בע"ה

ד"ה "ואתה תצוה"

התבוננות לפי סדר הספירות בקונטרס פורים קטן תשנ"ב

מאמר "ואתה תצוה"

המאמר האחרון (לעת-עתה) שחילק הרבי הוא "ואתה תצוה" – מאמר משנת תשמ"א שהוגה ויצא כקונטרס לפורים קטן תשנ"ב. נשים דגש על עשר נקודות עיקריות במאמר ונכוון אותן כנגד עשר הספירות – בנית ה'פרצוף' מקלה את ההתבוננות במאמר ונותן זוית ראיה מיוחדת עליו. ההתבוננות היא לפי סדר הספירות, ולא לפי סדר הפרקים במאמר. כפי שמדגיש הרבי תמיד, "המעשה הוא העיקר", לכן המטרה היא להפיק מעשר הנקודות הוראות מעשיות בעבודת ה', ב"עשו כל אשר ביכלתכם" להביא את המשיח.

כתר: "כתית למאור" – השבירה מגלה את עצם הנשמה.

"כתית – למאור"

הנקודה העיקרית והפנימית ביותר של המאמר מבארת את הביטוי "כתית למאור" – דווקא על ידי השבירה הפנימית שבגלות, "כתית", מגיעים לעצם הנשמה, "למאור":

מבאר דיוק לשון הכתוב שמן גו' כתית למאור (למאור ולא להאיר), שבזמן הגלות, שכל אחד ואחד הוא נשבר ונדכא, כתית, על ידי זה מגיעים למאור (העצם) שממנו נמצא האור.

הרבי הדגיש תמיד את השמחה בעבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה" (ומכיון שכל חיי היהודי הם עבודת ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", הרי השמחה צריכה לשרור תמיד) – ועד ל"שמחה בטהרתה". אף על פי כן, מודגש במאמר שהיכולת להגיע לנקודה העמוקה ביותר תלויה בנקודת המרירות ושברון הלב. ורמז לדבר: אדמו"ר הזקן אומר בתניא כי על היהודי לחיות בנשיאת הפכים המתוארת בלשון הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". אכן, בעוד החדוה מסוגלת להגיע רק למקיף דחיה של הנשמה (ש'חולשתו' מוסברת בהערה 56 במאמר), הרי שבכח הבכיה להגיע למקיף דיחידה (ועוד למעלה-מעלה ממנו, כמבואר במאמר שבכח ה"כתית" להגיע לעצם הנשמה, ועד לעצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות).

"כתית" מהעדר גילוי העצמות

החידוש העיקרי במאמר (מפרק ט ואילך) הוא שתחושת ה"כתית" אינה שייכת רק לזמני הגלות הקשים, אלא גם בזמן בו המצב טוב ויש בו אפילו גילוי אלקות מסוים ומוגבל – אך טרם זכינו לגילוי השלם של עצמות אור אין סוף (ודווקא שבירה זו עמוקה ומשמעותית יותר מהשבירה בזמני קושי):

... שעד"ז הוא בנוגע כתית למאור, שעל ידי הענין דכתית שבזמן הגלות מגיעים להמאור, דשני ענינים בזה. כשישראל נמצאים במצב של כתית מצד זה שישנם גזירות על קיום התורה ומצוות (כמו שהיה בזמן אמירת המאמר), ועי"ז מגיעים להמאור על ידי המסירות נפש שלהם. ועוד ענין בכתית למאור, שגם כשישראל נמצאים במצב של הרחבה, הרחבה בגשמיות וגם הרחבה ברוחניות, אלא שהם נמצאים בגלות... הם שבורים ונדכאים (כתית) מזה שהם בגלות. ועל ידי הכתית דישראל מזה שנמצאים בגלות, מגיעים להמאור.

והענין הוא, דזה שישראל הם שבורים מזה שהם בגלות (גם כשיש להם הרחבה בגשמיות וברוחניות), הוא, כי רצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא שיהיה גילוי אלקות, ועד שזה (גילוי אלקות) נוגע לעצם מציאותו, ולכן, זה שבזמן הגלות אין מאיר גילוי אלקות כמו שהיה בזמן הבית [ובפרט כשמתבונן בזה שאמרו רז"ל כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו הרי זה כאילו נחרב בימיו], הנה מזה עצמו איז ער אינגאנצן צוטרייסלט, כתית. וגם כשהוא בדרגא נעלית ביותר שמאיר אצלו גילוי אלקות בדוגמת הגילוי שהיה בזמן הבית, מ"מ, מזה שבכללות העולם אין מאיר הגילוי, מוכח, שגם הגילוי שמאיר אצלו הוא גילוי מוגבל. דכשמאיר גילוי אוא"ס הבל"ג הגילוי הוא בכל מקום, וכשישנו מקום אחד (אפילו פנה נדחת) שאין מאיר שם גילוי אלקות, הוא מפני שהגילוי (גם בהמקום שהוא מאיר) הוא גילוי מוגבל... ומזה שאין מאיר אצלו גילוי עצמות אוא"ס הוא נשבר ונדכא, כתית.

מכאן גם מובן בעומק מדוע חוית השבירה מתוארת במלה "כתית", הרומזת – כפי שמביאים כבר הראשונים – ל-תי שנות עמידת בית ראשון ו-תכ שנות עמידת בית שני. לכאורה, דווקא בזמן הבית אין מקום לחויה של "כתית" המאפיינת את הגלות, אך מי שחפץ בגילוי עצמות ה' – גילוי בלתי מוגבל – חש שגילוי זה טרם הופיע, גם בזמן בית ראשון ובית שני, כפי שהתברר למפרע מחורבנם שהגביל-עצר את הגילוי (וכדברי הצפנת פענח שחורבן הבית מגלה למפרע שמעולם לא קיימנו את מצות "ועשו לי מקדש"). לכן, עד שלא יתגלה הגילוי השלם בבית המקדש השלישי, הוא שבור:

... ניתן הכח לכאו"א מישראל שעיקר רצונו יהיה גילוי העצמות, ועד כדי כך, שכשאין מאיר גילוי זה, ומכש"כ בזמן הגלות שאין מאיר אפילו הגילוי (גילוי אור) שהיה בזמן הבית, הוא במצב דכתית, ומבקש ג' פעמים בכל יום (או יותר) ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, שאז יהיה גילוי אלקות ועד לגילוי העצמות.

במובן מסוים, מתקיים כאן "כל המקודש מחברו חרב מחברו": ככל שקרובים יותר לגילוי השלם הרצוי חשים יותר בהעדרו ונקודת השבר היא פנימית ועמוקה יותר כפי שממחיש הרבי בגימטריא ידועה – "שחולה בגימטריא מ"ט, שגם כשמשיג מ"ט שערי בינה אלא שחסר לו שער הנו"ן הוא חולה". דווקא מי שזכה ל-מט שערי בינה הוא החש את החסרון בהעדר שער הנון והוא-הוא החולה.

תחושת הכאב מהעדר הגאולה – גם כשהמצב הולך ומוטב – היא-היא הסימן המאפיין את ניצוץ משיח שבתוך כל אחד, וככל שהיא גלויה יותר היא מעידה על הפוטנציאל המשיחי הטמון באדם (ורמז: ממוצע כל אות ב"כתית למאור" הוא נגע, כמתאים לתיאור המשיח כ'מנוגע' בצער הגלות).

הנקודה העיקרית הזו שייכת לספירת הכתר – ה"מאור" שמעל אור כל הספירות (ועד ל"חביון עז העצמות" שבפנימיות הראש העליון שבכתר) – כפשוט. בפרצוף בו אנו מתבוננים כרגע אין דעת – כידוע הכלל "כשאתה מונה את הכתר אין אתה מונה את הדעת" – משום שהרגשת ה"כתית" (המעלה לכתר) היא הדעת-הרגישות בנפש.

חכמה: "ויקחו אליך" – עילוי משה על ידי ישראל

הרבי מסביר בפרק ב של המאמר, על יסוד דברי הרבי הריי"צ, כי "ויקחו אליך" מלמד שבני ישראל פועלים עילוי במשה רבינו (על ידי שהוא משפיע להם):

וע"י שמשה משפיע לישראל (שמקשר אותם עם אוא"ס), עי"ז נעשה יתרון והוספה במשה. [דמשה וישראל הם דוגמת ראש ורגל, כמ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, דכל ישראל הם הרגלים דמשה, ומשה הוא הראש שלהם. וכמו שבאדם הרגלים מוליכים את הראש למקום שהראש מצד עצמו אינו יכול להגיע לשם, כמו"כ הוא במשה וישראל, שע"י ישראל (הרגלים דמשה) מיתוסף עילוי במשה. דזהו מ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שע"י רגלי העם נמשך הגילוי דאנכי בקרבו של משה]. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית גו', דע"י שמשה יצַוה ויקשר את בני ישראל עם אוא"ס, עי"ז יביאו בני ישראל שמן זית למשה (ויקחו אליך), שיוסיפו תוספות אור במשה.

בפשטות, בני ישראל פועלים עילוי במשה רבינו כאשר הם מביאים אליו "שמן זית", אך לאור הנקודה הכללית של המאמר מובן שאותו "שמן זית", תמצית החיות של בני ישראל, הוא-הוא ה"כתית למאור". אם כן, כאשר חסיד פונה אל הרבי מתוך משברי החיים שעוברים אליו, כדי לקבל מזור לנפשו, הוא בעצם 'מעניק' לרבי נקודת לב נשבר ומעלה אותו.

נקודה זו מכוונת לספירת החכמה שבמאמר: מצד עצמו, מדרגת נשמת משה רבינו – "ראש בני ישראל" – היא מדרגת החכמה ("כי מן המים משיתהו"). דווקא מכח הארת החכמה של הראש אל הרגלים זוכה משה ומתעלה למדרגת "אנכי" שלמעלה ממנה. ורמז: הענין נלמד מהמלים "ויקחו אליך" – "ויקחו" עולה עין ו"אליך" עולה אין – הכל רמז למדרגת "והחכמה מאין תמצא" המתגלה בעין החכמה ("עיני העדה").

בינה: תשובת צדיק אחד תביא גאולה

הרבי מביא בפרק ט במאמר דבר מדהים מספרי הקבלה:

וזהו מה שמובא במאמר אדמו"ר הזקן דאיתא בתיקונים שאפילו אם הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח, כי ע"י תשובה שלימה ממשיכים גילוי אוא"ס הבל"ג, וגילוי זה הוא בכל מקום.

נקודה זו מכוונת לספירת הבינה: עצם מושג התשובה שייך לספירת הבינה בכל מקום בזהר, שהרי התשובה תלויה בהבנה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו". ככל שהבינה בגדולת ה' מעמיקה – מעמיקה גם התשובה בעקבותיה (כידוע מהרס"ג שבכל יום היה עושה תשובה על עבודת ה' אתמול, כי לפי הכרתו את ה' כיום עבודתו מאמש נחשבת כחטא). זו תשובה עילאה חסידית, השייכת לנקודה הראשונה שהוסברה – ככל שמתקרבים אל היעד, כך נקודת הצער והתשובה שבפנימיות הלב מתעצמת. הרבי לא אומר אם אותו צדיק שבתשובתו יביא את המשיח הוא-הוא המשיח, אך פשוט שהמשיח מגלה אלקות לכולם ומעורר בכך את נקודת התשובה בלב כל ישראל – "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא".

חסד וגבורה: השוואת מרדכי למשה ומעלת מרדכי על משה

בפרקים ו-ז של המאמר עוסק הרבי בהשוואה בין משה רבינו (לו נאמר "ואתה תצוה") למרדכי היהודי (נשיא הדור בו התקיים סיפור המגלה, בו עוסק המאמר בפורים קטן) – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" (תוך השוואה ברורה של הרבי הריי"צ למרדכי).

מחד, הרבי מדגיש את ההשוואה המיוחדת בין מרדכי למשה:

ועל פי זה יש לבאר מה שמובא בהמאמר ממדרש שמרדכי היה שקול בדורו כמשה בדורו, דהגם שאתפשטותא דמשה הוא בכל דור מ"מ איתא במדרש שמרדכי (דוקא) היה שקול בדורו כמשה בדורו. ויש לומר, שמהמעלות דמרדכי היהודי הוא שהוא היה הרעיא מהימנא (בגילוי) של כל ישראל שבדורו. בדוגמת משה רעיא מהימנא שהמשיך דעת לכל ישראל שבדורו, כמובן גם מזה שדורו של משה (כל אנשי דורו) נקרא דור דעה.

מאידך, למרבה הפלא, הרבי מדגיש שיש מעלה במרדכי כ"רעיא מהימנא" בדורו על משה כ"רעיא מהימנא" בדורו (והוא על דרך מעלת היחידה של "רעיא מהימנא", המתבטאת במסירות נפש, על החיה של "רעיא מהימנא", המתבטאת בראית-הרגשת אלקות, כפי שמרחיב הרבי במאמר):

אלא שבמשה היה גילוי ענין זה (שהוא רעיא מהימנא דכל ישראל) ע"י שהמשיך דעת לכל אנשי דורו, ובמרדכי היה גילוי ענין זה ע"י שגילה כח המסירות נפש שבכל אנשי דורו.

וכפי שמחדד עוד הרבי:

ועפ"ז יש לומר, דבזה שבהדורות שהוצרכו למס"נ בפועל חיזקו רועי ישראל (אתפשטותא דמשה) את האמונה דישראל שתהיה במסירות נפש, נתגלה הענין דרעיא מהימנא (בענין זה) עוד יותר מבמשה עצמו. כי המשכת וגילוי האמונה כמו שהיא מצד עצם הנשמה [שע"י משה ואתפשטותא דיליה שבכל דרא], עיקר התגלותה הוא מסירות נפש בפועל.

בפרצוף שלנו, השוואת מרדכי למשה היא החסד – "משה רבינו אוהב ישראל היה", דבר שהתבטא בקשר הגלוי שלו לכל יהודי, וכמותו גם מרדכי (העולה בגימטריא רב חסד) קשור בגלוי לכל היהודים ודואג להם באהבה. מעלת מרדכי על משה – המתגלה בדורות של קושי וסכנה, גבורה ודין כפשוטם – נובעת מהגבורה שלו (ששרשה ביראת ה' פנימית) לעמוד כנגד המן באופן של "לא יכרע ולא ישתחוה", להעמיד בכך בסכנה את כל עם ישראל ולחשוף בפועל את מסירות נפשם (במשך כל שנת הגזרה).

תפארת-יסוד: "ואתה תצוה" – הכח לחבר יהודים

הרבי מסביר ש"ואתה תצוה" היינו כח של צוותא וחבור שיש למשה רבינו. בתחלת המאמר, בפרק ב, מסביר הרבי שהכוונה היא לחיבור של בני ישראל לה':

ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, דציווי (תצוה) הוא צוותא וחיבור. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל, שמשה הוא מקשר ומחבר את בני ישראל עם אוא"ס.

אך לקראת סוף המאמר, בפרק יא, מוסיף הרבי שב"ואתה תצוה" יש גם כח של משה לחבר את היהודים בינם לבין עצמם:

ויש לומר, דזהו מ"ש ואתה תצוה את בני ישראל, דלשון ואתה תצוה את בני ישראל משמע שמשה מצַוה (מקשר ומחבר) את בני ישראל עצמם, כי מצד עצם הנשמה, כל ישראל הם חד...

[הרבי עוד מרחיב שם, שכאשר מתגלה עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות – החידוש של המאמר (כנ"ל וכדלקמן עוד) – מתגלה סוג אחר של אחדות ישראל, עוד למעלה מזו המתוארת בפרק לב בתניא. בפרק לב מדובר על אחדות "על ידי שעושים נפשם עיקר וגופם טפל", ואילו כאן "האחדות דישראל היא בכל הענינים שלהם, גם בענינים השיכים להגוף", ואכמ"ל.]

תכונת החיבור והיחוד שייכת לאות ו שבשם הוי' ב"ה – ו החיבור. עיקר ה-ו הוא ספירות הקו האמצעי – התפארת והיסוד, "גופא ובריתא חשבינן חד" (כפי שנדרש על הפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף") – שהוא "הבריח התיכון" שבכחו לעשות חיבורים. כח החיבור לה' שייך בעיקר לספירת התפארת (בה מאיר שם הוי') וכח החיבור בין היהודים עצמם שייך לספירת היסוד – כח הצדיק לקבץ יהודים עם כיוונים ודעות שונות ולחבר את כולם יחד לתזמורת הרמונית אחת.

נצח: "נר תמיד" – הרגשת צער הגלות ומסירות נפש גם בזמנים טובים

בתחלת המאמר שואל הרבי על כך שבתחלה נאמר שה"שמן זית זך כתית למאור" נועד "להעלֹת נר תמיד" ובפסוק הבא נאמר "יערֹך אֹתו אהרן מערב עד בקר" (ולא תמיד, עשרים וארבע שעות ללא כל שינוי). בסיום המאמר, בפרק יא, מסביר הרבי כי התיאור של "מערב עד בקר" שייך לגילוי עצם הנשמה מתוך מסירות הנפש בזמנים הקשים, תקופות הלילה בגלות של עם ישראל, "מערב עד בקר". הרבי ממחיש זאת, בפרק י, דרך תיאור מדהים של חסידים שמסרו את נפשם בתנאים הקשים של רוסיה, אך כאשר יצאו לארצות הרווחה הם אבדו את מסירות הנפש:

וכמו שרואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו שם גזירות על תומ"צ, הי' להם מס"נ בפועל משך כו"כ שנים, וכשבאו אח"כ למדינות שאפשר לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כ"כ) המס"נ שהי' להם מקודם.

אמנם, כאשר זוכים למסירות נפש בלתי-משתנה – מתוך תחושת הכאב מכך שלא הגיע המשיח ולא התקיימה התכלית של "דירה בתחתונים" – גם בזמני האור והגילוי היחסיים של הגלות, גילוי המאור הוא באופן של "נר תמיד", ללא כל שינוי. הנקודה במאמר של "נר תמיד" – גילוי נצחי של המאור, ללא כל שינויים – שייכת כפשוט לספירת הנצח.

הוד: להודות בגלות גם כשמרגישים טוב

כפי שהוסבר כבר, הנקודה העיקרית של המאמר – החוזרת בהבטים שונים – היא שגם בזמנים הטובים יחסית, בגשמיות וברוחניות, יש להכיר בכך שזו גלות ולהרגיש את הכאב העמוק עליה. הכרה זו במצב הגלות, על אף שלעינים נדמה כי הכל מואר ושפיר, היא הודאה על האמת שלמעלה מטעם ודעת (הגורם להרגשת כאב עמוקה עוד יותר, אותה הדגיש הרבי תמיד במלים "חשך כפול ומכופל" – הסתר בתוך הסתר – כאשר אין שמים לב לחשך ונדמה כי כבר הגיעו לאור). ההודאה על האמת שאינה מובנת בפשטות בשכל שייכת לספירת ההוד.

מלכות: פעולת עצם הנשמה על ציור הכחות הפנימיים

פרדוקס השפעת הפשיטות על הציור

נקודת ההשכלה העמוקה במאמר היא ההסבר, בפרק י, בנוגע להבדל בין גילוי עצם הנשמה בזמן הסכנה והקושי (בו נדרשת מסירות נפש) לגילוי עצם הנשמה על ידי ה"כתית" מעצם הגלות גם בזמנים הטובים. מסירות הנפש בזמן סכנה חושפת את "עצם הנשמה", אך זו חויה שמעין 'בלק אאוט', שכאשר היא חולפת מתברר שלא היתה לה השפעה קבועה על כחות הנפש הגלויים, אך ה"כתית" בזמנים הטובים מגלה את "עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות" וגילוי זה משפיע גם על ציור כל הכחות הפנימיים ומשנה אותם.

החידוש כאן אינו בנוגע לנצחיות הגילוי ("נר תמיד"), אלא בכך שגילוי זה של עצם הנשמה (שהוא ה'פשיטות' של עצם הנשמה) אינו נבדל ומופשט מציור הכחות הגלויים (כפי שה'ציור' של עצם הנשמה מופשט מכל הכחות), אלא מתייחד עם הציור של כל כח פרטי של הנשמה ופועל בו שינוי. חידוש זה הוא תכלית בריאת העולם – הקיום היהודי והקיום האנושי – שכל חלק בנשמה משקף את העצמות ממש. לכן, בפרצוף של הענינים במאמר זו נקודת המלכות – הפועלת ומתגלה בעולם, עד לתכלית הבריאה, כאשר כל פרט במציאות היש הנברא ישקף את עצמות ה', היש האמתי (ובדרך רמז: המלכות היא דמות הנוקבא, האשה – אשה בגימטריא ציור, אך כאשר מחשבים אשה במספר קדמי, 'חלק הקדמי' שנוסף עולה פשיטות – רמז ליחוד הפשיטות והציור של הנשמה המבואר כאן).

סיכום

ולסיכום עשר הנקודות: