה-בטחון-בטחון-אמונה – "לא כן... ביתי נאמן".] (משה באתב"ש צבי, בגימטריא אמונה, והוא "איש האלקים"[ל] בספירת הנצח [בטחון.], "איהו בנצח"[לא], סוד הבטחון[לב] וד"ל [אם כן, משה הוא גם אמונה – משה באתב"ש – וגם בטחון, "איש [בעל] האלהים". הוא מנחה את האלקים – לא חי עם הטבע, בגימטריא אלהים, אלא מנחה אותו בבטחון שלו.]).

הכל אמונה – סוד שם ככה

נסיים את הפסקה האחרונה:

והנה במ"ק אמונה אמונה בטחון בטחון עולה אמונה (במ"ה) [נעשה ביחד – כמה שוה אמונה במספר קטן? 21. במספר רגיל 21 הוא שם קדוש, השם של יציאת מצרים, שם של לידה ושל גאולה – אהיה. פעמיים אמונה במספר קטן עולה 42, "אהיה אשר אהיה". כמה שוה בטחון במספר קטן? 30 – האות ל. ל ו-ל – שתי בחינות בטחון – הן סוד הציור של הלב היהודי. כל בת מצוה צריכה לב יהודי קטן... אחד הסודות של ל מול ל – צורת הלב היהודי – הוא בטחון-בטחון (כל אחד מבני הזוג בוטח בשני – "בטח בה לב בעלה" – וכך נדבקים יחד בלב אחד). הן באמת בדבקות, מאד מתאים לצורה. כמה עולה הכל יחד, 42 ועוד 60? 102 – מה זה? אמונה. כל ארבע המדרגות במספר קטן שוות אמונה אחת במספר רגיל, מספר הכרחי – הר"ת מ"ה בסוגריים.] ללמד שהכל נכלל בסוד האמונה,

[אמונה בתרשים הספירות היא בכתר, במדרגה הכי גבוהה של הכתר – כתר כל הכתרים.] ובסוד השם הקדוש ככה (ר"ת כתר כל הכתרים [שם קדוש שיש לכוון אותו בקדושת כתר. אם שואלים אותך למה את מאמינה, מה התשובה? ככה! כל המדרגות של אמונה-אמונה-בטחון-בטחון נכללת בסוד השם הקדוש ככה – אמונה פשוטה בעצמותו יתברך, כפי שלמדנו בפרק הקודם.], כנודע ממורנו הבעל שם טוב זי"ע [שמאד אהב את השם הקדוש ככה ולימד אותנו לכוון אותו. גם בחב"ד, הרבי הקודם אהב במיוחד את ה"ככה" ואמר באידיש – "אזוי און ניט אנדרעש", ככה ולא אחרת! מה חשוב לדעת זאת באידיש. מה למדנו היום? צווי דינים, עס טראכט-זיך ניט ואזוי און ניט אנדרעש.])

[לכל שם קדוש בקבלה יש פסוק בתורה ממנו הוא יוצא, כתוב-צפון באיזה אופן בתוך הפסוק. כעת מגיעים למה שאמרנו קודם, שאת מקיפי הנשמה – ה-לם של הצלם – מכוונים בליל הו"ר, לאחר צאת הלבנה, להמשיך שנה טובה ומתוקה לנו ולכל ישראל. שם יש תפלה מיוחדת – תראו בתהלים של חב"ד – דווקא בסיום כל ספר מחמשת הספרים בתהלים, בה כתוב הפסוק המוזכר כאן, פסוק מאד מורכב בו יש עשרה שמות של שלש-שלש אותיות.] היוצא מפסוק [שאמר ה' ליעקב שפחד לרדת למצרים:] "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"[לג]

[כמה אותיות יש בפסוק? 30, ל, בטחון במספר קטן. כאן ה' נותן בטחון ליעקב אבינו. יש לו אמונה והוא צריך לחזק את האמונה ולהגיע לבטחון ש"אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". יש בפסוק שתי למדין, "אעלך גם עלה", ל מול ל. כאן יש דוגמה מצוינת למה שעושים בקבלה. צריך להסתכל בסדור ולראות: לוקחים בפסוק את האות הראשונה, א ד"אנכי", מדלגים 10 אותיות ומגיעים לאות השניה, ה-מ הראשונה של "מצרימה", ומדלגים עוד 10 אותיות ומגיעים לאות השלישית, ה-י של "ואנכי" – זהו שם קדוש של שלש אותיות, אמי. ככה בונים עוד שם, החל מהאות השניה וכו', וכך יוצרים עשרה שמות של שלש-שלש אותיות. העיקר הוא האות העשירית, העשרים והשלשים – השם האחרון – שמודגשות כאן, שעושות את השם ככה. שוב, ככה הוא בעצם השם העשירי שיוצא מהפסוק "אנכי ארד וגו'". זו דוגמה לחשיבה של קבלה – לוקחים ב-30 האותיות האות הראשונה, ה-11 וה-21, דילוג שוה של עשר-עשר אותיות, ומקבלים 3 אותיות, וכך עשר פעמים, עד שהשלישיה האחרונה היא האות העשירית, האות העשרים והאות השלשים, והוא השם האחרון, ככה.]

([יש כאן עוד ווארט:] אל תקרי "גם עָלֹה" אלא "גם עֲלה" מכח עצמך [ה' רומז ליעקב שאהיה אתך כל כך עד שתוכל גם ליזום ולעלות מכח עצמך.], דהיינו מכח הבטחון שבך [ה' רוצה לנסוך ביעקב בטחון בפסוק זה.[לד]] וד"ל), כמובא בתפלה שלאחר אמירת תהלים בליל הושענא רבה [אחר כך תסתכלנה בסידור.], בסוד אות וחתימת החיים [שממשיכים על ידי שני צללי האמונה.] בב' צללי אמונה לאחר צאת הלבנה וד"ל.

סיכום – נקודה לקחת הביתה

ברוך ה' הספקנו לקרוא את כל הפרק. שוב, צריך 'לקחת הביתה' בעיקר את הווארט של ההקבלה בין "צדיק באמונתו יחיה" ל"שונא מתנות יחיה". התחדש בפרק שכמו שיש אמונה בה', שמסלקת את כל המחשבות הזרות, יש גם אמונה בניצוץ ה' שבתוכי, שגם מסלקת מחשבת זרות – עושה אותי 'עצמי' ומסלקת כל תלות זרה ומבטלת כל תאוה וחמדה לדבר שלא שייך אלי, ואז מתקיימים בי "השמח בחלקו" וכל הדברים הטובים.

אחר כך הסברנו שאמונה-אמונה עומדות על גבי בטחון-בטחון, קומה עליונה של שתי בחינות אמונה על גבי קומה תחתונה של שתי בחינות בטחון, וכך יוצא סוד י-ה-ו-ה ("סוד הוי' ליראיו"). זה הנושא שלמדנו היום.

אמונה ובטחון – צד אפל וצד מואר

האמונה כאן היא "הנסתרֹת" והבטחון הוא "הנגלֹת" – עוקבים אחרי השיעורים השוטפים קצת בבית ספר? למשל, כל החדש האחרון[לה] היו שיעורים מאד חשובים על כך שבכל אדם יש שני צדדים של האישיות, הצד המואר והצד האפל. בכל מה שלמדנו היום יש קצת רמז לענין, למעליותא, נאמר רק בקיצור נמרץ:

אם אני רוצה לדבר על מואר ואפל במושגים של אמונה ובטחון – הכל טוב – איך נסביר? יש אפל שלילי, אבל יש אפל שכולו טוב – האפל הוא פוטנציאל טוב. בנפש האמונה היא אפל – לאו דווקא טוב הנראה והנגלה, לא מואר לנו. אמרנו שאפשר להיות באמונה חזקה, 'עצמי', כל הזמן שמח, בלי שמתחייב שום טוב הנראה והנגלה. אדרבה, זהו הבסיס של יהודי, שמאמין. אבל ה' לא רוצה שנסתפק בכך – ה' רוצה שיהיה טוב לנו, ולשם כך הוא נוסך בנו בטחון (לא מסתפק באמונה שלנו בו). מי רוצה שנסתפק ב-יה? עמלק ("כי יד על כס יה" – "אין השם שלם"), שתיכף קוראים עליו. תסתפקו רק באמונה שלכם, בלי בטחון, שלא יהיה לכם טוב נראה ונגלה אף פעם – ר"ל. ה' רוצה שיהיה לנו טוב, ושגם נדאג בעצמנו שיהיה לנו טוב – בטחון. שנקים פה מדינה טובה, מלכות טובה. ה' רוצה זאת, ובכל אופן ברור שחייב להתחיל מאמונה – מהאפל להגיע למואר, מאמונה לבטחון[לו].

יש כל מיני דברים שהקבלנו למואר ואפל. לא רוצה עכשיו להאריך – יש עוד פרק בנגלה שחשבתי לדבר עליו אתכן היום, אבל נעזוב אותו כרגע – אבל אם תעקבו אחרי השיעורים את כל מה שקשור לאפל ומואר אפשר בשרש לשייך הכל גם לאמונה ובטחון, הנושא שלנו. אמונה היא חשך טוב ובטחון הוא אור, אור גדול, "אור כי טוב". "ליהודים היתה אורה". על אפל יש פסוק "אפילֹת" – אפל הולך עם י-ה, אפילה, שתי בחינות אמונה. אור – "ליהודים היתה אורה" – הולך עם וה, שתי בחינות בטחון. עד כאן היום.

ד. סיפורים ושאלות מהווי תיכון יעלת חן

רציתן לדבר על מה שקורה במקום היחיד שיש בעולם? להאמין במקום אומר שאין עולם חוץ מאותו מקום, יש רק תיכון יעלת חן – אין משהו אחר.

גאות יחידה בלי זלזול באחרים

מורה: רצינו לספר כמה סיפורים ומתוך כך עולות כמה שאלות. היה לנו שבוע שעבר טיול, ובסופו היתה איזה פשלה ודיונים, ובנות קצת התלוננו או משהו כזה, המדריכה והמע"רית שהיו אתנו – שתים שלוו – התחילו לספר כמה הן מתפעלות, התפעלו משירי הקדש שהבנות בעצמן שרו בהתוועדות, לא רצו לקנות במקום שאינו עבודה עברית וכו'. שאלו איך עושים ודברנו על שיטת החינוך והתורה – הן בסוף לקחו מייל של איתיאל.

הרב: איפה היה הטיול?

מורה: מהכרמל למירון וכו', בצפון. זה היה סיפור אחד שגם אני וגם הבנות הרגשנו שמתפעלים מאתנו. הזכרנו במהלך השנה גאות יחידה, והיו הרבה דיונים, ועדיין יש שאלות מתי טוב ומתי לא טוב. אחת הבנות הגיבה כשספרתי מה המדריכה והמע"רית אמרו, שנכון שלכל אחד יש את הדרך שלו והצדיק שלו, אבל באמת שלנו הכי מכוונת – זו היתה ההרגשה... למרות שכל הנושא של גאות יחידה עדיין עם הרבה דיונים וויכוחים. גאות יחידה להיות יהודי – ודאי, בלי ספק – אבל לגבי גישות אחרות של עבודת ה' וכו' קצת יותר קשה להבין.

אולי עוד סיפור שקשור לזה: לקראת ימי ההכרות עשינו מגנטים של אמונה ובטחון – פרסומת כזו ליעלת חן – והגרפיקאית עשתה באמונה שני שלטים, שאיני יודע לאן לפנות, והמציאה שני שמות של מקומות לימוד. תיכון "בינה יתרה" ואולפנת "דעתן קלה". הבנות לא הסכימו לפרסם את המגנט, כי נשמע כזלזול באולפנא.

הרב: זה טוב.

"בידי מי מפתח הגאולה?" – מה אפשר לעשות?

מורה: התחלנו ללמוד את "בידי מי מפתח הגאולה", שהרב אמר באחד השיעורים. הבנות הרגישו – לא שח"ו הלימוד לא חשוב, אלא מתוך אכפתיות ממה שלומדים – אזלת יד, מה עושים?! יודעים להפיץ חסידות, ויש אוירה בתיכון שהקמת המוסד הוא חלק מהשליחות כקבוצה, אבל רוצים לעשות משהו – מי שהולכת לגבעות או מפגינה מרגישה שעושה משהו, וגם כאן הבנות רוצות להרגיש שעושים. אחת הבנות ספרה שבתחלת השנה לא היה לה טוב, רצתה לעזוב, הרגישה שהמקום חרדי מדי בשבילה. כעת ב"ה מאד טוב לה – מרגישה שמקיימת תורה ומצוות, אבל מה עושה בשביל ה'? רוצים להרגיש יותר, שעושים משהו. זו גם שאלה.

לא יודעת כמה להמשיך, שיהיה זמן לתשובות.

הרב: העיקר הסיפורים או התשובות? מבחינתי הסיפורים – אין פה שאלות... הכל סיפורים טובים.

מורה: בקשנו מהבנות לדבר בימי הכרות. הן ספרו – משהו שהיה מאחורי הקלעים, לא ידעתי – שהטיול הראשון שהיה אמור להיות התבטל, בגלל כל הבעיות עם האישורים. הבנות הגיעו למקום המפגש עם התיקים והודיעו שהתבטל. הבנות שמחו, ולא ידעתי שאחת הבנות אמרה שלומדים אמונה ובטחון – בואו נתרגל. קודם כל נלך להתפלל, לנקות את הראש, ואז יהיה רעיון מה לעשות. בסוף עלה עוד קודם רעיון של טיול אחה"צ.

הרב: מצוין. זו התשובה.

מורה: בשיעור הקודם הרב דבר על פנים בפנים מול אחור באחור. בחזור התחילו דיונים אם לומדים למבחן או לשמה – רוצים יותר חסידות וכו'. מצד שני העירו שיש יותר משמעת בשיעורים שיש גם מבחנים וכו'. איך מחזיקים בשחיקה של היום יום? הבנות יודעות מה עיקר, ועדיין שאלה.

הרב: קשור למה שדברנו כעת – אמונה בעצמך. ככל שיש אמונה בעצמך לא צריך מבחנים, עושה את ה"לשמה" – אמונה בעצמך עושה שכל מה שתעשי יהיה "לשמה", בשביל זה, ולא בשביל משהו אחר.

מורה: מבקשים שהרב יכוון יותר על "בידי מי מפתח הגאולה", מה אפשר לעשות?

הרב: צריך קודם כל לעשות דברים שיש סיכוי שיועילו – לא דופקים את הראש בקיר, זה לא נקרא לעשות. הרבה דברים שכאילו עושים – הרגשה שאני עושה משהו – מתוך נסיון לא הכי מועילים, כמו סוגים שונים של הפגנות. ישוב הארץ הוא ודאי דבר טוב – אבל או ללמוד תורה או ללכת להקים גבעה. לא מתאים לגיל עכשיו. יכול להיות יום אחד שנוטעים עצים באיזה מקום, או משהו אחר, אבל לא שייך ככלל – כעת לא הזמן לבנות בית. עוד מעט תבנו בתים, עוד כמה שנים, כל בת תבנה את הבית שלה. באמת צריך לתת את הדעת, לא שאלה פשוטה. כמו שאת שואלת גם אני שואל – כל אחד שואל מה אני יכול לעשות, לא דבר פשוט. בסוף כולנו מתוסכלים שלא עושים מספיק. "בידי מי מפתח הגאולה?", בידינו, צריך לעשות משהו, אבל בכלל לא פשוט. המציאות מעמידה התנגדות מסוימת. את לומדת – אם את יכולה להשפיע על עוד חברה. מצד אחד אמרנו שמי שעצמי לא צריך אף אחד, מצד שני צריך להשפיע. לגבי בית הספר – צריך למשוך עוד בנות לכאן. את יכולה להביא עוד כמה בנות? [משתדלת.] את לא מבינה שיותר חשוב מהפגנה או משהו אחר?

תלמידה: חוץ ממקומות לימוד, תיכון וכיו"ב, יש עוד משהו בחיים? להקים עוד תנועות, כמו "באתי לגני"?

הרב: בסדר, צריך שיהיו חומרים לחלק. הרבי אמר לטכס עצה – לטכס עצה איך משפיעים על הצבור. הספור הראשון ששמענו עכשיו, התפעלות המדריכה והמע"רית, זו פעולה חשובה מאלף הפגנות – שאנשים לא הכי קרובים לעת עתה ראו משהו חדש, התפעלו ממשהו שלא הכירו, זה דבר גדול.

תלמידה: העיקר בשבילנו הוא הפצות?

הרב: צריך להפיץ בחכמה, בשמחה, בנחישות – שאני רוצה לקדם את הגאולה. צריך להתפלל, ללכת להתפלל ואחר כך לעשות משהו. יש פתגם ב"היום יום" – מי בעטו, מי בנאומו, מי בממונו. מקדמים דברים לפי הכשרון של כל אחד. יש אחד שהכשרון שלו הוא לכתוב. קודם צריך שיהיה ברור בראש מה רוצים – אם את יכולה לכתוב, תכתבי זאת; אם את יכולה לנאום – תנאמי. לשם כך יש לנו מגמה של "כן בנות צלפחד דוברות" – גם תובעות את שלמות ארץ ישראל בפה, וגם יודעות להביע באופן המתקבל לצבור. את יכולה יותר ממני – בנות יכולות, עוד יותר מהבנים, להעביר לצבור מסרים באופן המתקבל. אם את ואת ואת – כל הבנות יחד – אומרות, כמשיחות לפי תומן, לאיש תקשורת או משהו, שאנחנו מאמינות שהפתרון הוא סיפוח שטחים, שכל שטחי ארץ ישראל יהיו שייכים לעם ישראל במוצהר. כזה משפט שאת אומרת יותר משפיע מכך שאני אומר אותו או אכתוב אותו. קודם אמרנו שלא צריך לעשות בלאגנים, רעש, אבל זה יכול לעשות רעש טוב – הרבה רעש. משפט אחד פשוט, מסר פשוט שיוצא מבנות שמתחנכות על טהרת הקדש, במיוחד כאשר בא ממקור חרדי – זהו כבר חידוש מופלא. הרי חרדים לא חושבים על הדברים האלה. כאן המקום גם מזוהה כחרדי וגם עם מסר מאד ברור של שלמות הארץ וכיו"ב – מאד משפיע.

מורה: יש איזה ספר או מקור שדווקא ממנו ננסה?

הרב: משתדלים להכין חומרים. בתנועה עובדים, מקוה שיהיו דברים. חוץ החומרים של תנועות הנוער, גם לחלק חומרים מטעם התנועה. אבל היום דברנו על להיות 'עצמי'. אמונה היא גם התעצמות עם רעיון – צריך להתעצם עם הרעיון ואחר כך תשמיעי אותו. או בכתב, או בדבור, או שאם יהיה לך המון כסף אפשר לממן – כל אחד עם מה שה' נותן לו.

תלמידה: בענין של ישוב הארץ הרב ממליץ שנלך עם דרך חיים, עם גל עיני?

הרב: שוב, מה שישוב הארץ הוא ערך עליון לבת חרדית – זהו חידוש.

תלמידה: עם התנועה?

הרב: טוב.

מורה: יש כאלה שיש להם בעיה עם התנועה.

הרב: לא אמרתי דווקא עם התנועה. אמרתי שהתנועה מכינה חומרים, ואם החומרים טובים אפשר להפיץ אותם גם באופן עצמאי, בלי להצהיר שאני שייכת לתנועה (למי שיש לה בעיה עם השתייכות לתנועה).

הזדהות עם הכללים

מורה: עוד סיפור. בדרך חזור מהטיול כמה בנות התחילו לשיר שיר שאינו ניגון. אחת הבנות העירה להן שבתיכון אנחנו מנגנות רק ניגונים והן מיד השתתקו. בת אחרת אמרה למישהי ששרה – את רואה מה שדברנו בכתה (אחר כך הסבירו שדברו שקשה לעמוד בכלל הזה, ואותה בת אמרה שלא קשה) והבת אמרה: שרתי, אבל כשהעירו לי הפסקתי.

עוד: הרב אמר לנו ללמוד את הניגון של רחמים רבים. היה קשה ללמוד מהפסנתר, ולמדנו במשך המון ימים. היה פעם שבת הביאה הקלטה של הרב שר "שתי גדות לירדן" – ישבו וניסו להקשיב להקלטה השקטה. נזכרתי, עשה לנו שמחה, שבחופש הרב אפי דבר עם המורות ואחת הנקודות שעלו שהיינו רוצים שכאשר מנגנים ניגון כולם ינגנו, ולא ירגישו שלא נח לנגן. הרב אפי קרא לזה ערנסקייט. הרגשתי שהיה רגע כזה.

סיפור אחרון על הכללים: הבנות מרגישות מאד שותפות ואכפת להן מהתיכון, כל כך מזוהות, שגם כאשר מדברים על כללים – דבר פחות חשוב, לא לאחר, לבוא עם תלבושת (למרות שיש בעיה עם התלבושות) – הן מקבלות. אחת הבנות אמרה שמכתה א' מנסים לשכנע אותה שלימודים חשובים, ולא משתכנעת, והשנה מרגישה לראשונה שכן חשוב לה.

הרב: ברוך ה'.

מורה: אחת הבנות רצתה להשתחרר ביום אחד, שבסופו היתה חזרה של איתיאל. אמרתי לה שחבל, והיא הסכימה שחבל אבל סכמנו שכן תשתחרר. בסוף היום ישבה בחזרה, והיא אמרה ששכחה להשתחרר.

הרב: מחיל אל חיל. נכנס אדר, שתהיה הרבה שמחה – שמחה של "ופרצת", "מרבין".