ד. טו באב – סיהרא באשלמותא

דבר נוסף שצריך להסביר הוא התאריך של היום – טו באב – של מילוי הלבנה. זה נקרא סיהרא באשלמותא. בקבלה כתוב שלשים ימי החודש מקבילים לשלושים הדורות הראשונים של עם ישראל, החל מאברהם אבינו ועד ליאשיהו המלך. הדור החמישה עשר הוא דורו של שלמה המלך, שבנה את בית המקדש. בנין הבית זה בבחינת "ביתו זו אשתו" ולכן עיקר התפקיד של אהרן הכהן הוא בתוך בית המקדש. אף שהיה במדבר משכן הרמב"ם פוסק שלא היה בו מלא של מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שזה רק ב"מקום אשר יבחר בו ה'". המשכן היה רק דירת עראי וכן כל עבודת המשכן היתה עראית. זה הבדל של אין סוף. בכל זאת, אהרן הוא הכהן שבכל דור ודור, וזה מתחיל היום, בדור החמישה עשר, ביום-דור מילוי הלבנה. לכן זהו יום של שידוכים. בכל פעם שיש מילוי לבנה זהו יומו של שלמה המלך שבאותו החודש. בנין הבית הוא תכלית בריאת העולם, דירה בתחתונים, ולכן זהו יום של זיווגים. אז כמו שאמרנו קודם, כל חודש הולך אחר הפתיחה שלו. בראש לא רואים את הלבנה בכלל, זה בכח ולא בפועל. מילוי הלבנה התחיל כבר בראש חודש, ביום המולד. זה לא יום שהלבנה היא אפס אלא אחד, שכבר ראו אותה, שהיא כבר נמצאת, ו"זה הקטן גדול יהיה". זה סיפור של התפתחות ולא של התחדשות בעצם. לגבינו, ראש חודש זה אברהם אבינו, הדור הראשון. "תשורי מראש אמנה" – מראש כל המאמינים. לכל ישראל קדושים מונים ללבנה, כי בהתחדשותה מתחדשת האמונה. זה נקרא גילוי נשמת אברהם אבינו. משה רבינו ואהרן הכהן הם בדור השביעי, היום החודש בו לפי הקבלה מתחילים לקדש את הלבנה. יש מנהג ישראל כמה חודשים שמקפידים להתחתן בימי המילוי של הלבנה, עד טו בחודש, ויש חודשים שדוקא מתחתנים אחרי מילוי הלבנה. יש חודשים שבהם מתגלה שהירידה היא תכלית העליה ויש שלא מתגלה בהם. יום הארבעה עשר בחודש הוא דורו של דוד המלך [העולה יד] והבא אחריו הוא דורו של שלמה המלך [העולה במספר קטן טו].

לענייננו, לפי זה אהרן מסתלק ביום האברהם אבינו של חודש אב. כתוב שאהרן הוא משרש אברהם, אברהם הוא חסד ואילו אהרן הוא רב חסד, אברהם הוא כהן ואהרן הוא כהן גדול. אברהם בדרך כלל הוא ספירת החסד של עולם האצילות, חסד דז"א, ואילו רב חסד של אהרן הוא החסד של הכתר, שלמעלה מן האצילות. בזהר כתוב, שהמידה הזו – ורב חסד – השישית מתוך יג מדות הרחמים, שכולן התגלות של הכתר, נקראת כהנא רבא. אם מתחילים לספור מן המידה הזו ועד הסוף [מידת 'ונקה'] יש שמונה מידות רחמים, ובזהר כתוב שהן כנגד שמונת בגדי הכהן הגדול, כאשר הכהן עצמו הוא 'ורב חסד'. כלומר, אברהם אבינו מושרש עד הכתר, ועד רדל"א שבו, באמונה הפשוטה – "אברהם ראש כל המאמינים". "חסד נעוריך" הוא החסד של אמונה פשוטה, הליכה אחר ה' ממצרים בכח האמונה בלבד. כמו על פי פשט אצל חתן וכלה, שהכלה צעירה ולא מבינה והחתן מבקש ממנה לעשות משהו במסירות נפש, לסכן את החיים שלה בלי סיבה מובנת, והיא עושה את זה בתמימות גמורה, בדיוק כמו שהוא אמר. היא מגלה אמונה מוחלטת בחתן וגם אהבה מוחלטת. זו הדוגמא איך אמונה ואהבה בשורש זה אותו הדבר. זה נקרא בתניא אהבה מסותרת שיש לכל יהודי לה'. זה נקרא רדל"א. זה בשורש, אבל בפרטות אברהם הוא החסד של ז"א בעולם האצילות ואהרן הוא הרב חסד של פרצוף אריך אנפין, ואת זה רואים מתאריך הסתלקותו של אהרן, ביום של אברהם אבינו בחודש.

רק לשם השלמת התמונה, היום השני הוא של יצחק אבינו, השלישי של יעקב אבינו, הרביעי של יהודה – הכל הולך לפי המלכים והמלכים יוצאים מיהודה – החמישי הוא הדור של פרץ (יום הסתלקות האריז"ל בחודש אב) וההמשך כתוב במגילת רות עד דוד ומשם בספר מלכים. זה מהכללים החשובים בהבנת ימי החודש על פי היהדות. לפי זה, משה רבינו מסתלק ביום השביעי שכנגד הדור שלו, הדור השביעי. הוא מתעצם עם עצמו. מתאים עם העובדה שהוא נולד ומסתלק באותו יום. הוא 'עצמי', ועליו נאמר "כל השביעין חביבין".הוא מסתלק בחודש אדר, חודש ה-זה. כל פעם בחז"ל כשדורשים נוטריקון אז האות ז נדרשת כמילה זה. משה רבינו נתנבא בלשון זה – "זה הדבר אשר ציוה ה'". לאחר חודש אדר, המצוה הראשונה שנתן ה' למשה, לישראל, היא מצות קידוש הלבנה – "החודש הזה לכם ראש חדשים". ראש חודש הוא ראש התורה בכלל – "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם", כמובא ברש"י בתחילת התורה.

* * *

אגב הרמז בין המילה זה ל-יב חודשי השנה, לפעמים מחלקים את חדשי השנה בצורה סימטרית לששה חדשי קיץ וששה חדשי חורף, אבל לפעמים אחרת. יש תקופה שבה מתקבצים כל שלושת הרגלים בחודשי השנה, והם ז חדשי הקיץ מניסן ועד תשרי. זוהי עיקר השנה לגבינו, ישראל קדושים. בראשית עולה שלש רגלים. כתוב בספרי החסידות, אצל הרבי מקומרנא, שבראשית הן אותיות תשרי עם ב רבתי ו-א נעלמת. שם החודש תשרי מוזכר בתורה בפסוק ההשגחה של ה' על ארץ ישראל "ארץ אשר הוי' אלקך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה". זו הפעם יחידה בתנ"ך שהמילה הזו כתובה ללא האות א. יש פסוק אחר שאומר "שבעה המה עיני ה' המה המשוטטים בכל הארץ", שבעה כוחות נאצלים. הרמז הוא ז פעמים עין עולה תשרי. מה קורה כאשר ה' מסתכל על ארץ ישראל? מהי התכלית בהסתכלות? ההסתכלות היא חדירת אור העיניים. כמו צדיק, שלא רק מסתכל כדי לקבל אלא היא הסתכלות שמשפיעה הקרנת אור. האור יוצא מן העיניים והיא מאיר אותו על ארץ ישראל. האור הזה הוא אור החכמה, לכן אמרו חז"ל ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", הוא מלא חכמה אלקית של אור העיניים. האור הפנימי הזה של העיניים שמאיר נקרא בקבלה אלף אורות שניתנו לשמה רבינו במתן תורה. זו א פשוטה, מלשון "אאלפך חכמה", "האלף לך שלמה".

חסרים כמה משפטים

ה. קדושת המקדש והארץ היום

הלב של ה' הוא ארץ ישראל, "והיו עיני ולבי שם כל הימים", וזה מה שכתוב בפסוק שלנו "ארץ אשר... דורש אותה...". דרישה היא המשכת הלב למישהו. בכללות כל ארץ ישראל היא הלב והעיניים של ה', אבל באופן פרטי זה מתגלה בבית המקדש. זה לגלות את העצם שנמצא בהשוואה בכל הארץ. בעצם ממש אין בו יותר קדושה מאשר בכל סנטימטר אחר של הארץ, מה שהיו מתגוללים בעפרה חכמי התנאים, שהרגישו שאבן של ארץ ישראל זה לא אבן של חוץ לארץ. זה לא היה שונה אם היו מגיעים לבית המקדש. לגבי עצם הכל שווה. למה כתוב בחז"ל שיש עשר קדושות, מארץ ישראל עד בית המקדש וקדש הקדשים? בלשון החסידות, הכל זה בבחינת גילוי העצם. גילוי "והיו עיני ולבי שם כל הימים", גילוי ההשגחה הפרטית והאהבה העצמית של ה'. בתכלית השלמות זה מתגלה בבית המקדש ובקדש הקדשים בפרט, אבל בעצם זה נמצא בכל ארץ ישראל בשווה. בחוץ לארץ זה רק בפוטנציה להימצא, ולכן "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". בארץ ישראל זה בפועל אבל לא בגלוי.

היום, לדאבוננו, אין את בית המקדש, ועוד יותר גרוע, יש טומאה במקום הקדש, ולכן כמו שלא גלוי על הר הבית עיני ה' ובלב אז כך גם לא גלוי בשאר הארץ. עכשיו גם אפשר להבין יותר את פשר הדבר, למה חייבת להיות היום טומאה על הר הבית עד שיבוא כח של אמת, של תורה, שיסדר את העניינים ביד חזקה. זה בגלל שכל זמן שאין גילוי בכל ארץ ישראל – העצם נמצא אבל לא בגלוי – אז בית המקדש הוא תכלית הגילוי והוא כח המנחה את הגילוי בשאר כל הארץ, ואם אין גילוי בשאר כל הארץ אז זה מתבטא בכך שבאותו המקום זה הכי פחות גלוי, שיש שם ההיפך הגמור, שנמצא לגמרי מחוץ לתחום שלנו, וברגע שאנחנו נצליח – לאט לאט או לא, הכל תלוי בנו – לפתור את הבעיה של הר הבית זה היה מגלה את הלב והעיניים של ה' בכל הארץ. אחר כך אפשר גם להמשיך את קדושת הארץ גם מחוצה לה, בחוצה לארץ. המלך המשיח, לאחר שיכבוש את כל הארץ לגבולותיה ימשיך לכבוש את כל העולם כולו. כיבוש רבים הופך את המציאות כולה. אפילו ארץ מצרים, שיש מצות לא-תעשה בתורה לגור בה, הרמב"ם פוסק שאם המשיח יכבוש אותה האיסור יפקע. זה כבר לא ארץ מצרים. זה לא רק דברי אגדה ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט על פני העולם כולו", משהו רוחני שאני לא מבין אותו, אלא זו הלכה בתורה שמשנה את המציאות, שאם מלך ישראל הלך וכבש – אחרי שכבש את ארץ ישראל כולה – חוץ לארץ על פי דין תורה היא הופכת לארץ ישראל לכל דבר. למה דוד המלך, שכבש את סוריה לא הפך אותה לארץ ישראל ממש? כי הוא לא כבש אותה לפי הסדר. כמו שצריך להכיר את הסדר במקום צריך להכיר את הסדר של הזמן, למה יש דין קדימה, ודוד שינה ממנו. לכן אף על פי שכבש על פי סנהדרין והיה מלך זה לא הפך אותה להיות ארץ ישראל. זו דעת הרמב"ם, שזה עדין נחשב לכיבוש יחיד. שוב, יש דין תורה שכיבוש רבים בחוץ לארץ זה הופך אותה לארץ ישראל ממש.