חיפוש בתוכן האתר

"ולא תתורו" - טעם מצוה הדפסה דוא

בע"ה

טעם מצוה

"ולא תתורו"

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע דעות במנין המצוות ב"ולא תתורו"

דעת הרמב"ם: איסור לתור אחרי מינות וזנות

כתב הרמב"ם בספר המצות ל"ת מז[ב]:

שהזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה והוא אמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זה מינות כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' ואחרי עיניכם זה זנות שנאמר ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד.

וביד (הלכות עבודה זרה[ג] בהמשך לביאור הלאו של "אל תפנו אל האלילִם", ושאם יש בו מעשה לוקים עליו):

ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהור הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודה זרה ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידון בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות. על ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות. ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.

הדבר השלישי (במדרש ובגמרא): איסור לתור אחר עבודה זרה

והנה, בלשון הספרי שמביא הרמב"ם בספר המצות יש דבר שלישי (בנוסף על מינות וזנות) – עבודה זרה:

ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר ומוצא אני וגו' ואומר והמלך ישמח באלהים [וסיפא דקרא כי יסכר פי דוברי שקר, היינו מינות.] ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר אותה קח לי וגו'[ד] אשר אתם זונים אחריהם זו עבודה זרה כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים.

וכן איתא בגמרא[ה]:

פרשת ציצית מפני מה קבעוה [בקריאת שמע] א"ר יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה (ס"א ששה) דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו' יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי וגו' אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות (רש"י: אותם [תלמידי ישו הנוצרי] ההופכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל) וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים [ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים] אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור ע"ז וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים.

טעם שהשמיט הרמב"ם הדבר השלישי ושלא נמנה (לרמב"ן) לשתים או שלש מצוות

ומביא המנחת חינוך[ו] מספר משנת חכמים מה שהקשה דלשיטת הרמב"ן בהשגותיו לשורש התשיעי דהנפרטים בלאו שבכללות נמנה כל אחד למצוה בפני עצמו אמאי לא מנה כאן שתי מצות – "'אחרי לבבכם' זו מינות" ו"'אחרי עיניכם' זו זנות". ויש לצרף לזה את מה שהשמיט הרמב"ם את הדבר השלישי הנ"ל – אתם זונים זה הרהור ע"ז – ולפי שיטת הרמב"ן היה צריך למנות שלש מצות.

אלא פשוט שלדעת הרמב"ם "אתם זֹנים גו'" כלול במצות "אל תפנו אל האלילִם" הנ"ל, וכפי שכותב בפירוש בספר המצות וביד שהרבה פסוקים מורים על ענין זה (ולכאורה היה יכול להביא את האזהרה מ"אתם זונים זה הרהור ע"ז", אך יש לומר שמפני שבגמרא תניא הרהור ע"ז על דרך הרהור זנות – ולא "אשר אתם זונים אחריהם זו עבודה זרה", כלשון הספרי – דייק שמדובר דוקא בהרהור שאין בו מעשה, וממילא אין בו מלקות, משא"כ ב"אל תפנו אל האלילִם" יתכן מעשה, כגון הדפדוף בספרי ע"ז, שאז מתחייב מלקות, ודוק).

ולגבי הקושיה, לשיטת הרמב"ן, למה לא מנה הרמב"ם שתי מצות, יש לומר (בדרך דרוש עכ"פ, הרי הדבר תלוי בלומדות בנוגע לדיני מצוה שבכללות, השורש התשיעי של הרמב"ם) שלדעת הרמב"ם אף על פי שיש כאן שני איסורים, מינות וזנות, הכל נכלל בשם זנות – "אשר אתם זֹנים אחריהם" – וכרמוז בכך שבספר המצות מביא את פסוק הספרי לענין מינות, "ומוצא אני מר ממות את האשה", ולא את הפסוק המובא בברייתא בגמרא, "אמר נבל בלבו אין אלהים", ודוק.

ועוד, ממה שהרמב"ם מביא את הלאו בהלכות ע"ז דוקא – וכותב "... ונמצא יוצא לידי מינות. על ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות" – ברור שעיקר האיסור נוגע למינות, שאף היא נקראת זנות, כמ"ש "ויזנו אחרי הבעלים" (ואינו כותב ש"אחרי עיניכם" כולל את כל התאוות שבעולם, כמו שמבאר בספר המצות, ודוק).

דעת הרס"ג (ושאר מפרשים) שאין כאן מצוה אלא סגולה

והנה, הרס"ג בספר המצות שלו משמיט את מצות "ולא תתורו וגו'" לגמרי. ומסביר הרי"פ פערלא[ז] שהוא סובר כפירוש הראב"ע[ח] והחזקוני[ט] בפשוטו של מקרא שאין כאן מצוה כלל אלא סגולת קיום מצות ציצית (וכן יוצא מפורש מפירוש הרס"ג עצמו בערבית לתורה). ועוד מסביר הרי"פ פערלא שבמקומות בחז"ל שמשמע שיש כאן מצוה סובר הרס"ג דהיינו אסמכתא בעלמא.

ומפרש"י על התורה – "'ולא תתורו אחרי לבבכם'. כמו מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" – משמע שהכל דבר אחד, אין כאן הזכרת מינות בכלל, אלא הכל הרהור עבירה המביאה לידי עבירה עצמה במעשה. וכן, מלשונו של רש"י לא ברור אם הוא יכלול פסוק זה במנין המצות או לא.

ארבעה הדעות כנגד כחב"ד

נמצא שיש ארבע דעות אפשריות לגבי "ולא תתורו":

אינו מצוה כלל, אלא סגולת מצות ציצית.

מצוה אחת (זנות, כאשר מינות בכלל זנות, ואדרבה המינות היא עיקר הזנות).

שתי מצות (מינות וזנות).

שלש מצות (דעת מינים, הרהור עבירה, הרהור ע"ז – בגמרא אין לשון זנות בכלל רק לשון הרהור).

יש לומר ההקבלה הפנימית: סגולה בכתר, מצוה אחת בחכמה, שתי מצות בבינה ושלש מצות בדעת, ודוק היטב.

ב. ששה ענינים בפרשת ציצית

הקבלת ששת הדברים בפרשת ציצית לו"ק

בפרשת ציצית יש ששה דברים, כדברי הגמרא הנ"ל, ויש להקבילם ל-ו קצוות. שלשת הדברים המפורשים ("תלת מפרשן") כנגד חג"ת:

מצות ציצית עצמה בחסד. מצות ציצית היא המשכת אור מקיף, "חסד יסובבנו".

יציאת מצרים בגבורה, כמאמר חז"ל "'והגבורה' זו יציאת מצרים".

עול מצות בתפארת. כללות תריג מצות התורה שייכות ליעקב, שאמר "'עם לבן גרתי' ותרי"ג מצות שמרתי", ויעקב היינו מדת התפארת.

שלשת הדברים הבאים, הנלמדים מהפסוק "ולא תתורו", הם כנגד נה"י:

עבודה זרה בנצח, כנודע בענין שבע מצות בני נח[י].

מינות בהוד, סוד "הודי נהפך עלי למשחית" (לגרסה "חמשה דברים" בגמרא יש לומר שנו"ה נחשבו כאחד, "תרין פלגי גופא", שני הרהורי שתי הכליות, הרהור ע"ז והרהור מינות, ודוק).

זנות ביסוד, כמובן. בשש המצות התמידיות, מצות "ולא תתורו" היא כנגד היסוד[יא] (מקום הזנות, "אשר אתם זֹנים אחריהם", כללות הכל כנ"ל בדעת הרמב"ם). במרחב האלוקי הוא מכוון כנגד הצד האחורכג (מערב, לשון ערבוב של חמשה-ששה דברים יחד, גם ה"תלת מפרשן" נמשכים ומתכללים ביסוד, וכידוע שעיקר סגולת מצות ציצית הוא בענין שמירת הברית). המח האחורי הוא מח הדעת, מתאים להסבר הרמב"ם שעל האדם להכיר בקוצר דעתו ושאין מחשבתו משגת האמת (פנימיות ספירת היסוד כנודע). מה שכותב הרמב"ם שהמצוה היא "שנקצר מחשבתנו ונשים לה גבול כו'" היינו סוד שם ש-די, "שאמר לעולמו די", שהוא שם היסוד, כנודע. והוא גם ר"ת "שומר דלתות ישראל" (קשור למצות מזוזה כדלקמן), היינו העמדת שומר במקום הדלת האחורית כנודעכג.

יש לומר שמינות וזנות הן כנגד שני פרצופי הנוקבא שבצד האחור של ז"א, לאה (אותיות המחשבה בכלל, ובפרט כנגד הרהור מינות, בחינת "אחרי לבבכם") ורחל (בפרט כנגד הרהור זנות, הרי רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" בחינת "אחרי עיניכם").

שש נשיקות הציצית

בתפלת שחרית (זמן ציצית, בה לובשים טלית גדול) נוהגים לנשק את הציציות שש פעמים (כמובא בלוח "היום יום") – שלש פעמים באמרו ציצית ציצית לציצית (בתוך פרשת ציצית ממש) ועוד שלש פעמים באמרו אמת קימת לעד (בברכת "אמת ויציב" שלאחר ק"ש). ויש להקבילן לששת הדברים הכתובים בפרשת ציצית (בשלהם קבעו את פרשת ציצית בקריאת שמע):

שלש הפעמים הראשונות, כאשר אומרים את המלה ציצית עצמה, הן כנגד "תלת מפרשן" (מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות – הכל בהדגשת האות צ, הכפולה בציצית, "ועמך כֻלם צדיקים", צדיק עליון וצדיק תחתון שבכל או"א, כמבואר בדא"ח), ואילו שלש הפעמים הנוספות הן כנגד דעת מינים, הרהור עבירה, הרהור עבודה זרה, שנלמדים מהפסוק "ולא תתורו אחרי גו'", לשון אחור (כמבואר בכוונת שש המצות התמידיות שכנגד ו"ק, כנ"ל) והיינו שלש הנשיקות שאחרי ק"ש, ודוק.

מכאן נבין קשר פנימי של מצות ציצית ומצות "ולא תתורו גו'" לסוד הנשיקין, זיווג נשיקין שמוליד נשמות מלאכים וכן נשמות חדשות לע"ל. ומבואר בתניא שהוא ענין אתדבקותא רוחא ברוחא שבלימוד התורה (בפרט פנימיות התורה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", יחוד י-ה), "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דֹדיך מיין". על לימוד התורה (בבחינת נשיקין) נאמר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", והיא שומרת ומצילה מפני דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז, כמבואר ברמב"ם, ודוק.

ומכאן טעם לשבח לאמרת הרבי ר' אלימלך שמצות ציצית היא ה"זהיר טפי" של הדור שלנו, דור הגאולה (שבו חמשה קשרים כנגד נרנח"י של מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – ושמונה חוטים, העבודה הנ"ל של דור השמיני, סוד שם כהת שעולה יהדות, יהי פעמים טוב, ועולה משיח בן דוד ע"ה, כמבואר בכתבי האריז"ל).

ג. תיקון העינים והלב

תיקון הלב והעינים – לבן ותכלת; תש"י ותש"ר (וסוד המזוזה)

ידועה קושית המפרשים שבפסוק כתוב לב לפני עינים, ואילו במרז"ל שרש"י מביא, "העין רואה והלב חומד וכו'", העין קודמת ללב. אלא הענין הוא כמבואר בדא"ח ש"שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא" וראית העין מנווטת על פי הנטיה הפנימית, הלא מודעת, של הלב (ומסגולת מצות ציצית, השקולה כנגד כל המצות – פירש"י הקודם הוא הרמז של חשבון תריג בגימטריא של ציצית יחד עם ה קשרים ו-ח חוטים – לתקן את העלם הרע שבלב, שעל כן התורה מקדימה לב לעין).

במצות ציצית יש שתי מצות, לבן ותכלת, כנגד תיקון הלב והעיניםלב לבן וכליון עינים (גם אפשר לפרש הפוך, לובן העין, ההסתכלות בלובן העליון, וכלות הנפש בלב, אך מדברי רבי מאיר, ש"מאיר עיני חכמים", שאומר ש"תכלת דומה לים וכו'", נראה שהתכלת רומזת להסתכלות העין) – לפי הסדר של "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הלבן נלמד מ"הכנף", "מין כנף" (סוד אור אין סוף, הלובן העליון) – ואח"כ נאמר "פתיל תכלת".

ועוד נמצא קשר מובהק בין מצות ציצית למצות תפילין (פתיל תכלת אותיות תפיל של תפילין): לסברא שב"ולא תתורו" יש שתי מצות, היינו כמו שבתפילין יש שתי מצות, של יד ושל ראש. קודם "וקשרתם לאות על ידך", כנגד הלב, בחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם", ואחר כך "והיו לטֹטפֹת בין עיניך", כנגד "ואחרי עיניכם". לפי זה, יש לומר שהמצוה השלישית, "אשר אתם זֹנים אחריהם", היא כנגד מצות מזוזה (מזוזתזז מות, כוללת שתי בחינות זנות, של מינות-ע"ז והרהור עבירה), "וכתבתם על מזֻזות ביתך ובשעריך", ודוק.

צדיק-בינוני-רשע במחשבה והסתכלות

והנה, ידוע שלדעת החינוך כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו, משא"כ לדעת הרמב"ם. החינוך מביא את דעתו הנ"ל בסוף מצות "ולא תתורו", ויוצא מדבריו שיתכן מעשה בלאו ד"ולא תתורו" ואף על פי כן אין לוקין עליו, מפני שאפשר לעבור עליו ללא מעשה. משא"כ מפרשי הרמב"ם מבארים שלדעתו אין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה (לאפוקי מהלאו ד"לא תפנו אל האלילִם", שיתכן בו מעשה, ואז לוקין עליו כנ"ל). אך לפני שהחינוך מסיים עם הכלל שלו כנ"ל הוא מביא עוד סבה למה אין לוקין על לאו זה אף על פי שיתכן בו מעשה:

ואין לוקין על לאו זה לפי שאין זה דבר מסוים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי וכמו כן אי אפשר לא שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע. גם כי פעמים אפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה...

נמצא שמטבע האדם לעבור על מצוה זו בראיה ובמחשבה מבלי יכולת להגביל את עצמו כראוי וגם אי אפשר לתת להתפשטות היתר גבול מדויק שעד כאן הוא 'אנוס' ומכאן והלאה הוא עובר ברצון (וכל זה קשור עם הטבע של "עבירה גוררת עבירה" עליו הוא דבר קודם). כאן הוא מתאר את מהות הבינוני של התניא שעולים למחשבתו מח"ז שלא מרצונו (וכן רואה דברים אסורים שלא מרצונו) ועיקר עבודתו היא עבודת האתכפיא לא לקבל ברצון את המח"ז אלא לדחותה בשתי ידים מיד כשמרגיש שפלשה לתודעתו. והוא ענין ה-ה שקבל אברהם אבינו בשמו בברית מילה (תיקון היסוד, האחור, הלא-מודע שבנפש – "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", שם ש-די הוא כח הגבול, כנ"ל), שנעשה שליט על שתי עיניו ועל שתי אזניו ועל האות ברית קדש שלו כמבואר בספה"ק, והיינו שזכה להתעצם עם בחינת הצדיק של התניא.

נמצא שיש צדיק שאף פעם לא יוצא מתחום הקדושה לא במחשבה ולא בהסתכלות. ויש בינוני שמטבעו, לא מרצונו, לפעמים 'מתפשט' יותר מדי ויוצא מתחום הקדושה, אך מיד כשהוא תופס את עצמו הוא שב לתחום הקדושה, והוא סוד "והחיות [בעולם היצירה, מקום שני היצרים כו'] רצוא ושוב [ב'מטי ולא מטי', יוצא ובא, כמו איש צבא] כמראה הבזק". ויש את הרשע שיוצא מתחום הקדושה ברצון (במחשבה ובדבור ובמעשה, ומה שאינו חייב מלקות על לאו זה היינו משום שאפשר לעבור עליו בלי מעשה, כך דעת החינוך כנ"ל).

הצדיק הוא סוד שם ש-די כנ"ל, "שאמר לעולמו די". הבינוני הוא סוד שם כהת (השם השמיני של עב שמותיו יתברך, שייך במיוחד לדור השמיני) שהוא חילוף שם ש-די באותיות הבאות לפי סדר האלף-בית (בסדר למפרע), והיינו הכח האלקי להעלות נצוצין קדישין, לחזור ולהחזיר בתשובה, כאשר לרגע יוצאים מגבול הקדושה (בהשגחה פרטית, בבחינת "נורא עלילה על בני אדם"[יב]) בסוד "שבע יפול צדיק וקם", כמבואר מהבעש"ט ובדא"ח. השם הבא אחרי כהת (בעיגול האלף-בית מ-ת ל-א) הוא אותיות לאו, היינו כאשר עובר על לאו ממש (הלאו של "ולא תתורו").

רמזי ראיה-זכירה-עשיה בפסוק

ורמז לסיום:

"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי' ועשיתם אתם" (עד האתנחתא בפסוק) עולה 4753, משולש 97 (49, 7 ברבוע, פעמים 97, יחוד מה בן, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, סוד מהיטבאל אשת המלך הדר, יסוד עולם התיקון, שהוא ג"כ סוד אלדד מידד, הוי' אחד והוי' יחיד).

יש כאן ראיה, כנגד "אחרי עיניכם", זכירה, כנגד "אחרי לבבכם", ועשיה, כנגד "אשר אתם זֹנים אחריהם".

עד לעשיה ולא עד בכלל – "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות הוי'" (מ"והיה", הצירוף השביעי החביב של שם הוי' ב"ה, לשון שמחה, ועד "הוי'", הצירוף הראשון, מצירוף חדש תשרי לצירוף חדש ניסן) עולה 3486, משולש 83, כלומר ש"ועשיתם אתם", 1267, עולה סכום 14, יד, המספרים מ-84, חנוך, ועד 97, מהיטבאל, ודוק.

המשך הפסוק (מהאתנחתא עד הסוף): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" עולה 3100, ה פעמים כתר (יש לומר שחמשה כתרים היינו – כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות, כתר שם טוב, ועוד "אשת חיל עטרת בעלה", ודוק). והוא סכום כל המספרים למפרע (היינו "שוב" לאחר ה"רצוא") מ-97 (אלדד מידד כנ"ל) עד 58, חן (מידד)[יג].

נמצא שחשבון הפסוק הזה מלמד אותנו שעלינו לרוץ קדימה מ-1 עד 97 (עם חניה במקום ה-83 ואז עוד 14), ושם אשתו מהיטבאל (מיבאל הט – 83 ועוד 14, חלוקה הרומזת ל-פג הלכות ב-יד ספרי משנה תורה), ואז לחזור ב"שוב" מ-מהיטבאל עד חן – "ונח מצא חן בעיני הוי'" (חן, מידד עולה הוי' יחיד כנ"ל). ה"רצוא" כולל 97 מספרים-צעדים ואילו ה"שוב" כולל 40 מספרים-צעדים, סך הכל 137 (קבלה כו') מספרים-צעדים (כאשר 137 מתחלק ל: 83 14 40, כאשר כ"א ברבוע עולה 8685, שם מה פעמים שם טפטפיה, שם המחשבה, חשב מה, תיקון "ולא תתורו"), ודוק היטב.



[א] נרשם על ידי הרב לקראת ש"ק פרשת שלח תשע"ח.

[ב] ורמז נאה: מז ר"ת מינות זנות (מתאים לדעת הרמב"ם ששני ענינים אלה – ורק שניהם, ללא עבודה זרה – נכללים כאן במצוה אחת, כדלקמן בפנים).

[ג] פ"ב ה"ג.

[ד] בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) מבואר שעשרת הדברות רמוזות בקריאת שמע, והדבר "לא תנאף" רמוז ב"ולא תתורו". המפרשים מסבירים שמצות "לא תנאף" בלוח השמאלי של לוחות הברית היא כנגד מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" בלוח הימני. והנה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" עולה בגימטריא שמשון (כמבואר במ"א), שהלך אחר עיניו ("ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני") וממנו לומדים את פירוש "'ואחרי עיניכם' זו זנות" גם בספרי כאן וגם בגמרא המצוטטת לקמן.

[ה] ברכות יב, ב.

[ו] מצוה שפז.

[ז] ל"ת א-ב-ג-ד.

[ח] וזה לשונו:

לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה... והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו...

[ט] וזה לשונו:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - כשתראו מצותי תזכרו שאתם עבדי ולא תרגילו אחרי הלב והעין לעבור על מצותי.

[י] ראה באורך בספר (באנגלית) קבלה והתבוננות לאומות העולם.

[יא] ראה באריכות בספר לחיות במרחב אלקי ובספר סוד הוי' ליראיו שער א פ"כ וביאוריו בשיעורים בסוד הוי' ליראיו כרך ד.

[יב] ראה תנחומא וישב ד.

[יג] רק המלה "תתורו" (המלה-פעל העיקרי בביטוי) עולה סכום כל המספרים מ-97 עד 87, נמצא ששאר המלים "ולא [תתורו] אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" עולות סכום כל המספרים מ-86 עד 58 (אלהים-נח, סוד חלוקת קדם אותיות פרשת "ויכלו" כמבואר במ"א). רק היות שהמלה "תתורו" אינה תחלת הביטוי, וממילא אין כאן רצף ממש של קטעי סכומי מספרים, לא כללנו תופעה זו במבנה שבפנים, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com