חיפוש בתוכן האתר

דעת קונה ודעת מקנה בחופה וקידושין - מוצאי כ"ב שבט ע"ח – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי כ"ב שבט ע"ח – כפ"ח

דעת קונה ודעת מקנה בחופה וקידושין

שבע ברכות אריאל-מנחם ופיגא בינה שי' זילבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי השמות

נעשה גימטריא למחותנים: יאיר ועוד אלחנן עולה 360 – מה זה? שכם, "שכם אחד", שניכם יחד – תגיעו לשם. לחיים לחיים.

נגנו "אשר ברא", שאמיל.

"יש הוי' במקום הזה"

היות שקצרנו בקבלת הפנים[ב] אפשר להשלים. בקבלת פנים אמרנו גימטריא אחת, רק על השמות הראשונים של החו"כ, אבל השמות בשלמות – אריאל מנחם פיגא בינה – עולים ישראל.

יש בתורה כמה וכמה ביטויים חשובים ששוים ישראל, ואחד מהם הוא מאמר יעקב אחרי חלום הסולם והמלאכים – "[אכן] יש הוי' במקום הזה [ואנכי לא ידעתי]", בגימטריא ישראל. זהו רמז מפורסם – הוא עתיד להקרא בשם ישראל, שם העצם של עמנו, ו"יש הוי' במקום הזה" עולה ישראל. כל יהודי הוא ה"מקום הזה" – בפרט בינה, השם השני של הכלה, בה כתוב "ואי זה מקום בינה". "יש הוי'" – חתן וכלה הם וה וה"שכינה ביניהם" היינו י-ה. גם ההורים הם י-ה והבן והבת – החתן והכלה – הם וה, לכן "אכן יש הוי' במקום הזה".

זו כבר גימטריא יפה מאד של החתן והכלה, אבל עוד פלא שרק השמות הראשונים – בהם משתמשים ביום-יום – אריאל פיגא – עולים "יש הוי'". יש כאן חלוקה מדויקת, אריאל פיגא עולה "יש הוי'" ומנחם בינה עולה "במקום הזה" – חלוקה יפהפיה.

"בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"

אריאל ופיגא, "יש הוי'", עולה גם פורים, החג הבא, ו"וגילו ברעדה" כפי שאמרנו בקבלת הפנים. ["במקום הזה" עולה אדר.] נכון, החתן וכלה עולים יחד פורים-אדר ששוה ישראל.

רק פוריםאריאל פיגא – עולה ר"ת "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה י-הוה צור עולמים", מהפסוקים החשובים של חתן וכלה, שבו שם י-ה. "בטחו בהוי'" לשון דבקות, דבקות החתן והכלה, "ודבק באשתו". "בי-ה הוי'" – מתחיל בי-ה, גם "שכינה ביניהם" וגם רמז לזוג, שהם עתידים להיות אבא ואמא. "כי ביה הוי' צור עולמים", "אין צור כאלהינו", "אין ציר כאלהינו", שצר צורה בתוך צורה, רק ה' יכול לצייר נשמה בתוך גוף, סוד "בראשית ברא אלהים את השמים [נשמה] ואת הארץ [גוף]", "[רופא כל בשר ו]מפליא לעשות [מחבר יחד נשמה וגוף]", זה רק בידי הקב"ה, והוא יתברך מחולל זאת דרך החתן והכלה. שוב, ר"ת כל הפסוק עולים בגימטריא פורים, אריאל פיגא. כל מה שאתם תבראו – הילדים שלכם והמקורבים שלכם וכל המצוות ומעשים טובים שתעשו – הרבה "עולמים", "כי בי-ה הוי' צור עולמים". לכן צריך להגיע לעולם חדש – בשבילך תל אביב הוא עולם חדש, הרבה עולם חדש יש לך, צריך הרבה עולמות, "צור עולמים".

חינוך הילדים לתפלה

אם נחזור לדימוי חלום יעקב, עוד לפני שהוא אומר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", הוא רואה "סֻלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עֹלים ויורדים בו". מה קורה אתו בכלל? הוא כעת בדרך לחפש שידוך, להקים את בית ישראל – זו המגמה שלו עכשיו. הוא רואה "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה" ורואה "מלאכי אלהים עֹלים וירדים בו". יש להניח – יתכן אפילו שיש מדרש כזה – ש"מלאכי אלהים" אלה גם רומזים לכל ילדיו, כל שבטי ישראל וכל עם ישראל, כל מי שעתיד להוולד מהזיווג אליו הוא הולך. הם עולים ויורדים בסולם, "סולם דא צלותא" – כתוב שסולם יעקב הוא עבודת התפלה. בעבודת התפלה יש ארבע שליבות, כנגד ארבעה עולמות – תפלת עשיה, תפלת יצירה, תפלת בריאה עד תפלת האצילות, שמו"ע, ואז יורדים. כל סוד התפלה הוא לעלות ולרדת.

אפשר להסיק מכך לגבי חינוך ילדים, שכבר צריך לעסוק בו. כתוב ב"היום יום" שכמו שיש מצוה בתורה להניח כל יום תפילין, יש מצוה לחשוב כל יום חצי שעה על חינוך הילדים. אפשר לחשוב שמצוה זו מתחילה ממתי שיש ילדים, אבל לא – מתחיל מהשבע ברכות ואולי אפילו מהפגישות, מתחיל מהרגע הראשון. החלום הזה אומר שעיקר החינוך הוא לחנך לפנות לה' בתפלה, לעלות ולרדת ב"סלם דא צלותא", כי התפלה היא עיקר ביטוי האמונה שלנו בה' יתברך.

למה הוא לא יודע, "ואנכי לא ידעתי"? מי הבחור הזה, יעקב אבינו? "איש תם ישב אהלים", כמו החתן שלנו – הוא יושב ולומד תורה, ויודע שבעבודת התורה יש ה' במקום הזה, לא הפתעה. בעבודת התפלה חידוש בשבילו ש"יש הוי' במקום הזה". ידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן שקל אם לנסוע לוילנא (לגאון מוילנא) או למעזריטש (למגיד), ואז אמר – שמעתי שבוילנא לומדים איך ללמוד, ואני ב"ה יודע ללמוד, אבל במעזריטש לומדים איך להתפלל, ולהתפלל איני יודע. לכן הוא נסע למעזריטש, משם כל תורת ודרך החסידות. זהו סולם יעקב.

שיהיו הרבה מלאכים – כל הנשמות שלכם כעת הן מלאכים, בע"ה בקרוב ירדו אחד-אחד – מלאכים שעולים ויורדים בסולם, וזהו רמז מהו עיקר החינוך. כמו "ודבק באשתו", שצריכה להיות דבקות בין האיש והאשה, כך החינוך הוא דבקות בה' – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". הדבקות בה' היא בתפלה, לשון "התופל כלי חרס", כמבואר בדא"ח. לימוד תורה הוא מזון – מזין את הנשמה, המזון של הנשמה – אבל הדבקות וגם הרפואה (יש פה רופא, התחלנו לדבר על רפואה) קשורות בעיקר לעבודת התפלה.

כל זה שייך לרמז ש"יש הוי'" עולה אריאל פיגא ו"במקום הזה" עולה מנחם בינה והכל יחד עולה ישראל.

למצוא את ה' בעשיה

ר"ת אריאל-פיגא הם אף, רומז לפסוק המפורסם "אף עשיתיו", שהפירוש שלו למעליותא הוא 'אצילות פה' – הווארט של המגיד ממעזריטש, "אצילות איז אויך דא" (בין בני זוג יש לפרש אני פה – כל אחד נמצא תמיד פה בשביל השני). מאד מתאים לחלום של יעקב, ש"אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". יש פה עצמות, איפה? דווקא בעשיה. "אם רץ לבך שוב לאחד" – את ה"אחד" תמצא בעולם העשיה למטה, במעשים – אצילות פה, "יש הוי' במקום הזה" דווקא. שוב, השמות הראשונים שוים "יש הוי'" – גילוי האלקות, האצילות, דווקא למטה, "במקום הזה", חשבון השמות השניים. "ואנכי לא ידעתי".

דעת-בינה

עוד רמז של השמות, ואחר כך נעבור הלאה: אם נחשב – נעשה יחד – אריאל מנחם פיגא (בלי בינה) עולה דעת. דברנו בשיעורים האחרונים – גם בקבלת הפנים – שעיקר הדעת (הקשר בין איש לאשה, "והאדם ידע את חוה אשתו") היא קנין, החתן דעת קונה והכלה דעת מקנה. יש רמז מפורסם שישראל עולה דעת-בינה. איפה החכמה? תיכף נחפש (אני פה = חכמה חכמה). אבל ישראל עולה דעת-בינה. איך אני יודע שהולכות יחד? מאמר מפורש בפרקי אבות – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (על חכמה נאמר "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה"[ג]).

צריך לדייק, המאמר מתחיל מדעת – "אם אין דעת אין בינה" – קודם יש דעת, אריאל מנחם פיגא, וצריך לצרף בינה. מאד מתאים שהבינה היא האשה, "אשת חיל עטרת בעלה", כי "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". באשה יש את הבינה שפנימיותה שמחה, ויתגלה ב"אם הבנים שמחה". היא הבינה היתרה, כדרשת חז"ל "ויבן הוי' אלהים את הצלע". עד השם בינה, ולא עד בכלל, שוה דעת, וכאשר מצרפים בינה מקבלים ישראל. זהו היחוד של עם ישראל, דעת-בינה.

לפי הסדר אפשר לומר שהחיבור – הקידושין, הנישואין, הקנין – הוא דעת, יש כבר דבר, נקבע דבר בישראל, ומכאן והלאה צריך להיות "מבין דבר מתוך דבר", בינה. יש פה "צור עולמים", כל פעם יש עוד "מבין דבר מתוך דבר", עוד יצירה. הבסיס הוא דעת, "אם אין דעת אין בינה", ואם יש דעת יש בינה.

אם כן, יש כאן שתי חלוקות יפהפיות של ישראל: חלוקה אחת של "יש הוי', במקום הזה", וחלוקה שניה של דעת-בינה. על זה אפשר לומר לחיים. בזכות החתן והכלה שעולים ישראל שתהיה פה קדושת עם ישראל, טהרת עם ישראל, גאולת עם ישראל. לחיים לחיים.

ב. ההתמסרות בחופה

"חפה וקדושין"

נאמר עוד משהו לגבי דעת וקנין[ד]: יש בנישואין שני קנינים – קנין הקידושין וקנין החופה – שהם צווי דינים. קנין הקידושין פחות או יותר מובן בהלכה, אבל קנין החופה הוא קצת תעלומה – יש הרבה דעות מהו קנין החופה.

יש גם חקירה חשובה מאד של האחרונים[ה] אם אפשר להחיל את קנין החופה לפני קנין הקידושין. בנוסח ברכת הקידושין מקדימים – "מקדש עמו ישראל על ידי חֻפה וקידושין". להלכה רוב הפוסקים סוברים שאי אפשר להקדים חופה לקידושין, אז כולם מקשים איך קבעו נוסח הברכה "על ידי חֻפה וקידושין". יש רמז שחפה-קדושין ר"ת חק – "כי חק לישראל הוא" (חק אינו מובן בשכל, חוקה חקקתי... אין לך רשות להרהר. כך קדימת חפה לקדושין). בקבלה חק היינו הפנים של פרצוף הנצח דאלב"ם, מי שמכיר. אם היה הפוך היה קח – "כי יקח איש אשה", זהו הסדר בו מקיימים, האחוריים דנצח דאלב"ם, אבל הפנים הם חק, "חק לישראל"[ו]. זה בדרך רמז, אבל על פי הלכה מאד קושיא למה הנוסח הוא "על ידי חפה וקדושין".

יסודות הקנינים כנגד חג"ת

הכל חוזר לנושא שדברנו לפני שבוע[ז], שבקנין מטלטלין יש שני דברים – מתן מעות ומשיכה. אנחנו מדברים על קנין אשה – "האשה נקנית בשלש דרכים" – אבל יש קשר ביניהם. בכל דבר יש הלכה איך קונים – קרקע, עבדים, בהמה, מטלטלין – בכל אחד יש את הקנינים שלו, אבל יש קשר ביניהם. גם קידושין הם סוג של קנין.

רק כדי להבהיר: היסוד של הלכות קנין הוא קרקע – כפי שרואים גם בסדר ההלכות – קנין נכסי דלא ניידי. עיקר מה שקונים ומוכרים הוא נדל"נ, קרקע. איך עושים זאת? או על ידי כסף, או על ידי שטר או על ידי חזקה – שלשה אופנים. הסברנו הרבה פעמים בשיעורים שכסף-שטר-חזקה הם בעצם חג"ת – יסוד הקנינים. כסף היינו כיסופים, אהבה, כמו שהבעש"ט אומר לגבי קידושי כסף. שטר הוא לשון משטר. אצל אשה לומדים שטר דווקא מגירושין, ההיפך – כמו שמגרשים עם שטר אפשר גם לקדש בשטר. מכאן לומדים ששטר ודאי לשון גבורה, לשון שוטר. כנראה שאם מישהו מקדש בשטר צריך לשים שם שוטר בבית, אולי כל אחד הוא השוטר של השני.

בכל אופן, היום לא מקדשים בשטר ולא בביאה – המנהג הפשוט בעם ישראל הוא לקדש בכסף. שוב, כסף הוא חסד בכל הקנינים – כיסופים. גם בדרך מצותיך, במאמר של מצות מקח וממכר שדברנו עליו לפני שבוע, כתוב שכסף הוא חסד. שטר הוא גבורה. חזקה היא עשית מעשה של בעלות – אני עושה בחפץ משהו שמוכיח ומראה שהוא שלי. זו חזקה, והסברנו לפני כמה ימים – בקבלת הפנים – שעצם מושג הבעלות היא בחינת יעקב. המושג בעלות – בעל הבית ובעלת הבית – שייכות אלי (שאני יכול גם להקנות, להעביר את הבעלות שלי אליך) הוא המנטליות (דעת היינו מנטליות) של חזקה.

איך קונים עבדים? אותו דבר, כי עבדים הוקשו לקרקע. עבדים קונים בכסף, בשטר או בחזקה. בהמה היא יותר כמו מטלטלין, אבל לא בדיוק. אשה נקנית גם בכסף ובשטר, ובמקום חזקה יש משהו שלישי – הוא גם חזקה, אבל חזקה מיוחדת לגבי אשה – ביאה (בלשון התורה חזקה זו, ביאה, נקראת דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו". חזקה ביאה דעת ר"ת חב"ד בגימטריא ברית = טוב-טוב פעמים ביאה, "מצא אשה [חצי ברית] מצא טוב"). לכן אצל אשה יש שלש אפשרויות – כסף, שטר וביאה. חז"ל אסרו באיסור חמור את השלישי, ואף אחד לא מקדש בשטר – כולנו מקדשים בכסף, בכיסופים, בחסד, באהבה.

חופה – התרת איסור או קנין

נחזור, שואלים מהו קנין חופה. בכללות יש שתי שיטות לגבי קנין חופה[ח]: או שהוא כלל לא קנין, אלא דין באיסורים, פעולה שמתירה את האשה לבעלה. עד החופה האשה אסורה לכולי עלמא כהקדש, והיא אסורה גם לבעלה. אם כן, פעולת החופה היא התרת האיסור. שוב, יש שסוברים שהחופה היא כלל לא קנין, אלא רק דין של היתר האשה לבעלה. הדעה השניה היא שהחופה כן נקראת קנין. קנין למה? איך להגדיר את הקנין?

יש הרבה שיטות איזו פעולה עושים כדי להחל את הקנין שנקרא חופה – אם ההינומא, כיסוי פני הכלה; או עמידה תחת חופה, יריעה שפרוסה לכבוד החתן והכלה; או כניסה לחדר יחוד – שיטת הרמב"ם, כידוע, שחייב להיות יחוד. יש מי שמונה[ט] 11 שיטות בראשונים מהי חופה – פלא, שמשהו כל כך יסודי לא בדיוק ברור מהו ואיך עושים אותו. שוב, בכללות או שבא להתיר את האיסור או שהוא סוג של קנין.

חזקה-הגבהה-מסירה-ביאה-משיכה

הגדר הכי פשוט – המכנה המשותף בין הרבה מהשיטות – הוא "הכנסת הכלה לרשות החתן". זהו הסבר לסוג של קנין – שהוא מכניס אותה לרשותו. או שאביה מוסר אותה – כמו שיש קנין משיכה יש גם קנין מסירה. במיטלטלין יש הגבהה ומשיכה ומסירה – שלש אפשרויות. מסירה במיטלטלין נאמרה – וכך גם בשו"ע – דווקא בהקשר לספינה. ספינה היא משהו גדול, קשה להרים אותה, וקשה אפילו למשוך אותה – אז איך קונים ספינה? יש לך יאכטה? צריך לדעת איך קונים את הספינה. דווקא בגלל ספינה יש דין מסירה – בה נאמר עיקר הדין. כמה עולה ספינה? מנחם-בינה. יש פה ספינה, "דרך אניה בלב ים" – ספינה היא משהו חשוב מאד, נוסעת בעלמא דאתכסיא.

בכל אופן, אם נפרש את קנין החופה כהכנסה לרשות החתן הוא מקביל למשיכה. במטלטלין אין חזקה – מה יש? משיכה. אומרים משיכה, הגם שלא הכי טוב – לא קונה בכל מקום אלא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. מה הכי טוב לקנות במטלטלין? הגבהה, שקונה בכל מקום ונקראת "קנין אלימתא", קנין חזק.

כמדומני שפעם דברנו בענין הגבהה לגבי אשה. כתוב ש"האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". בכל חתונה, אם החתן לא ממש מגביה את הכלה, הוא צריך לדעת שצריך להגביה אותה – "עולה עמו". עיקר הקנין של חפץ הוא הגבהה. הדבר נקרא חפץ, והאשה היא חפץ – "ארץ חפץ", לשון רצון (החפץ היא פנימיות הרצון, רצון שמורגש בו תענוג), "חפצי בה" (שמה של אם המשיח; חפצי בה = אהבה פעמים י-ה, שכינה ביניהם; אשה חפץ משלימים ל-בך ברבוע). הכי טוב להגביה, אם לא אפשרי יש משיכה ואם גם לא הולך יש מסירה – הכל כמבואר בסימן קצח בחושן משפט.

שוב, במטלטלין יש כסף, יש שטר אבל אין חזקה – ובמקומה יש את המושגים הגבהה, משיכה ומסירה (י"ל הגבהה בנצח, עומק רום, מסירה בהוד ומשיכה במלכות, "משכני וגו'". חזקה בתפארת כנ"ל וביאה ביסוד כמובן – "גופא ובריתא [יעקב-יוסף, חזקה-ביאה[י]] חשבינן חד"). למה? במשיכה אתה עושה פעולת בעלות.

"משכני אחריך נרוצה"

כאשר למדנו את הסבר הצ"צ במושג משיכה – וגם קשרנו לחתן וכלה – אמרנו שברגע שאני מוסר עצמי לה', מפקיר עצמי (דברנו על הפקר), ה' משלם לי כסף, נותן לי אהבה. בלב אני יכול ליצור אהבה זוטא, משיכה לה', וכפי כמה שאני נמשך ה' נותן לי כסף – אהבה רבה, אהבה אין סוף. אבל לכאורה לא מתאים לחתן וכלה? כלה היא לא מטלטלין, לא כתוב לגביה המושג משיכה בהלכה – לא קונים כלה במשיכה, אלא בכסף, שטר או ביאה. אבל אמרנו שהמושגים מקבילים – מהי משיכה? סוג של חזקה. כמו שבקרקע יש חזקה ובאשה יש ביאה במטלטלין יש משיכה.

איפה כתובה המלה משיכה לגבי כלה? "משכני אחריך נרוצה", פתיחת שיר השירים – שיר האהבה בין החתן והכלה. מי אומר "משכני"? הכלה אומרת. יש פה עוד שאלה, למה הוא מסביר בדרך מצותיך שמשיכה היינו שאני מוסר את עצמי, שאני מעלה-מברר ניצוצות? הרי הקונה הוא זה שמושך, הוא לוקח את החפץ ביד ומושכו אליו. אם הקונה הוא ה' ואנחנו המקנים, שאנחנו מעלים את הניצוצות, לכאורה הוא המושך – למה אני אומר שמשיכה היא הפעולה שלי? הפסוק "משכני אחריך נרוצה" מתרץ – הכלה אומרת "משכני", היא מוסרת את עצמה למשיכה.

דברנו על הפקרות, וכעת מוסיפים משהו מאד חשוב. בלי הרצון שלה והדעת שלה אין פה שום קנין. ברגע שהיא אומרת "משכני אחריך נרוצה" יש משיכה. למה "משכני" לשון יחיד ו"נרוצה" לשון רבים? כתוב בחסידות שהנפש האלקית אומרת "משכני" וכשיש משיכה בפועל גם הנפש הבהמית מצטרפת, "אחריך נרוצה". הבעת הנכונות והרצון למסור את עצמי היא של הנפש האלקית – נכונות החפץ למסור את עצמו מתייחסת אליו, אף על פי שמי שמושך בפועל הוא הלוקח. התמסרות המקנה כבר נוגעת למה שנסביר תיכף.

עיקר הקנין – הדעת או המעשה?

החקירה העיקרית של ראשי הישיבות, אחרוני האחרונים, לגבי קנינים, היא מה העיקר בקנין, הדעת או המעשה[יא]? צריך בקנין גם דעת, דעת קונה ודעת מקנה, וגם מעשה – השאלה מה העיקר, ויש לכך הרבה נפק"מ. האם המעשה הוא העיקר וצריך גם דעת כדי שהמעשה יוגדר כמעשה קנין, או שמא הדעת הוא העיקר והמעשה הוא רק סימן והוכחה שישנה דעת? מה הנפק"מ?

כעת נאמר את שיטת החזון איש[יב], הכי קיצוני, שאם הייתי יודע בוודאות שיש דעת קונה ודעת מקנה בשלמות לא הייתי צריך מעשה – לא צריך שום פעולה. עיקר חלות הקנין הוא מכח הדעת. מאד מחזק את ענין הקשר בין החתן והכלה. יש כמה שיטות בזה – השיטה שלו אינה השיטה המקובלת, אבל שיטה שחשוב להבין, שהעיקר הדעת והמעשה לגמרי טפל, רק בא להוכיח את הדעת.

לכאורה השיטה שלו היא נגד סימן קפ"ט, הסימן הראשון של הלכות מקח וממכר בחשן משפט – סימן שלם שקנין לא נגמר בדברים, בדיבור (וכל שכן בכוונה בלב). אי אפשר לגמור קנין בשום דיבור, בשום הצהרה, אפילו שבועה – אם אחד נשבע לשני שימכור לו לא נגמר הקנין, בלי מעשה הקנין הקנין לא נגמר בדברים. הוא אומר שלו יצויר שהייתי מאה אחוז בטוח שיש דעת לא הייתי צריך מעשה בכלל. שוב, זו שיטה קשה, אבל היא טובה בשביל להבין את חשיבות הדעת.

מעלת הקדמת המשיכה (אתעדל"ת) למעות (אתעדל"ע)

נחזור: המשיכה במטלטלין היא במקום חזקה בקרקע. מהי המשיכה באשה? סוד קנין החופה – הכנסת הכלה לרשות החתן היא בעצם מעשה בעלות של החתן. האם ניתוח זה יעזור לנו להבין את הנוסח "מקדש עמו ישראל על ידי חֻפה וקדושין"?

במצות מקח וממכר בדרך מצותיך הוא אומר שקודם צריכה להיות משיכה ואחר כך כסף. אליבא דמי? רבי יוחנן מדרבנן. המחלוקת המקורית לגבי קנין בגמרא – בתחלת פרק "הזהב" בבבא מציעא – היא מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי אופן קנין מטלטלין, האם המשיכה קונה דבר תורה או ש"דבר תורה מעות קונות"? רבי יוחנן אומר ש"דבר תורה מעות קונות" וריש לקיש אומר ש"דבר תורה משיכה קונה". קנין משמעותו שאי אפשר להתחרט יותר – לפני הקנין אפשר להתחרט. אומר רבי יוחנן שאף על פי ש"דבר תורה מעות קונות" גזרו חז"ל ש"משיכה קונה", כדי שלא יבוא המוכר ויאמר "נשרפו חטיך בעליה". אם מעות קונות דבר תורה, ברגע שהלוקח שילם את הכסף – והחיטין שקנה עדיין בעלית המוכר – החיטין ברשות הלוקח, ואם תפול דליקה המוכר לא יטרח להציל את החטים, כי כבר אינם ברשותו. הוא יתעצל, החטים ישרפו, והלוקח יבוא לקחת את החטים והמוכר יאמר לו "נשרפו חטיך בעליה". כדי שלא יוכל לטעון כך, אומר רבי יוחנן, תקנו רבנן ש"משיכה קונה".

אם כן, לפי רבי יוחנן, תכל'ס צריכה להיות משיכה – אתעדל"ת, מסירת הכלה את עצמה לחתן – ואחר כך האהבה רבה שהחתן נותן לכלה היא כסף, הכסף בא אחרי המשיכה, אתעדל"ע אחרי אתעדל"ת. אבל, מסביר הצ"צ, היות שבכל אופן "דבר תורה מעות קונות" – וגם יש הרבה יוצאים מן הכלל, מקרים מסוימים שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה ו"מעות קונות" – המשמעות היא שיש מציאות של אתעדל"ע קודם לאתעדל"ת. אבל הרצוי, "אשה כי תזריע וילדה זכר", שקודם תהיה משיכה.

הקדמת החופה – הקדמת תודעת ההתמסרות

אם נתרגם זאת לשני הקנינים, קידושין וחופה, פשיטא שקידושין הם קנין כסף – כמנהג ישראל – וכל ההסבר כעת היה שחופה היא סוג של משיכה. לפי מה שהצ"צ כותב, מה צריך להיות באמת קודם? חופה. למעשה לא עושים זאת קודם, אז למה אומרים קודם? כי בכוונה כן קודם. מה הכוונה? כמו רבקה שאומרת "אלך", עוד לפני החופה בפועל – הכלה מוסרת את עצמה.

הוא מקדש אותה בכסף ואחר כך נכנסים לחדר יחוד, אם החופה הוא חדר יחוד. אם החופה היא הכיסוי בהינומא – או החופה שעומדים תחתיה – היא בפועל קודמת לקידושין. וכן אם החופה היא מה שאנחנו קוראים חופה, פריסת יריעה על גבי החתן והכלה, קודם נכנסים תחת החופה. בכל אופן, רוב האחרונים אומרים שאי אפשר לעשות חופה קודם – אף על פי שכן עושים, רואים שבהלכה לא כך – והשאלה היא למה אומרים "חֻפה וקידושין".

אפשר הכל להסביר לפי עקרון זה, שבאמת לכתחילה יש בחינה של חופה, שהכלה הולכת להתחתן, למסור את עצמה. דברנו בקבלת פנים, לפי מה שדובר בכמה שיעורים קודמים, שהחתן צריך ללמוד ממנה איך שנינו יחד מוסרים עצמנו לקב"ה, איך כל חיי הנישואין הם מסירות, מסירה. אנחנו ספינה שנקנית במסירה דווקא (שייך לספירת ההוד כנ"ל,  האדן של עבודת היהודי כנודע). זהו ווארט אחד. לחיים לחיים.

הקדמת החופה-המשיכה – תנועה של תשובה

נעמיק עוד קצת: ריש לקיש אומר ש"דין תורה משיכה קונה" ורבי יוחנן אומר ש"דין תורה מעות קונות". קודם, עוד דבר חשוב, כמה שוה אריאל פיגא ("יש הוי' [במקום הזה]")? שם חכם חשוב מאד – רבי יוחנן. כמה שאנחנו אוהבים את ריש לקיש, אבל הלכה כרבי יוחנן ואתם שוים רבי יוחנן. ריש לקיש הוא בעל תשובה.

מאד מענין שהמחלוקת בסוגיא בגמרא, בבבא מציעא, היא בין רבי יוחנן לריש לקיש, ואז בא רבא – בתראה, ש"הלכה כבתראה" – שמביא שתי ראיות לדעת ריש לקיש. לכן כל הראשונים, החל מהתוס' על הדף, שוברים את הראש כדי לפסוק כרבי יוחנן. בין רבי יוחנן לריש לקיש הלכה כרבי יוחנן, אבל אם רבא סובר כמו ריש לקיש, והוא בתראה, צריכה להיות הלכה כריש לקיש. ההסבר הכי טוב הוא בביאור הגר"א על השו"ע, ואחד הדברים שהוא מביא הוא מימרא של רבא שרק בשלשה דברים פוסקים כריש לקיש, ודין זה הוא לא אחד מהם, ואם כן אף שמביא לו הוכחות הוא לא סובר שהלכה כמותו. הוא מביא עוד הרבה ראיות שסתם סוגיות בש"ס בהרבה מקומות הן אליבא דרבי יוחנן.

בכל אופן, ריש לקיש אומר "משיכה קונה דבר תורה" – הכל משיכה, הפקרות, אור חוזר – בדיוק מתאים לו. רבי יוחנן אומר ש"דבר תורה מעות קונות", אתערותא דלעילא, בחינת חתן. אצל ריש לקיש הכל כמו רבקה, "אלך", מלמטה למעלה. רבי יוחנן אומר שאני מסכים איתך מדרבנן, אבל היות שמדרבנן יש הרבה יוצאים מן הכלל בהם "העמידו חכמים את דבריהם על דבר תורה". תכל'ס "אשה כי תזריע", כן צריך בחינת חופה קודם – שהכלה מוסרת עצמה לרשות החתן. בפנימיות, בלב שלה, ודאי צריכה להיות קודם המשיכה-החופה.

עוד ווארט: ביום החופה החתן והכלה עושים תשובה וה' מוחל להם את כל עונותיהם, הם נעשים חפים מפשע ודווקא אז יכול לחול קדושת הקדושין כו', קודם חופה ואח"כ קדושין. וי"ל שהמס"נ של הכלה להתחתן, משיכת הכלה לרשות החתן, היא היא יסוד התשובה, בחינת "אשה כי תזריע וגו'", ודוק.

בפועל מה קודם זו שאלה. לפי הרמב"ם עיקר החופה הוא היחוד, אחרי הקידושין, אבל בפנימיות יש ודאי קודם חופה. הכלה הולכת לחופה – לא הולכת לטבעת... לא יודע אם יש איזו כלה שבאמת חושבת על הטבעת – היא חושבת על החופה, על החתונה. [החופה היא העיקר?] העיקר שהכלה נותנת עצמה לחתן – דעת מקנה – היא מוסרת את עצמה. ודאי יש מישהו שאומר משהו דומה לזה – צריך לחפש.

ג. מחשבה והתרצות

מחשבה – "התהלך לפני"; התרצות – "את האלהים התהלך נח"

נאמר עוד משהו לגבי דעת[יג]: האחרונים אומרים שיש שני סוגי דעת. הזכרנו את רבקה שאומרת "אלך" – היא ילדה בת שלש עם דעת מאד חזקה, אומרת "אלך" גם נגד רצונכם. בנוגע להלכות קנין, וגם בנוגע לעוד הרבה הלכות, יש חקירה חשובה בין האחרונים כמה חזקה צריכה להיות הדעת. רוב האחרונים, ראשי הישיבות, מחלקים לצווי דינים, רק שהרוגטשובר כדרכו מחלק לדריי דינים.

מה הכוונה? יש דעת חזקה, בה עם כל הדעת שלי אני מוציא דבר מרשותי מקנה אותו. לדעת החזקה קוראים האחרונים 'מחשבה'. לדעת החלשה יותר קוראים 'התרצות' וכמה קוראים לה 'הסכמה'. מה הכוונה? שאין לו שום התנגדות כלל וכלל שהדבר יקרה – אפשר לומר בלשון המדוברת שהוא 'זורם עם זה'.

הדבר נוגע לכל החיים ולאופי של האדם: יש אדם שמה שהוא רוצה – הוא רוצה חזק. לרצון הזה קוראים 'מחשבה' או 'כוונה'. יש אחד שלא בדיוק רוצה שום דבר חזק, מה שיהיה – יהיה טוב. הוא זורם, "את האלהים התהלך נח". זהו ההבדל בין נח לאברהם, בנח כתוב "את האלהים התהלך נח" – הוא זורם עם אלקים. באברהם, דווקא בברית מילה, כתוב "התהלך לפני" – תרצה אתה דברים! לא רק תזרום איתי. תיזום אתה, 'תכריח אותי' – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", זה מה שה' רוצה מאתנו, "ועמך כלם צדיקים". יש לי מספיק מלאכים שזורמים אתי, חוקי הטבע, מליארד הודים ועוד מליארד סינים זורמים – לא חסרים לי זורמים... צריך אנשים שיוזמים. אם כן, יש כאן אחד המושגים הכי חשובים בלימוד הנגלה – 'מחשבה' לעומת 'התרצות'. התרצות היינו במי שמוכן ומזומן שדברים יקרו, הוא מסכים, בסדר. תמכור לי את הסוודר שלך! בסדר, לא אכפת לי... אתה רוצה? בבקשה. כמה תשלם לי? עשר שקל? בסדר.

השאלה בהלכה האם התרצות היא מספיק דעת בשביל קנין או שלא מספיק. יש בענין לפחות שלש דעות. יש מי שאומר שכדי לעשות קנין, דעת קונה ודעת מקנה, לא מספיקה התרצות – צריך רצון, 'מחשבה', 'כוונה'. יש מי שאומר שמספיק, גם מצד המקנה וגם מצד הקונה. רבי שמעון שקאפ, שערי יושר, אומר – שיטת יחיד, אבל שיטה חשובה – שלפחות אחד מהם צריך רצון. [אחרת לא יקרה, משהו מאד מציאותי...] בסדר, כנראה ר' שמעון הוא מציאותי מאד. לפחות אחד צריך רצון, צריך כוונה. [אולי יבוא מישהו שלישי ויציע להם את העסק, ושניהם רק יסכימו.]

הרוגאטשובר – מרצון עד מחאה

אמרנו שהרוגאטשובר לא מסתפק בצווי דינים ואומר[יד] שיש דריי דינים – זו דוגמה שלענ"ד הוא מאד צודק. הוא מסכים שיש 'מחשבה', רצון, אבל 'התרצות' מתחלקת לשנים – 'הסכמה' ו'אינו מוחה'. קשור לשיעור שהיה לפני כמה שבועות על חובת מחאה[טו]. יש אחד שזורם. רחמנא ליצלן יש פיגוע – ברור שרוב הציבור לא מסכים, הוא לא זורם עם זה ר"ל, השאלה אם הוא מוחה. יש אחד שיושב בבית ולא מוחה – אם הוא לא מוחה, כאילו שהוא מסכים! מענין, לפי ראשי הישיבה הליטאיים אין הבדל, לא עושים את החילוק בכלל – לא מחלקים בין מסכים לאינו מוחה. דווקא הרוגטשובר אומר שהם דינים נפרדים – יש דריי דינים – רוצה, מסכים ואינו-מוחה.

לפי הסברא הזו, שיש שלשה דברים, אפשר מיד להוסיף את הרביעי – לא כותב אותו כי אינו באותה קטגוריה – מי שכן מוחה (מביע היפך הרצון, רצון הפוך). יוצא דווקא מהניתוח שלו ששני הקצוות – איך אתה זורם עם מה שקורה – הוא שאתה יוזם (לא זורם עם שום דבר, אלא רוצה) או שאתה מוחה (כל כך מתנגד לדבר, מה שלא יהיה, עד שאני מוחה – אם מישהו הולך לחולל זאת אני מוחה בכל תוקף). באמצע, כמו בכל שני קצוות, יש שתי בחינות – מסכים ואינו-מוחה. יש פה אם כן י-ה-ו-ה:

  י        מחשבה (כוונה)

  ה       התרצות (הסכמה)

  ו        אי-מחאה

  ה       מחאה

המבנה כאן מתחבר מאד יפה עם השיעור שהיה, כי אמרנו שהמוחה בפועל נגד דברים לא רצויים שייך למלכות – המחאה היא שרש המלכות. כמובן, רוצים לתקן, אבל לפעמים צריך להתחיל מכך שמספיק אכפת עד שהוא מוחה, משמיע את קולו, לא אינו-מוחה. לפי הליטאים ברגע שאינו מוחה כבר נקרא שהוא זורם, מסכים. זו בדיוק המציאות, מה שקורה – אתה לא מוחה, אז אתה מקבל, אתה מסכים עם מה שקורה.

[איך מוחים? איך עושים מחאה?] דברנו באריכות, שיעור ארוך על חובת מחאה. צריך למחות בצורה חכמה, שיישמע. הביטוי בחז"ל הוא "מי שיש בידו למחות" – כל אחד מתחמק ואומר שאין בידו למחות. צריך לחשוב שיש בידך למחות. כמובן, אם באמת ידך קצרה צריכים הרבה אנשים יחד להצטרף. אם הקול יוצא מתוך ציבור הוא ודאי יותר חזק. [איך מוחים? איך עושים מחאה?] דברנו באריכות, שיעור ארוך על חובת מחאה. צריך למחות בצורה חכמה, שיישמע. הביטוי בחז"ל הוא "מי שיש בידו למחות" – כל אחד מתחמק ואומר שאין בידו למחות. צריך לחשוב שיש בידך למחות. כמובן, אם באמת ידך קצרה צריכים הרבה אנשים יחד להצטרף. אם הקול יוצא מתוך ציבור הוא ודאי יותר חזק.

מחשבה והתרצות – צד מואר (מודע) וצד אפל (לא-מודע)

הנידון כאן הוא סוגיא שלמה. לגבי הפקר, לדוגמה, יש אותה מחלוקת – האם צריך רצון או מספיקה התרצות. יש הרבה פרטים, ונאמר רק דבר אחד שקשור לחתן וכלה: אם יש דעת חזקה ודעת חלשה יותר, שתי בחינות של דעת, הייתי חושב במחשבה ראשונה שאולי זהו גופא החילוק של תרין עטרין שבדעת, זכר ונקבה, מה שכתוב בכל ספרי הקבלה – שלזכר לכתחילה יש תרין עטרין, יש לו דעת חזקה, והוא יוזם, "איהו בנצח". מהו נצח? יזמה. אבל "איהי בהוד", היא מתרצה, היא מסכימה.

אני לוקח את הכלל של "איהו בנצח" ו"איהי בהוד", חתן וכלה, ומלביש על המושג דעת, שגם בה יש ימין ושמאל. אנחנו מסבירים בזמן האחרון שהימין והשמאל של הדעת הם הצד המואר והצד האפל של הנפש בכלל. יש כאן לכאורה דרך חדשה להגדיר – כוונה לעומת התרצות.

דרך אגב, האחרונים נותנים משל כדי להמחיש את שני הדברים: אם אשאל אותך איך קוראים לך תחשוב שניה ותאמר 'איל', אבל כל הזמן אתה לא חושב על השם שלך – רק אם שואלים אותך – אף שכל הזמן אתה יודע שקוראים לך איל. ככה מסבירים מהי התרצות – כל הזמן אתה איל בהתרצות, אבל לקום ולומר ש'אני איל' הוא כבר רצון. ההסבר הזה של האחרונים הוא כמעט כמו מודע ולא-מודע – כל הזמן אתה איל, אבל לא חושב על זה.

עוד דבר: בתוך הלא מודע אתה מסכים לאין-סוף דברים. מה ההבדל בין הרצון שלי עכשיו להתחתן (או משהו מסוים אחר) לשאר הזמן? שכולי מרוכז ברצון הזה. איני יכול כעת גם לרצות להתחתן וגם ללמוד בכולל – לא יכולים להיות שני רצונות אמתיים באותו זמן. אבל הסכמה, התרצות, אפשר אין סוף התרצויות יחד – אצל נח, שזורם עם הטבע, הכל בסדר. להיות ממוקד וללכת על שני דברים בו-זמנית אי אפשר, אבל בלא-מודע יש לך אין סוף מחשבות שאתה מסכים אתן ויודע אותן.

מחשבה והתרצות בין חתן וכלה

שוב, אפשר לחשוב שהחתן הוא בעל המחשבה והכלה היא בהתרצות – "איהו בנצח ואיהי בהוד". אבל אם אני מסתכל במציאות, במיוחד בסיפור של רבקה, אני רואה משהו הפוך. בשידוך יש חתן וכלה – יש משיכה ויש כסף, כל מה שדברנו קודם – וכעת רואים שיש עוד דבר. לפי שיטת השערי יושר, לפחות אחד צריך באמת לרצות להתחתן, והשני מספיק שלא מתנגד, שהוא זורם עם זה. מי באמת רוצה ומי זורם עם המציאות? מי הצד המואר? כעת הצד המואר הוא מי שרוצה באמת והצד האפל מי שמסכים.

שוב, מי באמת רוצה להתחתן, הכלה או החתן? לחתן יש מצוה – מה הוא יכול לעשות? כל אחד חייב להתחתן. תלוי מי הם החתן והכלה. אם נקח את השידוך האמתי בתורה, יצחק ורבקה – מי הולכת על זה? רבקה. הוא הולך לשוח בשדה. [גם כל החיים ככה.] כן. [אצל יעקב ורחל לא ככה, הפוך.] נכון. תלוי מאיזה שרש – כל דבר לפי ענינו. אבל יש בהחלט מציאות שהדעת החזקה היא מצד הכלה – כמו ה"אלך" של רבקה – וההתרצות היא של החתן.

יצחק מביא אותה האהלה "והנה שרה אמו ויאהבה" – הוא זורם טוב עם זה, האלקים מראה לו פנים שוחקות. ממש כך כתוב, הוא יוצא לשוח בשדה, רואה גמלים באים, יש פה כלה, אליעזר מספר לו את הסיפור שהיה – טוב, זו הכלה שלי, בא נכנס לאהל, הכל בסדר, הכל טוב. זהו משהו משיחי – יצחק אבינו הוא "אבינו אתה" לעתיד לבוא. בכל אופן, זו דוגמה שהנצח, הצד המואר, הוא בכלה, והצד האפל הוא בחתן. כמובן יכול להיות גם הפוך, כמו עוד דוגמאות.

[והערה חשובה, שצריך לפתח בהקשר הטיפולי של תורת הנפש: הרבה פעמים בעיות בשלום-בית במשך החיים נובעות מכך שאחד הצדדים היה בחתונה במצב של התרצות-הסכמה ולא במחשבה-כוונה. במצבים כאלה תיקון שלום הבית קשור בהתעוררות וחשיפה למפרע של הרצון הפעיל בנישואין, ואכמ"ל[טז].]

מעשה ורצון – דעת קונה (חתן) ודעת מקנה (כלה)

יש סברא של רבי עקיבא אייגר שכדי להוציא מרשותי מספיקה הסכמה – דעת מקנה – אבל דעת קונה, כדי לקנות ולהכניס לרשותי, צריכה מעשה. זו עוד שיטה חשובה. בשביל להפקיע רשות העיקר הוא דעת, אבל כדי לקנות בפועל צריך מעשה בפועל. לפי זה הוא מסביר למה הפקר לא צריך מעשה – הפקר הוא בעיקר להוציא, לא לקנות. תלוי רק בדעת שבאה לידי ביטוי בדיבור.

הסברא הזו אומרת שכן החתן צריך את המעשה – המעשה שלו הוא הקידושין, טבעת קידושין. [קשור למה שהרב תמיד מזכיר שאף שלכאורה עדיף בהלכה שהכלה תאמר "רוצה אני" לא עושים כך.] נכון, העיקר המסירה בלב, הלב שלה. לכלה קוראים בינה – "בינה לבא". אריאל צריך מעשה, "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" – לא שיחשבו עליו, אלא שיבנו את בית המקדש.

אפל – אפילו

נוסיף עוד משהו ובו נסיים את הפרק הזה בענין שני הצדדים (כל מה שלומדים לאחרונה פרקים שונים בשני הצדדים של אישיות האדם): יש ווארט שעוד לא אמרנו, שהמלה אפל מתחילה אף, סוד "אף עשיתיו" על כל מגוון פירושיו, וכנ"ל. אפל הוא כל הפוטנציאל (נקודה = וטנצי בתוך אותיות אפל). בצד האפל יש מלה מאד חשובה בלשון חז"ל – אפילו. מה הביטוי הרווח בחז"ל בארמית? "אפילו הכי". בירושלמי אין אפילו פעם אחת "אפילו הכי" ובבלי יש 75 פעמים (ועוד 65 פעמים "ואפילו הכי", ס"ה 140 פעמים) – תסתכלו מה הראשון ומה האחרון. "אפילו הכי", בגימטריא 162, ב"פ אף. אפ-ילו הכי. אף ראשי התיבות של החתן והכלה. "אפילו הכי" הוא ביטוי טוב – כמעט תמיד מדובר שיש הו"א שמשהו לא טוב, ו"אפילו הכי" טוב, הכי טוב (ה"אפילו הכי" הראשון בש"ס – "בתר רישא גופא אזיל" – הוא "אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנאמר סומך הוי' לכל הנופלים", נופל משער אפל. ה' סומך את צד האפל-הנופל של הנפש ומביאו לצד המואר, הצד שבו מתגלה רוח הקדש של דוד מלכא משיחא, להקים את סוכת דוד הנופלת). אפשר לקרוא "הכי" כמו הכי טוב – הצד האפל הכי טוב. המושג אפילו – אפילו ככה – הוא גילוי של "אורות מאפל אמר ויהי". [אפילו הכי היינו הסכמה?] קשור להסכמה בנפש. אבל אם נהפוך מאופל לאורות, "אורות מאופל", צריך להעלות מהסכמה שיהיה עם כוונה. [אם אני מתרצה בלי מודעות – זו הסכמה חלשה. אם אני לא כ"כ רוצה אבל "אפילו הכי" סימן שאני מאד רוצה – אני מתגבר.] כן.

כדי להבין את הצד האפל, לשון אפילו – מי שלומד תניא, איפה כתובה פעם ראשונה המלה אפילו? "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע" – ממש הצד האפל. דע לך, שאם אומרים לך שאתה צדיק – מה שאומרים לך שאתה צדיק בא מהצד האפל שלך, ולכן תחזיק את עצמך רשע, "היה בעיניך כרשע". "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה", מה אתה אומר? ["אתה רשע וכו'"!] כן. רמז נאה: אפילו הכי עם המילוי ועם מילוי המילוי עולה הוי' פעמים אפל (והוא פלא).

נגנו "ויהי בישורון מלך".

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מוצאי כ' שבט.

[ג] "אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" = 2312, הרבוע הכפול של טוב-טוב. 2312 = 8 פעמים 289 = טוב ברבוע ("[בראשית] ברא אלהים"). והנה, 289 = חכמה-יראה. אצל משיח נאמר "ונחה עליו... רוח חכמה ובינה... רוח דעת ויראת הוי'" – חכמה-בינה יחד ודעת-יראה יחד, ודוק. בעל המשנה הוא רבי אלעזר בן עזריה = 4 פעמים יראה (הערך הממוצע של כל תבה) – הכל מתחיל מיראה ונכלל ביראה, "ראשית חכמה יראת הוי'", "יראת הוי' ראשית דעת".

כל המאמר: "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח" = 6734 = 26 פעמים 259 = 37 פעמים 182 (2 פעמים 7 פעמים 13 פעמים 37). אלעזר בן עזריה = 4 (רבי אלעזר בן עזריה ר"ת ארבע, 3 פעמים 7 פעמים 13) פעמים "אם אין... אין"!

[ד] לכללות האמור בפרק זה ראה גם קובץ יסודות וחקירות (לרב אחיקם שי' קשת) ערך 'חופה' והנסמן שם.

[ה] ביסודות וחקירות שם מציין למשנה למלך אישות פ"י ה"ב; חלקת מחוקק נה, ט; המקנה (כללי מקנה וקנין) מד, ז.

[ו] "חק לישראל" = עטרת – "אשת חיל עטרת בעלה". והוא עולה ז פעמים מהיטבאל (והוא סכום ז מספרי המגן-דוד הראשונים – 1 13 37 73 121 181 253, עד מטרד – "מהיטבאל [הערך הממוצע של ז המספרים] בת מטרד [המספר האחרון]").

[ז] שיעור ט"ז שבט.

[ח] ביסודות וחקירות שם מציין לפרי משה קניינים סז-סח (שחקר בין שתי האפשרויות האלה) ולגרנ"ט יט בדעת הרמב"ם (שכולל את שני הצדדים) ופרט שם כמה נפק"מ העולות מהענין.

[ט] יסודות וחקירות שם.

[י] יעקב-יוסף חזקה-ביאה = רחל רחל (הכנף = 100).

[יא] ראה קובץ יסודות וחקירות לקט חקירות ערך 'קנין (א)'.

[יב] חו"מ כב.

[יג] לכללות פרק זה ראה גם קובץ יסודות וחקירות ערך 'מחשבה והתרצות' והנסמן שם.

[יד] מפענח צפונות יג, ג.

[טו] התוועדות כ"ד טבת.

[טז] והוא על דרך "החלטת הדעת" תיקון הברית-היסוד בפרצוף הדעת (שבספר שערי אהבה ורצון) שצריכה לבוא לאחר "הכרעת הדעת" ו"הסכמת הדעת", שמצד עצמן עלולות להיות רק בגדר התרצות-הסכמה, על מנת שהכל יעשה ב"אבר חי" מתוך כוונה ומחשבה שלמות, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com