בע"ה

מוצאי כ' שבט ע"ח – ראשון לציון

קבלת פנים אריאל-מנחם שי' זילבר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הזמנת צדיקי הדורות

נגנו "אשר ברא", ניגון הכנה, שלש תנועות, "קול דודי", ניגון הקפליא, "ימין הוי'", לכתחילה אריבער, הבינוני, שאמיל, "הוא אלהינו", "ידין בגוים", רוסטוב. החתן חזר מאמר ד"ה "אשר ברא" תשל"ט. ניגנו ניגון שאחרי מאמר.

עוד מעט הקב"ה הולך להתחתן עם כנסת ישראל, אז לא צריך להשהות אותם יותר מדי זמן... קודם שרנו סדר ניגונים של הרביים וגם בתוך המאמר שהחתן חזר הוא הזכיר את כל הרביים – כדי להזמין את כל הרביים שיהיו כאן, ובכלל כל הצדיקים, כל צדיקי הדורות.

"עבדו את הוי'" במקדש – ביראה ובשמחה

אריאל, החתן, נקרא על שם בית המקדש. יש שני פסוקים בתהלים שהולכים יחד: הראשון הוא "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" – "וגילו ברעדה" עולה חשבון השמות הראשונים של החתן (אריאל) והכלה (פיגא) יחד – והשני "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".

מדרש אחד אומר שההבדל בין שני הפסוקים, שתי העבודות, הוא ש"עבדו את הוי' ביראה" הולך על הגוים ו"עבדו את הוי' בשמחה" על היהודים. אכן, "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" – אריאל (בית המקדש) הוא גם בשביל היהודים וגם בשביל כל אומות העולם. אפשר ללמוד שלכן כתוב "אריאל אריאל", פעמיים. יש עלינו מצוה של "מורא מקדש", "את מקדשי תיראו", גם אנחנו מצווים לירא, אבל לפי המדרש הזה עיקר העבודה אצלנו אינה "עבדו את הוי' ביראה" אלא "עבדו את הוי' בשמחה".

כנראה קודם מגיעים ל"וגילו ברעדה" (סוד פורים, "עד דלא ידע") ואז עולים לעבודה אחרת לגמרי, "עבדו את הוי' בשמחה" ("ליהודים [דווקא] היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"). חתונה היא זמן של שמחה, וגם במאמר שהחתן חזר הוא דבר על עשרה לשונות של שמחה – כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות – ריבוי שמחה, אין סוף של שמחה שצריך להתגלות בתוך בית המקדש, "'ביתו' זו אשתו", אריאל שהוא על שם בית המקדש.

עיבור שמחה (אבי רבי נחמן) בחתן ולידת רבי נחמן כחסיד של נשיא הדור

אמרנו שמזמינים את כל הצדיקים, החל מכל הרביים של חב"ד, רבותינו נשיאינו. אנחנו מסבירים שהשושלת של חב"ד היא חוט השדרה של כל הצדיקים וכל הגוף, כל האברים החיוניים, סובבים אותו, הכל גוף אחד, שיעור קומה שלם של הבעל שם טוב וגדולי תלמידיו כו'. היות שלכלה קוראים פיגא צריך להזמין לכאן גם את שמחה, כדי שהילד יהיה נחמן. זה בעצם מה שהחתן עשה עכשיו – לא יודע אם הוא חשב על זה...

[שהחתן יהיה בשמחה, שהחתן יהיה נחמן.] לחתן קוראים גם מנחם, הוא על שם הרבי (אריאל מנחם = ליובאוויטש) וכן על שם המשיח ששמו מנחם, שהילד שיוולד יהיה נחמן. יש סוד של עיבור נשמה – כעת שמחה נכנס לתוך החתן, לתוך אריאל מנחם. איך מכניסים את שמחה לתוך אריאל? מה שאמרנו הרגע – על ידי העבודה של "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה", ככה שמחה נכנס לתוך אריאל.

הווארט הוא שגם הצדיקים הכי גדולים – משה רבינו או מי שלא יהיה – כאשר חוזרים יותר מאוחר בתולדות עם ישראל, יש את משה רבינו שבדור, המשיח שבדור, אבל יש שהצדיק שחוזר הוא גלגול של אותו אחד אבל בהיות שכעת דור חדש וכתוב "דור ודור ודורשיו" אותו צדיק גדול מאד מתקשר לנשיא הדור. לעניננו, אם עכשיו יוולד מחדש רבי נחמן הוא יהיה חסיד של נשיא הדור. [זו הכרזה?] זה בדוק ומנוסה. מאד חשוב לדעת, לידה של רבי נחמן כחסיד של נשיא הדור היא סימן מובהק של משיח, שמשיח בא. כנראה מאד קשור לחתונה שלנו, ואפשר כבר להתחיל לכוון זאת. יכולים להיות גם הרבה נחמנים שיוולדו, לא רק אחד, הרבה נחמנים והרבה נחמניות – שיהיו הרבה בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה". [שרו 'נ נח'.]

כוונת החופה: החתן (קונה) והכלה (מקנה) מקנים עצמם לשותף השלישי

כדי לקצר נאמר רק עוד כוונה אחת שאפשר לכוון בחופה: כל הענין של נישואין הוא דעת, "והאדם ידע וגו'". דעת היא התחברות והתקשרות, כמו שכתוב בתניא פ"ג. דעת, כמו שדברנו גם לאחרונה[ב], היא קנין – "אין האשה מתקדשת אלא מדעתה", הסוגיא הראשונה של מסכת קידושין, צריך דעת מקנה. המקנה כאן הוא הכלה והחתן הוא הקונה.

לפני כמה ימים דברנו על כך שאת כל הבעלות שיש בעולם על היהודי להחזיר לקונה האמתי, "קונה שמים וארץ". הראשון שקרא לקב"ה קונה הוא אברהם אבינו – בכך הוא היהודי הראשון, שיודע שה' "קונה הכל", "קונה שמים וארץ". מי המקנה? אנחנו – אנחנו מקנים לבורא יתברך את הכל, מקנים לו את עצמנו ומקנים לו את חלקנו בעולם.

לכל אחד יש חלק בעולם. ברגע שמתחתנים החלק הזה מתרחב, מתפשט, ותוך כדי שהחתן קונה והכלה מקנה בפנימיות שניהם יחד צריכים להקנות את עצמם לשותף השלישי, הקב"ה. זהו עיקר סוד הדעת של החתונה. כשיבוא משיח כתוב "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" – שכולם ידעו איך להקנות הכל לה' – "כמים לים מכסים", הכל של ה' קונה שמים וארץ. זו כוונה חשובה ביותר תחת החופה.

שם בק"ם

נקשר זאת, כדרך המקובלים, לשם קדוש. שוב, הראשון שהקנה את הכל – המקנה המקורי – הוא אברהם אבינו. לכן גם בפרקי אבות כתוב "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו" ואחד מהם הוא אברהם. חשוב שדווקא את אברהם ה' קונה – לא כתוב שה' קונה את יצחק ויעקב. כתוב שאחד מהם הוא ישראל ואחד מהם הוא גם בית המקדש – אריאל – אבל הכוונה שם לעם ישראל בכללותו, כנסת ישראל. בתור אחד משלשת האבות ה' קונה דווקא את אברהם. למה דווקא אברהם? כי אברהם הוא המקנה – הוא מקנה את עצמו, הוא מקנה את הכל לה' (כמו שנאמר בו, "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). מאד חשובה כוונה זו, שהיהודי הראשון הוא המקנה הראשון. ליהודי יש דעת ואילו "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין", לגוי אין דעת, והיהודי הראשון בר-הדעת הוא אברהם אבינו. ומה הדעת? להפקיר הכל, להקנות הכל לה' – את עצמי ואת הכל.

מה השם הקדוש של האבות? בק"ם – ס"ת שמות האבות. כעת עושים כוונה, או שהחתן עצמו יזכור לכוון, או שהרב שמקדש יזכור לכוון במקומו, או שהמשתתפים מסביב בשמחת החתן והכלה גם יכולים לכוון. שם פשוט – בקמ. מהו בקבלה? שני דברים:

דבר אחד, ס"ת שמות האבות למפרע אברהם-יצחק-יעקב. למה לא הפוך? "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה [יעקב] על העבודה [יצחק] ועל גמילות חסדים [אברהם]", כמו "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר וגו'", סדר האבות למפרע.

אבל יש דבר נוסף, שהוא הסבה למה מכוונים בסדר זה, הוא ששם ש-די (שם ספירת היסוד, המיחד את החתן והכלה) באתב"ש הוא בק"ם. אם כן, יש כאן שתי כוונות – ש-די באתב"ש וס"ת שמות האבות.

בק"ם: בעלים-קונה-מקנה

איך שייך למה שדברנו עכשיו? קם ר"ת קונה-מקנה – שוב, הכלה היא המקנה והחתן הוא הקונה, דעת מקנה ודעת קונה. מהי ה-ב? ב של בעלות. בתחלה הבעלים הוא מי שעכשיו הולך להקנות – למסור את הבעלות שלו על משהו, וכאן הכוונה הבעלות שלו על עצמו, למישהו אחר. אם נכוון שהשם הקדוש בקם הוא ר"ת בעלים-קונה-מקנה אז הבעלים כאן הוא הכלה, והיא הולכת מדעתה להקנות את עצמה לקונה. הכל מתחיל מכך שיש לה דעת – יש לכלה דעת חזקה ביותר למסור את עצמה, להקנות את עצמה, הפקרות דקדושה. החתן צריך ללמוד זאת ממנה. הוא הקונה, אם יש מקנה צריך מישהו לקנות, אבל הווארט שצריך כעת ללמוד ממנה ששנינו יחד צריכים להקנות עצמנו לה', כמו אברהם אבינו.

אברהם הוא המקנה, יצחק הוא הקונה ועצם המושג בעלות הוא יעקב. בפעולת הדעת, פעולת הקנין, הבעלות עוברת מאחד לשני. כמו שאמרנו שאם רבי נחמן חוזר הוא נעשה חסיד של נשיא הדור, כשאברהם חוזר בדור של יצחק הוא מקנה עצמו ליצחק – כך רמוז ברמז זה, שס"ת אברהם הוא ר"ת מקנה וס"ת יצחק הוא ר"ת קונה. אז בעצם יצחק כאן הוא החתן ואברהם הוא הכלה ("זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", מתוך אהבה עזה של הפקרות דקדושה) – אברהם מקנה את עצמו ליצחק. הסוד של יעקב הוא עצם הבעלות, שקודם היתה פה ועוברת להיות פה. אנחנו רוצים לתת, למסור, את כל הבעלות לה', שיש רק בעל הבית אמתי אחד – הקב"ה, הוא הבעלים ואין עוד.

אם עושים גימטריא של בעלים-קונה-מקנה – הר"ת של שם בק"ם, ש-די באתב"ש וסופי תיבות האבות – עולה בדיוק בעלות, גימטריא יפה, זהו סוד הבעלות. אם כן, שהחתן יזכה גם לקנות את הכלה, אבל לדעת שהתכלית היא להקנות את עצמנו לשותף השלישי, הקב"ה, וככה לקבל מהשותף השלישי גם שליחות – מה השליחות שלנו בעולם – וגם להוליד הרבה ילדים בגשמיות, שיהיו חיים מאושרים בגשמיות, בכל טוב סלה, וגם להוליד הרבה-הרבה נשמות גם ברוחניות, ולהביא את הגאולה לעם ישראל – משיח נאו.