חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק י הדפסה דוא

פרק י

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה. וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ". עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת). אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ". כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ"):

 

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ"


פרק י*

ראש, תוך וסוף עולם הבריאה

בפרקים האחרונים התחלנו להתבונן באופן פרטי במערכת 'ראש, תוך, סוף' כדי לזהות בפרטיות גם בתוך כל אחד מן המושגים מערכת דומה. תוך כדי הסבר הפרטיות, בסדר של מלמטה למעלה, תרגמנו מושגים אלו למדרגות בעבודת ה': מדרגת ה'סוף' כוללת את המצות מעשיות – גמילות חסדים, תורה, עבודה, וקבלת עול מלכות שמים; מדרגת ה'תוך' כוללת את אהבת ה' – כוונת הלב במצות בהן הכוונה מעכבת בהן, אהבת הלב "בכל לבבך", כח הכוונה שבלב "בכל נפשך", מסירות נפש בפועל.

כעת הגענו אל מדרגת ה'ראש', וגם בה נתבונן כדי לזהות ארבע מדרגות. הנושא הכולל של מדרגה זו היא אהבת ה' "בכל מאדך". זו האהבה שבבחינת האורות המקיפים על שרש הנשמה, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

נקדים כמה ענינים כלליים שיתבארו בהמשך באופן מפורט יותר. בהמשך יובהר שההבדל בין אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך" לבין אהבת "ובכל מאדך", הוא כהבדל שבין "אין עושין רצונו של מקום" ל"עושין רצונו של מקום"[א]. חלוקה זו – בין עולמות האצילות והבריאה לבין עולמות היצירה והעשיה – היא רק אחת מבין האפשרויות 'לחתוך' את ארבעת עולמות אבי"ע כאשר הם מקבילים אל ארבע מדרגות הבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר.

אצילות   מדבר

בריאה     חי

יצירה      צומח

עשיה       דומם

באחת משיחותיו של הרבי מבואר[ב], שאפשר לחתוך מערכת זו בכל מקום: החיתוך בין מדרגת המדבר לבין מדרגות החי, הצומח, והדומם הוא ברור. ישנו הבדל תהומי בין מדרגת האדם, לבין המדרגות שלמטה ממנו. בחיתוך בין המדבר והחי לבין הצומח והדומם ההבדל יהיה בכושר התנועה והתפתחות, כאשר הצומח והדומם קבועים במקומם. בחיתוך בין המדבר, החי והצומח לבין הדומם נגדיר כי שלשת הראשונים צומחים וגדלים וגם קמלים ומתים, ולעומתם משדר הדומם יציבות. הסלע אינו צומח וגם אינו קמל.

אם כן, ראינו שאכן ניתן לחתוך את אבי"ע בכל מקום, ומכאן נשוב להבין טוב יותר את ההבדל שבין "עושין רצונו של מקום" לבין "אין עושין רצונו של מקום".

עושין רצונו של מקום

כיצד נוכל להסביר שעבודת ה' של "בכל לבבך ובכל נפשך", ואפילו במסירות נפש, עדיין נקראת "אין עושין רצונו של מקום"? מבואר בחסידות[ג], שהבטוי "עושין רצונו של מקום" הוא על דרך תפילת "יהי רצון". כלומר, כפי שפועלים בתפלה רצון חדש למעלה.

"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף"[ד].

כלומר, תפילתו השגורה בפיו עושה רצון חדש למעלה לרפא חולה, שבדרך הטבע לא היה מתרפא. אם כן, עשיית רצונו של מקום היא עבודה שפועלת רצון חדש. רק היא בגדר העבודה של "בכל מאדך". זו עבודה שלמעלה ממסירות נפש של "בכל נפשך".

בעולם העשיה זיהינו שלשה קוים של מצות מעשיות: קו העבודה שמשמאל עולה למעלה מן הראש, קו גמילות חסדים שמימין יורד למטה לסוף, ואילו קו התורה האמצעי הוא התוך. כלומר, הראש שבסוף, הבריאה שבעשיה, היא "עבודה שבלב זו תפלה"[ה], אך זו עבודה שעדיין מוגדרת "אין עושין רצונו של מקום". לעומת זאת, הבריאה האמיתית, הראש שבראש, שייכת אל העבודה של "בכל מאדך", שנקראת אצלנו "מסירת המאד בכח הכוונה", והיא הפועלת רצון חדש. כאמור, רק עבודה זאת נקראת "עושין רצונו של מקום", והיא התפלה שאכן פועלת כתפילת רבי חנינא בו דוסא.

פרוש זה הוא על דרך פרוש המאמר "איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה"[ו]. האשה הכשרה היא הפועלת ועושה ומעצבת את הרצון של בעלה[ז]. אשה כשרהכשרה אמנו – היא במדרגת אמא, מדרגת הבריאה. גם כאן אנו רואים שעשיית הרצון שייכת אל עולם הבריאה, בדיוק כמו שעלה מתוך ההתבוננות שלנו. שרה אמנו באה לתקן את רצון בעלה, אברהם אבינו, כפי שכתוב במפורש בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"[ח].

בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מופיעה בסוף כל אחד מן הבטויים האות ך הסופית, אבל רק על הבטוי "בכל מאדך" מדייקים בחסידות לומר[ט] שהכוונה היא אל המאד שלך, אל הבלי גבול שלך. הסיבה לכך היא, שאם אתה מגיע אל הבלי גבול שלך, אתה מעורר בכך למעלה שגם ה' יצא כביכול מגדרו. כלומר, יתגלה ה'בלי גבול האמיתי', שפרושו הוא שנוי הטבע וחוקיו שברא. זהו גם תוכנו של המאמר "צדיק גוזר וה' מקיים, ה' גוזר וצדיק מבטל"[י]. על פי דברי ר' נחמן[יא], צדיק זה נרמז במילה בראשית על פי הצרוף ראש בית[יב], שכו אצלנו מדרגת "בכל מאדך" היא מדרגת ה'ראש'. כלומר, מי שמגיע אל מדרגה זו נעשה ראש הבית שיכול לשנות מעשה בראשית.

מקיפי הנשמה

עוד הקדמה קצרה תעלה מהתבוננות בפרושו של האבן עזרא. על המילים "בכל מאדך" הוא מפרש: "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל, ותהיה אהבה גמורה בלב". כלומר 'מאדך' הוא הרבה. הכוונה היא שאין לך דבר בעולם שאינו משמש עבור האוהב כלי כדי להביע את האהבה "לרוב אהוב אותו בכל מה שתוכל". הרבוי של "בכל מאדך" כאן הוא על דרך אדם שאוהב אשה ומרוב אהבתו לה חושב על כל מה שהוא רואה, על כל מה שנקרה בדרכו, כיצד הוא יוכל לבטא דרכו את אהבתו אל אהובתו.

פרוש זה עולה בקנה אחד עם מה שהוסבר בפרק הקודם. קודם הסברנו שהמשפט "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו"[יג] נאמר על האהבה של "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", בעוד את אהבת "בכל מאדך" קישרנו עם הפסוק "באהבתה תשגה תמיד"[יד].

האבן עזרא אינו נוקט כאן את לשון חז"ל, הדורשים "'בכל מאדך' – בכל ממונך", אך דבריו כבר מתחילים להתקשר אל פרוש זה. על פי פרושו, בכל כסף שבא ליד האוהב הוא קונה מתנות לאהובתו. לא מצאנו מנטליות כזאת באהבות של הקודמות – "בכל לבבך" או "ובכל נפשך" – אותן מפרש האבן עזרא כשכל ורגש.

את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[טו] מפרש הבעש"ט[טז] ששומר מצוה הוא מי שכל היום מחכה ומצפה מתי תבוא מצוה לידו. ר' עקיבא חיכה מתי יזדמן לו למסור את נפשו בפועל ממש באופן חד פעמי, ואילו אברהם אבינו מחכה ומצפה בכל יום לרבוי של מצות, לרבוי של אפשרויות לעבוד את ה'[יז]. בשביל עבודתו זו מוכן אברהם אבינו להוציא את כל ממונו – "'בכל מאדך' – בכל ממונך". אברהם נקרא בפי ה' "אברהם אוהבי"[יח]אברהם אותיות אֹהֵב רָם – המוכן להוציא כל שיש לו כדי לעשות ולקנות נפשות לאביו שבשמים. אברהם קונה את כולם ומקנה את כולם מתנות לאביו אהובו שבשמים. בלשון אחר נקראת עבודה זאת "שטות דקדושה"[יט], עבודה שלמעלה מטעם ודעת.

נקרא את לשון המאמר ונתבונן במדרגה זו מלמטה למעלה:

עַל יְדֵי הָאַהֲבָה שֶׁבִּבְחִינַת הָאוֹרוֹת הַמַּקִּיפִים שֶׁל שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה – "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם וָדַעַת לְגַמְרֵי) – נִתְקַן בְּחִינַת הַ"רֹאשׁ" – "אוֹר מַקִּיף" – שֶׁל עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

אנו מתבוננים במדרגת ה'ראש' כדי לזהות בו מערכת שלמה של 'ראש, תוך, סוף, תחלה'. כאמור, במדרגת הסוף זיהינו היתה זו מערכת של מצות מעשיות. במדרגת התוך נכללה המערכת באהבת "בכל לבבך ובכל נפשך". אם כן, האהבה והעבודה של הראש כללות באהבת ה' "בכל מאדך", אהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

בכל ממונך

וְהִנֵּה בִּפְרָטִיּוּת יֵשׁ גַּם כָּאן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבִּבְרִיאָה. חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ" (שֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַצְּדָקָה – כְּלָלוּת כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח) – בְּחִינַת "עֲשִׂיָּה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "סוֹף שֶׁבְּרֹאשׁ".  

את אהבת "בכל מאדך", השייכת אל מדרגת ה'ראש', דורשים חז"ל "בכל ממונך". ממילא מתקשר פרוש זה עם המצוה המעשית של צדקה וגמילות חסדים, שאצלנו היא הסוף שבסוף, העשיה שבעשיה. לכן, אהבת ה' בעוצמה של "בכל ממונך" היא בחינת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, והיא מהוה שרש למצות הצדקה כפי שהיא מתגלה אחר כך כמצוה מעשית, הכוללת את כל המצות המעשיות. זו דוגמה יפה לנאמר קודם, שיש למבנים הפרטיים שבכל עולם ועולם יש קשר עם המבנים הכלליים, וכן ישנו גם קשר בין המבנים הפרטיים לבין עצמם.

איך יתכן למקם אהבה זו למעלה מאהבת "בכל נפשך"? הרי את כל אשר לו יתן האדם בעד חיי נפשו? חז"ל מסבירים את היחס:

"'ואהבת את ה' אלקיך'. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר 'כל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'. רבי עקיבא אומר: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך"[כ].

הכלל כאן אומר "ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'". כלומר, על גבי רכוש האדם שורים המקיפים חיה יחידה. האדם מרגיש, במודע או שלא במודע, שהמקיפים של נשמתו שורים על גבי רכושו ולכן הוא מיקר אותו מאד מאד, עד כדי סיכון חיי נפשו. הקב"ה חס על ממונם של ישראל, והצדיק החס על כספו הוא יעקב אבינו, בחיר האבות, שחוזר על "פכין קטנים"[כא] ונאבק לבדו עד עלות השחר עם המלאך שקם לשטן לו [פכים קטנים עולה שטן]. תוצאת המאבק היא שיעקב עולה ממדרגת העקב, ממדרגת הסוף, אל מדרגת הראש – ישראל אותיות לי ראש – שלמעלה ממדידה והגבלה [והרמז: שטן יעקב עולה ישראל].

חז"ל תיקנו כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות"[כב]. התורה נותנת שעור עד כמה רשאי האדם להוציא מכספו לצדקה, וזאת מן הסיבה הפשוטה שאם יבזבז את כל כספו עלול הוא לרדת מכל נכסיו ולהזדקק בעצמו לבריות. אבל כאשר מדובר על רפואת נפשו והצלת נפשו, וממילא גם על הצלת נפשות אחרות והצלת נפש העם, מותר ומצוה לפזר את כל ממונו[כג]. בכך הוא מקיים את הרצון האמיתי של ה' "'וחי בהם'[כד] – ולא שימות בהם"[כה].

מן הפסוק "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק"[כו] רואים את הקשר בין מצות הצדקה ובין תשובה. זהו החלק המעשי של התשובה. תשובה בכל מקום היא כנגד הבינה[כז], כנגד עולם הבריאה, וממילא מדובר כאן על מדרגת העשיה שבבריאה, הסוף שבראש, הכלי שבאור מקיף, ה"בכל ממונך" ש"בכל מאדך". אם כן, הגבול זו התורה והמצוה האומרים שלא יתן האדם יותר מחומש, ואילו התשובה, שלמעלה מן התורה ולמעלה משעוריה, דורשת מן האדם לעלות אל למעלה מן הטבע שלו ולמעלה מן הטבע של התורה. היא תובעת ממנו להגיע לכדי "בכל ממונך", בלא טעם ודעת לגמרי, כדי לקיים "שובה ישראל עד הוי' אלקיך"[כח].

הוי מודה לו במאד מאד

עוֹד דָּרְשׁוּ "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד" – בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּרֹאשׁ". וְזֶהוּ בְּחִינַת "שְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים" כַּאֲשֶׁר הַיִּסּוּרִים הֵם קַלִּים מִיִּסּוּרֵי מָוֶת ה"י (כָּאן בְּחִינַת הַ"מְּאֹד", שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטַּעַם לְגַמְרֵי, הוּא עִנְיַן "הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד", עֲבוֹדַת הַהוֹדָאָה שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה עַל מִדָּה טוֹבָה וְכוּ' כְּאַחַת).  

בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד עולה ביאת המשיח, ולמספר זה מוקדש שער שלם בהמשך הספר[כט]. על המשיח נאמר "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד"[ל], ומבואר בחסידות[לא] כי בפסוק זה מתוארות חמש מדרגות של עליה – כנגד נר"ן ח"י – בנשמת המשיח. מדרגת ה'מאד' היא מדרגתו העצמית של המשיח, היחידה שבנפשו.

קודם רמזנו שהעבודה של "בכל מאדך" רומזת אל יעקב אבינו. כעת נרחיב ונאמר, כי אהבת "בכך לבבך" היא כנגד מדת החסד של אברהם אבינו, אהבת "בכל נפשך" היא כנגד מדת הגבורה של יצחק אבינו, שהתבטאה במסירות נפשו להעקד על גבי המזבח, ואילו אהבת "בכל מאדך" היא כנגד מדת התפארת של יעקב אבינו, עליו נאמר "ויפרץ האיש מאד מאד"[לב].

אנו מדברים כאן על העבודה שבמדרגת ה'ראש', כנגד עולם הבריאה, שכולה בבחינת "בכל מאדך", כולה בבחינת משיח והשאיפה למשיח. העבודה כולה כאן היא עבודה של מסירת ה'מאד' – מסירות נפש שלמעלה ממיתה, שבפועל היא קבלת יסורים.

לפיכך, מדרגת סוף שבראש – עשיה שבבריאה – היא אהבת "'בכל מאדך'בכל ממונך". פרוש זה הוא למעלה מאהבת ה' "'בכל נפשך' – אפילו נוטל נפשך", שכן יש אדם שממונו חביב עליו מנפשו. לעומתה, מדרגת תוך שבראש – יצירה שבבריאה – היא אהבת ה' "'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה... הוי מודה לו במאד מאד". הכוונה כאן היא לקבלת יסורים קלים ממיתה. יסורים שקלים ממות הבאים עליו באופן תמידי עלולים להפוך לקשים ממות, שהוא ארוע חד פעמי. על אדם החי חיי עוני נאמר "עני חשוב כמת"[לג] – הוא כל הזמן מת. מובנה של המילה 'מאד' במדרגה זו, שכנגד האות ו שבשם, הוא אהבה שבשמחה, קבלת יסורים באהבה.

כיוון שמדרגה זו היא הארה מן האור הפנימי, אור הנשמה שירד להלבש בתוך הגוף, ממילא צריך לומר שקבלת היסורים באהבה אפשרית רק כאשר שרש הנשמה גלוי וכביכול מנותק מן הגוף, מן הכלי, המרגיש את היסורים.

מסירת ההוד

בפרושה של ספירת ההוד אנו מסבירים ארבעה פרושים[לד], כנגד ארבע אותיות שם הוי':

א. לשון הודיה, להודות על הטוב השופע מאתו יתברך תמיד.

ב. לשון הודאה על האמת. האדם מודה באמיתת המצאו יתברך לבדו, "אין עוד מלבדו"[לה] ממש ו"לית מחשבה תפיסא בך כלל"[לו], לגמרי למעלה מטעם ודעת.

ג. לשון וידוי על חטא ופשע. זוהי מצות התשובה ששרשה בבינה המתפשטת עד ההוד.

ד. לשון הוד מלכות, המתגלה על ידי שלשת עבודות ההודיה הקודמות.

כאמור, אנו מתבוננים בארבע מדרגות של עבודה המוגדרת "בכל מאדך", כיצד הן מקבילות לארבע מדרגות – תחלה, ראש, תוך, סוף – שבראש. את דרשת חז"ל "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד" מיקמנו כעבודת התוך שבראש – כנגד אות ו שבשם – היצירה שבבריאה.

שלשת הספירות בינה, גבורה והוד מהוות מערכת אחת של 'ראש, תוך, סוף' של קו שמאל, קו העבודה העולה מלמטה למעלה. הקשר בין הבינה וההוד מתגלה בעבודת התשובה תוך וידוי והודאה בפה. קשר זה הוא סוד המאמר "בינה עד הוד אתפשטת"[לז] ואכן פוסק הרמב"ם[לח] שעצם מעשה התשובה הוא אמירת הוידוי. ואם כן, המדות של מדרגת הבינה הכללית מכוונות כנגד עבודת ההודאה – "הוי מודה לו במאד מאד".

מסירות ה'מאד' בכח הכוונה

אַךְ אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁיֵּשׁ יִסּוּרִים שֶׁקָּשִׁים הַרְבֵּה מִמָּוֶת (בְּחִינַת "אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ" כַּנַּ"ל), וְהַנְּכוֹנוּת וְהַמְסִירוּת (מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" מַמָּשׁ) בְּכֹחַ לְקַבְּלָם הוּא בָּא מִשֹּׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה בִּבְחִינַת "בְּרִיאָה שֶׁבִּבְרִיאָה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּרֹאשׁ".  

מסירות המאד בפועל ממש

כַּאֲשֶׁר בָּא לוֹ הַנִּסָּיוֹן בְּפוֹעַל מַמָּשׁ ("עֲשִׂיָּה לְעֵילָא" כַּנַּ"ל) הֲרֵי הוּא בְּחִינַת "אֲצִילוּת שֶׁבִּבְרִיאָה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּרֹאשׁ" (כַּנַּ"ל בְּעִנְיָן "בְּכָל נַפְשְׁךָ")

שתי מדרגות אלו הן כנגד אותיות יה שבשם, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לט] – קבלה בכח וקבלה בפועל של יסורים קשים ממות ללא גבול. מדרגת ראש שבראש – בריאה שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בכח תוך קבלת יסורים שאין להם גבול ומדה, ואילו מדרגת תחלה שבראש – אצילות שבבריאה – היא מסירות ה'מאד' בפועל ממש.

אפשר לומר, שהדוגמה לעבודה זו של מסירות ה'מאד' התחילה אצל תלמידי הבעש"ט, שעליהם מסופר שוותרו על העולם הבא של עצמם לטובתו של איזה יהודי. מספרת הגמרא, שלאחר שנהרג רבי עקיבא על קדוש השם "יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שגופך טהור ויצאה נשמתך באחד בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא"[מ]. ואם כן, חיי העולם הבא הם למעלה ממיתה על קדוש השם, וממילא מסירתם ליהודי אחר זו מסירות ה'מאד'.

חיי העולם הבא הם רכושם של הצדיקים, כדברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר 'ועמך כולם צדיקים'[מא]"[מב]. הויתור על רכוש זה הוא מסירות ה'מאד'. אצלנו נקראת מדרגת הראש אור מקיף, וממילא החלק שלך לעולם הבא הוא אור מקיף בעולם הזה, כמובא בספר התניא[מג] בשם ספר עשרה מאמרות[מד].

דוגמה נוספת למסירת ה'מאד' היא אמירתו של האדמו"ר הזקן: "'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'[מה] – לא רוצה את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רוצה רק אותך בלבד"[מו]. עולם הזה ועולם הבא הם בגדר 'שלך', ואילו אני רוצה רק אותך בעצמך.

פנימיות הבינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[מז], וממילא מדרגת התחלה שבראש, מסירות ה"מאד" בפועל ממש זו שמחה שלמעלה לגמרי מטעם ודעת. נקודת שמחה זו היא הנקודה הראשונה של מודעות יהודית היוצאת מתחום האצילות ונכנסת לתחום העולמות התחתונים בי"ע.

ה'מאד' בבריאת האדם

כאמור, בפסוק ישנן שלש מדרגות של אהבה זו למעלה מזו, ומעולה מכולן היא העבודה של "בכל מאדך". היא תכלית ופסגת האהבה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, מסירת ה'מאד' שלך בפעם אחת – "אחת בשנה"[מח] – והיא עבודה שהופכת את חיי העולם הסופיים לחיים נצחיים.

המלה 'מאד' מופיעה בפעם הראשונה בתורה בסיום יום הששי של מעשה בראשית, מיד לאחר בריאת האדם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי[מט]. חז"ל דורשים ואומרים: "אמר רבי שמואל בר יצחק 'הנה טוב מאד' – זה מלאך חיים, 'והנה טוב מאד' – זה מלאך המות"[נ]. לכאורה מדרש זה מאד תמוה. כאשר הבורא מתבונן על כללות הבריאה שברא בששת ימי המעשה תגובתו היא "והנה טוב מאד". כיצד דורשים דוקא מכאן על מעלתו של מלאך המות?

אלא שה'חדוש' במעשה בראשית המתגלה עם סיום בריאת האדם, ה'מכה בפטיש' של בריאת האדם הוא דוקא זה. המיתה כאן היא נקודת המהפך בין אדם לבין מאד. 'אדם' היא עבודה של גבול ומדה, של  זמניות, והיא העבודה "בכל לבבך ובכל נפשך", ואילו 'מאד' היא כבר עבודה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, למעלה מן הזמן, בקבלת יסורים קשים ממיתה [הפעם שניה בתורה בה מופיעה המלה 'מאד' היא בפסוק "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו"[נא]. טוב מאד עולה הבל אחיו. את המלה 'מאד' מצאנו בכל התנ"ך רצח פעמים].

בדרך אפשר: ללא דרשת חז"ל זו עדיין העולם חסר, ואינו מוכן להכנס אל סיומו "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם...אשר ברא אלקים לעשות"[נב]. אמנם, החטא וגזרת המיתה מופיעים רק לאחר ספור הבריאה השני, אך צריכים אנו לדעת עוד לפני כניסת השבת, שגם ה'מקרה' הרע של המיתה מוליך בסופו של דבר אל הטוב העתידי. זוהי דוגמה מפורשת לדרכו של ה' בבריאת העולם, וממילא גם הוראה חשובה בעבודת ה'[נג]. עד שאין כאן רבוי הטוב, ועד כדי "טוב מאד", אין מזכירים ואין מתעסקים עם הרע. רק כאשר כף הזכות עמוסה זכויות ונוטה כלפי מטה ניתן להניח מעט חובות על כף החובה, ובאופן שאף פעם לא יכריעו את הכף.

 

י מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ

ה מְסִירוּת הַ"מְּאֹד" בְּכֹחַ הַכַּוָּנָה

ו "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ

הֶוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"

ה "'בְּכָל מְאֹדְךָ' – בְּכָל מָמוֹנְךָ"

 

* * *


חזרה קצרה

נחזור בקיצור על כל ההקבלות שהגדרנו והתבוננו בהן עד כאן. בפרקים הראשונים (א-ד) התחלנו בהסבר ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות הוי': עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי. מדרגת העצמות שכנגד האות י שבשם היא גלוי הגלוי האלקות, גלוי "הוי' אחד". מדרגת אור מקיף שכנגד האות ה עילאה שבשם היא שרש נשמות עם ישראל לפני שהן יורדות להתלבש בתוך גוף. מדרגות האור הפנימי והכלי, כנגד אותיות וה שבשם, הן האור ששייך אל הגוף והגוף עצמו, הטבע התחתון.

אור פנימי הוא אור שמצד טבעו שייך אל הגוף וכאשר הוא מאיר בו, אין הגוף מסתיר בפניו אלא הוא מתגלה באמצעותו. מדרגה זו מצד הטבע שייכת אל מלאכי מעלה. מלאך מצד טבעו הוא בעל תכונת אור פנימי. הוא מתלבש בתוך גוף דק המורכב משני היסודות הרוחניים אש ורוח, כפי שלמדו חז"ל[54] מן הפסוק "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט"[55]. הגוף אינו מסתיר על שליחותם ועל שם ה' המתגלה בפיהם, ולכן המלאך מצד עצמו הוא בבחינת אור פנימי – אור ה' "הממלא כל עלמין" – המהוה מחיה ומקיים את טבע הבריאה. לעומתם, נשמות ישראל מצד עצמן הן למעלה מעלה מטבע הבריאה, שכן בהן נמלך הקב"ה לפני עלות הרצון לברוא את העולם[56].

הטבע התחתון בעצמו נקרא כלי. גוף האדם הוא הדוגמה לכלי המסתיר על המצאות הנשמה בו. אלו נשמות עם ישראל לאחר שירדו להתלבש בתוך הגוף הגשמי. כלומר, לאחר ירידת הנשמה להתלבש בתוך הגוף היא נקראת על שם הכלי שמסתיר אותה, ואזי היא במדרגתה למטה מן המלאכים. זאת נשמת היהודי, "חלק אלוה ממעל ממש"[57], בעת שירדה להתלבש בתוך הגוף התחתון, בתוך "משכא דחויא"[58] [עור הנחש] בלשון ספר הזהר. האוֹר שירד להתלבש בתוך העוֹר [מלשון עִיוֵר], המסתיר על האור האמיתי שמתלבש בתוכו. כאמור, הנשמה בשרשה היא בבחינת אור מקיף שלמעלה מעלה ממדרגת המלאכים. זה היה יסוד ההתבוננות שלנו בכל השער.

המשכנו והסברנו (בפרק ה) ששלשת המדרגות – אור מקיף, אור פנימי, כלי, שכנגד האותיות הוה שבשם – הן בעצם מערכת של 'ראש, תוך, סוף'. כלומר, הן מהוות שלבים שונים בתוך תהליך אחד של התפתחות, כאשר האות י שבשם, מדרגת עצמות האלקות, היא במדרגת 'תחלה' שקדמה ל'ראש'. מדרגת ה'ראש' נקראת על שם המשך השלבים. היא 'ראש' ביחס אל ה'תוך' וה'סוף' שיבואו אחריה, ואילו מדרגת 'תחלה' עומדת לפניה בפני עצמה. לסיום (בפרקים ו-ז) הוספנו את מערכת הכנויים – אנכי, ישראל, מטטרון, יעקב – לארבעת המדרגות.

נסכם:

י       אצילות              עצמות               אלקות                             תחלה           אנכי

ה      בריאה               אור מקיף   נשמות                    ראש             ישראל

ו       יצירה         אור פנימי   מלאכים                           תוך              מטטרון

ה      עשיה         כלי           נשמות בגופים                  סוף              יעקב

התבוננות פרטית

אחר כך (בפרקים ח-י) הגענו לעיקר הפנימיות בשער זה, שבא לתרגם את מושגי ההתבוננות לעבודת ה'. תרגום זה נעשה תוך הסבר הפרטיות שישנה במושגים אלו. כלומר, לבחון ולראות כיצד בכל אחד מן המדרגות 'ראש, תוך, סוף' אפשר לזהות 'תחלה, ראש, תוך, סוף'. כך הסברנו את הפרטיות מלמטה למעלה:

בכללות, מדרגת הסוף, הכלי, היא תקון הגוף ועולם העשיה הנעשה באמצעות מצות מעשיות. בפרטות, ראינו שבמצות המעשיות ישנן כל ארבע המדרגות 'תחלה, ראש, תוך, סוף': מדרגת סוף שבסוף היא קו גמילות חסדים, עשיית חסד וצדקה עם הזולת הכוללת את כל המצות המעשיות, ועליה נאמר "סוף מעשה במחשבה תחלה"[59]. קו הימין, קו החסד, נמשל למים היורדים תמיד ממקום גבוה אל מקום נמוך[60], אל 'הסוף של הסוף'. מדרגת תוך שבסוף היא קו התורה, מצות תלמוד תורה בפה. על מצוה זו נאמר "'חיים הם למוצאיהם'[61] – למוציאיהם בפה"[62], ולכן נפסק כי "עקימת שפתיו הוי מעשה"[63]. הקו האמצעי הוא כנגד יסוד הרוח, המרחף בתנועת 'רצוא ושוב' בין מדרגת ה'ראש' לבין מדרגת ה'סוף'. מדרגת ראש שבסוף היא קו העבודה, מצות בעלות אופי של העלאה מלמטה למעלה, עבודת הקרבנות ועבודת התפלה שנתקנה במקומה. עיקר העבודה היא להתעלות אל מדרגת הנסתר – "ועבד הלוי הוא"[64] – כקו השמאל העולה עד לספירת בינה, עד למדרגת ה'ראש'. מדרגת תחלה שבסוף היא קבלת עול מלכות שמים, יסודן של כל המצות המעשיות.    

אחר כך עלינו מעולם העשיה אל עולם היצירה, שהיא מדרגת התוך בכללות, וגם בה העמקנו להתבונן ולראות כיצד גם היא מכילה מערכת שלימה של 'תחלה, ראש, תוך, סוף'. הסברנו, כי תוך בכללות הן מדות של אור פנימי, כאשר האור הפנימי מתגלה והגוף אינו מסתיר בעדו. בעבודת ה' היא גלוי של אהבת ה' במדרגות של "בכל לבבך ובכל נפשך": מדרגת סוף שבתוך היא כוונת הלב במצות שהכוונה מעכבת בהן, כמו בפסוק הראשון של קריאת שמע. מצוה זו אינה כמו אהבת הלב, אלא יש בה צד מעשי של "עקימת שפתיו", ועל כן היא מהווה את המעבר מעולם העשיה אל עולם היצירה. מדרגת תוך שבתוך היא אהבת ה' "'בכל לבבך' – בשני יצריך"[65]. מדרגת הראש שבתוך היא אהבת ה' "בכל נפשך", ב"כח הכוונה שבלב" – אור האהבה המאיר בלב באמצעות השכל. מדרגת תחלה שבתוך היא מסירות נפש בפועל, "אפילו הוא נוטל את נפשך".

לאחר מכן עלינו אל מדרגת הראש הכללי, אל עולם הבריאה, שכנגד האור המקיף. האור המקיף הוא אור גדול ועצום שאינו יכול לרדת ולהתגלות באמצעות כלים, גם לא באמצעות כליה הפנימיים של הנפש, הלב והמוח. בעבודת ה' נקרא האור המקיף אהבת "בכל מאדך", שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מן הגבול שלך לגמרי: מדרגת סוף שבראש היא אהבת ה' "'בכל מאדך – בכל ממונך". הסברנו, שהמשמעות הפנימית היא לעשות צדקה וחסד למעלה מן הגבול, למעלה מכל שעור, ואפילו מן השעור שנתנו לנו חז"ל "כל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[66]. בזמן שהאדם עושה למעלה מן הגבול שלו במצות הצדקה, בכך הוא עובר אל מדרגת סוף שבראש שבעולם הבריאה, אל סוף העולם שכולו גלוי האור המקיף שלמעלה מן הגבול. מדרגת תוך שבראש היא אהבת ה' "'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד", כדרשת חז"ל. הן על מדה טובה והן על מדת פורענות צריך האדם להודות ולקבל באהבה. הסברנו, שקבלת היסורים באהבה נעשית רק כאשר שרש הנשמה גלוי. אפילו כדי לקבל באהבה יסורים קלים צריך להיות מנותק ונבדל מאחיזת הנפש בגוף המרגיש אותם, למעלה מן האור הפנימי שבתוך הגוף. לפיכך, זו קבלת יסורים במדה והגבלה. מדרגת ראש שבראש היא מסירות ה"מאד" בכח הכוונה. זו קבלה בכח של יסורים שאין להם גבול ומדה. מדרגת תחלה שבראש היא מסירות ה"מאוד" בפועל ממש, קבלה בפועל של יסורים שאין להם גבול ומדה.

אמרנו, שקבלה בפועל של יסורים ללא גבול תוך שמחה ואהבה בבחינת "בכל מאדך" היא הנקודה הראשונה של מודעות יהודית. זו הנקודה הראשונה היוצאת מתחום האצילות, מתחום ה'אין' המוחלט של עצמות האלקות, היורדת ונכנסת אל תחום העולמות התחתונים בי"ע, הנפרדים מאחדות ה'. נקודה זו היא נקודת 'תחלה' של ה'ראש' – אהבת ה' "בכל מאדך" בפועל, בשמחה, לגמרי למעלה מטעם ודעת. הסברנו, שפנימיות הבינה היא שמחה – "אם הבנים שמחה"[67] – ולכן עולם הבריאה הוא עולם השמחה – "אמא עילאה מקננה בכורסייא"[68] [ובכל מאדך עולה עֹנֶג, וכן נֶגַע. כלומר, קבלת עֹנֶג גם במקום הנֶגַע].

 

תחלה

ראש

תוך

סוף

ראש

קבלת יסורים בפועל

קבלת יסורים  בכח הכוונה

אהבת ה'

"בכל מדה ומדה"

אהבת ה'

"בכל ממנונך"

תוך

מסירות נפש בפועל

אהבת ה'

"בכל נפשך"

אהבת ה'

"בכל לבברך"

כוונה המעכבת

סוף

קבלת עול מלכות שמים

עבודה

(קו שמאל)

תורה

(קו אמצע)

גמילות חסדים

(קו ימין)

 

עד כאן חזרנו בקצרה על עיקרי הדברים שנלמדו בפרקים הקודמים. בשני הפרקים הבאים אנו מגיעים אל שיאו של השער ולסיכומו.



* הקלטת השעור המקורי, בו נלמד פרק י' יחד עם שאר כל פרקי השער "אורות וכלים", לא נמצאה. בכ"ב תמוז תשס"ו לימד מו"ר הרב גינזבורג שליט"א מחדש את פרק י'. דברי הרב מובאים כאן ע"פ רשימת הדברים שנרשמה ע"י ר' איתיאל גלעדי תוך כדי מהלך השעור.

[א] ברכות לה, ב.

[ב] בפרשת יתרו ???על הדצח"מ

[ג] לקוטי תורה ברכה צט, ג; אמרי בינה שער הק"ש פפ"ו (עב, ג); שערי תשובה ח"ב (חינוך) פמ"ט (קל, א).

[ד] ברכות לד, ב.

[ה] תענית ב, א.

[ו] תנא דבי אליהו רבה ט.

[ז] ראה שכינה ביניהם עמ' קג; ברית הנישואין עמ' לא.

[ח] בראשית כא, יב.

[ט] ראה תורה אור מקץ לט, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

[י] ראה מועד קטן טז, ב.

[יא] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה סז.

[יב] תקו"ז ג (יח, א).

[יג] ברכות סא, ב.

[יד] משלי ה, יט.

[טו] קהלת ח, ה.

[טז] צוואת הבעש"ט אות א (נדפסה כהוספה בתחלת כתר שם טוב, הוצאת קה"ת).

[יז] סה"מ ה'ש"ת עמודים ו, טו, 30. ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 94 ועוד.

[יח] ישעיה מא, ח.

[יט] סה"מ ה'תש"י ד"ה 'באתי לגני' אות ג והלאה ועוד.

[כ] ברכות סא, ב.

[כא] חולין צא, א.

[כב] כתובות נ, א; שו"ע יו"ד סימן רמט סע' ב.

[כג] ראה תניא אגרת התשובה פרק ג; אגרת הקדש י.

[כד] ויקרא יח, ה.

[כה] יומא פה, ב.

[כו] דניאל ד, כד.

[כז] זח"א עט, ב; ח"ג קכב, ב ועוד.

[כח] הושע יד, ב.

[כט] שער 'ביאת המשיח' עמ' שסב.

[ל] ישעיה נב, יג.

[לא] לקוטי תורה שיר השירים נא, ג ועוד.

[לב] בראשית ל, מג.

[לג] רש"י לבראשית כט, יא; ע"פ נדרים סד, ב; עבודה זרה ה, א.

[לד] ראה בהרחבה שער א פרק יא***

[לה] דברים ד, לה.

[לו] הקדמת תקו"ז (פתח אליהו).

[לז] עץ חיים שער כט פ"ח.

[לח] הלכות תשובה פ"א ה"א.

[לט] ראה זח"ג ד, א.

[מ] ברכות סא, ב.

[מא] ישעיה ס, כא.

[מב] סנהדרין פ"י מ"א.

[מג] אגרת הקדש כז.

[מד] מאמר חיקור הדין ח"ב פי"ב.

[מה] תהלים עג, כה.

[מו] דרך מצותיך, שרש מצות התפלה פ"מ (קלח, א).

[מז] תהלים קיג, ט.

[מח] שמות ל, י; ויקרא טז, לד.

[מט] בראשית א, כו-לא.

[נ] בראשית רבה ט, י.

[נא] בראשית ד, ה.

[נב] שם ב, א-ג.

[נג] ראה בהרחבה בהקדמת 'כללי השערים' פרק ג***; שער א פרק כא***

[54] שמות רבה כה, ב.

[55] תהלים קד, ד.

[56] בראשית רבה ח, ז.

[57] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[58] הקדמת תקו"ז (י, ב); שם כא (מח, ב) ועוד; עץ חיים שער מט פ"ד; תניא פרק לא.

[59] פיוט 'לכה דודי'.

[60] תענית ז, א.

[61] משלי ד, כב.

[62] עירובין נד, א.

[63] סנהדרין סה, א; כריתות ג, ב.

[64] במדבר יח, כג.

[65] ברכות נד, א.

[66] כתובות נ, א; שו"ע יו"ד סימן רמט סע' ב.

[67] תהלים קיג, ט.

[68] תקוני זהר ו (כג, א).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com