בע"ה

אור לכ"ד שבט ע"ח – כפ"ח

תורת הרבי מקוצק לפרשת משפטים

התוועדות שחרור לאחד החברים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "משפט אהב" – מעלת הדין

לחיים לחיים. מזל טוב. ה' מתיר אסורים – שה' ימשיך להתיר אותך ואת כולנו.

נגנו "צמאה נפשי לאלקים".

"ועז מלך משפט אהב"

אתמול היה היארצייט של הקוצקער. הוא מביא ב"אמת ואמונה" ממדרש תנחומא פרשת משפטים על הפסוק בתהלים "ועז מלך משפט אהב":

במדרש תנחומא פרשת משפטים כל העוז והשבח והגדולה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב [לא הסתכלתי בתנחומא, אבל אם הציטוט מדויק, יש כאן צירוף: עז-שבח-גדולה. בפסוק כתוב רק עוז. יש כאן צירוף של חג"ת – עוז הוא גבורה, כמו שנראה, שבח הוא תפארת וגדולה היא חסד. הצירוף הוא הוי – הצירוף של הגבורה, הכל עוז, שמופיע בפסוק. והרמז: עז שבח גדֻלה = משפט – "ועז מלך משפט אהב"! כאשר כותבים גדולה מלא – שבח גדולה = משיח – "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", "ועז מלך משפט אהב"! "אין מלך בלא עם" – עם ר"ת עז משפט],

הפירוש משפט אהב. כי רצונו של הקב"ה הוא שמה שנותן להאדם מהטוב לא יהיה רק מה שמגיע לו על פי הדין והמשפט [פרשת משפטים היא פרשת דינים. בתקו"ז כתוב ש"משפט רחמי", אבל הפשט של משפט אינו רחמי אלא דין – כמו פשט פרשת משפטים, פרשת דינים. הוא אומר ש"משפט אהב" היינו אהבת ה' למדת הדין. יש כמה קטעים על משפטים – נראה עוד בהמשך – אבל זה מצא חן בעיני כי הכי מאפיין את הקוצקער. בין תלמידי הרבי ר' בונים הרבי מקוצק הוא הגבורה – יש לו נטיה לדין, וזה הנושא כאן. הוא הכי אוהב דין. אם במשפט שלך קבלת דין – אתה יכול להיות קוצקער, הוא מאד מרוצה ממך. אם עשו איתך חסד – לא, לא זכית... זו רוח הדברים כאן. ה' רוצה שכל הטוב שנותן לך יהיה בדין – לפי מה שבאמת מגיע לך.], כפי שיעור פעולתו ועבודתו בעולם ולא כאשר נותן מצד הרחמים [ה' לא אוהב לתת ברחמים.], כי זה יוכל לקבל אף מי שאינו כדאי [וה' לא רוצה שכולם סתם יקבלו. (מה עם מתנת חנם?) לפי מה שכותב כאן ה' לא אוהב זאת – לא מתנת חנם ולא רחמים, רק דין. אופייני לקוצקער.],

וזה פירוש צמאה נפשי לאלקים וגו' מתי אבוא ואראה פני אלקים [לכן שרנו כעת ניגון זה, כי מביא פסוק זה בתורה זו.] כל צמאוני הוא לאלקים [רוצה אלקים, לא שם הוי' שהוא שם הרחמים.] לבחינת הדין [קודם אמר שה' אוהב רק דין, וכעת אומר שהאדם צמא לזה – האדם כאן מקיים "והלכת בדרכיו", 'מה הוא לא אוהב רחמים אלא דין אף אתה לא תאהב רחמים אלא דין'. היות שאני יודע שה' אוהב זאת, אני אומר:], מתי אבוא שאהיה ראוי ומוכן להיות לי מצב והעמדה פני אלקים [אני רק רוצה אלקים, לקבל מאלקים, מצד הדין. "מצב והעמדה פני אלקים" כמו מול אלהים.].

הצחוק מצד מדת הדין

איך אפשר להסביר? הוא לא אוהב את שם הוי', "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", רק את שם אלקים? שרש הקוצקער הוא מצד יצחק, "צחק עשה לי אלהים" – הצמצום הוא הגורם והסבה לכל הצחוקים שיש בעולם. גם חידוש שצריך להתבונן בו. הייתי חושב שצחוק הוא כאשר קורה משהו חריג, אבל כאן הוא אומר שדין הוא 'מה שמגיע לך מגיע לך ומה שלא מגיע לך לא מגיע לך' – מה צחוק בזה?! כמו שכתוב במעשה בראשית, הקב"ה ראה שאם יברא את העולם במדת הדין העולם לא יתקיים, אז אם בסוף יש מישהו שמתקיים במדת הדין זה באמת מצחיק, זה חריג ביותר. היושר, מדת הדין, הוא צחוק – כי העולם לא בנוי לזה. בשביל הצחוק הזה ה' ברא את העולם, לכן לעתיד לבוא הכל יהיה בדין – השמאל יעלה מעל הימין.

ה' לא רוצה להחזיק טובה לעצמו

למה באמת ה' לא אוהב את מדת הרחמים, לפי הקוצקער, אלא דווקא את מדת הדין? כי אם ה' יתן לנו במתנת חנם, ברחמים, בסוף הוא יחזיק טובה לעצמו – שהוא צדיק. ה' הרי רוצה להשאר בשפלות, לא רוצה ליצור מצב שהוא מחזיק טובה לעצמו.

אדם רוצה דין, בסופו של דבר, כי לא רוצה לקבל "נהמא דכיסופא", לחם בשת, לכן יש עבודה. אבל על כל העבודה הזו אומר הבעש"ט שהיא בבחינת "מסייע שאין בו ממש" – רק כדי שהאדם יוכל לומר ששם את הידים, עשה שיתוף פעולה קל, ה' נתן לנו מצוות. בכך הוא מוריד את הבעיה של "נהמא דכיסופא". לפי הפשט מוריד רק למראית עין, שהרי באמת "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", אבל הוא לא מסתפק בזה. הקוצקער הוא בכלל הרבה יותר חריף מהבעל שם טוב – לכן היו צדיקי פולין שחלקו עליו, על פשיסחא וכ"ש עליו.

שוב, הוא אומר שה' לא רוצה לתת מתנת חנם. לאדם יש בעיה עם לחם בשת ולקב"ה יש בעיה עם "אל תהי צדיק הרבה [... למה תשומם]" – הוא לא רוצה להיות צדיק. אם מגיע לך – הוא חייב. בכלל, אנחנו מסבירים כל פעם שהעבודה האמתית היא עבודה מחויבת. אני בסוף העבודה צריך להרגיש שלא עשיתי טובה לאף אחד, וגם לא בחרתי בעבודה – הכל מחויב המציאות. לא עשיתי כלום. גם הקב"ה רוצה להרגיש ככה – שכל מה שהוא עושה הוא מחויב לעשות, הוא לא עושה טובה לאף אחד. [הוא באמת מחויב המציאות...] הוא מחויב המציאות וגם כל מה שהוא עושה מחויב המציאות. ממילא הוא לא רוצה לעשות טובה לאף אחד, אלא שכולם יהיו צדיקים וזכאים וראויים לקבל את הטובה שהוא נותן, ואז הכל בדין.

מיצוי הדין פוטר ממתח

מה עוד המעלה בדין? אם יש מיצוי הדין – זו פרשת משפטים – אין לי פה שום מתח של יחסי אנוש. כשיש קשר בין שנים יש איזה יחס, ובכל יחס בין שני אנשים יש מתח מסוים – צריך לצאת ידי חובה כלפי השני. יכול להיות הבעל והאשה או שני חברים – כל שני אנשים – ברגע שאנחנו באיזו סיטואציה יחד תמיד יש לצאת ידי חובת היחס הטוב והדבר יוצר מתח (סמוי או גלוי).

כשיש מתח זו לא דירה בתחתונים – ה' רוצה להיות חפשי, להיות חשוף, לעשות מה שבא לו. חופשיות הדירה בתחתונים יכולה להיות רק כאשר היחס כלפי הזולת כולו מחויב – כמו שאמרנו, לא רוצה להחזיק טובה לעצמו, להיות צדיק, כי אז לא יוכל להיות הוא, אין זו דירה בתחתונים. לכן ה' רוצה לתת לך בדיוק מה שמגיע לך, זאת אומרת שגם היחס הוא מחויב – הוא לא פונקציה בתוכו. ממילא הוא יכול להיות חפשי לחלוטין, וגם אתה יכול להיות חפשי לחלוטין. אז אם תחליטו להתחבק ולהתנשק ולהזדווג – עלא-כיפק, אבל בלי שום התחייבות. אין פה שום התחייבות – הכל מחויב.

עד כאן להבין קצת פשט בתוך הראש שלו, מה הוא אומר על "ועז מלך משפט אהב".

מאיסת הכסף

דברנו בתחלת השבוע, בשיעור על שלמה המלך, ששלמה גם היה קוצקער – היה שמאלני מאד בטבע – ולכן הוא מאס בכסף, "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". הוא רצה שהכל יהיה זהב – בדיוק הווארט כאן, שהכל יהיה משפט, "משפט אהב", הכל יהיה דין, לא יהיה חסד, מעלת הדין על החסד.

אמרנו שבכתבי חב"ד יש שני הסברים לטעות של שלמה המלך. טעות אחת, שגם לעתיד לבוא – כאשר באמת הזהב יתעלה על הכסף, היראה על האהבה, הדין על החסד – בכל אופן ישאר החסד, עדיין יתפוס מקום הכסף. כך אפילו לעתיד לבוא. ההסבר השני, שיותר נוגע לכאן, שמה שכתוב "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" לא היה שייך בזמנו. בדיוק האנשים האלה, "אבירי לב", שייכים לקוצק. הקוצקער רצה שיהיו לו מנין "אבירי לב" – אם יש מקור לכך, הוא במאמר חז"ל זה – שלא מקבלים צדקה מה', הכל מקבלים בדין. זהו בדיוק הווארט שלו – שיהיו לו עשרה שיעלו על הגגות ויצעקו "אין עוד מלבדו", שיהיו "אבירי לב". מה הבעיה? לא כתוב שלעתיד לבוא עדיין יהיה חסד – מסכימים איתו, גם בחב"ד – אבל הוא טעה בזמן, לא שייך לסדר העכשווי של העולם. זו הטעות שלו לגבי הזהב והכסף.

על כך רצינו לדרוש אתמול לחתן ולכלה – המשפחה היא זילבר, כסף – להסביר שיש גם מעלה בכסף, עדיין זקוקים לכסף, למתנת חנם, לרחמים, לחבק כי צריכים לקרב ולעשות טוב לזולת.

עד כאן ווארט אחד שלו על פרשת השבוע.

"פני אלהים" – גילוי ההשגחה

נעשה גימטריא: ידוע הווארט "מנחם מענדל מנחם מענדל לגזרה שוה". מנחם מענדל ועוד שם הוי' עולה משיח. אבל הוא לא רוצה שם הוי' אלא שם אלקים, הוא לא הוי'ניק אלא אלקים'ניק – "צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים".

צריך להוסיף כאן דיוק שלא אמרנו: מתחיל "צמאה נפשי לאלהים" אבל מסיים "מתי אבוא ואראה [לשון נפעל, בדרך ממילא] פני אלהים", מדגיש את הפנים, הפנימיות, של שם אלקים. מה פירוש "פני אלהים"? הפנים משקפים את הפנימיות. [שם הוי'?] הוא ודאי לא חושב ככה. שוב, אלקים היינו מדת הדין – כשאני רואה שה' עושה דין בעולם היינו אלקים. מתי אני חווה "פני אלהים"? כשאני רואה את אלקים צוחק. "פני אלהים" היינו פנים שוחקות. אין להוי' פנים שוחקות. בחדש אלול כתוב שהמלך בשדה, ואז יוצאים אליו והוא מקבל את כולם בפנים שוחקות – אלה לא פנים של הוי', הוי' הוא לא שחקן ולא צוחק. השחקן והצוחק הוא אלקים, "צחק עשה לי אלהים".

עוד משהו: אם עושים גימטריא של "פני אלהים", היינו אלהים במספר קדמי (פירוש אחד של "פני", לשון לפני, כל אות עם כל האותיות שלפניה), עולה 321, השגחה. גימטריא וכוונה חשובה בכלל, ש-השגחה – שהייתי חושב אולי שהיא משם הוי' או משם אחר, אך אלהים בגימטריא הטבע, כל השגחה בטבע, שאני מרגיש שה' משגיח, היא המספר-קדמי, הקדמיות, הקדמוניות (אלקים קדמון), של אלקים. "מתי אבוא ואראה פני אלהים" – שאראה על כל צעד השגחה, ומהי השגחה? מדה כנגד מדה. עוד ווארט, ביטוי שהוא לא מביא כאן, אבל אם ה' אוהב דין, מה הוא הכי אוהב? מדה כנגד מדה. יש הרבה מדרשי חז"ל – בתנא דבי אליהו ועוד – שקורה משהו ומיד רואים את הסבה, עשה כך וכך הוא קבל כך וכך, כך וכך ימי עבודות שירות, כל דבר הוא חשבון מדויק, מדה כנגד מדה.

שני מנחם-מענדל – משיח וכלי משיח

נחזור: אמרנו ש-מנחם מענדל ועוד שם הוי' עולה משיח, אבל הוא רוצה שם אלהים. מה היחס בין שם הוי' לשם אלהים – אלהים הוא כלי הוי' (מכאן ההו"א שאמרת קודם שהוי' הוא "פני אלהים"). אם כן, מנחם מענדל אלהים הוא כבר כלי-משיח – 418, ישׂחק, שרשו באבות. צריך את שניהם – "מנחם מענדל מנחם מענדל לגזרה שוה" – גם את המנחם-מענדל שהוא ישחק, שהוא שחקן, וגם את המנחם-מענדל שהוא משיח.

ישחק הוא שחוק הגורל – תמיד יש בקרקס את הליצן העצוב, למה? כי כל הצחוק שלו הוא צחוק הגורל. מתאים לרבי מקוצק. גם כל הסיפור שלו, עם נרות שבת – הכל אותו דבר, על אותו ציר. [יעקב אומר לעשו שהוא רואה אותו "כראות פני אלהים".] כן, מדה כנגד מדה. צריך גם אותו, וגם את מנחם-מענדל של חב"ד, שהוא ודאי לא זה – בחב"ד לא מזלזלים בכסף...

 זהו מנחם מענדל עם שם הוי', בגימטריא משיח. ביחד משיח-ישחק – צריך את שניהם, מ"מ-הוי' ומ"מ-אלהים – עולה 776, ביאת המשיח. כלומר, ישחק עולה ביאת ה – מנחם מענדל-הוי' עולה משיח, אבל אם רוצים ביאת המשיח צריך הצטרפות של מנחם מענדל-אלהים. גם היום, המשיח של חב"ד נמצא, אבל הוא עדיין לא בא. בשביל שהוא יבוא בפועל ממש צריך את הכלי. מהו כלי? בשביל להגיש – הכלי מביא אותו. יש משיח שהוא מ"מ-הוי' ויש מ"מ-אלהים שהוא כלי משיח – הוא מביא אותו, לכן ביחד שוים ביאת המשיח. הכל קשור לגימטריא שאמרנו אתמול בלילה לכבוד החתן והכלה, שהפסוק העיקרי בתנ"ך ששוה מספר זה, ביאת המשיח, הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", שראשי התיבות שלו הם השמות הראשונים של החתן והכלה. לחתן קוראים זילבר, כסף, והכלה היא מבית שהמי, אבן השהם (האבן של יוסף, לשון כסף).

עד כאן ווארט אחד מכאן. יש עוד כמה דברים יפים לפרשת שבוע.

[כל הענין של הדין קצת לא פייר. הרי הקב"ה קובע את הדין, את המדה, את הכללים – אז איך יכול להרגיש כך?] אדרבא, מדת הדין היא הצמצום. הקב"ה אומר שאתה קובע את הכללים. דין הוא שכל – ה' לא שייך לשכל, כמו שהמהר"ל מפראג אומר. דין הוא כמו קל וחומר, שאדם יכול לדון מעצמו – דין הוא צמצום, לפי השכל שלך ולא לפי השכל שלו. לחיים לחיים.

חבורת ליצנים

אלי, חשבתי פעם שאתה רק אחד משלשת הליצנים – אני רואה שיש עוד כמה... לחיים למושב לצים. [נכנס העשירי.] השלמת לנו את מנין הליצים.

נגנו "אימתי קאתי מר".

[מה אפשר לעשות כשיושבים חבורה של ליצנים, ולא רק ליצן אחד?] יותר קל להתערב, תהא שנת ערבים-חברים. חבורת ליצנים זה משהו גדול. לחיים לחיים.

מי חי ליצן שנים? יצחק אבינו. לחיים לחיים, עד מאה ושמונים. כל החסידים ליצנים, "לצנו" – החסיד שלא התחרט מהליצנות שעשה מהמתנגדים. כתוב בגמרא שיש מצוה להתלוצץ מעבודה זרה. לץ אותיות צל (לץ הוא ה"פנים" וצל הוא ה"אחור") – מושב לצים דקדושה, היושבים יחד בצלא דמהימנותא (אמונה באחדות הוי' כפי שלמד מורנו הבעל שם טוב).

ב. "אנשי קדש" – אנושיות קדושה

"אנשי קדש"

נקרא עוד ווארט שלו לפרשת השבוע:

ואנשי קדש תהיון לי. מענשליך הייליג זאלט איהר מיר זיין [תהיו אנושיים קדושים – לא מלאכים קדושים. מדייק גם "תהיון לי" – לא סתם "אנשי קדש", אלא ש"תהיון לי".]. להיות שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו [אדם צריך להתנהג כבן אדם, לעשות כל מעשה אנוש ותחבולותיו, ותוך כדי זה שישמור על הקדושה. זהו פירוש "אנשי קדש" – תהיה מענשליך ותוך כדי תהיה גם הייליג.

בחב"ד דורשים פסוק זה במדרגה הכי גבוה, ואומרים שיתקיים רק לעתיד לבוא – "תהיון לי". כאן הפוך, אומר שזו כל המגמה של עבודת השי"ת עכשו – שהחסידים שלו, האנשים שלו – יהיו "אנשי קדש תהיון לי". יש דיוק, למה כל כך מעלים את הפסוק הזה בחב"ד? כי כתוב בו "קדש" ולא "קדושים". יש כמה פסוקים של "קדושים תהיו", "קדוש" אינו חידוש, אבל "'קדש' מלה בגרמיה", עצמות, הוא חידוש. היחוד כאן הוא "אנשי קדש", שאין בפסוקים אחרים.

יש הרבה סודות בחסידות על המלה "לי", גם התורה האחרונה של לקו"מ – התורה הראשונה היא תורת החן והתורה האחרונה תורת הלי, היחוד בין ה-ל של התלמיד ל-י של הרב, עלית הלב וצמצום המח שנפגשים ביניהם. יש גימטריא יפה, שהוא לא כותב שם, ש-לי ברבוע פרטי – ל ברבוע ועוד י ברבוע – עולה 1000, "האלף לך שלמה", גם "אלף אורות שנתנו למשה רבינו", האור הגדול של הרב, וגם תלמיד ותיק (שעתיד לחדש כו'), ממש מתאים לכוונת רבי נחמן. אפשר לפרש שכדי להגיע ל"לי" צריך להיות "אנשי קדש" – הוא עושה את היחוד של לי. גם ישראל הוא לי – לי-ראש – ואלף, 1000, בגימטריא ישראל בעל שם טוב (בו מתיחדים ממש משה רבינו והתלמיד-ותיק).].

שפת אמת: שמירת גבול הקדושה

([מביא בהערה משהו דומה מהשפת אמת:] זה מובן לפי דברי שפת אמת שכתב אין מחסור להשי"ת מלאכי עליון שרפים וחיות הקודש רק שמתאוה לקדושת אנשים [ה' מתאוה שיהיו לו אנשים קדושים, לא מלאכים.] לכן המשיך נצוצי קדושה גם בעולם הזה במדה וצמצום [בכל מקום יש קצת ניצוצי קדושה.]

ולכן בשר בשדה כו' לא תאכלו [הפסוק שלנו.] דרשו חז"ל כלל [פסוק כללי, כולל הרבה דרשות.] על כל היוצא חוץ למחיצתו נאסר [מסביר השפת אמת:] פי' כנ"ל שיש בכל דבר התפשטות קדושה במדה [קדושה במדה וצמצום היינו כשם הקדוש ש-די, "שאמר לעולמו די" – בכל ענין בחיים יש מחיצה, סוד הצמצום, שעד כאן גדר הקדושה ומחוץ לכאן מחוץ למחיצתו, כבר אסור, נתינת מקום ליניקת החיצונים.] וצריכין לשמור הגשמיות שלא לצאת מגבול הקדושה [כל דבר גשמי צריך לשמור שלא יצא מגבול הקדושה.] כנ"ל [מביא זאת כאסמכתא לדברי הקוצקער לעיל. השאלה אם מתאים – לפי הסיום נשמע שמתאים, "שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו". צריך לעשות מעשים אנושיים, ולשמור את האנושיות שלך שהכל יהיה בקדושה. אבל הוא לא אומר בפירוש שיש מחיצה וחוץ למחיצה, שהקדושה מתפשטת עד כאן – אולי לשיטתו אפשר להתפשט, אבל איפה שלא תהיה צריך לשמור שהאנושיות תהיה בקדושה. אם אתה מגיע למקום כזה שאינך יכול לשמור שיהיה בקדושה – עד כאן ותו לא, תפסיק.]).

אנושיות קדושה – מודעות טבעית

כשראיתי מאמר זה מיד חשבתי שהוא מקור יפה למה שאנחנו קוראים מודעות טבעית – הביטוי "מענטשליך הייליג", והתוספת של "תהיון לי" שלא לחשוב שמודעות טבעית היא כבר לא אלקית. מודעות טבעית היא לגמרי אלקית, "תהיון לי", יש בה רק יחודים (בדרך ממילא, שלא צריך לחשוב עליהם). זו המודעות הטבעית, וזה מה שהוא רצה מהאנשים שלו בעלמא דין, לא רק לעתיד לבוא.

נשיאת הפכים: מוגבלות וקדש אין סופי

מה פירוש בכלל להיות אנושי ולא להיות מלאך? מה ההבדל בין בן אדם למלאך? להיות אנושי הוא לכתחילה להרגיש את עצמך מוגבל, לא סתם מוגבל אלא מוגבל מאד. למלאך יש מעוף – גם מלאך הוא לא אין-סוף, אבל הוא יכול לעוף חפשי. [הוא לא נופל.] יש מלאכים שגם נופלים, אבל יחסית לאדם הוא לא מרגיש את עצמו מוגבל. הגדר של בן אדם, של להיות אנושי, הוא להרגיש את עצמך מוגבל.

אם נסביר כך את הפשט של אנושי, אנושי וקדש הם תרתי דסתרי – קדש הוא נבדל, נבדל ממה? נבדל ממוגבלות. כאן דבר והיפוכו. השפת אמת אומר שהרגשת קדושה היא הרגשת מוגבלות – עד כאן ותו לא. אבל קדש הוא מובדל, לכן איני בטוח שהרוח של הקוצקער הוא בדיוק הרוח של השפת אמת. הקוצקער אומר שצריך לשמור על הקדושה, אבל לא אומר שצריך כל הזמן להרגיש שעלי להגיע עד כאן ותו לא, כי מחוץ למחיצה אין יותר קדושה, בשבילי על כל פנים, אלא שלאן שתגיע צריך לקדש את המקום בו אתה נמצא, "מענטשליך הייליג".

אז מה הפירוש "אנשי קדש"? מי שקשור ל"קדש מלה בגרמיה" גם בתוך המוגבל שלו, בתוך ה"אנשי" שלו, יש "קדש". "אנשי קדש" כמו הווארט בחב"ד שלעתיד לבוא כל החסידים יהיו במדרגת רבי – כמו שהרבי אמר, שהגיע הזמן שכל אחד יהיה אדמו"ר – והגדרה של רבי אצל רבי הלל הוא "בלי גבול בגבול". "קדש" היינו "בלי גבול" ו"אנשי קדש" היינו היכולת להמשיך זאת בתוך "גבול". מי שזוכה לכך מתקיים בו "תהיון לי".

איפה עוד כתוב ביטוי דומה ל"תהיון לי"? ["ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".] כן, יש שני "תהיו לי" בתורה – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" " והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" ("[ואתם תהיו לי] ממלכת כהנים וגוי קדוש" ועוד "[ואתם תהיו לי] לעם" = "קדוש קדוש קדוש", "קדושים תהיו וגו'"). איפה רש"י מביא משהו דומה? [ב"תמים תהיה" רש"י מביא "ואז תהיה עמו ולחלקו".] כמו ש"תמים תהיה" כולל את כל התורה כולה, וגם "ממלכת כהנים וגוי קדוש". הכי קרוב ל"אנשי קדש" הוא "גוי קדוש", רק ש"אנשי קדש" יותר גבוה – "קדוש" אינו חידוש, אלא "קדש [מלה בגרמיה]". בכל אופן, חבור "גוי" ו"קדוש" הוא יחוד ונשיאת הפכים, אבל "אנשי קדש" עוד יותר.

הרחבת גבול הקדושה

[מה הקשר להמשך הפסוק לפי הקוצקער? השפת אמת מסביר טוב.] קודם כל, יש הרבה פירושים – הרבה מאד דרשות על הפסוק. [איך קשור למדת הדין, לדרוש הקודם?] אם הוא "קדש" הוא קשור למדת הדין, הוא 'עצמי'. עוד משהו לגבי מדת הדין: איך אומרים בחב"ד, שהוא רוצה שכולם יהיו מדת הדין, "אבירי לב" שמקבלים רק מה שמגיע להם על פי דין? 'עצמי' – הוא מה שהוא, ומגיע לו בדיוק מה שמגיע לו, כי זה הוא, הוא-הוא. גם מתאים לכאן, ל"אנשי קדש". ['מענטשליך הייליג' זה התרגום של עצמי?] עצמי בקוצק (רמז יפה: מענטשליך = תענוג, חדוה ברבוע – זה התענוג של הבורא יתברך בבריאת העולם, שיהיו לו אנשים, לא מלאכים. הייליג = חיים – "כי עמך מקור חיים", "מקור כל התענוגים". "תהיון לי" = 511, 7 פעמים חכמה, "[עץ] החיים", הערך הממוצע של כל אות).

בכל אופן, לגבי היציאה מהמחיצה, אפשר לומר שגם הוא ודאי דורש שיש מחיצה – רק שכל פעם אפשר להרחיק אותה. "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" – אצל מי שנמצא (גם היום) בלעתיד לבוא כל הזמן המחיצה מתקדמת, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ולא תהיה עוד מחיצה מפסיקה בין קדש לחול. בינתים ה"אנשי קדש" מרחיבים כל פעם את המחיצה, מעלים את כל הניצוצות שיש במתחם הזה ומרחיבים אותו. זה בדיוק מה שלא זכינו לעשות, למשל, במתחם של קבר יוסף. כל פעם שיש מתחם ומחוץ ממנו מסוכן לצאת, במציאות, 'זה לא זה'. זו היתה מציאות מוחשית לגמרי שהבשר טרפה נמצא מחוץ למחיצה – שפחד לצאת – ולא רוצים כזו מציאות.

ג. עבודת ה' – כלל; גשמיות – כל פרט לעצמו

"ועבדתם" ברבים ו"לחמך" ביחיד

נראה עוד דבר, עוד פסוק בפרשה (שלמדנו עליו פעם[ב] כמה פירושים מר' לייבלה אייגר – הקוצקער הוא הרבי של הרבי שלו – וגם ההילולא שלו בכ"ב שבט, מצוה לחבר אותם):

כתיב (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך, מתחלה בלשון רבים ואח"כ בלשון יחיד [גם רבי לייבלה שאל אותה שאלה.] כי כל הדברים שבקדושה צריך לעשותם בכללות ישראל ובשם כל ישראל ולכן כתיב ועבדתם [גם כשעושים ביחיד צריך לעשות "בשם כל ישראל". כמו הווארט של חב"ד, שגם כאשר מתפללים ביחיד עושים זאת במנין של כחות הנפש – תמיד להתפלל במנין, וגם ללמוד תורה במנין. כל עבודת ה' יתברך צריך לעשות ברבים, עם זיקה והתקשרות לכלל, עם הרגשת ערבות – תהא שנת ערבים חברים.], אבל בעניני הגשמיות אפילו כשאוכלים ביחד [צריך לחשוב על עכשיו. כל ענין אמתי בחסידות צריך לשייך למה שעושים ברגע הזה.], הרי כל אחד אכילתו בשביל גופו ואיננה לצורך גופו של חבירו [הוא לא יכול לאכול בשביל הגוף של החבר שלו. אנחנו תמיד מסבירים שגם מצוות שנקראות "מצוות שבגופו", והייתי חושב שבמצוה שבגופו הוא לא יכול להוציא מישהו אחר – כי מצוה שבגופו – ואף על פי כן בפנימיות אפשר וצריך לכוון שמצוה שבגופו הוא בשם כל ישראל, אבל אוכל לא ככה.]. נמצא כי התורה והתפלה אפילו ביחידות הן לשם כל ישראל, אבל עניני הגשמיות אפילו כשנעשים ברבים [סעודה והתוועדות יחד.] הרי הם כביחיד.

עבודת ה' של אכילה ברבים

מה קוצקאי בווארט הזה? קודם כל, הוא יורד עליך – תדע לך שאתה אוכל רק לעצמך. [אל תעשה מזה ענין.] או שכן או שלא, אבל תדע שרק לעצמך. כמובן, הוא לא בעד לאכול לעצמך. קודם כל, סכינא חריפתא – מתאים לקוצק, לעשות חילוק ברור (קיצוני, מן הקצה אל הקצה – קוצק לשון קיצוני) ולחתוך. הוא חותך בין עבודת ה' לבין אכילה. עבודת ה' אפילו ביחיד היא ברבים ועבודת האכילה אפילו ברבים היא ביחיד.

אנחנו, שלא בדיוק במדת הדין שלו, רוצים גם לעגל פנות. מה שאני חושב עכשיו – יש שני היכי תימצי שכן אוכלים ברבים. מתי? [כהנים.] נכון, "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" – הוא אוכל בשביל מישהו אחר. איך הוא יסביר זאת? הוא גם יודע ש"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". איך שהוא יסביר יתאים גם לשני הדברים שחשבתי עליהם – דברים מעשיים היום, לא בית המקדש. הוא יסביר שאכילת הכהנים היא חלק מעבודת ה' בבית המקדש. יסביר שמה שאמרתי שאכילה היא רק בשבילך, ולא בשביל מישהו אחר, היא אכילה שאין בה מצוה, לא עבודה.

שתי הדוגמאות שחשבתי עליהן הן משהו מעשי שאפשר לעשות גם ברגע הזה: יש את הווארט המפורסם של כמה צדיקים, כמו רבי אהרן מקרלין, שלא מברך בשביל לאכול אלא אוכל בשביל לברך. זו אכילה פשוטה, אבל ברגע שהוא אוכל בשביל לברך אני כן אומר שהוא אוכל בשביל מישהו אחר – הברכה היא עבודה, "ברוך אתה הוי' אלהינו מלך העולם", גילוי אלקות לכל העולם. אם הוא אוכל בשביל לברך אני אומר שמה שנכנס לבטן שלו יכול גם להזין את הרבים. זו 'מדרגה', שהוא לא מברך בשביל לאכול אלא אוכל בשביל לברך – לא כולם במדרגה זו, כמו שלא כולנו כהנים בבית המקדש.

אבל יש משהו ששייך ממש לכל אחד, גם לבינוני וגם למי שפחות ממנו – "גדולה לגימה שמקרבת". אם לא טוב לו לשתות, וגם לא אוהב לשתות, אבל יודע ששתיה מקרבת לבבות ולשם כך הוא שותה, ואם הוא שותה הוא גם צריך פארבייסן, לאכול משהו, אני אומר שהאכילה שלו היא בשביל כל ישראל, "בשם כל ישראל". [הרבי אמר שאחד יכול להוציא כולם ב"עד דלא ידע", במשקה אפשר.] בפורים אפשר... לחיים לחיים. [כמו שאשה מתקדשת לאדם חשוב בהנאה שמקבל ממנה מתנה – כשמאכילים עניים "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית".] כפי שמבואר בקדושת לוי, שיהודי נהנה כדי שה' יהנה שהוא מקבל הנאה. זה כמו מי שאוכל בשביל הברכה – אוכל בשביל לעשות נחת רוח. אצל העני והעשיר יכול להיות גם בלא-מודע, לא צריך שהעני יכוון זאת.

קבלת יסורים בשמחה

[המשל של רקבון הגרעין – תמיד אומרים שכאשר אנשים מתים זה "זורע צדקות מצמיח ישועות", אבל נראה לי שבעולם הזה נרקבים והמצמיח ישועות בעולם הבא.] על זה כתוב שהנשמה יורדת לעולם כדי לעבור את גידי הארץ, כך מזדככים. זו גם כוונת המקוה לאריז"ל בסדור עם דא"ח, שהפילוסופים לא יכולים להבין את מעלת היסורים – למה עדיף מישהו שמתייסר כל חייו ר"ל מאשר מי שלומד בנחת ומגיע לבטול במציאות, שהוא סוד בירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים – שייך לאותו ענין.

לחיים לחיים. שכל אחד ימצא את השליחות שלו בחיים, ושיהיה בשמחה.