בע"ה

ש"ק כי תשא, י"ח אד"ר ע"ט – בית הרב, כפ"ח

עבודת ה' ב'אבר חי'

כתר שם טוב טז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הגוף והנפש בהולדה

הפסוק "אומר מבשרי אחזה אלוה"[ב] – דרך התבוננות באדם אפשר לראות את כל עניני האלקות. בקבלה הפסוק התפרש בעיקר על גוף האדם – מפעולת החסד של יד ימיני אני יכול להבין קצת מהו החסד של ה' – ואילו החסידות פִרשה "בשרי" על מדות לב-בשר מתוקנות ושמה דגש בעיקר על ההתבוננות בממד הנפשי-הפנימי. בתורה שלפנינו משלב הבעש"ט בין התבוננות בתופעה גשמית בגוף לבין רגשות הלב המתלווים אליה:

מבעש"ט ז"ל, כי מבשרי אחזה אלוה, כמו בזווג הגשמי אינו מוליד כי אם המשמש באבר חי וחשק ושמחה,

כדי להוליד נדרשת חיות גופנית ונפשית – "אבר חי" הוא תופעה גשמית ואילו חשק ושמחה הם רגשות הלב.

הולדה בתורה ותפלה

הבעש"ט לומד ומתבונן כאן בקיום המצוה הראשונה – "פרו ורבו"[ג]. אנחנו חוזרים הרבה פעמים[ד] על שלשת הפירושים-הממדים של "פרו ורבו": הפשט – הולדת ילדים, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[ה]; פירוש אדמו"ר הזקן[ו] – "א איד דארף מאכען נאך א איד" ('יהודי צריך לעשות עוד יהודי') בקירוב יהודים ועשיית נפשות; פירוש הרבי מקאמרנא[ז] – "פרו ורבו" בחידושי תורה. בתורה זו, לומד הבעל שם טוב מפירוש הפשט לפירוש השלישי – חידושי תורה ותפלה והולדת תולדות ברוחניות:

כך בזווג הרוחני, הוא הדיבור בתורה ובתפלה, כשהוא באבר חי, בשמחה ותענוג, אז הוא מוליד כו'.

בקבלה מדובר על שתי בחינות זווג – זווג נשיקין וזווג גופני. כאן לומד הבעש"ט מהזווג הגופני לזווג נשיקין, הכולל את הדבור בכלל – הזווג שמתחולל בלימוד תורה, בחינת "ישקני מנשיקות פיהו"[ח] כמבואר בתניא[ט]. בדומה לחידושי תורה, יש גם חידושי תפלה. 'חידוש' אינו דווקא ענין שכלי – חידוש שאפשר לכתוב ב'קובץ הערות התמימים' וכיו"ב – אלא הרגשת חיות חדשה בעבודת השי"ת וגם הולדת שפע וברכה מן השמים על ידי התורה (כהורדת גשמים על ידי תורת רשב"י[י]) והתפלה (הפועלת רצון חדש אצל ה', "יהי רצון מלפניך"). ר' נחמן אומר[יא] שצריך לעשות מהתורות תפלות ובחב"ד כתוב גם הכיוון ההפוך, לעשות מהתפלות תורות.

קושי בדרכי נעם

במושג 'חיים' קשורות שלש תכונות: התכונה הבסיסית היא תנועה – "כל חי מתנועע"[יב]. אדם חי הוא 'מהלך' (בניגוד למלאכים שנקראו "עֹמדים"[יג]) – לעולם אינו עומד וקבוע במקום ובמצב אחד, אלא מתנועע תמיד. הוא לא טיפוס סטטי אלא דינמי – הוא זז, חי, קם בבוקר והולך לעבודה, כמ"ש "תזרח השמש... יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"[יד] – אך מאידך תכונת "כל חי מתנועע" שייכת גם לבעלי חיים.

תכונת החיים השניה, הקיימת דווקא ביחסי אנוש, היא "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע) – זו תנועה עם זיקה לזולת, תנועה של קשר. לדוגמה, בחינוך צריך מצד אחד להחזיק ומצד שני לא ללחוץ. גם בשליחות, מצד אחד צריך לדבר, לגעת בבן אדם, ומצד שני לא להכביד עליו.

התכונה השלישית של דבר חי היא קושי, הנותן לו תוקף לחדור. כאן מדובר על תכונה זו – הקישוי של "אבר חי", הנדרש לזווג והולדה (קשר מתחיל מקשוי ונגמר באור). הדוגמא הכי טובה לקושי שמוליד חיים היא הרבי, שהלך חזק, בתוקף, על מה שאמר, אך בלי לשבור את הכלים, ואדרבה, רק להוסיף חיות ותענוג.

האיזון הזה בשליחות תלוי בענוה. אם אתה משוויץ, היהודי שמולך מרגיש את הגאווה שלך ונרתע. צריך להיות בתקיפות מחד, ומאידך להזהר לא להשוויץ. זו נקודת ה"דרכי נעם" בתכונה השלישית, העיקרית בשליחות – צריך לפעול בתקיפות, לדבר ובאופן שחודר לאנשים כדי להוליד, ובמקביל להיות בענוה. [איך אפשר להיות בתקיפות? יש שאלות שאיני יודע לענות עליהן.] זו נקודת הענוה – גם אני לא מושלם, גם לי יש במה להשתפר. זהו הווארט שאמרנו על 'מתקדמים ביחד'[טו] – הדבר הכי חשוב בשליחות, במיוחד בתל אביב, הוא ההרגשה שאנו מתקדמים ביחד. גם אני איני מושלם וזקוק לתיקון, גם לי יש מה להשתפר.

[הפירוש האמצעי לחי הוא בעצם ממוצע של שני הענינים.] כן.

[הרבה אומרים שכל העולם השתנה בגלל דבר קטן שעשיתי, כמו הדפסת פלייאר וכו'.] אם מדובר משהו שהרבי אמר לעשות – נכון. אם אני עושה מעצמי – לא... אלא אם כן אני פועל מתוך בטול לרצון השי"ת ובטול לרבי.

אבר חי-חשק-שמחה-תענוג

הבעל שם טוב מצרף כאן ל"אבר חי" שלשה דברים הקשורים למושג "אבר חי": בזווג הגשמי הוא אומר "המשמש באבר חי, וחשק ושמחה". ובזווג הרוחני "באבר חי, בשמחה ותענוג" (השמטת החשק והוספת תענוג). איך נסדר את ארבעת המושגים בפרצוף?

"אבר חי" כנגד היסוד, כמובן, והשמחה בבינה, "אם הבנים שמחה"[טז]. איפה יהיה התענוג? הבעל שם טוב עולה כאן מלמטה למעלה. שרש התענוג הוא בכתר, ברישא דאין, אבל הוא מתגלה גם בחכמה – "החכמה מאין [מרישא דאין] תמצא"[יז]. התענוג כאן הוא בחכמה – תענוג של הברקה חדשה (שאינו שמחת ההבנה שבבינה). איפה רואים בתורה את הזוג תענוג-שמחה? [שבת ויום טוב.] נכון, בשבת המצוה הוא תענוג, לענג את השבת, וביום טוב המצוה היא שמחה. למה שבת הוא תענוג ויום טוב שמחה? כי שבת היא מוחין דאבא (חכמה), ויום טוב מוחין דאמא (בינה)!

חשק אינו שמחה וגם לא תענוג. איפה נשים אותו? [רצון?] בסדר מלמטה למעלה שיש כאן, הוא אמור להיות למטה מהבינה (שמחה). [דעת?] החשק קושר את המלכות ליסוד, כדי לשמור שלא תרד לקליפות ("רגליה יֹרדות מות"[יח]). [אולי חסד?] חשק קשור לחסד אך הוא לא רק אהבה, שהיא פנימיות החסד. החשק בא ממדת התפארת (מדת יעקב שחשק ברחל) – פנימיות התפארת היא רחמים, שהוא גם תרגום האהבה בכל מקום (רחימו), ופעם אחת גם בלשה"ק שרש רחם הוא אהבה, בפרק חי בתהלים (שייך ל"אבר חי") – "ארחמך הוי' חזקי"[יט], אני אוהב אותך ה'[כ]. כתוב בקבלה שבתפארת יש גם נקודת יסוד (כמו שהלשון היא יסוד בפה, "מילת לשון" כנגד "מילת מעור"[כא]; יש שלש נקודות עיקריות של יסוד – פה, חזה, ברית[כב]. בפה גנוזה הדעת, החזה היינו מקום הלב, תפארת, והברית היינו היסוד עצמו), והחשק נמצא בנקודת היסוד שבתפארת.

[זו מדרגת צפור הנפש?] יש כמה מדרגות (שלשת היסודות הנ"ל מתפרטים ל-טו יסודות, כנגד טו ווין של "אמת ויציב וגו'"[כג], כמבואר באריכות במ"א[כד]), אחת מהן היא צפור הנפש, שמעל לנקודת היסוד שבלב.

אם כן, המושגים שמזכיר הבעל שם טוב מכוונים, מלמעלה למטה, כנגד חכמה-בינה-תפארת-יסוד. בדרך כלל המדרגה האחרונה היא מלכות, אבל כאן המדרגה האחרונה שהיא המדרגה הבסיסית (עצם האבר חי) היא ביסוד, שמשפיעה בפועל למלכות:

פעולה בהתלהבות

איך אפשר לסכם במלה אחת – אחרת – את כל המושגים? איך נתאר למשל את עבודת ה' של רבי לוי יצחק מברדיטשוב? התלהבות. כשרוצים להסביר במלה אחת את התורה הזו – כתוב כאן שצריך לעבוד את ה' בהתלהבות.

[הרב הסביר שדברי הבעש"ט מתאימים לפירוש השלישי של "פרו ורבו", חידושי תורה ותפלה. האם כך נפרש גם ביחס לפירוש השני – 'יהודי צריך לעשות עוד יהודי' – שצריך התלהבות בקירוב יהודים?]

ודאי! כשאתה מדבר עם יהודי צריך את כל ההתלהבות וכו', כאשר יהודי רואה שאתה מתלהב מהענין עם חיות וכו' ומאמין בענין, גם הוא חושב שאולי יש משהו בדבריך. התלהבות אמיתית מדבקת.