חיפוש בתוכן האתר

שיעור 8 - יג אייר תשס"ט - דף 7 הדפסה דוא
אינדקס המאמר
שיעור 8 - יג אייר תשס"ט
Page 2
Page 3
Page 4
Page 5
Page 6
Page 7
כל הדפים

עד כאן הסברנו את הסוגריים – הכל רק לתת קצת טעם מה אותו כסיל היה צריך לעשות אם היה נבון, אם היה חפץ בתבונה. הכל חייב להיות אליבא דנפשיה, אחרת אין לזה ערך. לשים לב "מאין באת" הכוס, ואיך באה הכוס, ואחר כך באמת להתרשם בהפלאה שיש בזה – להבין שזה רק דבר שיכול להיות בחיק הבורא, ובסופו של דבר שזה עצמות ה'. ארבע מדרגות. בכל זה היית צריך להתבונן. עד כאן הכל היה דוגמה אחת בנושא אחד של התבוננות.

מה זה עוד נושא של התבוננות? כעת מחוץ לסוגריים:] או בכללות ענין גדולת ה' בענין ההתהוות [כמו שבש"ס יש סוגיות, כך בחסידות יש סוגיות. עד עכשיו דברנו על סוגיה של בריאה יש מאין. כעת אומר עוד סוגיה, שלכאורה מאד קרובה – ובאמת היא מאד קרובה – גדולת ה' בענין ההתהוות. מה זה? יסביר יותר בהמשך, אבל נאמר בקיצור: שאחרי הכל, אחרי שיש עולם, יתבונן בפסוק "מה גדלו מעשיך הוי'" ומקבילו "מה רבו מעשיך הוי'", גדלו באיכות ורבו בכמות. זה להתבונן במה שנברא ולראות גדלות ה' מעבר לכך שברא יש מאין. נאמר דבר שלא יהיה, אבל אם מדען יצליח לברוא כנף יתוש – בסוף זה גארנישט, לא יגיע רחוק, לא ברא את העולם שלנו עם ה"מה רבו" ו"מה גדלו". זה פירוש פשוט מה זה להתבונן בגדולת ה' מתוך התבוננות בבריאה, לא רק יש מאין. זה לראות כמה מופלא יצא לאמן הזה. יש אחד שיודע להחזיק עפרון ולכתוב, ובזה משבחים אותו, ויש לשבח – תראה מה כתב, מה עשה. זה קרוב, אבל זה ממד אחר של התבוננות. זה כולל מה שה' עכשיו, אחרי הבריאה, ממכ"ע וסוכ"ע, וכדלקמן. זה כולל עוד כמה דברים חשובים שיש בתניא. קודם כל זה כולל מה שחז"ל אומרים "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו" – כשה' יורד לתוך הבריאה, אז מתוך הגדולה שלו אני גם משיג את הענוה שלו, שהענוה היא עצם הגדולה שלו. כמו שאומרים על מישהו שהוא מאד גדול – איך רואים כמה הוא גדול? בענוה שלו. כלומר, יש משהו בגדולת ה' שלכאורה יותר חיצוני מבריאה יש מאין. הבריאה זה איך עושה, והגדולה זה לשבח אותו במה שהוא עשה, אבל בלשבח במה שעשה יש גם פנימיות שלא התגלתה בתהליך הבריאה. אמרנו שבתהליך הבריאה בעיקר פועלים הכתר והחכמה והמלכות. אבל לדוגמה, להרגיש את הענוה – קצת מזה אפשר להבין באופן ההתהוות, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, שצמצום זה ענוה. נאמר יותר פשוט, כל הסוגיא של בריאה יש מאין זה סוגיא של מוחין, וכל הסוגיא השניה של גדולת ה' ממעשה בראשית, זה בעיקר ביטוי של רגש, "מה גדלו" ו"מה רבו", וזה ש"במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו". יותר מזה, מה זה גדולה? כותב בפירוש בתניא שהתבוננות בגדולת ה' זה להתבונן בכך שטבע הטוב להיטיב, שהכל עושה מאהבתנו. אני רואה את זה לאחר שיש עולם. אז יש אנשים שלא מרגישים את ההשגחה הפרטית, אז יכולים לחשוב שאם יש בורא הוא לא אוהב את העולם שלו יותר מדי. זה מי שכנראה בונה התאוריה שלו לפי מה שחושב בפני עצמו – איך ה' מתייחס אליו. אבל מי שיש לו ענוה, יכול להרגיש השגחה פרטית – כמה ה' אוהב אותי, איך כל יום וכל נשימה תהלל י-ה. זה נקרא גדולת ה' – מדת האהבה, כמה שהוא אוהב, שמרגישים את "טבע הטוב להיטיב" בלשון הקבלה והחסידות, באגה"ק מביא עוד פסוק, "רחבה מצותך מאד", שה' כל הזמן עושה צדקה. כל זה סוגיה גדולה בפני עצמו – גדולת ה' בענין ההתהוות. אז יש להתבונן בזה חפיף ויש להתבונן בזה לעומק, באמת. הוא לא מסביר כל מה שאמרנו עכשו – זה יותר בהמשך – אבל כן אומר נקודה:]. וכן בד"כ איך דאיהו ממכ"ע ואיהו סוכ"ע כו' [זה בדרך פרט, חלק מגדולת ה'.]. ועם היות שמתפעל בנפשו ומתלהב על הענין האלקי (ער ווערט צעקאָכט אויף אלקות מיט א התפעלות הרצוא כו') [זה הכסיל שלנו, שמשקיע בשביל להבין בחפיף את גדולת ה' או התהוות יש מאין. הוא בוער לאלקות, ואיך זה בא לידי ביטוי? כותב במ"א שזה בא לידי ביטוי בתנועות חיצוניות, מוחה כפים וצועק, יכול לצאת מהכלים, אבל זה הכל דמיונות. הוא מתרגש מאד מאלקות, ולא עושה את זה בדווקא – הוא חי בחשך, וחב"ד באה להוציא את האדם מבית הסהר הזה.], ה"ז בבחי' מקיף לבד ואין זה התפעלות אמיתי כי אם דמיון כוזב (וכמ"ש באריכות בקונט' התפלה [מכאן רואים מה שאמרנו קודם, שקונטרס העבודה הוא השפיץ, השיא, שבנוי על קודמיו, כמו שאמרנו.]). והענין הוא כי ההתבוננות בדרך כללות [נתנו כמה מילים שלנו, ואיך הוא מסביר במילים שלו?]  היא רק כמו זכרון, שנזכר על אלקות [הוא לא משקיע באמת, אלא רק נזכר במשהו. כמו שאמרנו, הוא למד סוגיא, ופעם באמת השקיע בזה והבין משהו עד מדה מסוימת, ועכשיו, כדי לצאת ידי חובה עוד הפעם, הוא חושב שמספיק להזכר במה שפעם היה אצלו יותר בהיר, וכעת רק נזכר בענין. כמו שנסביר תיכף, זכרון זה דבר טוב. אבל אם האדם חושב שזה מספיק לגבי התעוררות מדת האהבה הוא טועה לגמרי. יש הקשר אחר שלהזכר בלבד מספיק – כפי שיאמר – אבל בהקשר שלנו, של "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", של עבודת ה' באהבה שהעיקר שתפעל גם על הנה"ב, להזכר בלבד זה רק משלה ומוליד דמיונות שוא. עוד דבר חשוב – כשנזכרים במשהו יש בזה חכמה ואין בזה בינה. זה חשוב בשביל ההמשך. מח הזכרון זה כח החכמה, דבר חשוב מאד, אבל בשביל להוליד אהבה אמיתי בלב העיקר זה אמא. לכן כל הזמן מדבר על להשיג, "אם הבנים שמחה".]. וזה אינו מספיק לעורר את האהבה כ"א צ"ל ידיעה והשגה ממש [מוחין דאמא.], ועי"ז דוקא מתעורר האהבה [אהבה צריכה התבוננות, אבל לא ככה ביראה, לה הקדיש קודם פרק שלם:], (וביראה מספיק הזכרון שזוכר את העניני אלקות המביאים את היראה וכמשנת"ל פ"ג (ונת' שם דמ"מ צ"ל בתחלה השגת הענין ואח"כ מספיק הזכרון [פעם אחת צריך להשיג את הענינים שמולידים את היראה – כפי שהוסבר – ואז צריך להתבונן ולהכיר ולהשיג באמת, ואחר כך, בשביל יראה אמיתית, מספיק להזכר במה שידעתי, מה שאני יודע. אז לגבי יראה זה מספיק ולגבי אהבה לא – זה הבדל משמעותי ביותר, שצריך להבין.]) משא"כ באהבה אינו מספיק הזכרון לבד וגם שיודע את הענין וכבר התבונן בו כמה פעמים הנה בכל פעם ופעם בכדי שתחי' האהבה אמיתית צ"ל התבוננות ממש דוקא [כנראה שאף שיודע שכך זה באמת, לא ראה שזה כתוב בחסידות, ולכן צריך למצוא הסבר – זה מה שיסביר. לפני שנמשיך נאמר במילים פשוטות: שני אנשים אוהבים אחד את השני. אם כרגע איני מרגיש את האהבה – פעם היה רקע מלא לאהבה, והרגשתי אותה, וכעת איני מרגיש ואני רוצה להרגיש – האם זה מספיק שאני זוכר שפעם אהבתי אותך? האם זה מספיק בשביל עכשיו ממש לאהוב אותך. הוא אומר שלא. אבל לגבי יראה אומר שזה מספיק – אם פחדתי ממך, ואני זוכר את זה, אני פוחד גם ברגע הזה. אבל אם אהבתי אותך לא מספיק שאני זוכר את זה. צריך התבוננות מחדש – התבוננות זה בנין, אני צריך מחדש לבנות את כל הרקע שעל פיו אני אוהב אותך באמת. למה יש כזה הבדל?]. וי"ל מפני שענין הביטל [לא מסביר, כי מניח שיודעים – יראה זה בטול, ובטול זה מצד אבא. מקור היראה באבא ומקור האהבה באמא (כמו שלבו של האדם ירא מאביו ומכבד-אוהב אמו, וצריך להקדים בכל פסוק את השני, הפחות הטבעי). היראה באה מחכמה, וזה מח הזכרון, זה בטול – הכל מאותו שרש, אז כבר אפשר לנחש שיהיה מספיק. אבל זה לא מספיק כהסבר, וההסבר הוא שבטול זה משהו שמושרש באופן הכי טבעי אצל כל יהודי (גם כאן משרש של אבא):] יש בטבע בנש"י וכמ"ש במ"א בענין כי תהיו אתם ארץ חפץ דנש"י הן הארץ הראוי' לזריעה ע"י תו"מ מחמת כח הביטל שבהם בעצם [תו"מ זה לזרוע בתוך הארץ חפץ, בתוכי ובתוכך ובכל יהודי. מה עושה אותי לקרקע פוריה לזריעת תומ"צ? הבטול. ארץ, כדי שתהיה פוריה, חייבת כח הצומח – וזה הכח להביא גם את הזרע לבטול, שמתוך הבטול הוא צומח פי כמה וכמה, אין סוף יותר משובח מאשר בתחלה. אנחנו ה"ארץ חפץ" של ה', סימן שדווקא בנו יש כח הצומח, כדאי לזרוע בנו. אם תזרע אצל אינו-יהודי להבדיל זה לא יצמח, כי אין שם כח הצומח, זה לא יצמח בכלל. מה זה הכח הזה? בטול] וכמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שממעטים א"ע כו', והו"ע ישראל מונין ללבנה דא' קטן מונה לקטנה [אנחנו קטנים בעצם ולכן מונים ללבנה הקטנה, מצא מין את מינו. יש משהו בעם ישראל שקטנים בעצם, וזה כח הצומח שאפשר לזרוע בו ויצמח.] יעקב בנה הקטן וכן ודוד הוא הקטן כו', ומפני שיש בהם ענין הביטול בטבע לכן מספיק ע"ז גם הזכרון דאלקות שמתבטל עי"ז ומניח א"ע לגבי אלקות ורצונו ית' [לכן מספיק זכרון.]. אבל ענין האהבה הגם שהיא ג"כ בירושה לנו מאבותינו [הרי לכל יהודי יש גם אהבה מסותרת, לא רק בטול?!] מ"מ אין זה כמו טבע הביטל והנחת עצמותו שבכאו"א מישראל [זה דבר חשוב מאד שכותב כאן. אומר שהכי עצמי אצל יהודי זה מה שהוא מניח את עצמו. מה זה עוזר לנו בכללות כל הדרך של הבעל שם טוב, מה שלומדים כאן את "תורת הנפש"? זה אומר שבאמת התכונה העיקרית שצריך לגלות – זה נמצא, וזה העיקר וזה העצם – זה בטול על כל גווניו, עד לשפלות. בטול-ענוה-הכנעה-שפלות אצלנו, י-ה-ו-ה של בטול, שהאחרון-אחרון חביב זה שפלות, מדת דוד המלך, הקטן. אומר שאצל יהודי הבטול והשפלות זה הרבה יותר עצמי גם מהאהבה המסותרת שיש לו בלב, שזה ירושה לנו מהאבות ובפרט מ"אברהם אהבי". במלים אחרות: האהבה, בסופו של דבר, זה יותר יפה, יותר גילוי אור, אבל לגבי נקודת הבטול זה כמו לבוש. יש עצם ויש דבר שמתלבש עליו. יהודי בעצם זה בטול, ומה שמתלבש על זה זה האהבה. זה גם ירושה, זה בגנים, אבל גם בגנים יש את הדבר שהוא הלבוש היותר חיצוני (כמו בגוף, האברים החיצוניים) ויש דברים יותר פנימיים (כמו בגוף העצמות והשלד, חוט השדרה, הלב וכו'). הגן הפנימי שמחזיק הכל זה הבטול, וזה מה שעושה אותנו ארץ חפץ ובזכות זה קבלנו את התורה והמצוות. האהבה המסותרת זה 'תוספת יוקר'. אהבה מסותרת בתניא קשור לגילוי, אבל כאן מחלקים שאהבה זה גלוי והבטול זה הענין העצמי.] (ואמיתית ענין האהבה מוסתרת שבכאו"א בירושה מהאבות מבו' בסש"ב פי"ח שזהו הכח דמס"נ שבכאו"א מישראל משום שא"א לו להיות נפרד ח"ו מאחדותו ית'), [זה גם משהו עצמי לגמרי, שבעצם מוכן למות בשביל ה', שזה כח האהבה. אז למה כתב לפני הסוגריים שטבע הבטול זה יותר מהאהבה שירושה לנו מאבותינו? ההבדל זה בין "האהבה מסותרת" לבין "אמיתית ענין האהבה המסותרת", שזה נכונות למות על קדוש ה' – מס"נ ממש. אפילו זה, מס"נ ממש, זה גם תוצאה של בטול – זה איזה מן גילוי של בטול. היות שהוא כל כך קטן, כל כך גארנישט, אז החיים שלו לא שוים מול כל דבר קדוש לה' יתברך, והוא לא מסוגל להיות נפרד מה'. אם נקרא את הסוף נבין יותר טוב:] ובפרט שהאהבה היא התגלות דבר [זו הגדרת אהבה, שמשהו מתגלה. אפשר לומר שגם יראה זה גילוי – אפילו כתוב ש-יראה אותיות ראיה – יש איזה גילוי, אבל לא כמו אהבה, כמו שתיכף נסביר.] ע"כ א"א להיות כ"א ע"י השגה והתבוננות ממש [בשביל גילוי חייבים להביא את זרע האב לרחם האם, שיעבור כל התהליך, עד שיתגלה באופן ממשי, ואילו יראה לא חייבת את זה. ממה שכותב כאן, בשורה האחרונה, אפשר לתת עוד מונחים בחסידות להבין את זה טוב: הרבה פעמים כתוב שההבדל בין אהבה ליראה זה "חותם בולט" ו"חותם שוקע". יראה זה פחד, זה כיווץ, זה לברוח לתוך עצמך. אם כי יש פה משהו – זה לא בול עץ, לא מפשוטי כלי עץ שלא מקבל טומאה כי אין בו צורה בכלל – יש שקיעה, יש בזה מספיק צורה כדי להכשיר לפי הלכה לקבל טומאה, אבל אין בזה שום בליטה כלפי חוץ, זה בדיוק להיפך, הכל שקיעה כלפי פנים. הוא אומר שבשביל השקיעה הזאת – תופעה של התבטלות, של בטול – לא צריך שזה יעבור דרך תשעה חדשי עבור של אמא, מספיק בשביל זה רק להזכר. כמו שאמרנו, שאם האדם פחד ממשהו באמת – אחרי שבפעם הראשונה הבין באמת למה פוחד – מספיק שייזכר ומדי זה יפעל שקיעה וכיווץ. יכול להיות שכל הזמן מכווץ, מי שפחדן בטבע כל הזמן מכווץ, ובוודאי אם נזכר בפחד. אבל בשביל לבלוט – לבלוט זה ישות, ובז'רגון החסידי זה הרבה פעמים דבר רע, אחת ממלות הגנאי הכי חזקות, אך בכל אופן יש חותם בולט של קדושה, אהבה אמיתית לעומת יראה, שאני יוצא מעצמי ונמשך אליך – היות שיש כאן התגלות דבר, לכן צריך להוליד את זה, תופעה שחייבים להוליד אותה. בגלל שזה התגלות דבר, וכעת נתנו לזה את הביטוי חותם בולט, מובן גם מה שאמרנו קודם שיחסית לבטול זה לבוש, זה עליו. הבטול, האין, זה הפנימי, והאהבה זה מה שמעליו, ואף בולט ומתגלה החוצה. עוד לא אמר בפירוש את המלים שכל זה בגלל ששרש היראה זה בחכמה ושרש האהבה בבינה. אם רוצים להבין יותר לעומק על פי קבלה, זה בגלל שפנימיות החכמה זה גבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך – השרש האמיתי של החכמה זה גבורה, שזה יראה. היות שהשרש שלו בא ממו"ס, כח הזכרון שם פעיל וחזק ביותר. השרש של האהבה זה מחסד דעתיק, וחסד דעתיק לא מתלבש במח בכלל – הוא מתלבש בגלגלתא, אבל מהגלגלתא של אריך הוא מגיע דווקא לאמא. על זה כתוב "ימינך פשוטה לקבל שבים". איפה יש את עבודת התשובה? באמא, "ולבבו יבין ושב ורפא לו". עיקר התשובה זה תשובה מאהבה, שזה רק באמא. איך ה' מתייחס לזה? "ימינך פשוטה לקבל שבים". "ימינך" זה הימין של עתיק, שזה חסד דעתיק, והימין פשוטה עד אמא, שמה לקבל מי ששב אל ה' תשובה מאהבה. אם כן, שוב, כל הענין הזה של אהבה בכלל זה בשרש חסד דעתיק, שהוא הולך דווקא לאמא, לכן משמה צריך לעורר את האהבה בלב – מההבנה וההשגה. זה קשור למה שאמרנו קודם, שבסוף יאמר שיש כל כך הרבה אמהות במדת האהבה – שזו העבודה, עבודה שבלב זו תפלה, "ועבד הלוי הוא" – כל כך הרבה אמהות וישות אל אמהות, שצריך עצות לשמור על נקודת הבטול. הוא מביא את זה מאדמו"ר האמצעי].

עד כאן הסעיף הזה, בעצם. הסיכום של כל מה שלמדנו היום – שאסור להיות חפיף, במיוחד בנוגע למדת האהבה. אם רוצים אהבה זה רק להשקיע את כל הכח, לשייך את זה, שיהיה אליבא דנפשיה ומפורט. לא שכמות הפרטים חשובה, אלא איכות ההתמסרות הפנימית, וזה דבר שאי אפשר לצאת ידי חובה. מי שחושב לצאת ידי חובה זה רק הכסיל, שעליו נאמר "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו".

אנחנו נפסיק כאן. אם מסתכלים רואים שהתחלת הפסקה הבאה זה מה שאמרנו קודם, שהתבוננות כללית מביאה לידי מרירות ועצבות. שוב, הפרק הזה הוא פרק מסכם כזה, פרק שכולו מוקדש לאיכות ההתבוננות, שזה לא היה לנו קודם בכלל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com


 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com