חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (קנט, קנג) - שבת קדש פרשת לך לך, ח' חשון ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת לך לך, ח' חשון ע"ח – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות (קנט, קנג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[הגיעה קבוצת תלמידים מישל"צ.]

נגנו "ידיד נפש".

שבת שלום. יש לנו קביעות ללמוד כל שבת מהקונטרס "רמ"ח אותיות", פתגמים חסידיים מקוריים מר' שמואל גרונם אסתרמן, המשפיע בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש. הקובץ המקורי נכתב על ידי בחורים מהישיבה, אבל בגלל שרשמו אותו במחתרת נפלו בו הרבה טעויות דפוס. היו כאלה שניסו לתקן את הטעויות, אבל לא תמיד הועילו. לכן אנחנו לומדים מתוך הקובץ המקורי, ולפעמים נעזרים בגרסאות האחרות כשצריך.

א. אות קנט: הסתכלות ה' על הרע

המצאות ה' במקומות הנמוכים

נלמד היום את אות קנט:

קנט. שאלו מאדמה״ז כיון שהקב״ה המשגיח על כל ויודע מחשבות כולם [ההו"א של השואלים היתה ש"יודע מחשבות כולם" היינו שהקב"ה קשור למחשבות כולם ומתלבש בתוכן, וכאילו הוא חושב אותן ממש.], ורשעים נחשבים מתים טמאים [חז"ל אומרים שרשעים נחשבים למתים, ומתים הרי טמאים, וכשאותם רשעים חושבים מחשבות אסורות, הן בחינה של מות וטומאה ממש.], א״כ הרי הוא מחשב אותם [כאילו שהשי"ת חושב אותן מחשבות טמאות של הרשעים.] ח"ו כביכול.

שאלו את אדמו"ר הזקן: אם אומרים שהקב"ה נמצא בכל מקום ומחיה את כל הנבראים ויודע את המחשבות של כולם – איך יתכן שהוא נמצא בתוך המחשבות הטמאות של הרשעים, שבודאי הן מחשבות אסורות? איך יתכן שהקב"ה חושב גם את המחשבות האלה?! השאלה הזאת מזכירה את הטענה הידועה של מי שהתנגד לחסידות – איך אתם, החסידים, אומרים ש"לית אתר פנוי מיניה" ושהקב"ה נמצא בכל מקום? האם הוא נמצא גם בתוך בית הכסא?! ככה שאלו המתנגדים הראשונים של החסידות. היום פשוט לרוב היהודים ש"לית אתר פנוי מיניה" – זהו מאמר מפורש בזהר, שהקב"ה נמצא בכל מקום ונותן חיות לכל הנבראים – אבל פעם זו היתה שאלה אצל המתנגדים.

ההבדל בין שתי השאלות, ששם השאלה היא איך הקב"ה נמצא במקום פיזי כמו בית הכסא, וכאן השאלה היא – כנראה גם של המתנגדים או השליחים שלהם – איך הקב"ה נמצא במקום נפשי-רוחני כמו מחשבות הרשעים[ב]. [מה היתה ההוה אמינא? פשוט ש"לית אתר פנוי מיניה".] אצלך פשוט, כי אתה אומר מתוך אמונה פשוטה וככה חינכו אותך, אבל היו כאלה שלא היה פשוט להם.

ידיעת ה' – בדרך ממילא

והשיב אמת שיודע הכל אך שרק גלוי וידוע ממילא ואינו מתל' ונתפס ח"ו.

כלומר, הקב"ה יודע את כל העולם באופן של "גלוי וידוע" ולא של "יודע", באופן פעיל. ואף שיש לשונות של ידיעה, כמו "יודע כל הנמצאים" או "יודע תעלומות", אבל הלשון "גלוי וידוע לפני כסא כבודך" מגלה את הכוונה ב"יודע", שהקב"ה יודע את כל העולם בדרך ממילא. 'ממילא' היא מלה מאד חשובה בחסידות, כמו שאומרים על אחד שהניגון מתנגן לו 'עס זינגט זיך' או שאחד שאומר משהו בצורה טבעית 'עס רעדט זיך', כך הקב"ה יודע את העולם בדרך ממילא.

הענין הזה הוא יסוד היסודות, והוא קשור גם לסוגית הידיעה והבחירה. אם הקב"ה יודע הכל, איך יש בחירה? אם הקב"ה יודע שאני אעשה את העברה הזאת, איך אני יכול לא לעשות אותה? על הידיעה והבחירה אומר רבי עקיבא בפרקי אבות[ג] "הכל צפוי והרשות נתונה", הלשון שלו הוא "צפוי" ולא "צופה", כמו שאומר כאן אדמו"ר הזקן שה' יודע הכל בדרך ממילא, גלוי וידוע וצפוי. כאן יש מעין תשובה – ידיעת הקב"ה מה שאעשה היא בדרך ממילא, לכן היא עדיין משאירה לי מקום לשנות ולבחור אחרת.

סוגית הידיעה והבחירה היא פרדוקס. יהודי (המודה בדבר שמעל השכל האנושי לגמרי) הוא מי שחי עם פרדוקס כל הזמן, חי בנשיאת הפכים תמידית. מה נשיאת ההפכים שלנו? שיהודי צריך לבכות ולשמוח בו-זמנית, כמאמר הזהר – שהוא תמצית כל ספר התניא – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". מצד אחד ישנו בכי על גלות השכינה שבתוכי, בכך שהיא משתתפת במעשי העברות שלי, כביכול, ומצד שני שמחה על "חלק אלוה ממעל ממש" שקיים בי ושגורם לי לעשות תשובה ולהתקרב לה' תמיד.

על כל פנים, לגבי הקב"ה יש מחלוקת בין הרמב"ם[ד] לרשב"א[ה] האם "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא"[ו]. "נמנעות" הכוונה לדבר שלא יכול להיות, פרדוקס-נשיאת הפכים. הרמב"ם סובר שיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, כלומר המושג "נמנעות" קיים גם ביחס לבורא – לא יכול להיות אצל הקב"ה דבר שנמנע על פי שכל. ואילו הרשב"א סובר – וכך החסידות פוסקת – שאין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, כלומר שכלל ה"נמנעות" לא חל על הקב"ה ואצלו יכול להיות גם דבר ש'לא יכול להיות', שהרי הוא יתברך "נמנע הנמנעות", הוא נמנע מלהיות אצלו נמנע. לכן יכול להיות מצב שאע"פ שה' יודע מה יהיה, עדיין יש בחירה של האדם אם לעשות כך או כך, כיון שידיעת הקב"ה היא בדרך ממילא, שהדבר ידוע אצלו. זהו דבר יסודי מאד.

הנושא של "ממילא" קשור לסוגיא היסודית בחסידות על החילוק בין "אור" ל"שפע". ביחס לשפע, אור הוא מקיף, בעוד ששפע הוא פנימי, כמו משפיע שמתלבש במושפע. במונחים אלה, הקב"ה יודע את העולם באופן של "אור" ולא באופן של "שפע".

באצילות – אין התפעלות; בבי"ע – יש התפעלות

בכלים דאצילות שנעשים נשמה לבי״ע שייך שנוי.

יש ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. עולם האצילות כולו טוב, אבל גם בו – כמו בכל עולם – יש אורות וכלים. הכלים שבאצילות ממשיכים את אורות האצילות לעולמות בי"ע התחתונים, בהם שייך שנוי. היחס בין אורות לכלים הוא הוא היחס שבין אור לשפע, בין הארה בדרך מקיף, המאירה בדרך ממילא, לבין המשכה בהתלבשות פנימית. לגבי אור האצילות הכל גלוי וידוע לפניו יתברך, "הכל צפוי", ואילו בעולם הבריאה (שהנשמה שלו נעשית מהכלים דאצילות) "הרשות נתונה", שם מקום הבחירה, כאילו ה' אינו יודע איך יבחר האדם. לכן התורה שלנו, המיוסדת על האמונה בבחירה חפשית כמבואר ברמב"ם, מכונה "תורת הבריאה" בכתבי האריז"ל.

שינוי, במושגים נפשיים יותר, הוא 'התפעלות' – אצל הקב"ה אין שינוי, אין התפעלות ממה שהוא יודע. כיון שהקב"ה יודע את כל הנבראים בדרך ממילא הוא גם לא מתפעל ממה שהוא רואה. הוא יכול לראות את כל האתרים באינטרנט, שהם היכלות הטומאה, והראיה כלל לא תשפיע עליו, כיון שהוא רואה הכל בדרך ממילא, בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות ששייכת בה התפעלות. ה' לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי". אי-שינוי קשור למושג מאד יסודי בחב"ד – "אָן התפעלות", לא להתפעל מהרע.

שמירת העינים ותקונן

כל הנושא כאן קשור לנושא של שמירת העינים. יש קונטרס של הרבי הרש"ב, הרבי לפני שלשה דורות, שכל בחור חב"די לומד אותו – "קונטרס העבודה". בפרק שני שם הוא מדבר על שמירת העינים.

שוב, איך הקב"ה יודע את מחשבות הרשעים בלי שהן יטמאו אותו? כיון שהוא יודע אותן בדרך מעבר הוא לא מתפעל מהן. [על דרך "וירא און ולא התבונן"[ז]?] כן, פסוק מפורש. אבל אנחנו לא ככה, אנחנו שייכים לעולמות בי"ע ואנחנו כן מתפעלים ממה שאנחנו רואים. יבוא עכשיו בחור וירצה להכנס לכל האתרים באינטרנט – אם אין לו רימון וכיו"ב – ויגיד לעצמו אני אראה בלי שישפיע עלי, אני לא אתפעל, אבל האמת שהוא כן מתפעל, זה מה שקורה בסוף. [יש תיקון על פגם העיניים? תיקון הכללי?] אם אתה ברסלבר, יש את התיקון הכללי של רבי נחמן, אבל בחב"ד התיקון הכללי הוא ללמוד ולהתבונן בחסידות לעומק[ח].

התפעלות המלאכים ממראה העינים

ועיקר [השינוי הוא] בבי״ע הוא כמ״ש עיני הוי' משוטטות בכל העולם [צ"ל: הארץ. יש שני פסוקים "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ"[ט] ו"הוי' עיניו משֹׁטטות בכל הארץ"[י], בחינת דכורא ונוקבא.] שקאי על המלאכים שמשגיחים ע"כ הנבראים ומתפעלים ממש ממעשה התחתונים ונעשה בהם שנוי כאדם הרואה דבר טמא שנפגם בכוח הראיה. כן המלאכים ממה שיודעים מחשבות בני אדם ובהם מחשבות טמאות נעשה בהם פגם. וכשצריכים לעלות למעלה צריכים כמה טבילות בנהר דינור [המלאכים שנמצאים בעולמות בי"ע יורדים לעולם הזה כדי לראות את מעשי בני האדם ולדווח למעלה לקב"ה. אבל כשהם למטה הם מתפעלים ממה שהם רואים ונטמאים, ואחר כך, כשהם עולים למעלה, הם צריכים לטבול בנהר דינור – מושג מספר דניאל[יא] שמוסבר בקבלה. אם כן, אפילו מלאכים מתפעלים ממה שרואים, ולפעמים אפילו נופלים לגמרי – כמו הנפילים[יב] – כל שכן אנחנו.].

נשמות דאצילות ונשמות דבי"ע

אבל במחה״ק דא״ק [במחשבה הקדומה דאדם קדמון, שהוא ראשית ההתגלות אחרי הצמצום הראשון.] צופה ומביט לסוכה״ד [לסוף כל הדורות, "כולם נסקרים בסקירה אחת", שיודע הכל בדרך ממילא.] אין נוגע כלל ששם רק גלוי וידוע ממילא מ[דבר ]טמא

וקצת דוגמא: נשמות דאצילות [הוא מביא דוגמא למחשבה הקדומה דא"ק מעולם האצילות, שהוא דרגה מתחת. המחשבה הקדומה דא"ק היא דוגמא לדרגות שלפני הצמצום, בפרט למה שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, עולם המלבוש, בחינת קדמון שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח.] שיכולים להיות בעולמות ומ"מ אין נוגע להם כלל [נשמות דאצילות הן נשמות של צדיקים שיכולים להיות מצד אחד בעולם, ומצד שני להיות דבוקים בקב"ה לגמרי. (הרביים הם נשמות דאצילות?) כן, כתוב[יג] שכדי להיות רבי צריך שלשה דברים: א. נשמה דאצילות; ב. נשמה חדשה; ג. נשמה כללית. מכח הנשמה החדשה הוא ממשיך "תורה חדשה"; מכח הנשמה הכללית הוא מאחד את כל ישראל; מכח הנשמה דאצילות הוא לא מתפעל מהעולם ולא נעשה בו שינוי.].

שנשמות דבי״ע שצריכים להתערב להם נוגע [הדוגמה לנשמה דאצילות היא יוסף הצדיק. הרי אברהם היה חסד דאצילות, יצחק גבורה דאצילות, יעקב תפארת דאצילות ויוסף יסוד דאצילות – לא כמו שאר אחיו שהיו נשמות דבריאה. הוא היה יכול להיות דבוק בקב"ה ובאותו רגע לנהל מדינה, לשבת במשרד ולהעסיק אנשים. קשור לענין של תיקון המדינה, שצריך להיות דבוק בקב"ה בלי שהדבקות תמנע ממני לעסוק בעניני העולם ולנהל את המדינה.]. שהשבטים שהיו נשמות דבריאה וע"כ היו רועי צאן שאז היו מופשטין מן העולם ודבוקים בבורא יתברך. וכאן היו מעורבים בעולם הי' נוגע להם ולא היו דבוקים בבורא ית'. ע"כ בחרו ברעית צאן. ויוסף הי' נשמה דאצילות בחי' יסוד דאצילות. וגם היותו במצרים אינו נוגע לו כלל למנעו מדביקותו וע"כ לא הכירוהו השבטים שלא הבינו איך אפ״ל במצרים ולהיות דבוק בבורא ית' [(אולי לכן כתוב שהניחוהו בלא חתימת זקן וכעת מצאו אותו עם חתימת זקן, לא הבינו איך הוא שמר על הזקן במצרים.) ענין חתימת זקן הוא התעוררות יג מדות הרחמים ששרשן בכתר עליון, היינו "רחמים רבים" על המציאות מבלי להתפס במציאות.] והבעש״ט זכה לזה בסוף ימיו [מופיע בכתר שם טוב שהבעש"ט התפלל כל ימיו להגיע לדרגה זו, שגם כאשר הוא נמצא בעליית נשמה למעלה, בהתייחדות עם הקב"ה, הוא יוכל להשיב דבר לשואלו, לדבר עם מישהו שיחה רגילה על מזג האויר או כל נושא אחר כמו כדורגל, כל מה שיענין את מי שמדבר אתו. אגב, יש שלשה ספרים יסודיים שצריכים להיות בכל בית – כתר שם טוב של הבעש"ט, מגיד דבריו ליעקב של המגיד ממעזריטש, וספר התניא של אדמו"ר הזקן, ספרי שלשת הדורות הראשונים של החסידות שכנגד אברהם, יצחק ויעקב.] שגם שנשמתו למעלה בהיכלות דאצילות מכ״מ הי' משיב לשואלים דבר ומזה נוכל להבין קצת דוגמא בא״ק שמחשבות התחתונים אין נוגע כלל ורק שם בדרך מעביר בלבד. מרש״ג...

שלש גישות לרע: ר' זושא, ר' לוי יצחק, אדמו"ר הזקן

[למה אדמו"ר הזקן לא ענה שהקב"ה לא מתפעל מכל הדברים הטמאים כי הוא רואה בשרש שהכל טוב שם?]

דבר ראשון, ההסבר הזה נכון למעלה ממחשבה הקדומה דא"ק, לפני הצמצום, אבל כאן מדבר אחרי הצמצום.

דבר שני, יש שלשה צדיקים – תלמידי המגיד – שהיה להם יחס שונה לגבי ראיית מעשה רע שעושה יהודי[יד]: הרבי ר' זושא מאניפולי, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן, בכלל לא ראה רע, אלא ראה איך בשרש הכל טוב; רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה רואה את הרע אבל מיד אחר כך מלמד זכות. יש סיפור ידוע, שפעם ראה יהודי שמעשן סיגריה בשבת, הוא שאל אותו אם הוא יודע ששבת היום, והוא ענה שכן; שאל אותו אם הוא יודע שאסור לעשן בשבת, ענה לו שכן; רבי לוי יצחק פנה לקב"ה ואמר "ריבונו של עולם, תראה איך הבנים שלך צדיקים, אפילו כשעוברים עברות הם לא משקרים" (ובכך הוא שומר שבת, שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת); התלמיד השלישי, אדמו"ר הזקן, כן היה רואה את המעשים הרעים שעשו, אבל לא היה מתפעל מהם. תשובת אדמו"ר הזקן כאן היא הקב"ה בתור חב"דניק... הקב"ה בעינים של הרבי ר' זושא הוא כבר משהו אחר.

"שלוחו של אדם כמותו – ממש"

כפי שאמרנו, הרביים הם נשמות דאצילות. יש מאמר חז"ל[טו] "שלוחו של אדם כמותו", ובשלחן ערוך של אדמו"ר הזקן, בקונטרס אחרון[טז] (גאונות עצומה, כידוע), הוא מוסיף למאמר חז"ל מלה שאהובה על חב"ד, מאדמו"ר הזקן ועד היום – "ממש", "שלוחו של אדם כמותו ממש". ואם כן, כשחסיד הולך בשליחות הרבי הוא יכול להכנס גם לפאב בתל אביב והמראות שם לא ישפיעו עליו, הוא לא יתפעל ממה שרואה. אף שהוא עצמו מנשמות דבי"ע, אבל היות והוא פועל מכח הרבי, והוא ממש כמו הרבי, הוא לא יתפעל והכל יהיה אצלו בדרך מעבר. זו השראה שחסיד מקבל מהרבי.

אצל רבי נחמן יש מעשה בבעל תפלה שנכנס לכל מקום, מדבר עם כל אחד, מתחיל לדבר דווקא בענינו של הזולת, מה שהכי מענין אותו, ואט-אט מסובב את השיחה עד שמגיע לתכל'ס, לשם מה אתה נמצא כאן בעולם, בשביל מה נבראת?! כתוב שהוא עצמו לא היה נפגע מאף אחד, באף מצב באשר הוא שם, אבל לא כן תלמידיו, הם לא היו מסוגלים לרדת למצבו של כל אחד מבלי להפגע. כנראה שהם לא היו שלוחי חב"ד, שלוחי הרבי...

[ראיית ה' את הכל בדרך מעבר נוגעת רק לדברים רעים – אבל בדברים טובים הוא כן מתלבש – או שגם בדברים טובים הכל בדרך מעבר?] בא"ק כו' הכל גלוי וידוע לפניו (בדרך ממילא כנ"ל), אך בדברים טובים, בהמשך סדר ההשתלשלות, הקב"ה כן מתלבש במדה מסוימת. היינו מה שה' מקבל נחת רוח ממעשה התחתונים, "'ריח ניחוח', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", ומה ש"ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים" (שהוא ענין חיבור סובב וממלא, כמבואר בחסידות).

[הבחורים מישל"צ הלכו.]

נגנו "ידיד נפש" (של הרב) ו"יעלה".

שליחות בדרך התלבשות ושליחות בדרך השראה

יש שני אופנים בשליחות, "שלוחו של אדם כמותו": שליחות באופן של התלבשות ושליחות באופן של השראה. התלבשות היא קבלת האריז"ל והשראה היא קבלת הבעש"ט[יז]. כשחסיד מקבל השראה מהרבי הוא יכול ללכת בשליחותו לכל מקום והדברים לא ישפיעו עליו. גם אם כן ישפיעו עליו – אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל – הוא כמו המלאכים, "כי הוי' עיניו משֹׁטטות בכל הארץ", שעושים את שליחותם ונופלים כאן ואז טובלים בנהר דינור ועולים למעלה ומדווחים. כך אותו חסיד שלפעמים נופל, הרי הסדר שאחר כך יחזור. חסידים של הרבי נוהגים לטבול בנהר דינור – או במקוה... – לפני שהם באים אליו.

דרגות בהתפעלות מהרע

[איך אפשר לדעת ממה אתפעל וממה לא?] יש שולחן ערוך, ההלכה מציבה את הגבולות. [יש כאלה שיתפעלו אפילו מאשה צנועה.] לכן כתוב שאסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה. [ויש כאלה שלא יתפעלו גם אם יראו מראה ממש לא צנוע.] אכן, כתוב בתניא שיש כאלה שהם מקוררים בטבעם. יש טענה של חילונים שאתם החרדים מזדעזעים משלטי חוצות לא צנועים, ואני הולך בחוף הים ולא קורה לי כלום. התשובה היא שכשאדם שקוע בטומאה, הוא כבר לא מתפעל ממנה. [כך אומר הרבי הרש"ב בקונטרס העבודה שם.] כן. כמובן שכשאדם נשוי הבעיה מצטמצמת מאד. יש תכונה בנפש שנקראת סקרנות, שאחד מאד סקרן מה יש באתר, ובלחיצת כפתור הוא יכול להגיע לכל הדברים הכי לא טובים בעולם. ה"לעֻמת זה" בקדושה הוא מה שראינו קודם על מחשבה הקדומה דא"ק, בה "כולם נסקרים בסקירה אחת" (לשון סקרנות) – לראות את הכל בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות.

[איך אני יכול להשפיע על מישהו במבצעים בתל אביב?] אתה צריך לדבר מהיחידה שלך ליחידה שלו וכך אתה מגלה אותה, כמו שכתוב בקונטרס ההתפעלות שכאשר מספרים ליהודי על ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין מתגלה אצלו היחידה שבנפש.

ב. אות קנג: חיצוניות ופנימיות בעולם העליון

נלמד עוד אות שקשורה לאות הזאת:

נשמות שאינן מכירות את הקב"ה

קנג. אדמוה״ז אמר שיש נשמות שהיו תק שנה [500 שנה[יח].] בגן עדן ומכל מקום אינם יודעים מאומה וואס אלוקות איז [וההסבר הוא:] כמ״ש בתניא[יט] שהנשמות [ש]אינם עוסקים בתורה לשמה אלא שהרגילו אביו ללמוד לירא את ה' כו' ["מצות אנשים מלֻמדה"[כ].] הרי תורתם נשארת בעולם הפירוד בחיצוניות העולם ע״י שעולים רק בהיכלות בי״ע מקום המלאכים בחיצוניות ההיכלות [כתוב[כא] שלעתיד לבא "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". "זיו" הוא הארה בלבד, לא עצם אור הקב"ה – וזו ההנאה בגן עדן. אבל גם בזיו יש את הפנימיות שבו ואת החיצוניות שבו. מי שלמד תורה לשמה זוכה לפנימיות, ומי שלא – זוכה רק לחיצוניות, כמו המלאכים.].

"ידיעת המציאות" ו"ראית המהות"

ונק״מ [ונפקא מינה] מג״ע להיכלות המלאכים [החילוק בין גן עדן להיכלות המלאכים הוא:] – בג״ע משיגים מהות הזיו אף שהוא זיו מכ"מ בג״ע משיגים המהות. אך המלאכים משיגים רק המציאות ולא המהות וכן הנשמות העולים שם ג"כ אין משיגים רק המציאות ולכן אמר זיי ווייסן ניט וואס אלהות איז שאינם משיגים רק המציאות מהנ״ל...

יש שני מושגים יסודיים בחסידות: "ידיעת המציאות" ו"ראית המהות". לפעמים אומרים גם על מהות לשון ידיעה – "ידיעת המהות". עם כל לימוד הקבלה והחסידות בעולם הזה – לימוד על העולמות והמלאכים והרקיעים וכו' – אנחנו יכולים במצב הכי טוב להגיע ל"ידיעת המציאות", אך לא ל"ראית המהות". מה שאין כן בענין המצוות – כמו מצות אתרוג, כמו שכותב אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון[כב] – גם כשאני לומד את ההלכות אני כבר משיג את המהות, כיון שאלה דברים שאני מכיר בעולם.

[אדמו"ר הזקן כותב שם: "אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות", מצד אחד כתוב לגבי סודות המצות "דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו'" ומצד שני כתוב "אף שאינו משיג המהות", מה הכוונה?] ניתן דוגמה: כשאני לומד שעל ידי אתרוג נעשה יחוד זו"ן למעלה, אני יודע רק את מציאות היחוד ולא את מהותו, אבל כשאני מהרהר בענין האתרוג עצמו אני כן יודע מה הוא, ולכן לא גרע מלימוד ההלכות.

כל הענין של החסידות הוא להמשיל את האלקות כדי שנוכל להבין אותה כמו ראיה, "מבשרי אחזה אלוה". הרי בקבלה המשלים למושגים העליונים הם יותר רחוקים, כלומר שהמשל לחסד העליון הוא יד ימין, ובין חסד עליון ליד ימין יש שבירה, הפער ביניהם גדול מדי. בחסידות יש על כל ענין שני משלים, כמו שכותב רבי הלל, משל אחד מהנפש ומשל אחד מהטבע. בין חסד עליון למדת האהבה בלב אמנם המרחק עצום, עד שכתוב[כג] שאברהם אמר "ואנכי עפר ואפר"[כד] היינו שמדת האהבה שלו ביחס לחסד העליון היא כמו אפר שנשאר משריפת עץ ביחס לעץ שהיה קודם, אבל על כל פנים אין שבירה באמצע. כך מקרבים וממחישים את המושגים העליונים כדי שנוכל קצת להבין. כתוב[כה] שהתורה לא נתנה "אלא לאוכלי המן", מן ראשי תבות משל נמשל.

מעלת בעל תשובה – ראית המהות

על כל פנים, מי שעוסק במצות בגדר "מצות אנשים מלֻמדה" זוכה רק לידיעת מציאות הזיו ולא לראית המהות.

מה הכוונה "שהרגילו אביו ללמוד לירא את ה'" להוציא מי? [בעלי תשובה.] נכון, בעלי תשובה לא למדו מאבא שלהם אלא הם עצמם הכירו את ה' והגיעו למה שהגיעו, לכן הם כן זוכים לראית המהות. [יכול להיות מישהו שנולד לאבא דתי וגם להיות בעל תשובה?] אם הוא תפס עצמאות (לאו דווקא 'עצמי' של החסידות אלא 'פנימי', העיקר לא להשאר רק עם מה שהרגילו אותו דהיינו 'חיצון'). החינוך של האבא צריך להיות עד שלב מסוים, בו הילד כבר נהיה עצמאי. ידוע שהאבא רוצה שהבן שלו יהיה עצמאי – כל השמחה שלו היא כשהוא רואה שהוא הביא את הבן שלו למקום מסויים והוא ממשיך הלאה מעצמו.

התפללו קבלת שבת וערבית.


בע"ה

יום שבת קדש פרשת לך לך, ח' חשון ע"ח – כפר חב"ד

"לך לך" של חתן וכלה

שבת חתן לעתי שי' תור

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[כו]

[אחרי תפלת מוסף:]

לימוד לפני החתונה

לחתן עתי שי' תור: בסידור "בית יעקב" של היעב"ץ (ר' יעקב עמדין), אחרי סדר סעודת ליל שבת יש שער שנקרא "חדר המטות – מטות זהב". כדאי שתלמד אותו לפני החתונה. נוהגים גם ללמוד בספר ראשית חכמה פרקים טז-יז בשער הקדושה. הפרקים הללו עוסקים בקדושת הזווג ותקון הברית והרבי הורה לחתנים ללמוד אותם לפני החתונה. כדאי שכל הבחורים ילמדו את פרק יז.

בספר "מגן אבות", לרבי מקאפוסט, יש מאמר שאנחנו אומרים לכל החתנים ללמוד. [הרב הראה את הספר.] זה מהדפוס הראשון של הספר. הספר הגיע אלי מסבי, ר' חיים יוסף ז"ל, שהיה חסיד קפוסט. הבן שלנו קרוי על שמו.

עתי: כן, למדנו יחד את המאמר, כל החתנים בישיבה.

ענינו של הרש"ב – הכנות

החתונה בכ' מרחשון. אתם צריכים לדעת שהרבי הרש"ב, שיום ההולדת שלו חל בכ' מרחשון, מלווה אתכם לחופה ומהחתונה לכל החיים.

עתי: החתונה תהיה כבר בכ"א.

הרב: אבל נחשב כ'. צריך להגיד לרב שמסדר את הקדושין שיעשה את הכתובה כמנהג חב"ד, להחתים את העדים לפני השקיעה, ואז נחשב שכל העסק סגור כבר מבעוד יום. כך גם מצדיק את כתיבת התאריך הנקוב בהזמנה.

ענינו של הרבי הרש"ב הוא הכנות. הבעש"ט אמר שהעיקר הוא ההכנה למצוה.

יש ניגון של הרבי הרש"ב שנקרא "ניגון הכנה", תבקש שינגנו אותו בקבלת פנים. עם כל ההכנות המרובות אפשר להיכנס לאוירה יותר מדי רצינית, צריך להיות בשמחה. שמחה פורצת גבולות, זה העיקר.

מנהג החתנים לטבול במעין השילוח ביום החתונה, ולגבי הכלה המנהג בחב"ד שהכלה אומרת הרבה תהלים.

ניגנו ניגון הכנה וניגון רוסטוב.  

כח ההליכה מהחתונה

יום החתונה הוא היום ה"לך" של השנה – ל של תשרי ו-כ של חשון. היום ה‑50. "לך לך" הוא גילוי שער ה-ן, ה' נותן לאברהם "נון שערי בינה". כמה שערים יש אצל יצחק? אצל יצחק יש כבר "מאה שערים"[כז], ומוסבר ש"מאה שערים" היינו שער הנון כפול, "כפלים לתושיה"[כח].

כפי שאמרנו, תשע"ח היא "תהא שנת עולם חדש", מהחתונה אתה נהיה חדש. מה מתחדש? אתה מתחתן ביום ה"לך" של השנה, זאת אומרת שאתה מתחיל להיות "מהלך". עד היום כל הפעולות, כל מה שעשית, היו זחילה. אבל מיום החתונה אתה מתחיל ללכת. יש מאמר חז"ל[כט] "האי עלמא דאזלינן מיניה, כבי הילולא דמי", ודורשים שהיכולת להיות בבחינת מהלכים, "אזלינן", היא מכח המציאות שלנו ב"האי עלמא". כלומר, "מיניה" מתפרש כ"מכחו" ולא רק שהולכים מכאן לעולם הבא. העולם הזה גורם לנו ללכת. "בי הילולא" היינו חתונה, ההליכה העיקרית מתחילה מהחתונה ("האי עלמא [דאזלינן מיניה כו']" רומז ל"עולמתא שפירתא", ודוק).

ברית מילה וחתן וכלה

ביום ששי היתה כאן ברית. אמרנו שבמסכת עבודה זרה דף כז, א יש שאלה האם אשה כשרה למול. [צפֹרה מלה.] כן, הגמרא מביאה זאת בסוגיא – יש מי שלומד מכך שהיא כשרה ויש מי שאומר שלא היא מלה אלא או אחר או משה ביצע את הפעולה. זו גם שאלה שיכולה להישאל היום, שיש הרבה נשים בתחום הרפואה. בסוגיא, דעת רב היא שרק זכר כשר למול כיוון שרק לו נאמר הצווי. הוא לומד מלשון הפסוק שנאמר לאברהם אבינו "ואתה את בריתי תשמֹר"[ל], דווקא זכר שמצווה לא להיות ערל, אבל אשה, כיון שאינה מצווה על הסרת ערלה, לא שייכת למול. רבי יוחנן חולק וסובר שאשה כשרה למול משום שכתוב[לא] "המול ימול" – מי שמהול כשר להסיר את הערלה, והרי אשה "כמאן דמהילא דמיא", ואף שאין לה צווי, כיוון שהיא מוסרת ערלה כשרה למול.

התוספות פוסקים כשיטת רב שאשה אינה כשרה למול. אך הרי"ף והרמב"ם פוסקים כשיטת רבי יוחנן, וכך גם פוסק רבי יוסף קארו בשלחן ערוך.

אם נספור את האותיות בשני הפסוקים שמהם כל אחד לומד את שיטתו נראה דבר מענין. נכבד את החתן לספור – כמה אותיות יש בפסוק "ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם"? [50.] זה ה"לךְ".

מי רוצה להיות החתן הבא? שיספור כמה אותיות יש בפסוק "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם". [גם 50.] כלומר, הוא משלים את המלה הבאה, "לךָ" – "לךְ לךָ".

אם רק החתן הולך, מכניע את עצמו, לקראת הכלה, "לךְ", מסיר את ערלתו, אזי רק זכר כשר למול. אבל אם האשה היא "לךָ", מסירה את ערלתה (מכירה בכך שהיא מוסרת ערלה בעצם) והולכת לקראת החתן, מתגלה שגם אשה כשרה למול... שבת שלום.

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה מזרחי. לא מוגה.

[ב] ראה לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" ביאור ה עמ' קפה-קפז.

[ג] פ"ג מט"ו.

[ד] מו"נ ח"ג פט"ז ושם ח"ב פי"ג.

[ה] שו"ת הרשב"א ח"א ט.

[ו] ראה מבוא לקבלת האר"י עמ' קמא; מעין גנים ח"ב עמ' קפב, ובכ"ד.

[ז] איוב יא, יא.

[ח] ראה ספר מחול הכרמים פ"ט.

[ט] זכריה ד, י.

[י] דהי"ב טז, ט.

[יא] ז, י: "נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי".

[יב] ראה יומא סז, ב וברש"י.

[יג] ראה לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" פ"ב ובביאורים.

[יד] ראה כלל גדול בתורה ביאור ט.

[טו] ברכות לד, ב ובכ"ד.

[טז] או"ח רסג אות ח.

[יז] ראה בעתה אחישנה פ"א.

[יח] נ"א: "רש"ג סיפר שאדמו"ר האמצעי אמר, שיש נשמות שהיו שבע מאות שנה בגן עדן" וכו'.

[יט] פרק לט.

[כ] ישעיה כט, יג.

[כא] ברכות יז, א.

[כב] ד"ה "להבין מ"ש בפע"ח" (עמ' קנה ואילך).

[כג] תניא, אגה"ק טו.

[כד] בראשית יח, כז.

[כה] תנחומא בשלח כ: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן".

[כו] נרשם (מהזכרון) על ידי עתי תור. לא מוגה.

[כז] בראשית כו, יב.

[כח] איוב יא, ו.

[כט] עירובין נד, א.

[ל] בראשית יז, ט.

[לא] שם שם, יג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com