כל זה היה לראות את ההערצה של האדמו"ר הזקן לגר"א מצד אחד, ומצד שני את דעתו על שיטתו. שיטתו של הגר"א בפירושו היתה לשלוח יד בגרסאות. גם בפירוש לש"ס, תשעים אחוז הוא חושב שנכון ורק המיעוט משובש ואני צריך לתקן. כך זה ביחס לנגלה וכל שכן ביחס לכתבי האריז"ל, בהם אפילו חולק במפורש על דבריו. אז הוא חסיד, ויש לו אהבה ויראה במובן מסוים – זה ברור. אבל שבממד אחר אין לו – זה גם ברור שכך האדמו"ר הזקן חושב. אהבה יראה ובטול יש בכל עולם ועולם והאדמו"ר הזקן אמר עליו שמשיג עד עולם הבריאה, אז מה שנכון לגבי השכל יהיה נכון גם ביחס למידות של אהבה ויראה.

נחזור לביאור. תשובת האדמו"ר הזקן היא שאמנם אהבה ויראה של עולם האצילות אין לו, אבל אפשר לחדש בתורה גם כך, כי "השליך משמים ארץ". יכול להיות שהוא יכול ללמוד יותר טוב ממך, ר' לוי יצחק. עד כאן זה היה להסביר את פשט תשובתו. מכאן ואילך נותן לכך שלוש ראיות:

ויש לי על זה ג ראיות [בהמשך נראה שהראיה השניה עונה גם לקושיה הראשונה על סיפור הבעש"ט שראה בשמים, שאדרבה, כיוון ש"השליך משמים ארץ" אז התורה דוקא נמצאת בארץ ו"לא בשמים היא". אפשר להוסיף בדרך מליצה, ש"תפארת ישראל" שהשליך את התורה למטה הוא ישראל בעל שם טוב עצמו. הרי ידוע שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו שלא זז הוא זה מן הבעש"ט, אז איך מורה אחרת ממה שראה בשמים? אלא שהבעש"ט עצמו רצה שלא נפסוק לפי השמים. תפילין פרודות מלשון הפרדה, ותפארת היא 'עטרת תפארת' – מקום הנחת התפילין בראש. על תפילין של ראש מברכים "עוטר ישראל בתפארה", שדוקא במקום התפילין של ראש יש מקום להפרדה בין שמים לארץ, וממילא גם הבעש"ט עצמו יסכים לזה. מן הראיות שיבואו משמע שלא רק שיכול להיות מצב של פירוד בין שמים וארץ, בין אהבה ויראה ובין פסק הלכה, אלא שזה אפילו מחוייב. ר' אייזיק מהומיל אמר על עצמו שאם לא היה מוסר את עצמו לחסידות היה גדול כמו הש"ך]: ראיה ראשונה מהמגיד [המלאך שהופיע לבית יוסף. כתב את חידושיו בספר מגיד מישרים. בכל פעם שהיה חוזר משניות בעל פה היה מדבר מתוך פיו 'אני המשנה המדברת מתוך פיך'], שבא לבית יוסף רק בשעת לימוד המשנה ששגורה בפיו ואז יכול להיות בבחינת אהבה ויראה ובטול, ולימוד ההלכה, שאז אי אפשר להיות בבחינת אהבה ויראה ובטול, לא בא [מגיד שמימי יכול להתגלות אליו רק כשהוא בבחינת 'שמים'. כאשר לא לומד משהו מתוך הכתב, אלא משהו שכבר שגור על פיו וצריך פחות להתרכז בו. יכול להיות בדבקות. להבדיל, במדיטציה אומרים שיכולים להגיע למצב של התפשטות דוקא כשלא מרוכזים עם השכל במשהו אחד, כשחוזרים על איזו מילה שוב ושוב. אז נעשים כלי להשראה. זה כל התורה, כל היהדות שלנו, הקב"ה רוצה שלימוד התורה שלנו לא יהיה בדבקות. החסידות חידשה שתוך כדי הלימוד צריך להפסיק כדי לא לשכוח. ר' מנדל מויטבסק אמר שכל רבע שעה צריך להפסיק, בתניא גם כתוב שצריך, אבל הלימוד עצמו הוא למטה. על נקודה זו היתה המחלוקת הגדולה ביותר על החסידים. כל שאר המחלוקות – צמצום כפשוטו או לא וכו' – הם בגדר של "לא בשמים היא". זה הפריע להם יותר מן הכל. מה שכתוב כאן זה, שגם 'ארץ' (שכינתיה) זה במדרגה של עולם האצילות אבל לא הדבקות של מדרגת 'שמים' (ז"א דאצילות). ההפסקה שבאמצע הלימוד היא במטרה לחדש את יחוד קוב"ה ושכינתיה, אבל תוך כדי הלימוד לא שייך גילוי שמימי]. ראיה שניה מאור החיים הקדוש, שפעם אחת היו צריכים לשאול ממנו משהו בעת דבקותו, לקחו נער בן טובים שלא ראה קרי מימיו, ונגע בו באצבע קטנה וניערו [העיר אותו], ואז היה יכול לפסוק השאלה. הרי שבשעת דבקותו לא היה יכול לכוון [את ההלכה] מפני כי "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" [על הבעש"ט כתוב שביקש שגם בשעת דבקותו יוכל להמשיך לנהל שיחה עם אנשים, ושהוא היה הראשון שיכל לעשות כך, מה שלא זכה לכך אפילו משה רבינו. בשו"ע של אדמו"ר הזקן פוסק שדבקות ומצב של התפשטות הגשמיות עדיפה על מצות לימוד תורה של "והגית בו יומם ולילה", רק שאי אפשר להגיע לזה בלי החלק השני של מצות תלמוד תורה - מצות ידיעת התורה. אז הוא כחסידים הראשונים, עליהם נאמר שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. אין בשו"ע הָוָא אמינא ששניהם הולכים ביחד, כפי הסיפור הזה על האור החיים. גם הבעש"ט, שיכל תוך כדי לנהל שיחה עם אנשים, לא יכל תוך כדי לימוד עיוני]. ראיה שלישית, יש הלכה אחת ברמב"ם שלא הבינה כל העולם, ואחד התפלל ובכה מאוד עד שיגילו לו הפירוש וגילו לו, ורצה לזכות את הרבים ומסר להדפיס. והמגיה היה שיכור גדול, אך למדן [לא ברור כאן אם תירץ אותו תירוץ או שתירץ תרוץ אחר יותר טוב. יותר נחמד לחשוב על האפשרות השניה. בשני הסיפורים הראשונים זה להשוות שני מצבים אצל צדיק – הבית יוסף והאור החיים. כאן זה בין למדן חסיד, שבוכה ורוצה לזכות את הרבים וכו' לבין למדן שיכור בלי שום מידות טובות בכלל, שדוקא שהוא מגלה את התירוץ], והוא גם כן אמר פירוש על הרמב"ם, וכיוון לאמיתת ההלכה באמת [כנראה, יותר מזה הלמדן החסיד], מפני כי "השליך משמים ארץ".

לחיים, לחיים!