בע"ה

שבת תצוה, אור לי"א אד"ר ע"ט – כפר חב"ד

צדיקים מועטים

כתר שם טוב אות יב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"צדיקים מועטין" בעלית הנשמה של הבעש"ט

בפסקה הזו מדבר הבעל שם טוב על פסוק מובהק של בטחון, פסוק שקשור למשיח – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[ב]. זהו הפסוק היחידי בתנ"ך בו מופיע צירוף שני השמות "יה הוי'". לפעמים[ג] מסבירים זאת כהתפתחות – בתוך שם י-ה, שתי האותיות הראשונות של שם הוי', טמונות כל ארבע המדרגות-האותיות של שם הוי' (וכרמוז בכך ש-יה במילוי – יוד הא - עולה הוי'). חז"ל[ד] מפרשים "צור עולמים" גם כ'צייר עולמים' – דבר השייך לעולם היצירה. כאן לכאורה לא מדבר על יצירה, אבל נראה את הקשר:

כי ביה ה' צור עולמים... עולם הזה נברא בה"א שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [ודרשו חז"ל "ב-ה בראם"[ה]. "בהבראם" גם אותיות באברהם[ו] – מדת החסד שהיא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[ז], עם כל שש המדות המקננות בעולם היצירה.], ועולם הבא נברא ביו"ד [בדרך כלל עולם הבא הוא בינה, אך לכל עולם יש את גן העדן שלו. בדרך כלל מדברים על גן עדן התחתון ביצירה וגן עדן העליון בבריאה – אך בכל עולם הגן עדן, עולם הבא, הוא הבינה שבו.] מפני שצדיקים שבו מועטין.

צריך להבין, הרי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[ח]. אם הכוונה היתה "מועטין" באיכות – "כי אתם המעט מכל העמים"[ט], "הממעטין עצמכם"[י] – הענין היה מתיישב, אך בפשטות זו לא הכוונה כאן.

והענין, שמעתי ממורי הבעש"ט, שהראו לו [בעלית נשמה. כדי שיבוא המשיח כולנו צריכים לדעת לעשות עלית נשמה, כדברי המשיח לבעש"ט – עליהם הוא כותב באגרת המפורסמת לגיסו[יא] – "ויוכלו כולם לעשות עליות ויחודים כמוך".], כשהוליכהו תחת עץ הדעת טוב ורע היו עמו אנשים הרבה מישראל, ואח"כ שהעבירו אותו תחת עץ החיים היו מועטין, ואח"כ שהכניסו אותו בג"ע הפנימי נתמעט עוד, עד שנשארו מעט מזעיר [ודפח"ח].

ארבע המדרגות בעלית הבעש"ט

בעלית הנשמה של הבעל שם טוב ישנם ארבעה שלבים, ארבע מדרגות שהוא עובר. אפשר לחשוב שאולי יש כאן שלשה שלבים, אבל המשפט המסיים, "עד שנשארו מעט מזעיר", הוא מדרגה רביעית – ובכל פעם האנשים מתמעטים. בכך הוא בא להמחיש את ה"מפני שצדיקים שבו מועטין". ארבעת השלבים הם כנגד י-ה-ו-ה, וצריך להסביר את כולם בעבודה:

"עץ הדעת טוב ורע" מכוון הרבה פעמים כנגד המלכות[יב]. גם המדרגה הזו היא בגן עדן, היא שייכת לעבודת ה'. מהו עץ הדעת? מודעות עצמית. זו עבודת ה' עם ספוק – העבודה הנמוכה ביותר, עבודת "שלא לשמה" ראשונית השייכת לכולנו (הספוק העצמי היינו נקודת ה'חטא', לשון חסרון, חלק הרע של "עץ הדעת טוב ורע", עליו נאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[יג] באותו טוב עצמו שהוא עושה – כאשר מקבל ממנו ספוק, כפירוש הבעל שם טוב הידוע[יד]. על ה"צדיק בארץ" להיות מודע ל'חטא' המודעות העצמית שלו, ל'רע' שבו, וכך הוא מברר את החטא-רע בגימטריא רפח, וכידוע שצדיק ברבוע עולה רפח במשולש, כמבואר סוד זה במקום אחר[טו]). שוב, זו עבודה השייכת לכולנו, והלואי ונגיע ליותר ממנה.

מהו "עץ החיים" בכל מקום? החסדים המכוסים[טז] – המדרגה שמעל המודעות העצמית. בעבודת ה' זו עבודה לשמה, כפי שמתאר אותה הרמב"ם[יז], לעשות את האמת "מפני שהוא אמת", ללא שום רצון וכוונה לקבלת שכר, כולל ספוק עצמי ("תתן אמת ליעקב"[יח], תפארת, היינו השליש העליון של התפארת, המכוסה ביסוד אמא). איך הרמב"ם קורא לעבודה לשמה? מי הוא אב-הטיפוס של עבודה כזו אצלו? הרמב"ם כותב שעבודה לשמה היא עבודה מאהבה, והדמות שמאפיינת אותה היא אברהם אבינו, איש החסד והאהבה (היינו "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – מדת ה"אמת ליעקב" מתגלה ב"חסד לאברהם", בעבודה מאהבה). הרמב"ם קודם לתקופת החסידות, להתבוננות האלקית הפנימית (שתתבאר לקמן), ולכן כל כמה שזו מדרגה גבוהה, היא שייכת רק למדות הלב, שראשן ועיקרן מדת האהבה, "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

המדרגה השלישית היא "גן עדן הפנימי". בדרך כלל מכירים את המושגים "גן עדן תחתון" ו"גן עדן עליון" (שכנגד היצירה והבריאה, כנ"ל) – "גן עדן הפנימי" הוא המדרגה הפנימית של ההתבוננות, המוחין שלמעלה מן המדות. זו המדרגה שכנגד ה עילאה, הבינה, שבמבנה כאן היא ראשית "הנסתרֹת"[יט].

המדרגה הרביעית, בה נשארו רק "מעט מזעיר" צדיקים, היא המדרגה עליה לימד אותנו אדמו"ר הזקן – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[כ], "אני לא רוצה [ולא צריך] את הגן עדן שלך [שיש בו גם את עץ הדעת טוב ורע וגם את עץ החיים] אני לא רוצה את עוה"ב שלך [גן עדן הפנימי, כפי שהסברנו] אני רוצה רק אותך בלבד"[כא], "אנא נסיב מלכא"[כב] עצמו, ובטל כולי במציאות ה"מלכא". מדרגה זו היא האצילות שבאצילות, שכתוב שהיא מקור נשמת אדמו"ר הזקן וגם מקור נשמת משה רבינו.

"צדיקים מועטין" או "ועמך כֻלם צדיקים"?

נחזור לנקודה עליה שאלנו בתחילה: איך מסתדר הענין של "צדיקים מועטין" עם "ועמך כֻלם צדיקים"[כג] ו"לכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"? אכן, מצאנו שהיו צדיקים שנחלקו בענין. לפשיסחא היו שני ענפים עיקריים – שני תלמידים גדולים שהמשיכו אחרי ההסתלקות של הרבי ר' בונים – ווארקי וקוצק. רבי יצחק מווארקי – שממנו אמשינוב של היום – היה צדיק של אהבת ישראל, שהענין שלו היה לאסוף ולקרב את כולם. לעומתו, הרבי מקוצק אמר שהוא צריך רק חבורה קטנה של "צדיקים מועטין", מנין שיעלה איתו על הגג ויצעק ש"אין עוד מלבדו" (מענין שלמרות שהרבי מקוצק רצה רק את המועטים, אלפים נהרו לקוצק, והחסידות הגדולה ביותר בפולין היתה חסידות גור, שיצאה מקוצק).

זו גם אחת הסבות למחלוקת בין רבי נחמן והשפאלע-זיידע – הסבא משפולי שמע את רבי נחמן מתבטא שהוא לא דואג לכולם, וצריך רק מעטים שיעבדו את ה' במדרגה גבוהה, והדבר מאד קומם אותו.

[אולי אפשר להסביר כמו שהרב לימד בשבת תשובה השנה, שיש נקודה בה כל אחד הוא 'חד בדרא', יש בו משהו שאין אפילו בנשיא הדור, וב'יחידה' שלהם כולם נמצאים במדרגה של "צדיקים מועטין", כל אחד שם לבד.] ההסבר הזה לא מתיישב לי, כמו שתמיד לא אהבתי (קרי: לא הבנתי) את המאמר "כל צדיק נכווה מחופתו של חברו"[כד] – מצטייר לי שלעתיד לבוא, בגן עדן, כולם יושבים יחד סביב השלחן, ולא כל אחד לחוד. לא כמו בבדיחה שספרו קודם (על חב"דניקים שצריכים להיות לידם בשקט בגן עדן, כדי לא לקלקל להם את המחשבה שהם שם לבד...).

התירוץ הפשוט לשאלה הנ"ל הוא ש"צדיקים מועטין" היינו בגן עדן (בו גילוי אור אין סוף הממלא כל עלמין), עולם הנשמות לאחר המאה ועשרים שנה בעולם הזה (וכך בעלית הנשמה של הבעל שם טוב, עלית הנשמה דווקא, עד שהיתה סכנה שנשמתו לא תחזור להתלבש בגופו בעולם הזה, כנודע הסיפורים בזה), ואילו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ גו''" היינו עולם התחיה, שבו גילוי אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין (שמשוה קטן וגדול), וכמבואר בדרושי דא"ח[כה].