חיפוש בתוכן האתר

מצות כיסוי דם הדפסה דוא

בס"ד ח' מרחשון ה'תשע"ג

מצות כסוי הדם

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ערך: יוסף פלאי

פרק א. טעמי המצוה במפרשים

מצות כסוי הדם כתובה בפרשת אחרי-מות (ויקרא פרק יז), ומפורשת להלכה ברמב"ם הלכות שחיטה פרק יד – הפרק החותם את ספר 'קדושה' – ובשלחן ערוך יורה דעה סימן כח. נתבונן מעט בטעמי מצוה זו.

        א.        הפסוקים

תחילה נראה את המצוה בהקשר שבו היא כתובה בתורה. לאחר עבודת יום הכיפורים בא איסור שחוטי-חוץ, וכן איסור בשר תאוה במדבר (לאחת הדעות[1]), ובהמשך כתובים חמשה פסוקים על איסור אכילת דם ומצות כסוי הדם:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:[2]

איסור אכילת דם כתוב גם בפרשת ויקרא (ג, יז) ובפרשת צו (ז, כו) וחוזר בפרשת ראה (יב, טז; יב, כג; טו, כג)[3], אך מצות כסוי הדם נאמרה רק כאן (ואילו בפרשת ראה נאמר "על הארץ תשפכנו כמים", כיון שמדובר על בקר וצאן שדמם אינו טעון כסוי).

משמעות הפסוקים היא שיש קשר בין מצות כסוי הדם לאיסור אכילת דם, שכתוב לפניה ולאחריה. אך לאיסור אכילת דם נאמר טעם מפורש – כיון ש"נפש הבשר בדם היא" ושהדם ניתן על המזבח לכפרה – ואילו בכסוי הדם הטעם פחות מפורש (אמנם הפסוק האחרון מתחיל "כי נפש כל בשר" ואפשר לפרש שזו נתינת טעם למצות כסוי הדם שבפסוק הקודם, אבל אין זה מוכרח ואפשר שזהו טעם להמשך הפסוק "דם כל בשר לא תאכלו").

מכל מקום, אם נבקש טעם לכסוי הדם, עלינו לבאר גם את הקשר בין כסוי הדם לאיסור אכילתו, וכן מדוע איסור האכילה נוהג בכל דם ואילו מצות הכסוי נוהגת רק בדם חיה ועוף ולא בדם בהמה, בניגוד לכלל הרגיל ש"חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה"[4]. ועתה נצא ללכת בעקבות המפרשים.

        ב.        הרשב"ם: היכר לאיסור האכילה

הרשב"ם כתב: "וכסהו בעפר – כי אז לא יהיה ראוי לאכילה"[5]. ולכאורה, לפי טעם זה צריך לכסות את כל הדם, אך יש בדבר מחלוקת תנאים ולהלכה אין צריך לכסות את כל הדם[6]. אמנם בכגון זה יש לומר שגם סברא שאינה להלכה מגלה על טעם הדבר גם אליבא דהלכה. דהיינו שאע"פ שלהלכה מספיק לכסות מקצת מהדם, מכל מקום הכסוי מהווה היכר שאין לאכול את הדם, ודי בכך שעושים היכר במקצת הדם, וכן פירש הכלי-יקר (לקמן). טעם זה מסתייע מההלכה שצריך לכסות את הדם בעפר מלמטה ומלמעלה, דהיינו שאותו דם שמכסים צריך להיות מכוסה לגמרי מכל הצדדים וכך אי אפשר לאוכלו (וכ"כ בתורה-תמימה אות סד). ודרך אגב, יש לרמז לכסוי הדם משני הצדדים מכפל הלשון בפסוק "אשר יצוד ציד", מלשון צד[7].

אך לכאורה קשה לטעם זה, מדוע המצוה היא רק בחיה ועוף ולא בבהמה? ובאר הכלי יקר: "עיקר טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צורך בהיכר זה כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח כמ"ש 'ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם'... אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר על כן צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כיסוי. ואף על פי שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח מכל מקום בטלים המה במיעוטם כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות" (וקרוב לזה כתב בתורה-תמימה בבאור דברי הרשב"ם).

בפנימיות, יש ללמוד מכאן שיהודי זוכר תמיד שדם בהמה קרב לגבוה – זכרון שנותר ברור גם כיום, יותר מאלף ותשע-מאות שנה לאחר חורבן בית מקדשנו. בהמשך נראה שכסוי הדם קשור לתקון כח המדמה, והנה אין דמיון יהודי מתוקן יותר מזה, לדמות בנפשו את מציאות המקדש והעבודה, כמו שכותב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי[8], לעומת הדם-הדמיון הגויי העכור.

מכל מקום, עיקר דברי הרשב"ם הוא שמצות הכסוי נטפלת לאיסור האכילה ואין לה טעם עצמאי, ואם כן כל טעם שנאמר באיסור אכילת דם יהיה נכון גם למצות כסוי הדם. אמנם שאר המפרשים (שנראה לקמן) לא הסתפקו בטעמו של הרשב"ם, אלא נתנו טעמים עצמיים למצות כסוי הדם, ונראה שלדעתם קשה לומר שרק מפני איסור האכילה יש ציווי לכסות, דבר שלא מצאנו בשאר מאכלות אסורות[9].

         ג.        הרמב"ם: ביעור עבודה זרה ודמיונות שוא

לדעת הרמב"ם, איסור אכילת דם ומצות כסוי הדם קשורים לביעור עבודה זרה (כשיטתו בהרבה מצוות)[10], ואלו דבריו (מורה נבוכים ח"ג פמ"ו, בתרגום הרב קפאח):

דע כי הצאבה [כת עובדי עבודה-זרה] היה הדם אצלם טמא מאוד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמותם שהוא מזון השדים, וכאשר אכלו מי שאכלו כבר נתחבר עם השדים, ויבואו אליו ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מעניינית השדים, והיו שם אנשים שאכילת הדם קשה עליהם מפני שהוא דבר שטבע האדם קהה ממנו, ולפיכך היו שוחטים בעל חי ומקבצים דמו בכלי או בגומה ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם, ומדמים בפעולה זו שהשדים אוכלים אותו הדם שהוא מזונם, והם אוכלים הבשר, ותושג הרעות, כיון שהכל אכלו על שלחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם.... ולכן באה התורה, השלמה אצל יודעיה, לסלק את אלה החלאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה זרה בדיוק... כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה זרה והיא עבודת השדים. וטיהרה את הדם, ועשאתו מטהר מי שהוזה בו... ונעשת כל העבודה פיזורו שם לא קיבוצו, ואמר "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" ושם מתפזר... וציווה לפזר דם כל בהמה הנשחטת ואף על פי שאינה קרבן, אמר "על הארץ תשפכנו כמים". והזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, ואמר "לא תאכלו על הדם".

וכיון שהתמידו במרים ונהו אחר המפורסם אשר חונכו עליו מאחוות השדים על ידי האכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא יאכל בשר תאווה במדבר כלל, אלא יהיה הכל שלמים. וביאר לנו כי טעם הדבר כדי לפזר הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו, ואמר "למען אשר יביאו בני ישראל וגו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וגו'. אבל ישאר עניין החיה והעוף, לפי שאין קרבן מן החיה כלל ואין עוף קרב שלמים, ולכן ציווה יתעלה סמוך לכך, שכל חיה ועוף שבשרם מותר באכילה כאשר נשחטו מכסין דמן בעפר כדי שלא יתקהלו עליו לאכול סביבו. והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם.

אם כן, איסור אכילת דם, מצות כסוי הדם, איסור בשר תאוה במדבר, ואיסור "לא תאכלו על הדם" –קשורים כולם לאותו עניין. אך דם בהמה אין צורך לכסות כי די בכך שדמה קרב על המזבח, ורק בחיה ועוף יש צורך לכסות, כיון שמן החיה אין קרבנות כלל והעוף אמנם קרב למזבח אבל לא בתור שלמים (שבהם יש אכילת אדם משמעותית), ויש חשש ש"יתקהלו עליו לאכול סביבו" (ואע"פ שלהלכה אין צורך לכסות את כל הדם, ראה מה שהסברנו לעיל בדעת הרשב"ם והוא הדין כאן)[11].

נשים לב שאין מדובר רק בהרחקה כללית מעבודה-זרה, אלא בפולחן מיוחד הקשור לשדים (הנקראים בתורה בהקשר זה "שעירים"[12]) – פולחן שנוגע להפעלה של כח הדמיון השלילי. הדמיון קשור לדם, והעיסוק בדם בא לעורר שדים-דמונים ודמיונות-שוא, כמו רקודים ומחולות סביב עגל-הזהב (וכנודע: עגל הזהב = כח המדמה). כך מוכח במיוחד מהאיסור שמזכיר הרמב"ם "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו)[13] – הרי שאכילה על הדם קשורה לניחוש[14]. ובכלל, לפי הרמב"ם כל ענייני הכשפים וכדו' קשורים לעבודה זרה (וגם מובאים להלכה ברמב"ם בהלכות עבודה זרה), וכל ענייני עבודה-זרה באים מחוסר דעת-אמת והשתקעות בדמיונות שוא[15]. לעומת כח המדמה המקולקל, הקשור ברתיחת הדמים והדמיונות, יש להעמיד יראת ה' טהורה, המנקה מכל דמיונות שוא, והרמז: "לא תאכלו על הדם" = יראת הוי' הוי' תורה (13 פעמים 7 ברבוע).

דרך אגב, יש לדייק שבפסוק זה כתוב "לא תנחשו ולא תעוננו" למרות שיש עוד ענייני כשפים המוזכרים בתורה (קוסם, מכשף, חובר חבר, שואל אוב וידעוני ודורש אל המתים). המיוחד במנחש ומעונן הוא שאין בהם כל מעשה (כמבואר ברמב"ם הלכות עבודה זרה פי"א): המנחש הוא הנותן סימנים "כגון אלו שאומרים הואיל ונפל פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום...", והמעונן הוא הנותן עונות וזמנים "אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע יום פלוני טוב" (דהיינו שהמנחש נותן סימן במעשים והמעונן נותן סימן בזמנים). שני אלו הם כח-המדמה גרידא, ללא עיסוק ב'פרקטיקה', ואף ניתן לעשותם בקלות ללא 'התמחות' מיוחדת – לא צריך "תעודת מכשף" וכל 'חובבן' יכול לעסוק בכך, שטות שוה לכל נפש...

ועוד על הקשר בין דם לשדים: המלה 'שדים' מופיעה פעמיים בתנ"ך, בתהלים (קו) מפורש הקשר לשפיכות-דם: "ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים. וישפכו דם נקי דם בניהם ובנותיהם". שד ראשי תבות שפיכות דמים (כמו הלשון בפסוק זה, וכן במצות כסוי הדם "ושפך את דמו"), ושדים אותיות יש דם. ההופעה השניה בתנ"ך היא בפסוק "יזבחו לשדים לא אלֹה" – ביטוי שעולה בגימטריה 484, 11 פעמים דם (22 ברבוע, כל תיבה בממוצע 11 ברבוע).

והנה לפי הרד"ק (ספר השרשים, שד) המלה שֵד היא מאותו שרש של המלה שַד (ושֵדִים הם כמו שָׁדַיִם), בשדי האשה הדם הופך לחלב, "דם נעכר ונעשה חלב" (דם נעכר עולה לשדים. דם נעכר ונעשה חלב = אדם פעמים חוה, ראה הערה 2 על הקשר של אדם וחוה לכאן). כאשר הדם נעשה חלב הוא נתקן ונהפך מטמא לטהור.

אמנם יש אומרים ששֵד בא משרש שוד ("כמו "שודדי לילה". גם השודד הוא שופך דמים), והוא גם השרש של השם הקדוש שדי, "מגזרת שודד, שהוא מנצח ומשודד מערכות השמים" (רמב"ן בראשית יז, א). ויש לומר שכמו ששם שדי מנצח את הטבע בכלל, כך הוא מברר ומהפך בפרט את השֵד (הטבע הבלתי מבורר) מטמא לטהור, כמו אברהם אבינו שיצא מתרח (שעליו דרשו "מי יתן טהור מטמא") – לאברהם ה' התגלה בשם "אל שדי", והוא התיקון של דמיונות השוא והשדים של תרח אביו. בפרט, הבירור נעשה ע"י האות יו"ד של שדי (היתרה על אותיות שד), שהיא סוד החכמה, "כולם בחכמה איתברירו" (כאשר הבירור הוא ע"י "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"), החכמה מבררת את כח המדמה (שיהפוך להיות דמיון קדוש "וביד הנביאים אדמה", כמו שיבואר לקמן). ובמקום שפיכות-דמים רעה, יש שפיכות-דמים טובה – לשפוך את דמיונות השוא הטבועים בטבע.   

        ד.        דברי הרמב"ן על הרמב"ם

נחזור לדברי המפרשים. הרמב"ן אף הוא מודה במקצת לרמב"ם, במיוחד בפירושו לפרשת ראה (דברים יב, כב):

והנראה בעיני בטעם הענין הזה, כי מתחלה בהיותם במדבר ילל ישימון ושעירים ירקדו שם, והיו כולם יוצאי מצרים הרגילים בהם, אסר להראות הדם על פני השדה ולזבוח כלל רק לפני משכן ה'[16], להרחיק אותם מן החטא ההוא. אבל בבואם לארץ והוצרך להתיר בשר תאוה מפני ריחוק המקום, לא חשש אם ישפך בביתם דם הבקר והצאן על הארץ, אבל בדם החיה ועוף אשר יצוד בשדה וביער והמנהג לשחטם שם ולהביאם שחוטין אל הבית השאיר המצוה כאשר היתה לכסות דמם בעפר שלא יקריבנו לשעירים...

ומוסיף להסביר מדוע יש רבוי אזהרות וחזוק מיוחד באיסור הדם, "רק חזק לבלתי אכול הדם":

...מפני הענין אשר ממנו דבקו בדם במצרים, כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים תמיד... והיתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו, כאלו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם, וכבר הוזכר זה בספר מורה הנבוכים. ולא שיהיה זה עיקר טעם איסור הדם, כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש, כאשר בסדר אחרי מות, אבל מזה היו שטופים בו ורודפין אחריו מאד והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד ובא האות והמופת אל יפתה לבבו, אבל יחזיק בתומתו ובאמונת ה' ואל יאכל מן הדם בשום ענין, ואל יכסה המעשה ההוא, מדבריהם לא יירא ומפניהם לא יחת כי הבל המה מעשה תעתועים הזהיר בכאן כענין המוזהר בנביא השקר מפני הטעותיו.

אם כן, הרמב"ן מודה לרמב"ם בטעם איסור בשר תאוה במדבר ובטעם מצות כסוי הדם (כפי שהוא כותב "שלא יקריבנו לשעירים"), אלא שהוא חולק עליו מהו עיקר טעם איסור אכילת הדם, שהרמב"ן טוען: הרי התורה עצמה נותנת טעם לאיסור אכילת דם כיון שהוא הנפש, ומה זה קשור לטעמו של הרמב"ם?

את קושיא זו תירץ הריטב"א (בספר הזכרון, הובא בהערות הרב שעוועל), שכיון שהדם הוא הנפש לכן עובדי העבודה-הזרה חשבו שהדם הוא מזון השדים[17]. לכאורה זהו תירוץ דחוק, כי מה שהנפש תלויה בדם זו רק הסיבה לטעותם של הטועים ולא סיבה ישירה לאיסור האכילה, ונמצא שהעיקר חסר מן הספר. אך יש לומר (ואולי זו כוונת הריטב"א), שלפי הרמב"ם התורה באה לעקור את פולחן השדים מן השרש, והשרש הוא השתקעות והתמכרות לדם וכל מה שקשור בו, דהיינו שימוש לא נכון בכח הנפשי הדמיוני הפחוּת. לפי זה כוונת האיסור היא: אל תאכלו את הדם כיון שהנפש תלויה בו ואכילתו היא חיזוק כח הדמיון השלילי כמו שעושים (לא לחנם) עובדי השדים וקוסמי-השוא.

        ה.        הרמב"ן: לכסות מה שלא קרב למזבח

אמנם מדברי הרמב"ן בפרשת אחרי-מות (ויקרא יז, יא) עולה טעם אחר גם למצות כסוי הדם. שם הוא מזכיר את דברי הרמב"ם באיסור אכילת דם ומקשה עליהם כנ"ל (שטעם האיסור מפורש בכתוב שהדם הוא הנפש), ולכן הוא נותן טעמים אחרים לאיסור אכילת דם. וזו תמצית דבריו כפי שכותב רבינו בחיי:

האחד, מפני שהוא חלק ה' כמו החלב... ולפיכך אסרה תורה החלב והדם מפני שהם חלקו יתעלה... ועוד טעם אחר, מפני שהוא נפש והקב"ה לא התיר בעולם את הנפש... ומה שהתיר לו בהם [היתר אכילת בשר לאחר המבול] דוקא הגוף לא הנפש... ועוד טעם אחר, מפני שהדם הוא הנפש הבהמית אין ראוי לנו שנערב טבעה בטבענו... ואין ראוי לנו לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת....

ובהמשך לזה מבאר הרמב"ן את מצות כסוי הדם (ונחזור ללשון הרמב"ן עצמו):

ולכך צוה עוד לכסות כל דם בחיה ובעוף כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד וגם הם אינם נשחטים [אלא במליקה], אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצוה[18].

אך צריך ביאור מהי כוונתו, שלכאורה אינו כותב מהו טעם הכסוי עצמו, אלא רק שמה שנשחט כקרבן "אין ראוי לכסותו", ומדוע? (וקשה להעמיס בדבריו את טעם הרשב"ם, וגם לא את דברי עצמו בפרשת ראה, "שלא יקריבנו לשעירים"[19]).

ונראה שכוונת הרמב"ן שמה שנעשה כעבודת ה' ראוי להיות בגילוי דוקא (בדומה למה שכתב הרבי, שיובא לקמן), שלא להראות כאילו יש בושה בדבר, ולכן "אין ראוי" לכסות את דם הבהמה שיש מצוה בשפיכתו (כקרבן), אבל דם החיה והעוף שאינם קרבים למזבח הרי יש מעין בושה בשפיכות-דמם שנעשית לחנם (יחסית), ולכן יש לכסותו ולהסתיר חרפתו וחרפתנו שאנו כשופכי-דם חנם. דהיינו, יש עניין שהדם לא ישפך באופן סתמי אלא לשם מטרה תכליתית, ולכן יש לכסות את דם החיה והעוף, וכאילו אומרים בזה לדם: אינך חשוב שתקרב על גבי המזבח (ולפי זה, טעם הרמב"ן הוא קצת הפוך מסברת הרמב"ם שצריך לפזר את הדם ולשפוך אותו כמים, ואילו לרמב"ן צריך לייעד אותו למטרה מסוימת).

באופן קצת אחר ביאר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש[20] בדעת הרמב"ן, שהכסוי הוא לבטל את חשיבותו של הדם:

ומדבריו למדנו, שתוכן מצות כיסוי הדם הוא ענין שלילי, ד"דם" הוא דבר שאינו ראוי אלא לנתינה ע״ג מזבח, ולכן, כל דם שאינו ראוי לתת ע״ג המזבח חייבים לכסותו בעפר (שעי"ז מתבטל (חשיבותו)).

         ו.         החינוך: להוציא ממדת אכזריות

ובספר החינוך (מצוה קפז) כתב שטעם הכסוי הוא להרחיק מדת האכזריות:

משרשי המצוה, לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשינו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך לפי שדם הבהמה ניתן לקרבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכיסוי דם העופות בכולן.

אמנם הרדב"ז (מצודת דוד, מצוה רד) דחה את דברי החינוך: "ואינו נכון דהא מותר לאכול הבשר ואח"כ יכסה [בניגוד לדברי החינוך "לכסות הנפש.. טרם נאכל הבשר"]. ותו דמה אכזריות יש בזה?".

ויש ליישב את דברי החינוך, שהאכזריות אינה בכך שאוכלים את הבשר בעוד שהדם גלוי לפנינו, אלא שעצם העובדה של שפיכת דם החיה והעוף לצורך אכילה (ולא לכפרה) נראית כאכזריות, ויש בושה בדבר לנפש העדינה, והרי כל ישראל מצטיינים במידת הביישנות הטובה (וקצת דומה למה שהוסבר קודם בדעת הרמב"ן).

בכלל, יש קשר פשוט בין כסוי הדם לבושה, שהרי אמרו חז"ל "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים... דאזיל סומקא ואתי חיורא" (בבא מציעא נח, ב). ממילא, כסוי הדם מתפרש כהסתרת אודם-הפנים שהיא ענין הבושה. גם כסוי הדם בעפר דוקא מרמז לכסוי על הפנים, כמו בפסוק "ויתחפש באפר על עיניו" (מלכ"א כ, לח) – אפר הוא צעיף, ותרגומו 'מעפרא' (מעפורת, ראה משנה כלים כט, א), הרי שעפר ואפר הם שמות לכסוי הפנים.

         ז.         בושה משפיכות דמים

בהמשך לדברי ספר החינוך, יש לומר שעיקר הבושה היא מעצם שפיכות הדמים שיש כאן. הדבר מודגש בכך שמצות כסוי הדם כתובה בתורה דוקא במציאות של צידה, "אשר יצוד ציד חיה או עוף". הצידה היא אמנותו של עשו הרשע, "איש יודע ציד איש שדה", והוא אדמוני שופך-דמים. דהיינו שאצלו הציד בא מתאוה של שפיכות דם, הוא צמא לדם ורוצה לראות ולחוש את הדם הנשפך. לעומת זאת, "יעקב איש תם ישב אהלים", איש רחמן שאינו יודע ציד כלל (כדברי הנודע ביהודה "ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב"[21]). לכן כאשר בכל זאת יוצאים לצוד – לצורך תועלת של מאכל ולא לשעשוע אכזר של שפיכות דמים – אנו מכסים את הדם, להראות שלמרות שאנו משתמשים ב"ידי עשו" ופועלים את פעולתו, איננו חפצים בשפיכות דם החיה מצד עצמו כלל וכלל. עשו הרשע אינו מתבייש כלל, אבל יעקב כשם שהוא רחמן כך הוא ביישן, ולכן אנו מכסים את הדם, להראות שאנו מתביישים בדבר.

לפי טעם זה, מובן מדוע מצות כסוי הדם שייכת דוקא בדם חיה ועוף ולא בדם בהמה שאותה אין יוצאים לצוד, כמו שמשמע גם בפשט הכתוב.

ובזה יש לפרש את השינוי בפסוקים: איסור שחוטי חוץ מתחיל במלים "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה". איסור אכילת דם מתחיל במלים "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם". ומצות כסוי הדם מתחילה במלים "ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף". וההסבר: שחיטת בהמות במחנה, "שור או כשב או עז", היא דבר המתאים לטבע היהודי, של ביישנים ורחמנים וגומלי-חסדים, הטבע שהוא ירושה לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב. אבל באיסור אכילת דם מוזכר גם "ומן הגר הגר בתוכם", כיון שטבע זה 'נדבק' בנו מן החוץ, מתערובת של מניעים גוים שנכללו בישראל (שגם אם התגיירו עדיין לא התבררו, כמו הערב-רב). ומטעם זה גם במצות כסוי הדם מוזכר "ומן הגר הגר בתוכם", כיון שמדובר על פעולת ציד, "מחוץ למחנה", שבה אנו מתדמים לעשו.

גם ההבדל בין "בית ישראל" ל"בני ישראל" מובן, שכן היציאה לציד היא פעולה גברית, לעומת עצם האכילה, וגם שחיטת הבהמות במחנה שייכת לכל בית ישראל, אנשים ונשים (וראה עוד בהערה 2).

        ח.       המדרש: קבורה וכבוד לדם

והנה במדרש (בראשית רבה כב, ח) אמרו, לגבי הבל: "ומי קברו? א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להן הקב"ה שכרן שתי ברכות שמברכים עליהן אחת לשחיטה ואחת לכיסוי הדם" (ברכה על השחיטה יש גם בבהמה, ועיקר החידוש כמובן הוא בברכה הנוספת על כסוי הדם). ובמדרש תנחומא (בראשית י) באופן אחר: "בשעה שהרג קין את הבל היה מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות. זימן לו הקב"ה שני עופות טהורים והרג אחד מהן את חבירו וחפר בידו וקברו וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן".

ובספר כף החיים (יו"ד כח סק"א) הביא דברי המדרש רבה והוסיף עליהם: "ר"ל כשם שהם קברוהו וכסו את דמו כך דמם טעון כסוי, מדה כנגד מדה" (דהיינו שאין כוונת המדרש שהכסוי הוא רק היכי-תמצי להוסיף ברכה, אלא שהוא זכות בפני עצמה וממילא יש גם ברכה).

כיוצא בזה כתב הרדב"ז (שם):

טעם מצוה זו לפי הפשט... כי הוא הדם היא הנפש, ומצוה לקוברו ולהסתירו, כמו שהנפש נסתרת בגוף. ולכן צריך עפר מלמטה ומלמעלה כעין קבורה. הרי הבשר נאכל והדם היא הנפש נקבר.[22]

וכן כתב אור החיים הקדוש:

"דמו בנפשו" – פירוש במקום נפשו, ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו.

וממשיך האוה"ח לדייק מלשון הפסוקים שלבהמה יש נפש התלויה בדם, ואילו בחיה ועוף אין נפש כבהמה אלא הדם הוא עצמו במקום הנפש. ועל פי זה מבאר עוד מדוע אין צריך לכסות דם הבהמה (גם כשאינה קרבן), מפני שרק במקום שהדם עצמו הוא הנפש – בחיה ובעוף – שייך לנהוג כבוד בדם, "והגם שגם בדם בהמה יש נפש בו, עם כל זה לא הדם עצמו נפש, ואין כיסוי אלא למורגש ולא להיולי הגם שישנו, והבן" (וראה גם בפירוש האלשיך).

נמצא שמצות כסוי הדם היא כמצות קבורה שהיא בכלל גמילות-חסדים וכבוד החיים והמתים. והנה בכסוי הדם למדו[23] "ושחט וכסה – במה ששחט יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו", ומבואר בגמרא שמכאן לומדים כלל גדול לכל המצוות שבתורה שאין לבזותן, "אבוהון דכולהו דם" (וכמו שמאריך בזה הרמב"ם בלשונו הזהב כאן, שאותה מפרש הרבי). כלומר, כשם שכסוי הדם הוא כבוד לנפש החיה והעוף, בהמשך לכבוד המת הראשון (הבל), כך מכסוי הדם נלמד את ערך הכבוד לכל המצוות.

        ט.       הרבי: להסתיר את החיוּת בעניני החולין

הרבי לומד ממצות כסוי הדם הוראה בעבודת ה':

"דם" הוא ענין החיות, "הדם הוא הנפש", ותכליתו היא להשתמש בו בעניני קדושה, שכל דבר שבקדושה צריכים לעשותו בחיות והתלהבות גלויה דוקא [וזהו ג״כ הטעם (הפנימי) שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין... כי בכל דבר של קדושה צ"ל החיות באופן גלוי] משא״כ עניני חול, דברי הרשות של האדם, צריכים לעשותם בלי חיות... ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" דוקא, לא בשביל הנאת גופו, אלא כדי לעבוד את הבורא. וזהו תוכן מצות כיסוי הדם (בפנימיות), שבעניני חולין צריכים לכסות את הדם, שלא יהי׳ ניכר בהם חיות.

ועפ״ז יש לבאר הטעם שכיסוי הדם צ״ל בעפר דוקא – כי "עפר" מורה על שפלות והכנעה, "ואנכי עפר ואפר", וכאשר האדם עוסק בדברי רשות, צריך לעורר בנפשו הביטול וההכנעה, להיות חרד שלא להמשך אחר תאוות הלב (לעסוק בדברי הרשות בשביל הנאת הגוף) אלא כל כוונתו תהי׳ רק לשם שמים.

ויש לומר, דזה שכיסוי הדם אינו נוהג בדם בהמה של חולין מפני שרוב מיני בהמות ראויים למזבח – מרמז על עבודה נעלית יותר עם ״חולין״, שלא רק שעושה אותם ״לשם שמים״, אלא שהם ע״ד ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״, שה״חולין״ שלו הם בדרגא של ״טהרת הקודש״. דזה שמין הבהמה נגרר אחרי הרוב שהוא למזבח, מורה, שגם המיעוט של חולין דבהמות שייך לדרגא של בהמות דקודש שאין צריכים לכסות דמן.

והענין בזה: כאשר האדם חדור כ״כ במסירות לעבודת השם, עד שאין צורך בזהירות שלא יפול בהנאות עוה״ז, כי לא קיים אצלו שום ענין מלבד עבודת השם, הרי כל עסקיו בדברי הרשות אינם אלא ענין נוסף בעבודת השם, שעושה גם דברי חול שלו ענין של קדושה. וא״כ מובן, שגם עסקיו עם חולין יכולים להיות בחיות והתלהבות (ואין צורך ״לכסות״ הדם) כיון שאצלו ה״חיות״ היא ב״קדושה״ ו״לשם שמים״ שבדבר ותו לא.

ובקיצור: דם חיה ועוף רומז לענייני חולין שאין לעשותם בחיוּת, כדי לא להמשך אחר תאוות הלב, ואילו דם בהמה הוא דרגה שבה גם עניני הרשות הם חלק מעבודת ה' וגם הם יכולים להעשות בחיות.

וממשיך הרבי לבאר שכסוי הדם הוא בעפר דוקא – כלשון הפסוק "וכסהו בעפר", ולשון הברכה "על כסוי דם בעפר"[24] – לרמז על מדת השפלות וההכנעה הנצרכת בזה, כדברי אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", וראה מה שכתבנו לעיל שעפר ואפר קשורים לכסוי הפנים (ולקמן נרחיב בעניין השפלות).

         י.         אכילת בשר לשם שמים

ביחס לדברי הרבי על אכילת בהמת חולין, ש"שייך לדרגא של בהמות דקדש" – יש להוסיף עוד שכל שחיטת בהמת חולין היא מעין "זכר למקדש", וכן עולה מדברי הרמב"ן (במיוחד מההשוואה לאיסור בשר תאוה במדבר).

והנה חז"ל דרשו מהפסוק "אשר יצוד ציד" – "למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת [כמו צידה שנעשית בהזמנה מיוחדת]" (חולין פד, א), ויש לדרוש 'ציד' מלשון 'צד', דהיינו לאכול בשר רק כאשר יש צד לצדד בכך, סיבה מספקת המצדיקה את האכילה לשם שמים, ואז האכילה נעשית כעבודת המקדש. אם לא כן, זוהי מעין "שפיכות דמים" מיותרת, אך כאשר הכל נעשה בכשרות כהלכה, מצות כסוי הדם עצמה היא תיקון ל"לא תרצח" (כמו שרואים בדברי המדרשים שהובאו לעיל).

בהקשר זה ראוי להביא הסבר נוסף שנאמר בטעם כסוי הדם, והוא מה שכתב הראי"ה קוק[25] שאיסור זה מבטא מעין 'מחאה' על אכילת בשר בכלל, שאמנם התורה התירה אותו אבל הוא על דרך "דברה תורה כנגד יצר הרע".

אמנם בהשקפה ראשונה דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם מה שמבואר בקבלה וחסידות בענין אכילה בכלל ואכילת בשר בפרט. שאמנם אכילת בשר תאוה יכולה לבוא מתוך תאוה פחותה, ולכן "עם הארץ אסור לאכול בשר" (ומבואר בדא"ח שעם-הארץ אסור וקשור לבשר, ויורד עמו במקום להעלותו), אבל אצל הצדיק, "צדיק אוכל לשבע נפשו", אכילת בשר-תאוה היא טוב גמור ולכתחילה, "תאות צדיקים אך טוב". ואף-על-פי שהבשר המותר באכילה שרשו מקליפת נגה, הרי באכילתו בקדושה הוא נכלל לגמרי בקדושה, כמבואר בספר התניא פרק ז: "האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו... או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת ויו"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן".

"ועמך כלם צדיקים" – צריכים להיות צדיקים שצדים ואוכלים בשר-תאוה בקדושה ("תאות צדיקים") בארץ ישראל, כמו יצחק אבינו ששלח את עשו לצוד ציד כדי להגיע לאכילה קדושה ולהשראת רוח הקדש (וכן מבואר בקבלה ש"ציד בפיו" היינו שיצחק מברר את הניצוצות הקדושים בעשו, אך צריך להזהר לא להיות כעשו עצמו שצד את יצחק אביו, לא להתמכר לדמיונות שוא ורמאות, כמו שיבואר לקמן).

אכן, אפשר ליישב את טעמו של הרב קוק, שעיקרו בא לערוך השוואה בין מצב העולם כיום למצבו הראשוני בגן-עדן. שהרי בתחילה נאסר לאדם הראשון לאכול בשר, ורק בעקבות החטא ומה שבא בעקבותיו – הגירוש מגן-עדן וכו' עד למבול – הותרה לבסוף אכילת בשר לנח ובניו. אם כן, בכל אכילת בשר יש בושה מסוימת, כיון שיש בזה הזכרה של חטא אדם הראשון, שכולנו היינו שותפים בו, ועלינו לשמוע את השאלה "אַיֶּכָּה" מהדהדת[26]. ולמרות שבמצב העולם היום אכילת בשר בקדושה היא לכתחילה גמור, מכל מקום יש כאן זכרון למצב הקדום[27].

והנה בעל-הטורים כתב בטעם כסוי הדם: "דם חיה ועוף טעונין כסוי, שאין מקריבין ממנו על המזבח, שלא תהא מדת הדין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך צוהו לכסותו". אבל אין הכוונה שיש באמת פגם בזה שאדם אוכל בשר, אלא שצריך לסתום את הקטרוג של מדת הדין, ואז מתברר שזו אכילה מותרת וקדושה לכתחילה.

פרק ב. תקון הדמיון בכסוי הדם

בפרק הקודם ראינו את הטעמים שנתנו המפרשים למצות כיסוי הדם, ורובם קשורים לאיסור אכילת דם. הטעמים העיקריים: טעם הרשב"ם שצריך לכסות כדי שלא יבואו לאוכלו. טעם הרמב"ם שזהו חלק מהרחקת עניני עבודה זרה בכלל, ופולחן השדים בפרט. טעם הרמב"ן לכסות את הדם שאינו קרב על המזבח. טעמו של החינוך, להוציא ממידת אכזריות. טעם המדרש שהכסוי הוא כקבורה וכבוד לדם החיה והעוף, שזכו בו בשכר שכסו את דמו של הבל. ודברי הרבי, על דרך עבודת ה', שכסוי הדם רומז לכך שאת ענייני החולין אין לעשות מתוך חיוּת מורגשת, אלא רק לשם שמים.

        א.        בירור הדמיון

אפשר להמשיך את דברי הרבי ולומר שמלבד ההוראה הכללית לעיסוק בענייני החולין יש בכסוי הדם עניין מיוחד של תיקון הדמיון, כפי שראינו לעיל שהדם קשור לדמיון ול"כח המדמה". העיסוק בדמיון מופרז אינו רק נחלתם של "עובדי אלילים בעולם הקדום", אלא ממשיך עד עצם היום הזה בלבושים שונים, גם ב"תרבות המערבית" המודרנית. כך למשל, התיאור ה'עסיסי' של הרמב"ם על אוכלי הדם והאוכלים על הדם המתקבצים סביבו "ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום ויודיעום נעלמות ויעזרו להם" – מזכיר מסיבות ומשתאות שמטרתם להביא לטשטוש חושים, קהות השכל השופט והמלכת הדמיון, עד למסיבות-סמים המביאות לדמיונות שוא, דבר שמגיע להתמכרות ממש (כמו השטופים באכילת הדם). ובדרך הרמז: אותיות דל"ת וסמ"ך מתחלפות בא"ל-ב"ם, ולפי זה דם מתחלף בסם. יש אמנם "סם חיים" אבל הסם האמור כאן הוא "סם המות" (שכידוע מביא פעמים רבות למוות כפשוטו).

לפי זה, איסור אכילת דם מתבאר בפשטות על פי דברי רבי נחמן מברסלב (ומיסודות שיטתו), שכח המדמה הוא עיקר היצר הרע, כלשונו: "והיצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהיינו שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע, רק בשם כח המדמה"[28], והוא מבאר שכח המדמה קשור במיוחד לבהמה, "כי הבהמה יש לה גם כן כח המדמה. וכשאדם הולך אחר המדמה שבלב, דהיינו אחר תאוותיו, חס ושלום, שבאין מכח המדמה זהו מעשה בהמה ממש, כי גם הבהמה יש לה כח המדמה". וכיון שהחיות של הבהמה היא בדם, "כי הדם הוא הנפש", נאסרה אכילת דם בכלל, כדי שלא נרכוש לעצמנו את כח המדמה הבהמי. והדברים קרובים למה שכותב הרמב"ן "ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית".

בהמשך, מצות כסוי הדם היא בירור כח המדמה, ששרשו בכח הרצון שבנפש ("הדם הוא הנפש" ונפש פירושה רצון[29]) – חיצוניות הכתר (לעומת החֵלֶב שעניינו תענוג, פנימיות הכתר). והחילוק בין בהמה לחיה הוא שדם בהמה רומז לכח-המדמה שאין לו תיקון אלא על גבי המזבח ממש, לעומת דם החיה והעוף שתמיד יש לו תיקון בכסוי, כמו שנבאר.

        ב.        ההבדל בין בהמה לחיה ועוף

כח-המדמה שייך לנפש הבהמית שבאדם, שהיא מקליפת נגה שיש בה טוב ורע (וכן כל בעלי-החיים הטהורים שרשם בקליפת נגה[30]). בדברים השייכים לקליפת נגה יש מה שניתן לברר כפי שהוא, כמו "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (כמוזכר בדברי הרבי לעיל) – זהו כח-המדמה שניתן לברר ולתקן, הרמוז בכסוי דם החיה והעוף. ויש מה שלא ניתן לברר כפי שהוא, אלא אם כן מקדישים אותו ממש לגבוה ומוציאים אותו לגמרי מרשות החולין – זהו כח-המדמה שיש בו עוצמה מסוכנת ואין לו תקנה כפי שהוא, הרמוז בדם הבהמה שאין לו כסוי ותיקונו רק כשנזרק על-גבי המזבח.

ואין זו סתירה לדברי הרבי שבהמות הם בדרגה גבוהה יותר מחיה ועוף (שבהמה היא כמו "חולין על טהרת הקדש" לעומת חיה ועוף שהם סתם חולין). שבאמת בבהמה מצד עצמה יש יותר עובי וגסות, אלא שכיון שהבהמה קרבה על גבי המזבח, יש לה בזה בירור, וגם בשר-תאוה בבהמות חולין נגרר אחר בשר הקרבנות.

וענין נוסף: בירור קליפת נגה יכול להעשות רק על ידי נתינת כח מלמעלה, כמו שהאדם אינו יכול להתגבר על נטית הנפש הבהמית ללא עזר אלוקי, "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". ובעניננו, לא ניתן לברר את כח המדמה אלא על ידי הכח המיוחד של מצות ה'. מצות כסוי דם החיה והעוף היא הנתינת כח שמאפשרת לברר את הכח המדמה הזה. לעומת זאת, בבהמת חולין כיון שאין מצוה לכסות את דמה הרי זהו דמיון שלא ניתן להתקן, ורק כאשר הבהמה קרבה על המזבח, ודמה נזרק לגבוה, אז הדם מתברר. אך בנוגע לאכילת הבשר יש מעלה בבהמה, כיון שבשר חולין נגרר אחרי בשר קרבן. 

ועל פי סוד, מבואר בפירוש אוצר החיים (לרבי מקאמארנא) שיש ארבע בחינות – אדם, חיה, עוף, בהמה[31] – כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה (בסדר זה), ע"ב ס"ג, מ"ה, ב"ן. הבהמה היא כנגד שם ב"ן שאין לו מלבוש, כסוי אור החשמל (מלבוש = חשמל), ולכן אין לדמו כסוי. אבל לחיה ועוף, כנגד ס"ג ומ"ה, יש תקון בכסוי (וגם כאן יש לבאר כמו שכתבנו קודם, בענין מעלת החיה והעוף על פני הבהמה).

         ג.        תיקון הדמיון ע"י שפלות

מצות כסוי הדם חותמת את ספר קדושה של הרמב"ם (כמו שמדגיש הרבי), כיון שעיקר הקדושה היא קדושת המחשבה, והיא על ידי תיקון כח המדמה בתכלית.

התיקון של כח המדמה הוא על ידי כסוי בעפר, דהיינו לכסות את הדמיונות ולהצניע אותם על-ידי מדת השפלות בנפש – כמבואר גם בדברי הרבי שהעפר רומז כאן לשפלות והכנעה. במדת השפלות האדם נמצא "בשתי הרגליים על הקרקע", הוא סולד מהתלהבות חיצונית שאין בה אמת אלא רק העלאה של רתיחת הדם. לכן היסוד של השפלות מהווה חיסון נפשי מפני דמיונות שוא.

במצות כסוי הדם צריך עפר מלמטה ועפר מלמעלה: עפר דם עפר = אברהם אברהם אברהם (ממוצע כל מלה), והרי אברהם אבינו הוא זה שאמר "ואנכי עפר ואפר", (וכבר הובא לעיל שהגמרא מקשרת את "ואנכי עפר ואפר" למצות כסוי הדם) – זוהי מדת השפלות המתקנת את כח המדמה, והיא סוד מצות כסוי הדם.

העפר בכסוי הדם רומז לעֹפֶר, "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים". מי שיש לו שפלות קדושה, הוא בתכלית הזריזות והקלות, כעֹפר האילים, כאברהם אבינו, "וישכם אברהם בבקר", זריזותיה דאברהם", וכדוד המלך המכרכר ומפזז לפני ארון ה' ובצאתו לקרב, "מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת".

הצבי ועֹפר האילים הם החיות הטהורות הראשונות (והמצויות), "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר". ונמצא שכסוי דם החיה בעפר הוא ממש "מין במינו" – עֹפר בעפר. גם העופות מצטרפים לזה, שהרי הקלילות של הצבי והעֹפר דומה למעוף העופות (הצבי מדלג על ההרים כמרחף ועף[32]). ומבחינה לשונית, עפר עֹפר ועוף כולם באים מהשער עף, ומובן מאד מדוע כסוי הדם בעפר הוא דוקא בדם חיה ועוף ולא שייך כלל בבהמה. אם נחזור לכח המדמה, המשמעות הפנימית של הכסוי "מין במינו", מיניה-וביה, היא שכח המדמה עצמו יודה שהוא דמיון שוא, וזה יקרה כאשר שפלות העפר תחדור היטב לתוך מציאות הדם (וראה עוד לקמן על כסוי הדם בחול, דם = חול).

        ד.        סוגי עפר – סוגי שפלות

והנה במסכת ביצה (ז, ב) נאמר שאם שחט חיה ועוף ביום טוב "יחפור בדקר ויכסה", ומבארת הגמרא: "והא קא עביד כתישה [שכותש את רגבי העפר, וזו תולדה של מלאכת טוחן]?... בעפר תיחוח. והא קא עביד גומא [וזו מלאכת בונה, שעושה גומא בארץ]? כדר' אבא, דאמר ר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה [וכיון שיש בזה רק איסור דרבנן, התירו כאן למצות כסוי הדם]".

והקשו הראשונים מהגמרא בשבת (לט, א), שם נאמר שאסור להטמין ביצה בחול, או משום "גזירה שמא יטמין ברמץ" או "מפני שמזיז עפר ממקומו", ואומרת הגמרא שיש נפקא-מינה בין הטעמים כאשר מטמין בעפר תיחוח, דהיינו שאז אין בעיה של הזזת עפר ועשיית גומא!

ותירץ הר"ן "דעפר תיחוח דאמרינן התם (בשבת) היינו שהוא תיחוח כל כך שכשהוא נותן הביצה על גב עפר נכנסת מאליה בתוכה ואיהו לא עביד מידי". ועוד הביא הר"ן שודאי "בפירות ובקמח וכיוצא ליכא משום גומא [כשנוטל מהם], שאם לא תאמר כן יהא אסור ליטול קמח ביו"ט ללוש"[33], ועפר כזה הוא כאפר-כירה שמותר לכסות בו ואין בכך עשיית גומא כלל (וראה פרטי הדין להלכה בשלחן ערוך או"ח סי תצח, ושו"ע אדה"ז שם סעיף כח ואילך).

נמצא שיש שלשה סוגי עפר: עפר גס שמחוסר כתישה. עפר תיחוח שבחפירה בו נעשית גומא. ועפר תיחוח כל-כך שאינו עושה גומא, בדומה לקמח.

ובדרך הרמז יש ללמוד מכאן לשלשה סוגים של שפלות:

העפר הגס שצריך כתישה רומז לשפלות שלילית גסה. זוהי שפלות של עולם התוהו, שאמנם יש בו התנשאות של "אנא אמלוך" אבל ההתנשאות הזו יכולה להופיע גם באופן של שפלות פסולה, כמו ענוה פסולה של שקר שבאמת היא בטוי של גאוה (וכמבואר בחסידות על "קליפת ראומה" – המתפאר בבטול שלו, ראו את ה'מה' שלי. והוא המלך השביעי ממלכי התוהו, בעל חנן בן עכבור). שפלות רעה זו, כמו כל מדה רעה, צריכה כתישה וביטוש, כמו שכתוב בזהר: "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה... גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה" – הביטוש הזה הוא עניין הכתישה (כמו עץ שהאש אינה נתפסת בו שצריך לבקע ולחתוך אותו לחתיכות קטנות), לשבור את הישות ולהשפילה, כמבואר באריכות בספר התניא פרק כט. עפר שצריך כתישה לא ניתן לכסות בו את הדם ביום טוב, דהיינו שאין זו שפלות קדושה ואי אפשר להשתמש בה כפי שהיא.  

עפר תיחוח שנעשית בו גומא רומז לשפלות של "בטול היש". זוהי שפלות חיובית וקדושה, אך היא באה כפעולה מורגשת בנפש. הגומא היא השקיעה, "חותם שוקע", בנפש – כדברי דוד המלך שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני", והיא פנימיות המלכות דקדושה כנודע. ההלכה שאפשר לכסות בעפר זה ביום טוב רומזת שזהו "עפר טוב", שפלות טובה.

העפר התיחוח שאינו עושה גומא רומז לשפלות של "בטול במציאות". זוהי שפלות שאינה באה באופן מורגש ומודע כלל, אין תחושה של 'גומא', אלא בדרך ממילא, כ"מודעות טבעית". זוהי השפלות של אברהם אבינו (בחינת חסד דאצילות), שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" – עפר תיחוח ביותר, כמו אפר, עד שאין צורך לטרוח לעשות בו גומא אלא היא נעשית בדרך ממילא (כלשון הר"ן "שהביצה נכנסת מאליה בתוכה ואיהו לא עביד מידי"). השפלות כעפר מתוך מודעות טבעית היא סוד הצבי ועפר האילים, שיא הדימוי של הטבעיות ללא מאמץ (כמבואר בכריכת הספר הטבע היהודי).

ההבדל בין אברהם לדוד מדויק בלשון הפסוקים: אברהם אומר "ואנכי עפר ואפר", כתיאור המציאות ללא פעולה, ואילו דוד אומר "והייתי שפל בעיני", כפעולה החוזרת על עצמו "והייתי... בעיני". ובתמצית: השפלות של אברהם היא "בטול שבשפלות" והשפלות של דוד היא "שפלות שבשפלות".

הבטול והשפלות הממילאית של אברהם אבינו נובעת ממוחין-דאבא, חכמה שפנימיותה היא בטול (כח-מה), ללא מודעות עצמית כלל, והשפלות המורגשת של דוד נובעת ממוחין דאמא, ראשית הרגשת היש בבינה. ורמז לזה אצלנו: הסוגיא במסכת שבת מדברת על עפר תיחוח שאין בו עשיית גומא, והסוגיא במסכת יום-טוב (מסכת ביצה) מדברת על עפר תיחוח שיש בו עשיית גומא, והרי ההבדל בין שבת ליו"ט הוא ההבדל בין מוחין דאבא למוחין דאמא, כנודע.

        ה.        סוגיית השפלות בפרק כסוי הדם

והנה הגמרא בסוף פרק כסוי-הדם (חולין פח, ב), לאחר הסוגיא "במה מכסין ובמה אין מכסין", ולאחר דברי בית הלל שמכסין באפר ("מצינו אפר שקרוי עפר"), פותחת במילי דאגדתא:

אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. וליחשוב נמי עפר כסוי הדם? התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא.

ולאחר מכן מביאה הגמרא דרשות נוספות בשבח השפלות וההכנעה. ואע"פ שלכאורה הגמרא שוללת את הקשר בין "ואנכי עפר ואפר" למצות כסוי הדם, אך באמת הגמרא רק אומרת שאין לומר על זה "בשכר", כיון שזו "הכשר מצוה" שאין בה הנאה (שהבשר מותר באכילה גם בלי הכסוי, כפירש"י), אבל פשוט לגמרא שיש קשר בין "עפר כסוי הדם" ל"ואנכי עפר ואפר" (ולכן מובאת דרשה זו כאן, בהמשך לעניני כסוי הדם). ויש לומר שמצות כסוי הדם היא היא "ואנכי עפר ואפר" של אברהם אבינו, שזו עצם מדת השפלות והכנעה שלו, ולא בתור שכר, ודוק. ויובן יותר לפי המבואר שהשפלות של אברהם היא שפלות 'ממילאית', לכן אין כאן ענין של "שכר" – כי עצם השפלות של אברהם היא מעל תודעה של שכר בכלל, וכך גם מצות כסוי הדם היא דבר שאין בו הנאה כלל.

והנה בהמשך הגמרא (שם פט, א) נאמר: "נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני 'ואנכי עפר ואפר', למשה ואהרן אמר 'ונחנו מה', לדוד אמר 'ואנכי תולעת ולא איש'". הפסוק "ואנכי תולעת ולא איש" דומה לפסוק "ואנכי עפר ואפר" – שנאמר כתיאור המציאות ולא כפעולה ("והייתי שפל בעיני"), אך מכל מקום פשוט שתולעת היינו פחות בטול מאשר עפר ואפר, וכן כל ההקשר של אותו מזמור בתהלים (כב), הוא שדוד מרגיש את חרפתו ובזיונו, "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ" וכו' – דהיינו ששפלותו מלווה בהרגשת היש, בטול היש במודע, בחינת עשיית גומא.

ועוד בעניין עשיית גומא: הגמרא מבארת שמותר לכסות בעפר תיחוח למרות שנעשית בו גומא, כיון ש"החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה", דהיינו שהוא מקלקל[34]. ואפשר לדרוש גם זאת על דוד המלך שאמר "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה" –  'וּנְקַלֹּתִי' היינו קלקול בעשיית הגומא, המקום השפל, שדוד מוכן לעשות קלקול בעצמו ואינו חושש על הפגיעה בכבוד המלכות. והנה מיכל בת שאול טענה כלפי דוד "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים", ובדרך הדרוש, היא טענה שמקלקל אסור מדרבנן. אבל הלכה כדוד שאע"פ שמקלקל אסור מדרבנן מכל מקום במקום מצוה (כמו כסוי הדם ביו"ט) לא גזרו, וכן כאן זהו מקום מצוה, שמחה של מצוה, ולכן מותר למלך להשפיל את עצמו (כדברי הרמב"ם בסוף הלכות סוכה).

         ו.         במה מכסים

והנה הסוגיא בחולין (דף פח) עוסקת במה אפשר ובמה אי אפשר לכסות את הדם. ולפי שיטת התוספות (שם ע"ב ד"ה שוחק, ובביצה ח, א ד"ה הכי קאמר) שהכלל בזה הוא שאפשר לכסות בכל דבר המגדל צמחים גם אם אינו נקרא עפר, וכן בכל הדבר שנקרא עפר גם אם אינו מגדל צמחים (כמו "עפרות זהב"). ושם בברייתא נמנו עשרה דברים שמכסים בהם, ושמונה דברים שאין מכסים בהם (כמו חול גס וקמח).

ולגבי אפר נחלקו בית שמאי ובית הלל האם הוא נקרא עפר, ובארו התוספות שמחלוקתם היא רק באפר של אוכלין וכדומה, שאינו מגדל צמחים, אבל באפר הבא מעצים הנשרפים מודים בית שמאי שמכסים בו כיון שהוא מגדל צמחים.

נמצא שיש ארבעה סוגי כסוי: עפר, שמפורש בתורה. כל דבר שמגדל צמחים, שגם בו ניתן לכסות. כל דבר שנקרא עפר, שניתן לכסות בו. ודברים שאינם מגדלים צמחים ואינם נקראים עפר, שבהם אין מכסים. ויש לכוון אותם בפשטות כנגד ארבע אותיות שם הוי':

העפר הוא כנגד המלכות בכל מקום, ה"א תתאה, וכאן הוא רומז לעצם מדת השפלות בנפש, ולכן הוא הראוי ביותר לכסוי הדם (הדמיון, כמבואר לעיל).

הדברים שאינם עפר אבל מגדלים צמחים הם כנגד וא"ו של שם הוי', מדות, בסוד כח הצומח (כמו שבהקבלת דומם-צומח-חי-מדבר לשם הוי', הצומח הוא כנגד הוא"ו). וכיון שעדיין יש בהם את טבע העפר, השפלות, מכסים בהם את הדם.

הדברים שנקראים עפר, אע"פ שאינם מגדלים צמחים, הם כנגד ה"א ראשונה של שם הוי', בינה, אמא. השווי בשמות (שנקרא עפר) הוא כמו שוויון שתי אותיות ה"א, וכן כמה מהפרטים הנקראים עפר רומזים לבינה באופן מובהק: אפר פרה (לבית הלל שהלכה כמותם), כנודע שפרה אדומה היא בסוד בינה ("תבוא האם ותקנח צואת בנה"), וכן עפרות-זהב, שזהב רומז לבינה (ראה בתניא פ"נ). בכל אלו יש עדיין בחינה של שפלות, כמו בעפר, ולכן ניתן לכסות בהם.

הדברים שאין מכסים בהם הם כנגד יו"ד של שם הוי', חכמה. מדרגת החכמה מצד עצמה היא בטול, שאין בה הרגשת עצמו כלל, לעומת מדת השפלות שבה האדם מרגיש את מציאותו העצמית אלא שהוא בתכלית השפלות בעיניו, כמו דוד המלך, כמבואר היטב בפרק בעבודת ה' (בספר לב לדעת). לכן אי אפשר לכסות את הדם בדברים אלו, שכבר אין בהם מדרגת השפלות כלל. שלשת הפרטים האחרונים (בברייתא) שבהם אין מכסים הם "קמח וסובין ומורסן", רמז לחכמה, "אם אין קמח אין תורה".

         ז.         תורה ונבואה

דבר נוסף המהווה תיקון לכח המדמה הוא לימוד תורה – ובפרט חלק הנגלה של התורה, עד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. עיקר הלימוד הוא "דמוי מילתא למילתא" אך הוא צריך להיות בסברא ישרה והגיון בריא של קדושה, להחליט מה דומה למה, מתי הדמיון נכון ומתי לא, מתוך הצמדות לכללים נוקשים יחסית של דרכי הראיות וכללי הפסיקה, שאינם מאפשרים לדמיון להתפשט ללא מעצורים ואינם נותנים מקום לדמיונות-שוא. כך רואים למשל במידה של גזרה-שוה (מתוך המידות שהתורה נדרשת בהן) – שלכאורה היא דמיון בעלמא (אותה מלה בשני מקומות), אך יש בה הגבלה ש"אין אדם דן גזרה שוה מעצמו", וכמו שבאר רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן נד) שדין זה קשור להכנעת כח המדמה[35].

ורמז לדבר: בכסוי הדם צריך לכסות בעפר מלמעלה ומלמטה, דהיינו לכסות את אותיות המלה דם באותיות שלפניהן ושלאחריהן: לפניהן נמצאות האותיות גל ואחריהן האותיות הן, וביחד: נגלה!

על ידי לימוד נגלה לא רק שמבטלים את הדמיון הכוזב אלא גם הופכים אותו עצמו לקדושה. הדמיון הקדוש הוא הנבואה, "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה", וכמו שמבאר רבי נחמן שם שעל ידי הכנעת כח המדמה זוכים לנבואה. "אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו'" – דהיינו שהנבואה חלה דוקא על-גבי השלמות השכלית, ולא בדמיונות כוזבים. "כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה'" – כֹּה היינו דמוי דבר לדבר (כמו), וכן כֹּה ראשי תבות כח המדמה וגם כסוי הדם [כח המדמה כסוי הדם = מדמה מדמה מדמה, הכל לתקן את המדמה].

רמז מובהק לכסוי הדם יש אצל משה רבינו, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול [שהמצרי לא היה חשוב כאיש אלא כחיה ועוף ולכן כסה את דמו]". והנה באותו פסוק מופיעה פעם ראשונה המלה כֹּה אצל משה רבינו, "כה וכה", רומז לכח-המדמה כסוי-הדם. כסוי המצרי היה בחול דוקא, והנה חול עולה דם, לכן הדם מחלחל היטב בתוך החול, דהיינו שכסוי הדם נעשה מבחינה מסוימת מיניה וביה, כמו שבארנו לעיל בהשוואה בין עפר-עֹפר-עוף.

רבינו סעדיה גאון כותב במצות כסוי הדם "לכסות דם הנובע" (דהיינו דם הנפש[36]). "דם הנובע" רומז לנביעה מן המקור, כמו בפסוק "נחל נובע מקור חכמה". "נחל נובע" הוא נביעה קדושה ומבוררת של החכמה ממקורה, כמו בארץ ישראל (ארץ הנבואה) שהיא "ארץ נחלי מים", אך נביעת הדם היא עכורה ומעורבת בדמיון כוזב, ולכן צריך לכסות אותה. ההבדל בין דם למים רמוז בהלכה "דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור" – אם הדם אינו ניכר במים, אזי יסוד המים גובר, הנביעה היא קדושה ומבוררת והדמיונות הם נבואת אמת. וכן נפסק בהלכה "כסהו הרוח פטור לכסות" – ולענייננו נרמוז שאם רוח הקודש מכסה את הדם-הדמיון, אין צריך לכסותו. אמנם אם לאחר שכסתה הרוח את הדם הוא חזר ונתגלה, חייב לחזור ולכסותו – דהיינו שרוח הקודש יכולה להשאר בגדר 'מקיף', שאינו חודר לתוך הדם-הדמיון, ואז כאשר חולף שפע רוח-הקודש צריך להזהר ולכסות את הדם-הדמיון. 

ברור הדמיון בלימוד התורה צריך לבוא דוקא מתוך שמחה, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. השמחה היא בירור כח המדמה (שמביא לעצבות, כמבואר בלקוטי מוהר"ן שם), וכן השמחה קשורה בעצם למדת השפלות (כמו שכתוב "ויספו ענוים בה' שמחה") – כמו שרואים אצל דוד המלך, שמתוך שפלותו העצומה הגיע לשיא השמחה בהעלאת ארון הקודש. דוד המלך מת בעצרת (שבועות), יום מתן תורה, וכן הבעש"ט (שהיתה לו נפש דוד המלך) מת בשבועות – דהיינו שעל ידי מדת דוד המלך, שפלות ושמחה, זוכים לקבלת התורה. 

כל זה נוגע במיוחד אלינו כיום, העבודה המיוחדת של העם היושב בציון לקראת הגאולה האמיתית והשלמה. ברור הדמיונות הכוזבים (ובכללם כל מיני שיטות רוחניות למיניהם), על ידי שפלות דקדושה, לימוד נגלה של תורה בסברא ישרה, עד שנגיע לדמיון קדוש בחזרת הנבואה לישראל, "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם". כבר הוזכר שמצות כסוי הדם חותמת את ספר קדושה ברמב"ם – לרמז שכך מגיעים לתכלית הקדושה בישראל.

        ח.       תיקון הבל והימין

בפרק א' הבאנו את דברי המדרש, שהחיה והעוף זכו בכסוי הדם כיון שקברו את הבל. נמצא שהבל הוא כנגד החיה והעוף (שטרחו בקבורתו) ואילו קין הוא כנגד הבהמה, ולכן דם בהמה אינו טעון כסוי. קין היה עובד אדמה, כמו שור בעל כח, "ורב תבואות בכח שור", ואילו הבל שהיה רועה צאן היה דומה בעצמו לחיה ועוף, חופשי ואינו קשור למקום מסוים (עד כדי כך שקין אמר לו "פרח באויר"[37]).

חיה ועוף הם מלאי חיות והתלהבות, לכן הם קלים ופורחים עד שצריך לצוד אותם – שלכן נאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף" ("לא נאמר אשר יצוד אלא בהווה"[38]), ולכן נקרא הבל, שללא קידוש החיות וההתלהבות הוא הבל של שוא, "הבל ורעיון רוח", "הכל הבל". בדומה לדמיון המשוטט באין מעצור. לכן היה צריך לכסות את דמו של הבל,

לפי הקבלה, שרש הבל הוא בקו הימין[39] (לעומת קין בקו שמאל). יש הרבה קוי דמיון בין מה שנקרא היום בפוליטיקה 'ימין' לבין קו הימין בקבלה. ולענייננו, תיקון הימין בארץ הקודש כיום הוא במצות כסוי-הדם, דהיינו להצניע את הדמיונות ולכסות אותם מכל הצדדים. הרתיעה של חלק מהציבור מהאידיאולוגיה של הימין נובעת מאותו סרח-העודף של דמיונות שאינם מבוררים, וצריך להכניע אותם ולדבר באופן הגיוני ופשוט, מתוך תחושה פשוטה של שפלות כעפר. אם ננהג בדרך כזו, נזכה שהדברים יתקבלו על דעת כולם, ללא שיבזו את בעלי הדמיונות וחולמי החלומות, כפי שהוזכר שכסוי הדם בעפר הוא המקור לכך שצריך לנהוג כבוד במצוות ולא לבזותן.

בנוסף, הודגש לעיל שבירור הדמיון חייב להיות מתוך תודעה של קיום מצוה, מצוה מלשון צוותא עם ה'. אי אפשר לברר ולתקן באמת את הדמיונות אם פועלים רק מתוך סברות ו'אידיאולוגיות' אנושיות, אלא כאשר אנו פועלים מכוח עשיית מצות ה' ורצונו. 



[1] ראה חולין טז, ב שלדעת ר' ישמעאל נאסר בשר תאוה במדבר והותר רק כשנכנסו לארץ, ולדעת ר' עקיבא ההבדל בין המדבר לא"י הוא שבמדבר הותר בשר נחירה ובארץ נאסר. וכתב הרמב"ן (ויקרא יז, ב) ועוד ראשונים שפשט הפסוקים, בפרשת ראה ובפרשת אחרי מות, מתאים יותר לדעת ר' ישמעאל (והוא לפי הכלל שר' ישמעאל פשט ור' עקיבא דרוש), ולא כרש"י (שם פס' ג) שנראה שמפרש כר' עקיבא (אמנם ראה משכיל לדוד, שגם רש"י סובר כרבי ישמעאל, וראה גם העמק דבר שם). ודברי הרמב"ם במורה נבוכים שיובאו לקמן נראים כדעת ר' ישמעאל, שנאסר בשר תאוה. אך ראה שיטת הרמב"ם בהלכות שחיטה ד, יז ואכמ"ל.

[2] כמה רמזים בפרשה זו. מלות המפתח בפרשה הן 'דם' ו'בשר'. בחמשת הפסוקים של איסור דם יש 10 פעמים תבת 'דם', אך בפסוקי שחוטי חוץ הקודמים יש עוד 3 'דם' (על דרך ג ראשי רישין), סך הכל יג פעמים דם, כנגד יג תקוני דיקנא דאריך, רצון, כמו שיתבאר לקמן (פרק ב) שהדם רומז לדמיון ששרשו ברצון.

המספר 13 חוזר גם ביחס לבשר: המלה 'בשר' מופיעה שלש פעמים בפסוק האחרון, ועוד פעם אחת 'הבשר' – סך הכל ד פעמים בשר ב-יג אותיות. כל הפסוק של כסוי הדם ("ואיש איש... וכסהו בעפר") עולה בגימטריא 5020 = 10 פעמים בשר, בפסוק הבא יש עוד 3 פעמים 'בשר' מפורש (ובאותו פסוק נמצאים גם 3 ה'דם' האחרונים מתוך ה-10 הנ"ל), סך הכל 13, כנ"ל. והנה ב-10 הופעות 'דם' יש הוי' אותיות. נמצא שיש כאן רמז להוי' אחד (בסוד "שלם וחצי", ומבחינת התבות 10-4 רומז ליד, "יד החזקה". דם בשר = 546 = אהיה פעמים הוי'.

מלת מפתח נוספת היא 'נפש', המופיעה שמונה פעמים בחמשת הפסוקים, הן ביחס לאדם והן ביחס לבהמה, כאשר בהופעות המלה 'נפש' יש לב אותיות. המלה 'עפר' מופיעה פעם אחת. כל מלות המפתח – דם, עפר, נפש, בשר – חוזרות בפרשה חיה פעמים (מתוכם י"פ דם וכל השאר אחד), מתוך 102 (אמונה) המלים בפרשה.

הפרשה מתחלקת לשתי יחידות, שלשה פסוקים ראשונים על איסור אכילת דם, ושני פסוקים נוספים במצות כסוי הדם. בשלשת הפסוקים הראשונים יש 57 מלים, שהם 3 פעמים חוה, דהיינו שזה ממוצע המלים בכל פסוק. ובשני הפסוקים הבאים יש אדם תבות. שלשת הפסוקים הראשונים ושני הפסוקים האחרונים פותחים ב"ואיש איש", אך בראשונים נאמר "מבית ישראל" ובאחרונים נאמר "מבני ישראל" – הכל רומז לכך שהפסוקים הראשונים הם בבחינת נוקבא, חוה, והפסוקים האחרונים בחינת דכורא, אדם. אכילת דם היא בחינת נוקבא, ומצות כסוי הדם מדברת על "אשר יצוד ציד" – הציד הוא פעולת הזכר ("איש דרכו לכבוש"). לפי זה יש לרמוז שעצם יציאת האיש לצוד ולכבוש היא מותרת, כולל 'לכבוש' לו אשה ("האיש כובש את אשתו", ב"ר ח, יב), אך עליו להזהר לכסות את הדם, דהיינו זהירות מדם נדה, כולל השתקעות בדמיונות ותאוות (כמו שיבואר להלן).

כמו שרמוזים כאן אדם וחוה, כך הציד הראשון הוא קין (וראה לקמן מדברי המדרש שמצות כסוי הדם קשורה לכסוי דמו של הבל), וכן מבואר בקבלה שדם-נדה הוא משרש קין. עונשו ותיקונו של קין הוא להיות נע ונד בארץ (נד קשור לנדה), כמו הציד היוצא לצוד ציד, בהמשך לעונשם של אדם וחוה שגורשו מגן עדן בעקבות האכילה מעץ הדעת, שאז התקללה חוה בדם נדה (ויש לומר שהרמז של ג"פ חוה הנ"ל, רומז לחוה ראשונה, חוה שניה, ואשתו-תאומתו של קין). קין נהרג לבסוף על ידי למך נינו כאשר למך יצא לצוד ציד, ותובל קין – שהוא בבחינת קין שני – חשב שקין הוא חיה (רש"י בראשית ד, כג).

הציד הראשון המפורש בתורה הוא נמרוד, "גבור ציד", ועשו ירש אותו (לקח ממנו את בגדיו) ואת אומנותו. נמרוד עשו ראשי תבות נע, רומז ל"נע ונד בארץ" בקללת קין. נמרוד עשו עולה 676, הוי' ברבוע, כנגד 26 שמות הוי' בתוכחה של כי-תבוא (אמנם בתורה כתוב נמרד חסר, אך בדברי הימים כתוב נמרוד מלא).

[3] גם בפרשת נח נאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד), ולפי רש"י יש כאן איסור אכילת דם, אמנם ראה ברמב"ן שם שחלק עליו.

[4] ראה חולין פד, א.

[5] וכן הוא בבכור-שור, בחזקוני ובאברבנאל.

[6] ראה מחלוקת התנאים חולין פז, ב (במשנה); פח, א. ובשלחן ערוך סעיף טו.

[7] המלה 'יצוד' רומזת ל"יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו [וכסהו בעפר]".

[8] כוזרי מאמר ג אות ה: "ומצוה המדמה [החסיד מצוה את כח המדמה] להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון, לדמות אליו הענין האלהי המבוקש, כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכמו משכן משה וסדר העבודה וחול הכבוד בבית המקדש, וזולת זה הרבה".

[9] אמנם לכאורה ניתן לדמות זאת לחמץ בפסח, שמלבד איסורו באכילה נצטוינו עליו בבל יראה ובל ימצא. אך באיסורים אחרים לא מצאנו זאת, כמו למשל באיסור חלב (שמופיע יחד עם דם), שאדרבה הוא מותר בהנאה. והנה הר"ן (על הרי"ף בתחילת פסחים, ד"ה ומה שהצריכו) כתב טעם לאיסור בל יראה ובל ימצא (בדרך אפשר) שהוא מפני שאנשים אינם בדלים מן החמץ כל השנה ולכן יש חשש שיבואו לאוכלו. ולפי זה יש חילוק בין חמץ לשאר איסורים, וקשה יותר לקבל את טעמו של הרשב"ם.

וכיון שהגענו לכך, יש לבאר ע"פ פנימיות ביחס לשלשה איסורים אלו, חלב, דם וחמץ בפסח: חלב הוא כנגד פנימיות הכתר, תענוג (שהרי חלב הוא דבר שמן, מובחר ומעדן). לכן מובן שאין צורך לכסותו, כי התענוג הוא פנימי בעצם, מכוסה מיניה-וביה. ולכן למרות שהוא אסור באכילה (ובעונש כרת) הריהו מותר בהנאה – והוא הדוגמא המובהקת והמפורשת בתורה לאיסור אכילה שמותר בהנאה, "יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד). דהיינו שאיסורו באכילה נשאר איסור 'פנימי' שאינו מתפשט כלפי חוץ.

לעומת זאת, החמץ בכללות הוא כנגד החכמה. כנודע שחמץ רומז לגאוה (שמגביה את עצמו), היפך הבטול שהוא פנימיות החכמה. איסורי "לא יראה" ו"לא ימצא" בחמץ הם כנגד חכמה ובינה – "לא יראה" בחכמה, בחינת ראיה, ראשית הגילוי, ו"לא ימצא" בבינה (שהיא ראשית המציאות, "ואי זה מקום בינה"). לכן מלבד איסור הנאה יש גם איסור להשהות ברשותנו את החמץ, כי האיסור שבו מתפשט לגמרי כלפי חוץ, עד לעצם המצאותו בידינו.

אמנם דם הוא כנגד חיצוניות הכתר, רצון (מרוצת הדם). והנה היה מקום לדמותו לחמץ (מצד החיצוניות), אך להלכה הוא מותר בהנאה, כמו חלב, אלא שהיתר זה אינו מפורש בתורה ונודע רק "מפי הקבלה" (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ח, טו). לפי זה, באמת כיסוי הדם אינו מובן מאליו, שהרי ניתן לדמותו לחלב גם בזה. ולכן יש צורך בטעמים נוספים ולא די בדברי הרשב"ם, ודוק.

[10] וקצת צריך עיון לפי זה מדוע דם מותר בהנאה, ולכאורה היה מתאים שיאסר בהנאה ואף יהא צריך לבערו, בדומה לעבודה זרה שצריך להרחיקה לגמרי כדי לא לתת מכשול.

[11] ועוד אפשר לומר, כמו שמשמע קצת מלשון הרמב"ם, שדם בהמה מתפזר יותר מדם החיה והעוף, ולכן נאמר על דם בהמה דוקא "תשפכנו כמים" ואין צריך לכסותו, לעומת דם חיה ועוף שהוא סמיך יותר ואינו מתפזר כל-כך בשפיכה לארץ, ומה גם שכמותו פחותה, ולכן צריך כסוי שלא יתקהלו עליו.

[12] ויקרא יז, ז וראה רמב"ן שם.

[13] ורמז בפסוק: "לא תאכלו על הדם לא תנחשו" = נחש פנים ואחור. כל הפסוק כולו – "לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו" – עולה ישראל במספר קדמי, "את זה לעומת זה עשה האלקים", "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", בפסוק יש כח אותיות, משולש של 7, כמו בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכמו בפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". המלה הראשונה והאחרונה של הפסוק: לא... תעוננו = 613, תרי"ג מצוות, כללות כל התורה כולה.

[14] כמו שפירש הרמב"ן שם: "ועל דרך הפשט, הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים, כי הוא דבר למד מענינו, והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות" (עניין 'גומא' ועפר תיחוח בכסוי הדם יתבאר בע"ה בהמשך).

[15] ראה באריכות במאמר 'תמימותו של רש"י' בספר תום ודעת, במה שמבואר שם ביחס לרמב"ם, ובפרט בהערה לח שם.

[16] פירוש דבריו: "אסר להראות הדם על פני השדה" – מצות כסוי דם חיה ועוף (גם בהיותם במדבר), "ולזבוח כלל רק לפני משכן ה'" – איסור בשר תאוה במדבר (שנהג בבהמות שמינן קרב במזבח, לשון 'לזבוח' שייך בבהמות). וכשהגיעו לארץ והותר בשר תאוה, מכל מקום "השאיר המצוה כאשר היתה" – מצות כיסוי הדם.

[17] זה לשונו: "ומפני שהנפש החיונית דבק בדם ולא בבשר, והדם חומר לו, נתיחד אצלם לפי מחשבתם שהוא מזון לשדים יותר משאר מזונות. שהיה נחשב להם בשדים שהם נפשיים, לא גופים עבים, ולזה יחדו להם מה שהוא קרוב אל הנפש יותר. ולפיכך, לדעת המורה תלו הכתובים אסורו מצד הנפש, כי הוא הסבה המביאה למחשבה זו".

[18] דבר זה צריך עיון, מניין שרוב הבהמות הנשחטות הן קרבנות במקדש ולא חולין?

[19] האברבנאל בפרשת ראה כבר העיר על סתירה לכאורה בין דברי הרמב"ן שם לדבריו בפרשת אחרי-מות, אך לא בנקודה זו.

[20] לקוטי שיחות חלק לז, פרשת אחרי.

[21] שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סימן י.

[22] ובהמשך מבאר בדרך הסוד "שלא יתקבצו שם כוחות הטומאה כי כל חפצם בדם ההוא", עיי"ש.

[23] שבת כב, א.

[24] ראה שו"ע שם סעיף ב' ובש"ך וכף החיים שכן המנהג.

[25] במאמרים 'אפיקים בנגב', הובא במאמרי הראי"ה עמ' 26 וב"חזון הצמחונות והשלום".

[26] וגם באכילת פירות שהותרה לאדם הראשון, הרי נאסר עליו לאכול מעץ הדעת, ומבואר במקום אחר שחטא זה הוא כעין איסור אבר מן החי (שהוא עצמו כשפיכות דם), באכילה לפני הזמן (שהרי אם היה מחכה עד שבת קדש היה יכול לאכול). וכן באכילה ביום השבת אין לאכול אלא מן המוכן ואסור לקטוף מן העץ.

[27] וכן לגבי העתיד הרחוק, וכמו שמביא הרב קוק שם מדברי האר"י שמדרגת החי לעת"ל תהיה כבחינת המדבר של עכשיו. אך גם הוא מדגיש שהדבר מסוכן להשליך ממדרגה עתידית זו למצבנו כיום.

[28] ראה למשל לקוטי מוהר"ן כה, ובעוד הרבה מקומות בספרו.

[29] כמו בפסוק "אם יש את נפשכם" – "רצונכם", בראשית כג, ח ורש"י שם.

[30] תניא פרק ז.

[31] במערכת זו חיה ועוף מצטרפים, שדמם חייב בכסוי, וכן יש צירוף לאדם ובהמה, "אדם ובהמה תושיע הוי'". והנה אדם חיה עוף בהמה = חיה במשולש! הכל חי. ראה עוד שם שבאדם גופא יש ראש ידים ברית רגלים כנגד הוי' = ד פעמים שסה (דהיינו שזה הממוצע של כל ארבעת המלים). שתי המערכות יחד, אדם חיה עוף בהמה ראש ידים ברית רגלים עולות ז פעמים רמח, אברהם (שאמר "ואנכי עפר ואפר", מצות כסוי הדם בעפר-השפלות, כמבואר כאן) נמצא שיש כאן אברהם = רמח ויוסף הצדיק = שסה כנודע.

[32] וכמו שנאמר על עשהאל שהיה "קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה", שמואל ב ב, יח, ודרשו חז"ל שהיה רץ על השבולים מבלי שישברו (קהלת רבה ט, יג).

[33] ד, א מדפי הרי"ף בביצה. אמנם הר"ן מביא שם גם דעת רב האי גאון שפירש בגמרא בשבת הפוך: שלמאן דאמר "שמא יזיז עפר" אסור להטמין גם בעפר תיחוח, ולמאן דאמר "שמא יטמין ברמץ" מותר בעפר תיחוח, שאינו דומה לרמץ. אך מכל מקום, מסתבר שרב האי גאון מודה לעצם החילוק במציאות של שלשה סוגי עפר תיחוח, וכמו שמוכיח הר"ן מקמח.

[34] כמו שמפרש רש"י. ובאמת בגמרא חגיגה י, א מבואר שיש שני טעמים לפטור, שזו מלאכה שאין צריך לגופה ושהוא מקלקל. אמנם הפטור של משאצל"ג תלוי במחלוקת תנאים, והרמב"ם פסק שמאשצל"ג חייב עליה, אבל מקלקל פטור לכולי עלמא.

[35] וראה מעין גנים ח"א עמוד קטז.

[36] ראה פירוש ר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג, עשה צג.

[37] בראשית רבה כב, ז.

[38] לשון הרמב"ם שם הלכה ב.

[39] הבל ועוד חיה עוף = ריו = ג פעמים עב, חסד, ממוצע.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com