בע"ה

שבת קדש פרשת ויחי, י"ד טבת ע"ט – כפר חב"ד

עבודת ה'עצמי'

כתר שם טוב אות ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 לא לחקות את רשב"י

ד. מהבעש"ט. כל אחד צריך להתנהג על פי מדרגתו [תפקיד האדם הוא לעשות את העבודה השייכת לו. כאן המקור למה שרבי זושא אמר, שכאשר זושא יעלה לשמים לא ישאלו אותו 'למה לא היית משה רבינו?' אלא 'למה לא היית זושא?'.], מה שאין כן התופס מדרגה של חברו [איך קוראים לכך בעברית של היום? חיקוי. באמת לכל אחד צריכה להיות דמות אותה הוא מעריך וממנה הוא מקבל, אבל אל לו לחקות אותה, אלא רק לקבל ממנה השראה כיצד לבצע טוב יותר את שליחותו בעולם. לכל אחד יש מישהו מעליו ומישהו מתחתיו, מישהו שהוא מקבל ממנו ומישהו שהוא משפיע עליו, במובן זה, כל האנשים הם בינונים, באמצע, בין לבין. זהו עוד פירוש מהו "בינוני". גם בתוך האדם עצמו יש אין סוף מדרגות אליהן הוא מתעלה, אבל הן המדרגות שלו.], זה וזה לא נתקיימה בידו [הוא גם לא מצליח לחקות את השני וגם לא להתנהג על פי מדרגתו-שלו].

וזה שכתוב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם [בגמרא[ב] כתוב שרשב"י היה במדרגת "תורתו אומנותו", שלא צריך שום השתדלות לפרנסה וישוב העולם, אך רבים שניסו לאחוז במדרגה זו ולא עלתה בידם.], רצונו לומר שלא היו בבחינה זו רק שעשו כרשב"י שראו אותו בבחינה זו, ולכך לא עלתה בידם.

יחסו של חסיד 'עצמי' לרבי

עניינו של 'עצמי' שהוא הולך בדרך ששייכת דוקא לו, למדרגה בה הוא אוחז, בלי לחקות אף אחד. דרכו האישית שייכת לעצם הנשמה שלו, והוא לא מקבל אותה מאף אחד אחר, אפילו לא מהרבי שלו. כמובן, הוא קשור לרבי בלב ובנפש, ועד להתקשרות של יחידה ביחידה. אדרבא, עצם הנשמה שורה בפנימיות היחידה ולכן אי אפשר להגיע ל'עצם' מבלי לגלות את היחידה ולקשר אותה ליחידה הכללית של הדור, נשיא הדור.

חסיד הדבוק ברבו כדבעי, לכל דבור ודבור שיוצא מפיו ואף לפנימיות הלך המחשבה שלו ותכונות נפשו שלו, מהווה, גם כ'עצמי', מעין 'פירוש' לרבו, 'פירוש' שיכול גם להפתיע את רבו. כך אמרו על תלמידי הרבי ר' בונים מפשיסחא שהקוצקער הנו 'פירוש' אחד על הרר"ב והחידושי הרי"ם הוא 'פירוש' אחר וכו', וידוע שבפשיסחא היה הרגש ב'עצמי' מעין ההרגש שבחב"ד).

דוגמה לכך יש גם באומנות, לכל אמן הסגנון הייחודי שלו, בו הוא מבטא את עצמו. אם תנסה להעתיק ציור של פיקאסו זה לא יהיה שווה כלום. כשהוא צייר הוא לא ניסה להעתיק אף אחד, אלא המציא מהמקום בו הוא נמצא (בבחינת תהו בגימטריא יש מאין, "ברישא חשוכא"[ג]).

להכיר את הברכה שלך

[מתאים למה שכתוב בפרשת שבוע, שלכל אחד התפקיד והברכה שלו מאת ה' – "איש אשר כברכתו ברך אֹתם"[ד].] נכון. כתוב שיעקב אבינו ברך את כל בניו, אף שלכאורה אצל ראובן, שמעון ולוי רואים הפך הברכה. אכן, כל הברכות היו כלולות זו בזו והתייחסו לכל השבטים – "ברך אֹתם", את כולם – כך שגם הראשונים התברכו[ה]. ובכל זאת, לכל אחד נתן יעקב גם ברכה פרטית, הענין ה'עצמי' שלו (הרבי מכיר בחלק ה'עצמי' של התלמיד ומכוון אותו לגלות ולחזק אותו).

יש אנשים שמרגישים בתפקידם המיוחד יסורים והפך-הברכה, חלילה, ועליהם להבין שדווקא זו הברכה המתאימה להם. צריך לחפור ולהעמיק, כמו יצחק אבינו, כדי לגלות את המים החיים, המתיקות, שבפנים. זהו עניינה של ברכה-בריכה, לצלול לעומק.

אל תרמה את עצמך

[איך אני יודע מה המדרגה שלי?] אם יש לך משפיע טוב או רבי טוב הוא אומר לך מה המדרגה שלך, ואם לא – צריך להתפלל למצוא אותה. כתוב שהבעל שם טוב ידע למה הוא הגיע לעולם רק רגע לפני שהסתלק, אבל אם יש לך רבי טוב הוא מגלה לך.

אפשר לאמץ את עצתו של רבי נחמן, ללכת להתבודד, לדבר עם ה' בלשון שלך. מי שיודע – באמת הכל נמצא בסידור התפלה, הכל כלול בו, אבל מי שמרגיש שהתפלה הכתובה כללית מדי ואינו מוצא בה את צרכיו הפרטיים צריך ללכת להתבודד, כדי לבנות קשר אישי עם ה'. בספר הזכרונות של הרבי הקודם כתוב שחסידי אדמו"ר הזקן שהו יותר שעות בשדות וביערות שמחוץ לישוב מאשר בישוב. מחוץ לישוב לומדים, מתבוננים – עושים הרבה דברים טובים. אבל הדבר העיקרי שצריך להתבודד עליו, הוא לדעת מה המדרגה שלי – לא להיות שוטה, לא להיות רמאי, בחסידות זה אותו דבר, כמבואר אצלנו פתגם החסידים שאת כל ספר התניא ניתן לסכם במשפט אחד, "זיי ניט קיין נאר", "אל תהיה שוטה". השוטה אינו יודע מה המקום שלו ומרמה את עצמו[ו].

חסידים 'עצמיים'

מי הדוגמה ל'עצמי' בחב"ד? רבי אייזיק מהומיל. רואים זאת בסגנון הכתיבה שלו, ששונה לגמרי מהרביים. הצמח צדק אמר שיש לו שני חסידים וחצי[ז] – השניים הם רבי נחמיה מדוברובנא ורבי אייזיק, שניהם כתבו בסגנון אחר לגמרי מהרביים. מי שמכיר את סגנונו של רבי אייזיק יודע שהוא משהו 'עצמי', סגנון שונה לגמרי. רבי נחמיה, בשו"ת "דברי נחמיה", נושא ונותן עם רבו הצ"צ ואף חולק עליו. מיהו ה'חצי חסיד'? רבי הלל מפאריטש, יש לו מאמרים שנראים לגמרי כמו של הצמח צדק, ורק מי שמכיר טוב את הסגנון רואה שהביאורים הם שלו. למה הוא 'חצי חסיד'? כי הוא נחשב חצי חסיד וחצי רבי, כך אמר עליו רבו הצ"צ.

רואים שלמרות שרבי אייזיק הוא 'עצמי' לגמרי, הוא חסיד שלם, ואילו רבי הלל, ששמר על סגנון הצ"צ, הוא 'חצי חסיד'. לפני שרבי נהיה רבי, בעודו חסיד, הוא 'עצמי', והוא ממשיך להיות 'עצמי'-חסיד גם כשהוא רבי.

מסופר[ח] שאחרי "החתונה הגדולה" – נשואי נכדת אדמו"ר הזקן עם נכדו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב – נסעו שני הצדיקים יחד. כששהו בפונדק בדרך הצביע רבי לוי יצחק על אחד מחסידיו ואמר לאדמו"ר הזקן שאותו חסיד זכה לגילוי אליהו. בתגובה, הצביע אדמו"ר הזקן על ר' בנימין קלעצקער שהתפלל שם ואמר שעכשיו מאיר אצלו גילוי היחידה שבנפש, שנעלה גם מגילוי אליהו (כך כתוב בכתבי האריז"ל). אליהו הנביא הוא מישהו חיצוני שמתגלה אלי, אפשר לומר לו 'ברוך הבא, שלום עליכם', אבל גילוי היחידה הוא ביטוי של ה'אני' האמתי[ט]. 

להיות 'עצמי' באמת

[רוצים שכל אחד יהיה עצמי? לכאורה עלולים להגיע למקום לא טוב...]

סימנו של רבי אמתי, רבי בדרך חב"ד, הוא הרצון שכל חסידיו שלו יהיו עצמיים. אבל רוצים שכל אחד יגיע לדרגת 'עצמי' באמת, לא 'עצמי' מדומה, ההולך אחר שרירות לבו. גם בעניני תורה ומצוות יתכן שאדם הולך אחר שרירות לבו, ב'צדקות' מרומה. כדי להיות 'עצמי' באמת חסיד צריך קודם להיות 'פנימי', גם רבי אייזיק קודם היה 'פנימי'. כתוב בלוח 'היום יום'[י], בשם הצמח-צדק, שכדי להגיע ל'לב-רכה' – התגלות המדות, עידונן וריכוכן, כפי שנתבע מחסיד – צריכים תפלה ועיסוק בעבודת ה' במשך שלשים שנה. אין לנו השגה בזה...

'פנימי' הולך על האמת של התורה ועל האמת של הרבי שלו – מכך צריך להתחיל – ו'עצמי' הולך על האמת שלו. ה'עצמי' לא הולך בתלם, הוא סולל דרך עצמאית (בהשראת הרבי, כנ"ל), ופעמים רבות האנשים שסביבו לא מבינים אותו. בתורה זו הבעל שם טוב יוצא נגד חסיד 'חיצון', ורוצה להביא את הלומד להיות 'עצמי'. כמו שהרבי אמר, על כל אחד לבחור את השליחות המיוחדת שלו – שלא כל הבתי חב"ד יראו אותו דבר, שכל אחד יבנה את הבית חב"ד בסגנון שלו.

אדמו"ר הזקן והבעש"ט

ר' ישבעם[יא] סיפר לי היום אחרי מוסף, שרבי יששכר בער מליובאוויטש, המלמד של אדמו"ר הזקן בילדותו, היה חסיד של הבעש"ט ונסע אליו הרבה, אבל הסתיר זאת מתלמידו, אדמו"ר הזקן. בשלב מסוים אדמו"ר הזקן שם לב שהוא נוסע ולא אומר לו לאן, שהוא מסתיר ממנו משהו, אבל הוא גילה לאן הוא נסע רק אחרי הסתלקות הבעש"ט. אמא של אדה"ז, הרבנית רבקה (בחב"ד יש שתי רבניות בשם רבקה – אמא של הרבי הרש"ב, אשת הרבי המהר"ש, ואמא של אדמו"ר הזקן), אמרה שנס שהמלמד הסתיר את נסיעותיו לבעש"ט, ובזכותו נוסדה חסידות חב"ד. אם אדמו"ר הזקן היה מגיע לבעש"ט הוא אמנם היה נהיה רבי – אולי הרבי הכי גדול – אבל לא רבי חב"די, אלא פוילישער רב'ה, א גוטער איד (כינוי של אדמו"רי פולין). כבר אז הבינה הרבנית רבקה את ההבדל בין חסידות חב"ד לחסידות פולין.

[למה אם אדמו"ר הזקן היה מגיע לבעש"ט לא היתה חב"ד? הרי כן הגיע לרב המגיד וכן יצא ממנו חסידות חב"ד?]

לאדה"ז היתה מסירות נפש על כל הגה של הבעש"ט. לדוגמה, אדמו"ר הזקן נשאל בחקירתו אצל הרוסים מדוע הבעש"ט חזר שוב ושוב על המלה 'אף' – הם טענו שהוא רצה לעורר בכך חרון אף על מלכות רוסיה – ואדמו"ר הזקן דאג לתרץ זאת. ועם זאת, הבעש"ט הוא בבחינת אור מקיף, כמו אור אין סוף שלפני הצמצום. הרב המגיד הוא כבר צמצום – רק כשיש צמצום ניתן להמשיך את אור הקו – האור הפנימי של תורת חב"ד. תורת חב"ד היתה אצל הבעש"ט ב"העלם שאינו במציאות", כמו "אש בצור החלמיש", ואצל הרב המגיד היא כבר היתה ב"העלם שישנו במציאות", כמו "שלהבת הקשורה בגחלת".