חיפוש בתוכן האתר

כנס "לצמוח בשמחה" – בית הספר לתורת הנפש - ט"ז שבט ע"ח – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

ט"ז שבט ע"ח – ירושלים

"האדם עץ השדה"

כנס "לצמוח בשמחה" – בית הספר לתורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. השרש הטוב של עץ הדעת

צהרים טובים לכולם. אתמול היה ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן. אילן הוא "אילנא דחיי" – "עץ החיים". היום נדבר על העץ – על הנפש כעץ, כמו שכתוב בתורה שהאדם הוא "עץ השדה".

יחוד האדם – כח הדעת

הכח העיקרי שמציין את האדם כאדם הוא דעת. על הפסוק בבריאת האדם "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", על המלים "נפש חיה", כותב רש"י שה' הוסיף לאדם יותר מכל החיות "דעה ודבור". התרגום מתרגם "נפש חיה" כ"רוח ממללא", כח הדבור של האדם, לכן האדם נקרא "מדבר" – ככה מכנים את המין שלנו. אבל רש"י אומר שדבור בפני עצמו הוא 'לא זה', לא שלימות – צריכים להיות "דעה ודבור" (נוטריקון דוד מלך ישראל, ספירה המלכות, עולם הדבור, ובסוד אדם ר"ת אדם דוד משיח). כלומר, שהדבור בעצם מגלה את הדעה, את הדעת של האדם. על דעת כתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב".

גן עדן – עץ הדעת עם עץ החיים

בגן עדן מקדם היה עץ הדעת, יחד עם עץ החיים. ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן, ואילן סתם הוא "עץ החיים" ("אילנא דחיי"), התורה, אבל בגן עדן מקדם היו שני עצים – "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע". החטא של אדם וחוה היה שאכלו מעץ הדעת. לפי פשט התורה בכלל היה אסור לאכול מעץ הדעת, לתמיד, אבל חז"ל – ובמיוחד מוסבר כך בקבלה – אומרים שכל האיסור היה רק לשלש שעות, עד כניסת השבת. אם אדם וחוה היו מחכים שלש שעות היה כבר מותר להם לאכול מעץ הדעת, היה הופך להיות "ענג שבת", וכל העבירה היתה הופכת להיות מצוה, זכות – מזדונות היה נעשה זכויות (שבת אותיות תשב, תשובה, כנודע – השבת מצד עצמה, כל השומר את השבת כהלכתה, פועלת פעולת תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשו זכויות). בכל אופן, הם לא התאפקו ואכלו לפני הזמן, וזהו החטא שעדיין רודף אותנו ועדיין עלינו לתקן. תיקון חטא עץ הדעת הוא בעצם הבאת הגאולה לעולם, ביאת המשיח.

כשאומרים "עץ החיים", המלה "חיים" נגזרת בלשון רבים – משמע שיש שתי בחינות של חיים, שנקראות בלשון החסידות "חי בעצם" ו"חיים להחיות", מה שהאדם חי בינו לבין עצמו ומה שלאדם יש טבע טוב להעניק חיים, להחיות, להשפיע, אלה שתי בחינות חיים שנכללות במושג "עץ החיים".

נשים לב שגם המושג עץ קשור ללשון עצה. כאן בית ספר ליעוץ נפשי. כתוב, שוב, "גם בלא דעת נפש לא טוב" – עיקר העצה הוא לתת דעת לאדם שבא להתייעץ.

"האדם עץ השדה" – אדם בר דעת

שוב, הביטוי שאנחנו מתבוננים בו היום הוא "האדם עץ השדה". הגימטריא של "עץ השדה" היא בדיוק דעת (ב"עץ השדה" יש ו אותיות, הערך הממוצע של כל אות = דעה, וכידוע שדעת היא "מפתחא דכליל שית", בדעת יש שש דעות פרטיות. וכן מופיעות אותיות דעה בדילוג אותיות בביטוי "עץ השדה", כאשר שאר האותיות = ה פעמים דעה, סוד "האזינו [= דעה] השמים [= ה"פ דעה]" בגימטריא דעת, שירת משה, הדעת של כללות נשמות ישראל). והוא סוד צלם (עץ) ש-די (השדה), סוד הממוצע המחבר בין "צלם אלהים" (הצלם החיצוני שבו נברא האדם, המשתקף גם בגוף האדם) ל"צלם הוי'" (הצלם הפנימי של נשמת האדם)[ב].

זו נקודת המוצא שלנו היום, שלהיות "האדם עץ השדה" היינו להיות בר-דעת. בלי הדעת הנפש היא "לא טוב" (כח הדעת פועל את פעולת האתב"ש – נפש באתב"ש אותיות טוב. כל הפסוק – "גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא" = ג"פ "נפש לא טוב"[ג], ללמד שהכל תלוי בכח הדעת ההופך את הנפש לטוב, "עץ הדעת טוב"), אבל אם יש דעת – הנפש היא טוב.

כפילות בעץ החיים ובעץ הדעת

בכל אופן, ב"עץ החיים" יש שתי בחינות של חיים וב"עץ הדעת" כתוב בפירוש שיש שני צדדים, ממש שנים, הוא דואלי לגמרי, "טוב ורע". עץ החיים הוא יחסית משהו אחד, אור אחד, אבל עץ הדעת כולל שנים – "טוב ורע". אם האדם הוא דעת והדעת המקורית – הפעם הראשונה שנזכרת המלה דעת בתורה – היא "דעת טוב ורע", רואים שיש משהו מהותי בדעת שהיא דואלית.

בלשון הקבלה יש בדעת תרין עטרין, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות – יש עטרה של חסדים שענינם רצון להשפיע ויש עטרה של גבורות שענינן לצמצם, או לקבל בלי להשפיע, משהו יותר אגואיסטי. עטרא דגבורות היא שרש הרע – הצמצום והאנוכיות. בפשטות אפשר לומר שיש "דעת טוב ורע" – הצד הטוב של הדעת הוא הרצון לתת, אם משתמשים במלים לועזיות זהו הצד האלטרואיסטי של האדם, והצד האגואיסטי, האנוכי, של האדם, הוא הצד הרע. יש את ה"דעת טוב" ויש את ה"דעת... רע". שתי עצות – כל עץ הוא עצה, ובתוך עץ הדעת יש גם שתי עצות, או עצה טובה, "עצה טובה קא משמע לן" (בטוי רווח בחז"ל), או עצה שהיא היפך העצה הטובה, עצה רעה.

התכללות עץ הדעת ועץ החיים

היום אנחנו רוצים להתבונן מה השרש בקדושה – לכל דבר יש שרש בקדושה – של "עץ הדעת טוב ורע". עץ הדעת טוב ורע ודאי קשור באיזה מקום לעץ החיים שמעליו. לפי הקבלה, כל פעם שיש שני דברים יחד – "מכלול", שני מושגים או דברים שהתורה כותבת יחד – יש ודאי התכללות ביניהם. כלומר, אם יש "עץ החיים", שכולו חי חיים טובים, ו"עץ הדעת טוב ורע", צריך להיות גם עץ הדעת שבתוך עץ החיים וגם עץ החיים שבתוך עץ הדעת, וממילא יש – כמו תמיד כשיש שנים – בסוף יש ארבעה, "שנים שהם ארבעה". אם יש שני עצים בסוף יש ארבעה עצים, על ידי התכללות כל אחד בשני.

והרמז: עץ התמר – תמר = ד"פ עץ, התמר כולל את כל ארבעת העצים. התמר הוא המלכות בשבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל ושאותם במיוחד נוהגים לאכול בט"ו בשבט. תמר לשון תמורה, רומז גם לשני העצים ההפכיים במהותם, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, וגם לסוד ההתכללות ביניהם, שכל אחת משתי התמורות נתפסת ומתכללת בשניה, כמו בדין תמורה, "ואם המר ימר... והיה הוא ותמרתו יהיה קדש".

נרצה היום להתבונן מהו עץ הדעת שבעץ החיים ומהו עץ החיים שבעץ הדעת.

ב. עבודת האתהפכא בדורנו: להפוך את האפל למואר

צד מואר וצד אפל – שדרוג הגדרת שני היצרים

לאחרונה[ד] אנחנו מדברים על יסוד מאד חשוב בתורת הנפש, שאפשר וראוי להגדיר את האדם – כלומר, את המודעות שלו, הדעת, שהיא עיקר האדם – פשוט כשני צדדים, אישיות בעלת שני צדדים. אנחנו קוראים להם במונחים מאד פשוטים, שגם בעולם הגדול משתמשים במונחים דומים להם – יש לאדם צד מואר וצד אפל. כך אצל כל אחד מאתנו.

הגדרים האלה, של צד מואר לעומת צד אפל, באיזה שהוא מקום ודאי מקבילים למה שכתוב בכל הספרים הקדושים שיש שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע. תרין עטרין שבדעת שהזכרנו קודם – שיש צד-בחינה אלטרואיסטית של הנפש, הרצון לתת, עטרא דחסדים של הדעת, ויש יותר אנכי, לעצמי, הרצון לקבל בלבד, לצמצם את הנתינה – הם המקור של שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע.

בספר התניא, ספר היסוד – התורה שבכתב של החסידות – הוא מגדיר שתי נפשות. לא מספיק לדבר על שני יצרים אלא צריך לדעת שישנן באדם שתי נפשות – נפש האלקית ונפש הבהמית. לא רק טוב ורע – ביצר טוב ויצר הרע אני נותן ציון, אבל לא אומר שהטוב הוא ה', מה שאין כן כשמדברים על הנפש האלקית, כבר מרחיק לכת. כשפותחים את ספר התניא הם לא רק יצר הטוב ויצר הרע – יצר הוא כמו נטיה, נטיה לטוב ונטיה לרע – אלא נפש אלקית, "חלק אלוק ממעל ממש", חלק מה', וכמו שאומר הבעל שם טוב "כאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו", ממש הקב"ה קטן בתוך הלב של כל יהודי. כך הוא מחדש בספר התניא, שיש לכל אחד מאתנו לא רק שני יצרים אלא שתי נפשות – נפש אלקית, שהיא ממש "חלק אלוק ממעל ממש", ולעומתה נפש בהמית, שלפעמים הוא גם קורא לה נפש חיונית או נפש טבעית. היא הטבע, חלק מהעולם הגדול. כשהוא אומר נפש בהמית לא נוקט דווקא בלשון גנאי – היא פשוט חלק מהטבע, אבל הנפש האלקית נבדלת מהטבע.

אנחנו באים ורוצים לשדרג את המונחים האלה עוד יותר, שיהיו קלים לתפיסה וגם קלים ליישום (כלומר לתיקון), שיעזרו לנו בנתינת העצה הטובה והעזרה לאנשים, עיקר התכלית שלנו. במסורת של החסידות כתוב שאחרי שתי נפשות היו עוד כמה שדרוגים במשך הזמן, כל פעם צריך לשדרג את שני הכינויים. אחרי שתי הנפשות לחלק הלא-טוב קראו ישות – הצד הלא טוב הוא הישות, האגו – והצד הטוב הוא הבטול, הוא בטל לה'. אחר כך היה עוד שלב, עוד שדרוג קל, שהתחילו לקרוא ללא-טוב של האדם 'הרגש עצמו' – טפה יותר עדין מ'ישות'... – בעוד שהצד הטוב, הבטול, נקרא 'הרגש אלוקי', שמרגיש אלקות, יש לו הרגש באלקות. עכשיו אנחנו רוצים גם לשדרג וגם להקל וגם שהדימוי יהיה מאד מוחשי ופשוט – לכן קוראים להם פשוט אור וחשך. יש לאדם את האור שלו ואת החשך שלו – האור והחשך שוכנים בתוך הראש שלו, בתוך המודעות שלו. לפרצוף של האדם יש שני פרופילים, אחד מואר ואחד אפל.

הצד המואר – מודעות לבורא (סגולה לבריאות)

מואר הכוונה שהוא באמת מואר לאלקות, שהוא חי עם ה', "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. מה שיש לאדם עצמו חלק של ה' – בסדר (הוא יכול להיות בלא-מודע שלו), אבל לא זו הנקודה. העיקר שהוא מודע לה' (לא רק שיש לו הרגש אלקי, שמרגיש את מציאות הבורא בבריאה, כח הפועל בנפעל, אלא שהוא בעל מודעות מלאה לנוכחות ה', כמו אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון שהתחיל להאיר, ה"מואר" הראשון, מואר ע"ה = אברהם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא הראשון שזכה לתכלית המודעות האלקית שהא-ל הוא העולם והעולם הוא הא-ל. לפני אברהם היו אנשים עם 'הרגש אלקי' ועד להרגש של בטול היש לאין, כמבואר ההבדל שבין שתי המדרגות בדא"ח, וכן בשיעורים שלנו לאחרונה), הכל כאן נוגעת למודעות. ויש משהו הפוך – ששוכן אתו יחד ממש – שאינו מודע לה' בכלל, מודע לעצמו או למשהו אחר, לא משנה מה (כלומר שלא כאן הנקודה הרגש עצמו דווקא), אבל לא לבורא עולם.

יש להניח – היות שאנחנו יודעים שבלשון הקודש בריאה ובריאות הן אותה מלה – שמי שמודע לבורא זו הסגולה ב-ה הידיעה להיות בריא, גם בנפש וגם בגוף. "בראשית ברא" דורשים 'קודם כל תהיה בריא', ובבריאות צריך להיות קודם בריא בנפש ואם הנפש בריאה יש גוף בריא. נפש בריאה מתחילה במודעות לבריאה – יש כאן בורא שגם מבריא (הבורא דווקא הוא ה"רופא כל בשר ומפליא לעשות"). הבריאה אינה משהו חד-פעמי שהיה לפני כך וכך שנים, אלא ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". המודעות לבורא היא ודאי יסוד ושרש הבריאות. מי שלא מודע לבורא – הבריאות שלו מאד קרובה להתדרדר.

אתגר דורנו – אתהפכא מאפל למואר

ברגע שאנחנו אומרים שיש לאדם שני צדדים, צד מואר וצד אפל, אנחנו גם נותנים כל הזמן אפשרות ואתגר – בעצם האמירה הזו מאתגרים את האדם – שהצד המואר שלך יכבוש יותר ויותר שטחים, אזורים בנפש, של הצד האפל שלך. כלומר, שכל הזמן, כל רגע בחיים, יש לך הזדמנות להפוך את החלק האפל – אזורים בחלק האפל – לאור. בלשון הזהר זו פעולת "לאהפכא חשוכא לנהורא" – כל היעוד שלנו בעולם הזה, כל עבודת ה', להפוך חשך לאור.

מי שלומד את התניא, וחסידות חב"ד בכלל, יודע שיש שני עמודי תווך של עבודת ה' – אתכפיא ואתהפכא. אתכפיא היינו שיש לאדם נטיה לא טובה – איך שלא נקרא ליצר הזה – והוא צריך לכפות את עצמו, לדכא אותו בכוונה, שלא יתרומם, שלא ישא ראש, שלא יכתיב לי מה לעשות בחיים, שהצד הטוב יכתיב. מנטליות כזו נקראת "אתכפיא". אבל יש מנטליות אחרת, שנקראת "אתהפכא", והיא מה שעכשיו אמרנו – שצריך להפוך, כל הזמן להפוך, להפוך חשך לאור.

אם כן, הרבה חשך הוא גם ברכה – יש לי הרבה מה לעשות בחיים. ככל שאני הופך עוד קצת חשך לאור אני מרויח הרבה יותר מכל האור שהיה קודם – "כיתרון האור מן החשך", האור שיוצא מהחשך שהפך להיות אור הוא גדול ועצמתי פי כמה וכמה מאור שהוא לכתחילה אור. חשך, לפי זה, הוא מקור של ברכה. מהו חשך? פוטנציאל. הווארט כאן הוא יסוד היסודות של טיפול נפשי, שמה שקודם קראנו החלק הרע שלך, כעת אני אומר שהוא פשוט החשך שלך וחשך הוא פוטנציאל להפוך להיות אור גדול, "העם ההֹלכים בחשך [פתאום] ראו אור גדול", אם תקבל את העצה הנכונה, אם תאכל מהעץ הנכון בזמן הנכון.

כלומר, הצד האפל של האדם הוא ה"בכח" שלו והצד המואר שלו הוא ה"בפועל", שהוא כבר עבד בפועל והפך בפועל לגילוי אלקות. כל המטרה שלנו היא לגלות את ה' בעולם, בחיים שלנו ובכל העולם כולו. ה' שם אותנו במקום חשוך והוא נותן לנו כל הזמן כח להפוך חשך לאור. לקראת הגאולה, כתוב בפשטות בחסידות, צריך יותר ויותר להגיע מעבודת האתכפיא לעבודת האתהפכא. כלומר, בזמן שלנו בכלל העיקר הוא עבודת האתהפכא. צריך להבין איך עושים זאת בנפש.

ג. מצות מקח וממכר בעבודה

פעולת הדעת (יחוד האדם) – בעלות, מקח וממכר

יש מצוה ב-תריג מצוות התורה של "או קנה מיד עמיתך" – מצות מקח וממכר על פי דיני התורה. זו אחת ממצוות התורה. יש עליה הסבר עמוק בחסידות בספר של אדמו"ר הצמח צדק, הרבי השלישי של חב"ד, הנכד של בעל התניא – "דרך מצותיך". אחת המצוות שהוא מסביר על דרך החסידות בעומק היא המצוה של מקח וממכר.

אמרנו שעיקר האדם הוא הדעת שלו. מה הפעולה העיקרית של הדעת? דעת היא מודעות, אבל האם הדעת גם עושה משהו? פועלת משהו? פעולה עיקרית של הדעת – שמייחדת את האדם מהחי – היא פעולת קנין. גם את הדעת בעצמה צריך לקנות – "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" – היא הדבר העיקרי שעל האדם לקנות, לרכוש בחיים שלו, כל הזמן לקנות יותר ויותר דעת. אבל בלי דעת גם אי אפשר לקנות שום דבר ואי אפשר להקנות שום דבר – צריך "דעת קונה" ו"דעת מקנה".

דעת נדרשת לכל פעולה של מקח וממכר, טרנסאקציה בין שנים – משהו שמאפיין ומייחד את האדם בהיותו אדם. בכלל מאפיין את האדם מושג הבעלות, שיש בעלות, רכוש, נכס, אין אצל בעלי חיים, מושג מאד חשוב של בעלות והרגשת בעלות ומתי צריך לוותר על הרגשת בעלות, גם נושא שניגע בו עכשיו בע"ה. יש פעמים שעל האדם להפקיר את הבעלות שלו למען מטרה מסוימת, למען ה'. "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – "'בכל מאדך' בכל ממונך". עוד פעם, לבהמה אין כסף, אין חשבון בנק, אין בעלות. לבן אדם בעלות היא אפיון עצמי. אם יש בעלות יש גם סוגים של טרנסאקציות, שמעבירות בעלות מאחד לשני – הכל פונקציה של דעת.

בירור ניצוצות – הקנית המציאות לה' – הפיכת חשך לאור

איך מסביר אדמו"ר הצמח צדק את המצוה הזו ברוחניות, בשרש? הוא מסביר שהמקנה הוא בעצם אנחנו, בני ישראל שעובדים את ה', עושים מצוות, גם כשאוכלים או שותים ועוסקים בכל עניני העולם הזה לשם שמים, "בכל דרכיך דעהו" – כל דבר טוב שאנחנו עושים אנחנו מקנים משהו כביכול, עם הדעת שלנו, לה'. בקבלה קוראים לעבודה זו עבודת הבירורים – מבררים איזה ניצוץ מהעולם.

בירור ניצוץ הוא בדיוק מה שאמרנו קודם – לקחת חלקיק של חשך, של אפילה, חלקיק של פוטנציאל, ולהפוך אותו לאור. בשביל זה אנחנו פה – זו עבודת הבירורים. יש מושג בקבלה רפח ניצוצות שנפלו לתוך המציאות בעת שבירת הכלים של עולם התהו שקדם לעולם שלנו. בכל דבר טוב שעושים עם כוונה נכונה מבררים ניצוץ, ועם הדעת שלי אני מקנה אותו לה' – אז אני המקנה והקב"ה הקונה.

פעולת המשיכה – מסירת-הפקרת הנפש לה'

כשיש מעשה של קנין יש גם שתי פעולות – פעולה שנקראת "משיכה", שהקונה מושך את החפץ הנקנה לתוך הרשות שלו, ויש פעולה של "מתן מעות", תשלום כסף עבור החפץ שהוא קנה. מה שאני מקנה לקב"ה כל פעם שאני עושה משהו טוב, מברר איזה ניצוץ קדוש, הוא הרצון הטוב שלי, האהבה שלי שנולדה על ידי ההתבוננות שלי באלקות. כעת אני מקצר מאמר עמוק בחסידות.

אנחנו מתחילים לומר כל בקר ב"אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי" ואחר כך אומרים "ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". שרש הנשמה הוא בטהירו עילאה ("טהורה היא"), אור אין סוף שלפני הצמצום, והיא ירדה הרבה מדרגות – בראתה, יצרתה, נפחתה –עד שהיא יורדת לגוף שלי. אני אומר לה' שאתה עתיד לקחת חזרה את הפקדון שהפקדת אצלי ותחזיר לי אותה שוב בתחית המתים. כתוב בחסידות שכאשר אדם אומר תפלה זו בבקר, אם הוא חכם מספיק, הוא אומר מיד שהוא מוכן למסור את נפשו לה' – "מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך... וכמו שכתוב אליך ה' נפשי אשא"[ה].

המסירות הזו היא בעצם שיא התפלה, סדר התפלה מתחיל מעולם העשיה, קרבנות, ממשיך ליצירה, פסוקי דזמרה, לבריאה, ק"ש וברכותיה, אצילות, תפלת עמידה, ואחרי הכל יש תחנון, נפילת אפים, ששייך לא"ק, ממש לחזור לה'. מה הפסוק הראשון שאומרים בנפילת אפים לפי הקבלה? "אליך הוי' נפשי אשא" – כבר, אם אתה עתיד לקחת את הנשמה שלי לעתיד לבוא, כמו שאומרים על הבקר, הדבר הראשון בתפלה, אז מעתה, מהרגע הזה, אני כבר מחזיר, כבר נותן את עצמי אליך לגמרי.

ראשית ריפוי הנפש – "השלך על הוי' יהבך"

במקום אחר בחסידות קוראים לכך הפקרות – מהרגע הזה אני מפקיר את עצמי אליך (סתם הפקר הוא לא למישהו מסוים, החפץ המופקר נעשה הפקר לכל, וכל הקודם לזכות בו זוכה. אך כאשר אני מפקיר את כולי אני מפקיר את האני שלי המוגבל בעצם לאור אין סוף הסובב כל עלמין, המקיף כל, וכמו שעוד יתבאר אי"ה).

עוד פסוק שמביאים בענין הוא מתהלים נ"ה – "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[ו], תזרוק את עצמך לתוך הידים הנאמנות של הקב"ה והוא כבר ידאג לכל צרכיך. זהו פסוק שצריך להיות מאד שגור אצל כל מי שרוצה לעזור למישהו. הרבה מאד – אפשר לומר 99% מהמקרים שבאים לפני יועץ נפש – זקוקים לשמוע פסוק זה בין המשפטים הראשונים, "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך".

יש בעיה שנדמה לאדם שהוא בעל הבית על עצמו והוא לא מצליח, הוא לא משתלט, המצב לא שפיר, לא טוב – הוא לא יודע מה לעשות. מרוב הרגשת בעלות על עצמו – וככל שהוא מרגיש יותר בעלות על עצמו הוא יותר ויותר מתוסכל שלא יודע איך לעזור לעצמו – הוא נופל, יורד פלאים. לכן הדבר הראשון הוא מה שהתחלנו לומר קודם – תפקיר את עצמך, אתה לא בעל הבית על שום דבר וגם לא על עצמך. אבל תפקיר את עצמך לה', תזרוק את עצמך – כמו תינוק, יש לך אמא, תזרוק את עצמך לחיק האוהב של האמא. היא כבר תדאג. ככה כל בן אדם – "השלך על הוי' יהבך".

שוב, זהו פסוק שמקביל לפסוק שאומרים בתחלת תחנון, "אליך הוי' נפשי אשא". אומרים שהוא בא אחרי ההתבוננות על תחלת היום, שהנשמה יורדת כך וכך מדרגות, ובאיזה שלב ה' יקח אותה חזרה. אני צריך להרגיש שאם ה' יקח חזרה באיזה שלב – אז אני כבר מחזיר מרגע זה. ה' לא רוצה שאמות, רוצה "'וחי בהם' ולא שימות בהם" – ולכן "והוא יכלכלך". לא צריך למות, חס ושלום, אבל אני צריך בחיים להשליך את עצמי, להחזיר את עצמי לה', להוריד ידים. בלועזית יש מושג הנדס-און והנדס-אוף. אצל כל אדם הישות – אמרנו שהיא חלק מכל השדרוגים, החלק הלא-טוב של האדם – היא הנדס-און-מיי-סלף, שאני צריך להחזיק את עצמי, אני בעל הבית של עצמי. ויש הנדס-אוף, תוריד את הידים מעצמך, אתה שייך לה' – תכיר בזה. ברגע שתכיר בכך כבר לקחת הרבה שטח אפל והפכת אותו למואר, באותו רגע שאתה מפקיר לה' את הבעלות שלך על עצמך.

משיכה – אהבה זוטא; מתן מעות – אהבה רבה

עוד פעם, כתוב שם, בדרך מצותיך ב"מצות קנין", שהמקנה הוא אנחנו והקונה הוא הקב"ה. כאשר הקב"ה קונה מאתנו את הבירורים שאנחנו מקנים לו הוא משלם יפה, הכי יפה, בכסף מלא. מהו הכסף? אהבה רבה. אנחנו יכולים לאהוב אותו רק באהבה מוגבלת – אהבה זוטא, אהבת עולם – אבל הוא נותן לנו מלוא חפניו אהבה רבה, שאיננו יכולים להשיג אותה בעצמנו. כסף הוא אהבה, כיסופים, כוסף. אנחנו גם נותנים לו אהבה – זו משיכה, משיכת הלב, משיכת הלב שנולדה על פי התבוננות. אבל ההתבוננות שלנו היא מוגבלת, השכל שלנו מוגבל, ולכן גם המשיכה שלנו מוגבלת – זו אהבה זוטא. אנחנו מקנים לו את האהבה זוטא שלנו, יחד עם הבירורים שאנחנו מבררים מחשך העולם הזה – הופכים את החשך לאור – ואז הוא משלם לנו את הכסף, אהבה רבה. עד כאן בקיצור הנקודה של מצות מקח וממכר על פי החסידות.

ד. התכללות עץ החיים ועץ הדעת

נעמיק עוד יותר מהם שני הצדדים הללו של הדעת, המואר והאפל, שכל פעם צריך להכנס לשטח האפל – הפוטנציאל – ולהפוך אותו למואר:

דעת עליון ודעת תחתון

הפסוק אומר בשירת חנה "כי אל דעות הוי' ולא [ולו קרי] נתכנו עלילות". יש שתי דעות. בלשון הקבלה הן נקראות "דעת עליון" ו"דעת תחתון". יש אפילו רמז בפשטות שעצם המלה דעת היא דעת-עליון-תחתון. בתוך דעת יש עת – "עת לעשות הוי'" – שהיא בעצם ר"ת עליון-תחתון. מהי דעת? נקודת מבט. יש נקודת מבט מלמעלה, שהיא "דעת עליון", ויש נקודת מבט מלמטה, שהיא "דעת תחתון". דע הפוך אותיות עד – צריך שני עדים להקים דבר, שתי נקודות מבט על אותה מציאות. אם שתי נקודות המבט מסכימות, אף על פי שכל אחד מסתכל מזוית אחרת והפוכה יש הסכמה ביניהם, סימן שהדבר אמת. לכן צריך שני עדים, כל אחד עם הדעת שלו.

מהי דעת עליון? בלשון החסידות דעת עליון היא שהיש האמתי, מה שבאמת קיים במציאות, הוא ה', וכל הבריאה שה' ברא – לכבודו אמנם – יש מאין ואפס המוחלט, והיות ש"אני הוי' לא שניתי" ו"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" בלי שום שינוי, בעצם כל מה שישנו, כל מה שאני רואה בעיני, הוא אין. יש רק את בורא עולם – הוא ישנו וכל השאר אין, "כולא קמיה כלא חשיב" בלשון הזהר. הכל לפניו נחשב כלא – הוא המציאות האמתית, וכל השאר, אנחנו בעצמנו, איננו מציאות אמתית, לא "מציאותו מעצמותו". מציאות אמתית הכוונה שהמציאות היא חלק מגדר העצם, ויש אותה רק אצלו יתברך, לא אצלנו. בכל נברא פועל הכלל "כל הוה נפסד" – מתהווה מאין ועתיד להיות אין, "דע מאין באת ולאן אתה הולך" – אז אינו מציאות אמתית. רק ה' הוא מציאות אמתית, אז הוא היש האמתי ואנחנו האין. מי שמרגיש כך רואה את המציאות מהעינים של ה', "תמֻנת הוי' יביט" של משה רבינו, שרואה את תמונת המציאות מתוך עיני הבורא. אז הוא רואה שהכל בעצם אין, כי הכל חולף, ויש רק דבר אחד אמתי – ה'. מזכיר את הפסוק בתחלת קהלת "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", ככה "כל הוה נפסד", כל דבר שיש בעולם הולך ובא, ויש רק דבר אחד שנמצא תמיד, קיים, לא חולף – הבורא יתברך.

מהי "דעת תחתון"? שאני מרגיש את עצמי למציאות יש, אני פה קיים – זה בטוח – אבל אני חש באיזו נקודה פנימית בלב שיש מי שמהווה אותי, יש אין שמהווה אותו. איני רואה אותו ואין לי שום תחושה ממשית בו, ולכן אומר שהוא כביכול אין, בשבילי הוא אין – אבל אני מאמין בו. אני כל כך מאמין בו, עד שאני מאמין שהוא מצוה מצוות ואני צריך לקיים אותן, וככה אני מבטל את רצוני לרצונו – מבטל את הישות שלי לאין. הביטוי הוא בטול היש לאין – אני היש והוא בשבילי אין, שאני מאמין בו שהוא השרש שלי, והעסק שלי כאן, בעולם הזה, הוא כל הזמן לבטל את היש שלי לאין. כל המודעות הזו נקראת "דעת תחתון".

בטול היש לאין (דעת תחתון) – מעלת הצד האפל

שני הדברים האלה טובים. מי שמבטל כל הזמן את הישות שלו לאין הוא צדיק – ודאי צדיק בשם המושאל, לפי הגדרות התניא – שעושה רק דברים טובים. כל הזמן הוא מבטל את רצונו לרצון ה', אבל עדיין נקרא דעת תחתון. היות שבשבילו ה' הוא אין. באיזה צד במודעות הוא נמצא בשרש, בצד המואר או בצד האפל? אם ה' הוא היש האמתי ואני – וכולנו, כל מה שיש – הוא אין, ודאי שזהו המואר האמתי. ידוע ש-אור בגימטריא אין סוף – יש פה אין סוף, האור האמתי. אבל אם אני יש וה' בשבילי אין יכול להיות מצב טוב על פי תורה – אבל זהו הצד האפל.

למה הדבר דומה? להבדל בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי. יש משפט מאד חזק, אפילו מדהים, בגמרא, שעל תלמוד בבלי דורשים את הפסוק "במחשכים הושיבני כמתי עולם" – "זה תלמוד בבלי". כל החיים של היהודי הם לפי תלמוד בבלי, שלפיו אנו פוסקים הלכה, וחז"ל אומרים שכל התלמוד בבלי נקרא "במחשכים הושיבני כמתי עולם". כל הלימוד, כל המנטליות, החשיבה, של תלמוד בבלי היא מנטליות של חשך – אחד שנמצא באיזה מרתף חשוך ושם הוא מגשש, מחליט ומכריע. זהו תלמוד בבלי יחסית לתלמוד ארץ ישראל, שהוא אור. כאן יש לנו דוגמה ששני הצדדים האלה חיוביים – התחלנו מטוב ורע והגענו לאור וחשך וגם לארץ ישראל לעומת חו"ל ותורת א"י לעומת תורת חו"ל. בינתים, עד שיבוא משיח – בקרוב בימינו ממש – אנו חיים, גם פה בארץ ישראל, לפי המנטליות של תלמוד בבלי, לפיו פוסקים את ההלכה.

מה זאת אומרת לפי מה שאמרנו קודם? שאנחנו 'הלואי דעת תחתון מתוקנת'. אנחנו מרגישים עצמנו יש – לא חושד שיש פה מישהו שלא חושב ומרגיש שהוא קיים – אבל הלואי שנבטל את עצמנו לאין האלקי, זו דעת תחתון, "במחשכים הושיבני". אבל אם אני מאד רוצה אפשר לעלות. במצב של החשך, של דעת תחתון, יש פוטנציאל עצום להפוך לדעת עליון – למואר באור גדול – כמו שאומר הפסוק הנ"ל "העם ההֹלכים בחשך ראו [לא רק אור אלא] אור גדול", דווקא מתוך החשך אפשר להגיע לאור גדול.

הפיכת דעת תחתון לדעת עליון על ידי הפקרות דקדושה

אם כן, כעת אנחנו מעלים בקדש את כל המושגים שלנו – רע-טוב, נה"א-נה"ב, ישות-בטול, הרגש עצמי-הרגש אלקי. הדעת כאן, "עץ הדעת", "עץ השדה" בגימטריא דעת, שיש לו שני צדדים – הצד המואר הוא דעת עליון והצד האפל הוא דעת תחתון. עיקר העבודה שלנו הוא לקחת את דעת תחתון ולהפוך אותה עצמה לדעת עליון. על זה נשאר לנו להתבונן, איך עושים זאת?

הווארט שייך למה שאמרנו קודם – אפשר לעשות זאת רק עם עבודת ההפקרות. אם אדם יכול להפקיר את הבעלות שלו על עצמו הוא כבר נעשה אויס-יש. איך אומרים בלשון החסידות שכל אדם מרגיש את עצמו ליש, והלואי שירגיש את האלקים לאין שמהווה את היש וירצה לבטל את היש שלו לאין שמהווה אותו? מציאות בפשיטות, או, בנוסח אחר, עולמות בפשיטות, או, נוסח אחר, אני בפשיטות –  פשוט שיש כזה דבר שקוראים לו 'אני' – ואלקות בהתחדשות. דעת עליון היא הפוכה, אלקות בפשיטות ומציאות – או עולמות, או אני – בהתחדשות. העובדה שפתאום יש 'אני' היא חידוש, אבל מה שפשוט – פשוט היינו נתון, הנתון הפשוט – הוא אלקים, ה', בורא עולם.

עיקר התכלית שלנו הוא לדבר על המושג הפקרות דקדושה, הפקר. נעשה גימטרית בינים: כמה שוה הפקר? מושג מאד חשוב בהלכה. הוא שוה 385, בגימטריא שכינה, מספר מאד חשוב, סכום כל הרבועים מ-1 עד 10, הפירמידה של עשר בחכמת החשבון. פעמים הפקר עולה 770, מספר טוב בשביל חב"דניקים... מה צריך להפקיר פעמיים? למה פעמיים הפקר? כנראה שיש שני דברים שצריך להפקיר – "בכל נפשך ובכל מאדך". צריך להפקיר את החיים, "בכל נפשך", ויש אדם שקשה לו להפקיר את חשבון הבנק יותר מאשר את חייו, ולכן צריך להפקיר גם את הרכוש. צריך "הנדס אוף" מכל מה שאתה חושב ששלך בחיים, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך". הדמיון הכי גדול שיש לאדם בעולם הזה הוא דמיון שיש לי משהו, שהוא שלי. זהו דמיון שהתורה מאשרת אותו. אמרנו שההבדל בין אדם לחיה הוא שלאדם יש בעלות, יש קנין, יש דעת.

עיקר הווארט יהיה ההעמקה בעבודת ההפקרות דקדושה. כאן גם המקום להזכיר את השם של אותו צדיק ירושלמי שזכינו להכיר, שכל בית ספר לתורת הנפש, מה שאנחנו יושבים כאן, הוא הרבה בזכותו, לומדים בעיקר על פיו, ר' אשר פריינד, זכר צדיק לברכה, שהמלה 'הפקרות', מה שלומדים איך אדם צריך להפקיר את עצמו, היא מלה ויסוד היסודות של הלימוד שלו.

אור-חשך, אמת-שקר, טוב-רע

לפני שנתמקד בזה נאמר עוד דבר: הצד האפל של האדם הוא שאני היש, 'אני ישנו', והלואי שיכיר שיש אין שמהוה אותו וירצה לבטל את ישותו לאין שמעליו. יתכן שיש משהו יותר גרוע מזה, שהוא יש ולא מכיר באין. המצב של יש שאינו מכיר באין מתדרדר ומגיע לרע ממש – שעושה דברים רעים, משחית את עצמו. באותם שיעורים בהם אנחנו מסבירים את הצד המואר לעומת הצד האפל של האדם אנחנו אומרים שכמו שיש אור וחשך יש עוד שני זוגות מושגים במודעות האדם – אמת-שקר וטוב-רע.

כלומר, בעצם יש שלשה זוגות מושגים שמנחים אדם בחייו, שלשה טיפוסים – או שבעיקר מנחה אותו שיש טוב ורע ועלי תמיד לבחור בטוב ולברוח מהרע, למאוס ברע, וכל הזמן אני שוקל טוב לעומת רע; יש אדם אחר, כמו שהסברנו לאחרונה כשדברנו על הרמב"ם (שהיארצייט שלו היה לפני כמה שבועות), שיש לו טוב ורע, אבל מה שמעסיק אותו מהבקר עד הערב הוא אמת-שקר, כי הוא פילוסוף. יש טיפוסים שהם פילוסופים – כל הכבוד להם... – ואותם מנחה אמת-או-שקר. לא כל כך מענין אותם אם הדבר טוב או רע; אבל יש עוד סוג של אנשים – אנשים שמה שמענין אותם וגם מנחה אותם הוא אור-חשך, המואר והאפל שלנו, שני צדדי האישיות שאנחנו כעת מנסים להתעצם אתם ולקלוט אותם טוב.

שלשת הזוגות – השתלשלות-התדרדרות תרין עטרין שבדעת

אלה שלשה טיפוסים שונים לגמרי – טיפוס של אור-חשך, טיפוס של אמת-שקר וטיפוס של טוב-רע. אבל בעצם כל שלשת הזוגות האלה הם השתלשלות של דעת תחתון – צד השמאל של הדעת, עטרא דגבורות של הדעת:

אם הוא בדרגה הכי גבוהה של דעת תחתון הוא מרגיש את עצמו יש, מרגיש את האין האלקי שמהווה אותו, רוצה להתבטל, וגם ודאי רוצה באיזה מקום שעצם ה"דעת תחתון" שלו יהפוך ל"דעת עליון". יודע שאני עכשיו בחשך, והלואי שהייתי יכול עכשיו לצאת מהחשך שלי ולהגיע לאור.

יש את אותו אחד שהוא יש, אבל אין אצלו את התחושה של האין שמהווה את היש – התדרדרות של דעת תחתון, מדרגה שניה, עוד לא עושה דברים רעים. יכול להיות אחד לא-דתי שהוא אדם טוב, לא מרגיש את ה', מרגיש את עצמו, אבל הוא עדיין לא אדם רע – אצלו הדואליות ביש היא אמת-או-שקר. אמת-או-שקר הוא גם מועיל-או-לא-מועיל. אדם עובד במחשבים, או בכל מקצוע אחר, האמת היא מה שעובד והשקר הוא מה שלא עובד. מה שלא עובד הוא לא רע, הוא רק לא עובד – הוא שקר.

המצב הזה עלול להתדרדר עוד דרגה ולהגיע לדברים רעים – לא רק שלא עובד אלא משחית, מזיק. מהו רע? משהו שמזיק. מי שנמצא בעולם של טוב-רע צריך לדון כל דבר ולשקול האם הוא מזיק או שאינו מזיק, האם הוא טוב או רע. קודם השאלה היתה אם מועיל או לא מועיל – כאן השאלה אם מועיל או שממש משחית ומקלקל.

ארבעה עצים – עץ החיים ושלשה עצי דעת

כמו שיש "עץ הדעת טוב ורע" הייתי יכול לומר שיש מעליו עוד עץ הדעת – 'עץ הדעת אמת ושקר', ומעליו עוד עץ הדעת – 'עץ הדעת אור וחשך', ומעל לכולם יש את עץ החיים. זו חזרה למה שדברנו בהתחלה, שבעצם יש פה ארבעה עצים – שני עצים עם התכללות ביניהם.

הקצוות הם "עץ החיים", בו הכל רק מואר – אין אור וחשך, הכל אור – ו"עץ הדעת טוב ורע". ברגע שיש דואליות של אור וחשך כבר נמצאים בעץ הדעת שבעץ החיים. 'עץ הדעת אמת ושקר' הוא עץ החיים שבתוך עץ הדעת. אם יש לי עץ הדעת שהוא "עץ הדעת טוב ורע" פשוטו כמשמעו – בו המנטליות שבאמת יש טוב ויש רע.

אפשר להסביר בצורה הכי פשוטה את שלשת עצי הדעת כמופיעים בשלשת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה: עיקר המודעות כמודעות היינו אור-חשך, שהם במחשבת האדם. לגבי אמת ושקר, עיקר הביטוי של אמת ושקר הוא בדבור, "מדבר שקר תרחק", כפשוט. עיקר הטווח של טוב ורע הוא במעשה, יש מעשים טובים ומעשים רעים.

ציור עצי הדעת – חצי מואר וחצי אפל

אומרים שצריך לסכם, ו"די לחכימא ברמיזא ול...", אלא אם כן נעשה כאן איזו הפקרות, להפקיר כאן את כל הישות של כולנו. לעיקר עוד לא הגענו, אבל רק נאמר עוד משהו נחמד, משהו חשוב לסוף, לגבי הפקרות: עיקר הווארט הוא שעם הפקרות אמתית של "אליך הוי' נפשי אשא" ו"השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" אפשר כל הזמן לכבוש אזורים מהצד האפל שבנפש.

הדימוי שלנו, הציור – יש פה כמה אנשים טובים בגרפיקה וציור, ודאי יש כאן הרבה ציירות – הוא עץ עם שני צדדים. עד כה דברנו על פרצוף עם שני פרופילים, צד מואר וצד אפל, והיום אותו דבר על עץ – עץ גדול מתפשט, עם הרבה פארות וענפים, שחצי ממנו מואר וחצי אפל, חצי ממנו ביום וחצי ממנו בלילה.

אם מציירים עץ עם שני צדדים יש שלשה ציורים עם שני צדדי העץ ביחס לפירות: בציור העליון חצי מהעץ נושא פרי בשל והחצי השני נושא פרי בוסר – זהו עץ הדעת אור וחשך, החשך הוא הצד האפל, "אפילֹת הן", בינתים בוסר. הדוגמה לאחד שפעל מהצד האפל שלו הוא דוד עם בת שבע, ש"אכלה פגה". בעץ השני חצי נושא פרי והחצי השני הוא סרק – שׂרק צירוף אותיות שקר, זהו עץ הדעת אמת ושקר. הפרי הוא אמת, מי שנושא פרי – לא מכזב, לא מפסיק – הוא אמת. שקר הוא שמפסיק, שפשוט לא מניב פירות, מכזב ומאכזב. בעץ השלישי הפירות נראים זהים, אבל חצי פירות טובים ובריאים וחצי פירות רעילים. רעל אותיות ערל (שייך גם למה שדברנו אתמול על הערלה) וגם כולל אותיות רע, "עץ הדעת טוב ורע"[ז]. למעלה מהכל יש את עץ החיים.

ולסיכום ארבעת העצים:

  עץ החיים שבעץ החיים     עץ החיים               חי בעצם וחי להחיות

  עץ הדעת שבעץ החיים     עץ הדעת אור וחשך פירות בשלים ופירות בוסר

  עץ החיים שבעץ הדעת     עץ הדעת אמת ושקר         ענפי פרי וענפי סרק

  עץ הדעת שבעץ הדעת      עץ הדעת טוב ורע   פירות טובים ופירות רעילים

פעולת האור ופעולת החשך בפוטוסינתזה

אנחנו יודעים על עץ – עוד נושא גדול מאד, שרק נאמר בקיצור נמרץ – שבתהליך הפוטוסינתזה של העץ, במערכת הנשימה של עץ (המערכת שכנגד הכתר, כמו שיודע מי שלמד את 'גוף נפש ונשמה', שלוקחת את האור-י, את האויר מסביב), יש שתי סוגי פעילות, פעולות-אור (light reactions) ופעולות-חשך (dark reactions).

ביצירת המזון מהאור יש רק שלב ראשון בו נדרש האור, ואחר כך יש תהליך שלם – שהוא עיקר יצירת המזון, הפחמימות והחלבונים – הוא דווקא בחשך. מהעץ בעצמו, יותר מכל יצור, אפשר ללמוד את התועלת וההכרח של פעולה באור ופעולה בחשך. עיקר התכל'ס, דווקא בעץ, נעשה בצד האפל שלו – שם עיקר הפוטנציאל שלו. זהו מאמר מוסגר אחד חשוב ביותר לגבי עץ.

בכל אופן, הדימוי כאן הוא עץ שחציו ביום וחציו בלילה – "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת", הדעת של הלילה היא "דעת תחתון". גם פסוק שרצינו להקדיש לו הרבה תשומת לב, "יום ליום יביע אמר", זהו הצד המואר של האדם, "ולילה ללילה יחוה דעת" הוא הצד האפל של האדם, וצריך את שניהם. העיקר הוא הדעת שלוקח כל הזמן מהאפל והופך אותו ליום – "לילה כיום יאיר", "לאהפכא חשוכא לנהורא", וככה יבוא משיח.

ה. גדר הפקר ועבודת ההפקרות דקדושה

גדר הפקר

איך הופכים חשך לאור? על ידי פעולת ההפקר[ח]. למה? לשם כך צריך טפת לומדות[ט]: מה קורה כשאני מפקיר חפץ? יש משהו בבעלות שלי, נדמה לי שהוא שלי, 'אל תגע בו, הוא שלי'. יש אנשים עם פארנויה שלמה של פלישה לרכוש שלי (קשור לפחד הזאב, כמבואר בספר גוף נפש ונשמה). זהו דבר ראשון שאדם צריך לרפאות בעצמו, להרפות בעצמו, להרפות מהנדס-און בנפש, בשכל.

אדם רוצה להפקיר משהו, הוא אומר 'הרי זה הפקר' – לפי הלכה הוא הפקיר את החפץ. ככה פוסק אדמו"ר הזקן, הוא אמר שלש מלים והפקיר את החפץ. מה קורה לחפץ? נאמר יסוד מאד גדול בלמדנות. יש ארבע או אפילו חמש שיטות מה קורה לדבר ברגע שאני אומר עליו 'הרי זה הפקר'.

הפקר – נדר או קנין

יש דעה אחת שסוברת שבעצם לא הוצאתי אותו מרשותי לגמרי, רק כאילו נדרתי נדר שלא אפריע לאף אחד לבוא ולזכות בחפץ – כל אחד רשאי לבוא ולקחת, אבל בינתים הוא עדיין באיזה מקום ברשותי המקיפה. איך בדיוק להגדיר זאת – לא פשוט, אבל יש דעה כזו. לדעה זו הפקר הוא סוג של נדר, ורוב האחרונים סוברים שככה סובר הרמב"ם. אם מדובר בסוג של נדר אין כאן קנין – עוד לא הקניתי לאף אחד – רק נדרתי של אפריע לאף אחד לזכות בחפץ. אם כן אפריע למישהו לזכות – עברתי על "לא יחל דברו", עברתי על האיסור של עבירה על נדר שנדרתי. שוב, לפי רוב האחרונים זו דעת הרמב"ם. כל שאר הראשונים והאחרונים לא סוברים ככה, אומרים הרבה יותר חזק מכך שהפקר הוא נדר, אלא שהפקר הוא קנין ממש. ברגע שאני אומר 'הרי זה הפקר' הקניתי את החפץ, הוצאתי אותו מרשותי לחלוטין.

כל זה נוגע לשאלה איך האדם מפקיר את עצמו לה'. לכך אנחנו רוצים להגיע, לכן מדברים בקיצור על סוגיא זו. אמרנו שתי סברות – או נדר או קנין – אבל בקנין יש ארבע דרגות שונות, לאיפה מגיע הקנין, מי הקונה. הרי זהו הפקר, הוצאתי מרשותי, ניתקתי את החפץ ממני לגמרי.

הפקר לעומת יאוש

נאמר עוד משהו שצריך להאריך בו – הפקר אינו יאוש[י]. אפשר לומר שכאשר אני מפקיר את עצמי אני מתייאש מעצמי, אך לא – אלה שני דברים שונים, 'צווי דינים'. מסבירים האחרונים שעיקר ההבדל הוא שביאוש אני מסלק את עצמי מהדבר ובהפקר אני מסלק את הדבר מעצמי.

או, הסבר שני, הפקר הוא שאני מסלק את דעתי מהדבר – אין לי יותר דעת כלפי הדבר – ואילו הפקר הוא סילוק רצון. מה הכוונה סילוק רצון? שאיני רוצה את הדבר, אני מסלק את הרצון שלי מהדבר לגמרי. מה היחס בין רצון לדעת? עוד סוגיא שאין כאן המקום להאריך בה[יא].

בכל אופן, יש הפקר ויש יאוש. לגבי יאוש יש משפט של התוספות[יב] – שאדמו"ר הזקן מביא להלכה[יג] – "שהיאוש אינו כהפקר גמור", הפקר יותר חזק מיאוש (רמז: הפקר גמור = יאוש יאוש, הוא חזק כמו שני יאושים!). בספר מבחר הפנינים יש "שער היאוש" שהנושא שלו הוא יאוש חיובי, כפי שאנחנו אוהבים להזכיר. הוא אומר שראוי שכל אחד יתייאש מכל מה שיש לו. עצה הראשונה כשבאים ליועץ נפש, פסיכולוג, אדם בא וחושב שהוא מיואש – אומרים לו 'לא, העצה עבורך היא להתייאש'. זהו יאוש חיובי, אבל הוא פחות מהפקר. היאוש הוא שהאדם מתיאש מעצמו (כמו מי שחושב 'אני כזה לא מוצלח, אף פעם לא אצליח בכלום'), אבל כעת מדברים על כך שהאדם מפקיר את עצמו, אחרת מיאוש ויותר מיאוש.

שלש-שהן-ארבע דעות בהפקר כקנין

לאן הלכתי כשהפקרתי את עצמי? אם גדר ההפקר הוא סוג של נדר – לא הלכתי לשום מקום, אני עדיין פה, רק שאני אומר לה' שאתה יכול לקחת אותי מתי שאתה רוצה. אני מחכה שתקח אותי, מחכה פה – קח אותי. אבל אם הפקר הוא קנין הכוונה שהקניתי, הוצאתי מרשותי – לאן הלך? יש ארבע סברות בהלכה לאן הלך ההפקר. כעת מדברים נגלה, אותיות של אחרוני האחרונים, ראשי הישיבות בדורות האחרונים – רואים כמה שהנגלה הטהור הגיע למושגים שבקלות אפשר להפוך אותם לחסידות, כמה העולמות מתקרבים ומשיקים אחד לשני.

יש אחד שמסביר וסובר שהפקר הלך למקום שנקרא 'אין' – יצא ממני ולא הלך לשום מקום מוגדר. אז איפה הוא נמצא? מי הבעלים שלו עכשיו? אני הפקרתי אותו – של מי הוא? יש אחד שאומר שבאמת הוצאתי אותו מרשותי לגמרי, הקניתי אותו, "דעת מקנה", והוא הלך למקום 'אין', כלומר לא הלך לשום מקום מסוים, הוא נמצא בלימבו, הוא במצב היולי עכשיו.

יש מי שאומר שכמו שאדם מקדיש – הקדש, לוקח חפץ שלו ואומר 'הרי זה הקדש' – לאן הלך? יצא מרשותו ושייך להקדש, לבית המקדש (או לקופה של צדקה). הקדש הוא רשות, ויש מי שמסביר שהפקר הוא על דרך הקדש – כשאני מפקיר משהו יש מקום, קופה, איזו קופסה שם בצד, שכתוב עליה 'הפקר', רשות הפקר. מה שהפקרתי הלך לאותו מקום שנקרא 'הפקר'.

עוד פעם, יש אחד שאומר שכאשר אני מפקיר משהו הוא הולך ל'שום מקום', ל'אין', עד שמישהו לא יבוא ויקח אותו הוא נמצא באין. יש מי שאומר שאם אני מפקיר משהו הוא הולך לאיזה מקום שנקרא 'הפקר'.

יש דעה שלישית (חוץ מדעת הרמב"ם הנ"ל שהפקר הוא סוג של נדר ואינו קנין) שמתחלקת לשנים: ברגע שאני מפקיר משהו הוא הולך לרשות הרבים – הולך לכולם. השאלה אם בכח, שלכל אחד יש זכות לזכות בו, אני מפקיר משהו וכעת הוא שייך לכולם, יצא ממני ולמי הקניתי? לך ולך ולך, לכולם. השאלה אם בפועל שייך לכולם, או רק שלכל אחד יש זכות לבוא ולקחת וכל הקודם זוכה.

מבנה הדעות (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה)

ארבע המדרגות האלה הן מלמעלה למטה: נתחיל מהנדר, כדעת הרמב"ם. יש כאן מבנה קבלי מובהק – הכל לומדות. מה המבנה הקבלי? אם לא יצא ממני, רק שנמצא במקיף הרחוק שלי, עדיין בכתר אצלי. אם יצא ממני ועדיין לא הגיע לשום מקום – יש נפק"מ בהלכה בין הדעות האלה – שייך לחכמה, שהיא אין (כמ"ש "והחכמה מאין תמצא"). אם הגיע לאיזה מקום תיאורטי, מופשט, איזו קופסה שנקראת 'הפקר' – שייך לבינה, "ואי זה מקום בינה". אם הגיע לכולם בכח – שייך למדות. אם הגיע ממש לכולם בפועל, שלכל אחד יש בעלות ברגע שהפקרתי – שייך למלכות, בחינת רשות הרבים:

  קוצו של י     הפקר כנדר

            י        הפקר כהעברת החפץ ל'אין'

            ה       הפקר כרשות בפני עצמו (על דרך הקדש)

            ו        הפקר כמעבר לבעלות הרבים בכח

            ה       הפקר כמעבר לבעלות הרבים בפועל

הפקרת עצמי לה' – חותם המתהפך בסדר המדרגות

הסברנו את הסדר מלמעלה למטה, אבל אם אני רוצה להפקיר את עצמי לה' יש "חותם המתהפך" – כל הדעות הן מלמטה למעלה, כי אני המקנה והקב"ה הוא הקונה, כמו שהסברנו. כאשר ה' ברא את העולם הוא ברא אותו לכתחילה, בלי מקנה וקונה, אבל עכשיו הוא קבע שבתאערותא דלתתא אתערותא דלעילא, הוא רוצה שאני אקנה והוא יקנה ממני. למה ה' ברא את העולם? הוא רצה מסחר. יש כל מיני תשובות למה ה' ברא את העולם, וכעת אומרים שיש לו יצר של ביזנס – הוא רצה שיהיה פה ביזנס, הוא קונה ממני ומשלם לי יפה מאד. בשביל זה הוא ברא את העולם, אחרת אין שום טעם.

אני רוצה להקנות את עצמי אליו, להגיע לדעת עליון, שהיא האמת – שהוא האמת ואני גארנישט. יש לנו כמה ווארטים מהם הא-ב-ג של היהדות, ואחד מהם 'איך בין גארנישט' ('איך בין גארנישט' = 666 = "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", הפקרות דקדושה!). כאשר אני מבין שאני גארנישט – אני מחזיר את עצמי לקב"ה.

השאלה כמה אני מוציא את עצמי מעצמי, כמה אני כבר שייך לו ברגע שאני מפקיר את עצמי. כל השיטות כאן הן עוצמות של הפקר בחותם המתהפך. וההסבר בקיצור נמרץ:

במדרגה הראשונה-התחתונה אני רק אומר 'קח אותי' – נדר, כשיטת הרמב"ם. ידוע שסתם נדר בבינה ("חיי המלך"), במוחין דאמא (שהם, בכללות, המוחין של הרמב"ם – שמדבר עד מדרגת השכלים הנבדלים שבעולם הבריאה, בו מקננת אמא – בעל שיטה זו); במדרגה השניה אני מוציא עצמי מרשות עצמי, אבל עדיין באין, היולי – מדרגת החכמה ("החכמה מאין תמצא"), מוחין דאבא; במדרגה השלישית אני כבר אצל הקב"ה ברשות שנקראת הפקר, אבל צריך שהוא יקח אותי משם. מדרגה זו מכוונת כנגד רישא דאריך, כח הרצון בנפש; במדרגה הרביעית אני כבר נמצא אצלו ממש, בחיקו, בכח. מדרגה זו מכוונת כנגד רישא דאין, כח התענוג בנפש; במדרגה החמישית אני כבר אצלו בפועל ממש. ככל שהאדם מפקיר את עצמו לגמרי, סתם, ללא שום ציור למי הוא מפקיר את עצמו, גם ללא שום ציור מי הוא ה' – הרי אינו גוף ולא כח בגוף ולית מחשבה תפיסא ביה כלל – כך הוא מגיע יותר 'עמוק' לתוך ה', והיינו כמבואר לעיל שלסתם הפקר אין כתובת ידועה (והוא בסוד היורה חצים ליעד לא גלוי, יורה לתוך האויר..., כמבואר בדא"ח). מדרגה זו כבר מכוונת לרדל"א, כח האמונה בנפש – ברדל"א חביון עז העצמות ובו אין שום יעד ידוע כלל, כנ"ל – והיא עיקר ותכלית הכל.

ולסיכום:

  רדל"א (אמונה)                הפקר ברשות הקב"ה בפועל

  רישא דאין (תענוג) הפקר ברשות הקב"ה בכח

  רישא דאריך (רצון) הפקר כרשות בפני עצמו (אצל הקב"ה)

  מוחין דאבא           הפקר כהוצאה מרשות עצמי לאין

  מוחין דאמא           הפקר כנדר שלא אעכב על ה' להכניסני לרשותו

 

ובאופן נעלה יותר (עפ"י המבואר בדא"ח שמדרגות יחיד-אחד-קדמון שלפני הצמצום הן כנגד ג רישין שבכתר): בנדר האדם מוסר עצמו לא"ק – כתר עולמות אבי"ע, שבכללות הוא עדיין ברשות העולמות אך במקיף עליהם; ההפקר ל'אין' היינו מסירת עצמו לחלל הפנוי; הכניסה ל'רשות הפקר' היינו מסירת עצמו למדרגת "קדמון" שלפני הצמצום, בה יש מעין רשות בפני עצמה – המדרגה בה "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"; ההפקר שהוא הקניה לכלל בכח היינו מסירת עצמו למדרגת "אחד" שלפני הצמצום, בה יש קיום לכל המציאות בכח בלבד, "כד סליק ברעותיה למיברי עלמא"; ההפקר שהוא הקניה לכלל – 'הכל' (גאט איז אלץ, אלץ איז גאט) – בפועל היינו מסירת עצמו למדרגת "יחיד" שלפני הצמצום.

ולסיכום:

יחיד             הפקר ברשות הקב"ה בפועל

  אחד            הפקר ברשות הקב"ה בכח

  קדמון           הפקר כרשות בפני עצמו (אצל הקב"ה)

  החלל הפנוי  הפקר כהוצאה מרשות עצמי לאין

  אדם קדמון   הפקר כנדר שלא אעכב על ה' להכניסני לרשותו]

 

כל אחד יכול להבין זאת, להתבונן בענין. יש כאן הפיכת מושגי ההפקר – "חותם המתהפך" – כלפי שמיא. לסיכום, כל הווארט הוא שעל ידי הפקרות דקדושה – משהו מובהק בחסידות, וכפי שלימד ר' אשר – אדם לוקח חלקים אפלים, מהצד האפל של העץ, והופך לצד המואר שלו.

לחיים לחיים, שנזכה להמשך ט"ו בשבט שמח.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] על "צלם אלהים" ו"צלם הוי'" ראה באורך שיעורים בסוד הוי' ח"ג פ"ה.

[ג] "גם בלא דעת" = 550, "נפש לא טוב" = 478, "ואץ ברגלים חוטא" = 406 – הפרשים של 72-72, חסד-חסד, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", עיקר הטוב של הנפש הוא העטרא דחסדים של הדעת.

[ד] משיעור ר"ח שבט ש"ז ואילך.

[ה] תניא פמ"א (ונתבאר בכ"ד בלקו"ת ובדרך מצותיך שם).

[ו] המלה העיקרית בפסוק היא "יהבך" (אין עוד "יהבך" בתנ"ך) = 37, "יחידה ליחדך". במספר קדמי, "יהבך" = 148 = 4 פעמים 37, כלומר שהערך הממוצע של כל אחת מארבע אותיות "יהבך" במספר קדמי = "יהבך"! ועוד, "השלך על הוי'" = 481 = 13 פעמים "יהבך"! ב"השלך על הוי' יהבך" יש 14 אותיות – הערך הממוצע של כל אות = "יהבך"! "והוא יכלכלך" = 148 = 4 פעמים "יהבך" = "יהבך" במספר קדמי כנ"ל! כל הביטוי, "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך" = 666, משולש 36 = 18 פעמים 37 = "[השלך על הוי'] יהבך" פעמים "והוא [יכלכלך]"! רק הר"ת = 111 = 3 פעמים "יהבך", כאשר האוס"ת = 555 = 15 פעמים "יהבך"! "יהבך" ברבוע פרטי = 529 = 23, חיה (הזוג של 37, יחידה) ברבוע! "יהבך" היינו "משאך" (ראה מפרשים) = 361 = 19 ברבוע = "יהבך" ועוד 18, "והוא", ברבוע (18 ועוד 19 = 37, "יהבך"). ראה פירוש יוסף תהלות – "על הוי'" כמו "ותתפלל חנה על הוי'" (ומבואר בדא"ח שתפלת חנה מגיעה עד רדל"א, סוד הפקרות דקדושה), "יהבך" = 37, מילוי סג (חנה), ניקוד "יְהָבְךָ" = 72, עב (חסד), סוד "יחידה [37, 'יהבך'] ליחדך [72, ניקוד 'יהבך']"! "יהבך" בהכאת אותיות = 2000, סוד ה-ב רבתי של "בראשית" (ראשית העבודה, ה' ברא את העולם יש מאין ועל הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" – להחזיר את העולם לה', מיש לאין). "יהבך" יחד עם ג מילויי "יהבך" = 1664 = 64, 4 בחזקת 3, פעמים 26, הוי' ב"ה. תן לחכם ויחכם עוד.

[ז] מצינו במקרא ל שפעמים מופיעה ופעמים נופלת – "בן איש חי"-"בן איש חיל" – וכך יש לדרוש "עץ הדעת טוב ורע"-'עץ הדעת טוב ורעל'. והרמזים: חי-חיל-ורע-ורעל עולה ב"פ חי ברבוע. בן איש חיל עולה תהו, ג"פ (ממוצע כל תבה) 137; עץ הדעת טוב ורעל עולה 37 פעמים הוי' (סוד שם סג – בו אותיות השרש עולות הוי' ואותיות המילוי עולות לז – אורות מרובים דתהו הגורמים לשבירת הכלים ומציאות רע) – 137 ו-37 הם זוג גילאי אברהם ויצחק בעקדה, כנודע.

[ח] מתוך פרק זה נרשמה גם נקודה מעובדת "הפקרות דקדושה".

[ט] בכל הבא לקמן ראה גם קובץ יסודות וחקירות (לרב אחיקם שי' קשת) בערך הפקר, ושם נסמנו מקורות לרוב האמור לקמן.

[י] ראה גם קובץ יסודות וחקירות בערך יאוש.

[יא] ראה גם לקמן בשיעור כ"ב שבט.

[יב] ב"ק סו, א ד"ה "כיון":

כיון דבאיסורא אתי לידיה – מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירה דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו.

[יג] הלכות מציאה ופקדון א (עיי"ש):

...כיון שהגביה על דעת להחזירה לבעליה ולא ליטלה לעצמו הרי זו נעשית פקדון בידו וברשות בעליה עומדת לפיכך אין היאוש מוציאה מרשות בעלים שהיאוש אינו כהפקר גמור משא"כ זה שנטלה לעצמו ולא נעשית פקדון בידו אינה אצלו כעומדת ברשות בעליה אלא כמונחת על גבי קרקע עולם של הפקר שהיאוש מוציאה מרשות בעליה וכל המחזיק בה זכה בה לכן גם זה שהוא מוחזק בה ועומד זכה בה...

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com