בס"ד

זהב שלמה
עיונים ברש"י על התורה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

עריכה: יוסף פלאי

סיון תש"פ

פרשת שלח

שליחות המרגלים

[יג, ב] שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. [ג] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. [ג] על פי ה' - ברשותו שלא עכב על ידו.

סמיכות הפרשיות

מפרשי רש"י האריכו מה ראה רש"י לפרש כאן את סמיכות הפרשיות. והמשכיל לדוד כתב שהוקשה לרש"י למה כתוב "שלח לך", אלא שזה מובן לפי סמיכות הפרשיות "לפי שיש להם מהיכן ללמוד שלא לדבר לשון הרע, מהמעשה שלך שאחותך לקתה בשביל שדברה בך, ותהיה מלת 'לך' בשבילך כלומר בשבילך אני אומר שלח". ובמה שכתב רש"י בדבור הבא "שלח לך לדעתך" וכו', מפרש המשכיל לדוד שלא בא לפרש את המלה "לך", שכבר התפרשה בדבור הראשון, אלא שיש קושי ענייני, כיצד יתכן שמציווי מפורש תבוא תקלה, ולכן אומר "לדעתך". עכ"ד. אך לא נראה כדבריו, וודאי את המלה "לך" מפרש רש"י דוקא בדבור השני, דבור המתחיל "שלח לך", ואילו בדבור הראשון כתב "שלח לך אנשים" (ולדברי המשכיל לדוד היה צריך להביא רק "שלח לך").

והגור אריה פירש שישראל כבר בקשו לפני כן לשלוח מרגלים (כמו שכתוב בפרשת דברים "ותקרבון אלי... נשלחה אנשים"), אך ה' צוה רק לאחר מעשה מרים כדי לסמוך וללמדם שלא ידברו לשון הרע, וגם זה רחוק להעמיס בפשט רש"י. והרבי מבאר שהוקשה לרש"י שהיה צריך להפריד בין מעשה מרים לחטא המרגלים כדי שלא נטעה ששניהם באותה דרגה[א].

אמנם בפשטות נראה שרש"י מפרש את הסמיכות כאשר דרוש הסמיכות מתיישב בפשוטו של מקרא, ולא מוכרחים לומר שבא ליישב קושי מיוחד (כמו בהלכה שדורשים סמוכין בכל התורה)[ב]. ואע"פ שמפרשי רש"י (עד הרבי ועד בכלל) חותרים בדרך כלל למצוא "מה היה קשה לרש"י" (גם בדרשת סמוכים כמו כאן), מכל מקום ניתן ללכת בדרכו של רש"י עצמו שאינו מעלה קושיות אלא מפרש בפשטות (וכל הקושיות האפשריות נופלות מאליהן), מתאים לדרך הפנימיות של "אילנא דחיי דלית תמן קשיא"[ג].

בכלל, עצם הענין של דרשת סמוכין וסמיכות פרשיות רומז לראיית ההשגחה האלוקית, הן בתוך התורה והן בהשגחה פרטית מורגשת בחיי היום-יום בכל צעד ושעל, סמיכות הפרשיות ברצף מאורעות החיים, "מה' מצעדי גבר כוננו". והנה הרוב הגדול של דרשות סמיכות הפרשיות ברש"י הוא בספר במדבר, ספר ההליכה בדרך, "חומש הפקודים" (גם מלשון מאורעות וקורות). ועוד יש לומר שכדי לדרוש סמוכים צריך סמיכת חכמים, כסמיכת משה ליהושע, להמשיך את ההשראה אלוקית הנצרכת לדרוש סמיכות[ד].

משה וארץ ישראל

נחזור לדרשת הסמוכין עצמה: הנה מרים דברה במשה והמרגלים דברו בארץ ישראל. המרגלים הושוו בפירוש למרים (שהיו צריכים ללמוד ממנה) – מרגלים אותיות מרים המקיפות גל (כמו שיתבאר)[ה] – אך ממילא משה מושווה לארץ ישראל (מושא הדבור)! משה שייך בעצם לארץ ישראל, והיה צריך לסיים-לממש את שליחותו לגאולת ישראל ולהכניס אותם לארץ, אלא שבפועל לא זכה לכך בעצמו (בהיותו "גואל ראשון", אלא כאשר יבוא שוב בתור "גואל אחרון").

ועוד, מרים דברה במשה שפרש מן האשה, וזה שרש (בדקות) לחטא המרגלים שחשבו שצריך לפרוש מארץ ישראל (בחינת האשה). באמת, משה אהרן ומרים שייכים כולם לדור המדבר, ושלשתם מתו בשנה האחרונה לגזרת המרגלים[ו], אלא שלולא חטא המרגלים היה אפשר שכולם יכנסו לארץ, וכמו שיתבאר (וכן לעתיד לבוא גואל אחרון לא יפרוש מן האשה).

להנאתך ולטובתך

בספר מושב זקנים "שלח לך אנשים פרש"י שלח לך להנאתך ולטובתך וגו'. הקשה ר"י מה הנאה היה לו למשה בשליחות מרגלים ותירץ כי היה לו הנאה שאם לא היה שולח המרגלים היה צריך למות כי נגזר על משה שלא ליכנס לארץ... ועתה בעוון המרגלים נגזר עליהם להיות במדבר מ' שנה וזהו הנאתו שחי מ' שנה יותר".

מה שמביא מרש"י לא נמצא ברש"י לפנינו, אלא שכמה מפרשים פירשו כך בסתם[ז]. והנה בפרשת לך לך פירש רש"י "לך לך, להנאתך ולטובתך"[ח] (ואין עוד לשון כזו בפירוש רש"י) – בשני המקומות מדובר על הציווי ללכת לארץ ישראל! נמצא שני עדים שענין ארץ ישראל הוא "להנאתך ולטובתך" (ככתוב בהמשך "טובה הארץ מאד מאד") – הן הנאה וטובה לכלל ישראל, והן הנאה וטובה בפרט לאברהם ומשה, כאשר ההנאה לצדיק הדור היא הנאת כל הדור (בגשמיות וברוחניות), והיא נחת רוח להשי"ת הנאתו וטובתו. הרי משה משתוקק להכנס לארץ, והיה ראוי שיכנס אליה (כמו שהתבאר שיש היקש בין משה לארץ ישראל), זו הנאתו וטובתו הגדולה ביותר!

ומה שפירש במושב זקנים שההנאה למשה היא היות שנגזר עליו שלא יכנס לארץ (וכך יחיה עוד ארבעים שנה) אין זה מוכרח. ויותר מתאים לפרש "להנאתך ולטובתך" שיכנס לארץ, כמו אצל אברהם אבינו. והיינו שעדיין היה אפשר לתקן שמשה יכנס עם ישראל לארץ (ויבואר עוד לקמן).

שליחות של רשות ונסיון

רש"י מפרש "שלח לך, לדעתך אני איני מצוה לך", וכן מפרש "על פי ה', ברשותו שלא עכב על ידו". דהיינו שלא היה ציווי לשלוח את המרגלים אלא רק נתינת רשות.

ורבינו בחיי כתב "כוון הרב [רש"י] לומר אף על פי ששליחות המרגלים על פי ה' ומצותו, לא היתה המצוה ברצונו אלא כדי להשלים רצון ישראל שהיו חפצים בכך, וכענין המלך שהיתה מצות השם 'שום תשים עליך מלך', אבל לא היתה ברצונו, כי כן יעיד הנביא 'אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי'"[ט] – דהיינו שיש כאן ממוצע בין מצוה לרשות, ציווי שהוא בדיעבד ולא מרצון גמור לכתחילה. ההשוואה של רבינו בחיי למינוי מלך היא מהותית: כל ענין המלכות הוא בחינת רשות (המלכות עצמה נקראת רשות, "אל תתוודע לרשות"), וכן שילוח המרגלים היה רשות, "אם תרצה שלח... ברשותו שלא עכב על ידו". המלכות היא מצוה, אבל מופיעה דוקא בדרך של רשות, תלויה ברצון העם "ואמרת אשימה עלי מלך", וכן שילוח המרגלים היה דוקא בדרך של רשות, תלוי ברצון משה וברצון העם. גם עצם מושג השליחות שייך למלכות, המלך פועל על ידי שליחיו עושי דברו, וכדי להכנס לארץ היה צורך שמשה ינקוט בהנהגה מלכותית וישלח שליחים[י].

"הכל צפוי והרשות נתונה" – "הכל צפוי" בידיעת ה' מראש את תוצאות המעשה, אבל "הרשות נתונה" למשה ולישראל בשליחות המרגלים, "חייהם שאני נותן להם מקום לטעות [והרשות נתונה אם לטעות כעשרת המרגלים או להאמין כיהושע וכלב]"[יא].

ועדיין קשה, שלכאורה בפשט הכתוב שילוח המרגלים הוא ציווי גמור ולא רשות, כמשמעות הלשון "שלח לך... על פי ה'", וכמו שטענו כמה מפרשים על רש"י[יב]. ועוד, אם היה רשות ולא ציווי, מדוע עשה זאת משה ולא חשש למה שאמר לו ה' "אני נותן להם מקום לטעות"!

אכן, הדבר יובן לפי דברי הרב המגיד (באור תורה) "למה שלח משה מרגלים לתור את הארץ? הלא אמר לו הקב"ה 'אני נותן להם מקום לטעות' [ומדוע משה לא חשש שבאמת יטעו]. שהיה רוצה להביא אותם בנסיון, כי משה היה רוצה לעבור לארץ ישראל, והיה רוצה להעלות כדי שיוכל לבוא לארץ ישראל, כי משה היה בבחינת הדעת, ואוירא דארץ ישראל מחכים והיה הדעת מגולה שם ביותר ואינם יכולים לסבלו, והיה רוצה לעלות במדרגה יותר גבוהה, לפיכך היה רוצה להביאם בנסיון".

כלומר, משה מכניס במכוון את המרגלים לנסיון קשה ונותן להם "מקום לטעות" (כמו ששמע מפי ה')! כיון שמשה עצמו בטל במציאות כלפי ה', הוא יכול לנקוט במדת הקב"ה (צדיק הדומה לבוראו) ולהעמיד אחרים בנסיון. תכלית הנסיון היא להתעלות ("נס להתנוסס") ולזכות לדעת, ככל נסיון אמתי שנועד לקנות דעת, "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת" – וכך להגיע לדרגת משה עצמו (שהוא הדעת של כלל ישראל), ולזכות לארץ ישראל שאוירה מחכים. כמו שה' העמיד את אברהם אבינו בנסיונות – החל מהנסיון הראשון המפורש בתורה "לך לך" להגיע לארץ – כך משה מעמיד את המרגלים בנסיון ב"שלח לך" להגיע לארץ.

וביתר ביאור (כרמוז בדברי הרב המגיד): אם משה יזכה להכנס לארץ הוא יתעלה ויגיע לדרגה עוד יותר גבוהה של דעת. אם המרגלים היו עומדים בנסיון, הם היו משיגים את הדעת הזו של משה בארץ ישראל (שהרי הם שלוחי משה ו"שלוחו של אדם כמותו" ונמצא שהם עומדים במקום משה בארץ ישראל) – ואז משה עצמו היה זוכה להכנס לארץ (לאחר שיש תפיסה בדרגתו זו). אך כיון שנכשלו, גם משה לא יכל להכנס לארץ, כיון שאין השגה בדרגה זו. ובזה מובן הפירוש "שלח לך, להנאתך ולטובתך" – שאם יעמדו בנסיון משה יכנס לארץ, ותבוא הגאולה האמתית והשלמה, הנאה וטובה נצחית לכולם, ואם לא יעמדו בנסיון אז הטובה היא שמשה יחיה עוד ארבעים שנה (כדברי המפרשים) וינחיל לישראל את התורה (שנתנה דוקא במדבר לאוכלי המן).

אמת ושקר

[יג, כז] וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

זבת חלב ודבש הוא – כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו.

לא רק שהמרגלים אמרו קצת אמת, אלא גם הראו את הפירות, "וזה פריה". וממילא, כמו שהאמת מוחשית, כך השקר שאחר כך נתפס כדבר מוחשי, ו"מתקיים בסופו" (מתקיים היינו שמתקבל על דעת השומעים-הרואים[יג]). עיקר השקר של המרגלים הוא בדבריהם בהמשך "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" שפירש רש"י "כביכול כלפי מעלה אמרו" (וראה גו"א ושפ"ח שם). האמת של "זבת חלב ודבש" לעומת השקר של "חזק הוא ממנו"[יד].

וידוע שכן הוא במלה שקר עצמה: האות שי"ן רומזת לשלשת האבות (בציור שלשת הרישין שבה), והיא אות אמת שבתחלת השקר, ואילו האותיות קר הן עיקר השקר, "דאתחזיאו על סטרא בישא" והן מזייפות את האמת[טו]. ועוד, האות ש היא אש (בספר יצירה), כאשר יש אש קדש של התלהבות בעבודת ה' (וירושת הארץ) ויש אש זרה. ה-ש היא אש חמה, היפך האותיות קר, דהיינו שהסטרא אחרא תחלתה אש אבל עיקרה קרה כמות (כדלקמן על עמלק). והנה כמו ששקר נחלקת לש-קר כך אמת נחלקת לא-מת – ואז האותיות הראשונות של אמת שקר מצטרפות ל-אש והשאר הן מת קר (זה מה שעשו המרגלים בהקדימם אמת לשקר, שיהיה אש מת קר). אלא שסוד המלה אמת הוא א מחיה מת, אלופו של עולם (שהוא הכל והכל הוא) מחיה את הגשמיות המתה (וכן כאן, דוקא הברכה של הפרי הגשמי היתה הקצת אמת בדבריהם).

אותיות קר של שקר רומזות לעמלק, "אשר קרך בדרך" – עמלק מגיע בדרך לארץ ישראל ומקרר את אש האמונה ואש הקדש לכבוש הארץ. תחלה הגיע עמלק ביציאת מצרים, ועכשיו המרגלים התקררו וקררו בהזכירם את עמלק, "עמלק יושב בארץ הנגב" ופירש רש"י "לפי שנכוו בעמלק כבר, הזכירוהו מרגלים כדי לייראם".

והנה זבת חלב ודבש = לעיני כל ישראל, סיום התורה. אם כן יש לפרש "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" דהיינו שמשה עשה-תקן את חטא המרגלים שהלכו אחרי עיניהם והראו את הפירות לעיני כל ישראל.

המרגלים השתמשו באמת כדי לומר שקר, ואילו אצל משה יש אמת המקיימת את השקר בקדושה: דהיינו שאחרי "לעיני כל ישראל" בא "בראשית ברא אלהים", בסמיכת סוף התורה לתחילתה – תורת משה היא האמת שלפני בריאת העולם ("תורה קדמה לעולם"), והרי העולם הוא "עלמא דשקרא", המלא שקרים ובבריאתו "ותשלך אמת ארצה", אך העולם מתקיים על ידי תורת משה לעיני כל ישראל (מה שכתוב בתורת אמת שהעולם נברא זו ההוכחה האמתית שאכן 'יש עולם' ואיננו רק אחיזת עינים, כמבואר בחסידות). וכן זבת חלב ודבש סופי תבות שבת (ענג שבת כחלב ודבש), השבת היא יום האמת (לא משקרים בשבת) המעמידה את ששת ימי המעשה של בריאת העולם שאחריה.

ובעומק, כל אמת יתכן שיהיה לה 'שקר' בהמשכה (וממילא קשה לדעת אם זו אמת לעצמה או רק הקדמה של אמת ה'מגויסת' למען השקר), אבל יש "אמת לאמתו" שאין אחריה שקר כלל, וזו האמת של תורת משה ושל השבת. לכן "כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (כמו שנלמד ממשה)[טז] – כי על ידי "אמת לאמתו" יש קיום אמתי לעלמא דשקרא, וכן "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו' נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"[יז].

עשרה נסיונות

[יד, כב] כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי.

זה עשר פעמים - שנים בים שנים במן ושנים בשליו וכו', כדאיתא במסכת ערכין.

במשנה אבות[יח] נאמר "עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי'". אך רש"י מפנה למסכת ערכין[יט] ששם מפורטים עשרת הנסיונות, וזה לשון הגמרא שם[כ] "תניא אמר רבי יהודה, עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה, שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן", ומבארת הגמרא בפרוטרוט את הנסיונות, וכמו שמביא בשפתי חכמים כאן "שנים בים, אחת בירידה דכתיב 'המבלי אין קברים במצרים', אחת בעליה דכתיב 'וימרו על ים בים סוף' מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כן המצריים עולים מצד אחר וכו'. שנים במים, במרה דכתיב 'ויבאו מרתה וגו' וילן העם על משה'. וברפידים דכתיב 'ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה'. שנים במן דכתיב 'אל תצאו' ויצאו. ו'אל תותירו' ויותירו. שנים בשליו, ראשון 'בשבתנו על סיר הבשר'. שני 'והאספסף אשר בקרבו'. בעגל כדכתיב. במדבר פארן פרש"י היינו מרגלים". וכן פירש התפארת ישראל את המשנה באבות. אמנם הרמב"ם והברטנורא (באבות) מנו את עשרת הנסיונות באופן אחר: הוסיפו את המתאוננים, והורידו את התלונה בעלייתם מן הים. ובתוספות יום טוב ביאר שהגמרא לא החשיבה את המתאוננים בפני עצמו כי קברות התאוה הוא "חד עניינא" עם המתאוננים (ותולה זאת במחלוקת התנאים, עיי"ש), ולבסוף מציע אפשרות נוספת, להחשיב את עלייתם מהים (כגמרא) ומתאוננים (כרמב"ם) ולא להחשיב את העגל שאינו נסיון אלא חטא. ומסיים "ושבעים פנים לתורה" (נמצא שלפי הפירושים השונים יש אחד עשר נסיונות).

והנה בפרק "עשרה מאמרות" באבות יש אחת-עשרה עשיריות: מאמרות, דורות, דורות, נסיונות, נסים, נסים, מכות, מכות, נסיונות, נסים, דברים. מתוכם בולטים נסיונות ונסים (שלשה נסים ושני נסיונות), דהיינו אותיות נס. והנה נס = 11 פעמים 10, אחת עשרה עשיריות! גם במלה נסיון בולטת החלוקה ל-11, נס = 10 פעמים 11, יון = 6 פעמים 11 (נס נסיון = הוי' פעמים וה). יש לכוון את אחת עשרה העשיריות כנגד הספירות, כאשר מונים גם את הכתר וגם את הדעת, החל מעשרה מאמרות כנגד הכתר (כרמוז ב"במאמר אחד יכול להבראות", האחד שמעל העשרה), ואז עשרה נסיונות שנסו אבותינו את הקב"ה מכוון כנגד ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית" כאשר במקום להודות לה' נסו אותו.

זוגות הנסיונות

ברש"י אצלנו נראה שבא להדגיש (גם) את החלוקה לזוגות, כמפורש בלשון הגמרא: שנים בים, שנים במים, שנים במן, שנים בשליו, וכן העגל והמרגלים הם זוג (כמו שיתבאר). בפנימיות, ידוע בגמרא שיש סכנה בזוגות[כא] (וכמו "שנים שנים באו אל נח" דוקא מהחיות הטמאות ואילו הטהורות באו שבעה שבעה). אך גם התיקון שייך לזוגות, והיינו שנס הוא לשון נשואין, "זכר ונקבה בראם".

ורמז יפה במלה נסיון = 176 = 2 פעמים 2 פעמים 2 פעמים 2 פעמים 11. דהיינו ארבעה זוגות (בים, במים, במן, בשליו) המוכפלים זה בזה, ועוד כפל ב-11 השייך לעגל ומרגלים ר"ת עם = נס = 11 פעמים 10 ("אין מלך בלא עם" בלא עגל מרגלים).

נסיון המלכות

עשרת הנסיונות מכוונים כנגד עשר הספירות מלמעלה למטה, ואז חטא העגל הוא פגם ביסוד (העגל בא במקום "משה האיש", הצדיק יסוד עולם) וחטא המרגלים הוא במלכות (דבה רעה על הארץ, ארץ היא מלכות). לכן העגל והמרגלים הם זוג, יסוד ומלכות (זכר ונקבה). הקשר בין העגל למרגלים מפורש בדברי רש"י בהמשך (פס' לג) "שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נאמר תשאו את עונותיכם ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה[כב]" – כלומר, בחטא העגל היה העונש בכח ועכשיו יצא לפועל, וזהו היחס בין יסוד (בכח) ומלכות (בפועל). בלשון הגמרא, שני החטאים נקראים מרגלים מדבר פארן שני לשונות המצטרפים ל-900, שלמות של 30 ברבוע (וראה לקמן על "והיא לא תצלח").

רמז לשני החטאים יחד במעשה מרכבה "וכף רגליהם ככף רגל עגל" – "רגל" רמז למרגלים ו"עגל" רמז לחטא העגל (וכיו"ב מפורש בחז"ל שעשו את העגל בגלל פני שור במרכבה), כאשר המלים רגל-עגל אותיות גל משותפות (האותיות שנוספו במרגלים על מרים כמובא לעיל) ושאר האותיות רע (גל-גל רמז ל"מגלגלין חוב על ידי חייב", ערב רב הם החייבים בעגל ועשרת המרגלים הם החייבים כאן[כג]). שמות הנסיונות בחז"ל הם ים מים מן שלו עגל מרגלים = 992 = מלכות מלכות, הכל נכלל במלכות כנ"ל.

בחטא המרגלים, הנסיון העשירי, מפורש "וינסו אותי זה עשר פעמים" (לשון הדבור המתחיל ברש"י)[כד], דהיינו שבחטא זה נכללו כל עשר הפעמים, הכל נכלל בספירת המלכות כנ"ל. וכן נראה שעשרת המרגלים שחטאו הם כנגד עשרת הנסיונות (כאשר מתוך עשרת המרגלים נדרשו בגמרא[כה] שמותיהם של שנים, סתור בן מיכאל השמיני כנגד ההוד, ונחבי בן ופסי התשיעי כנגד היסוד, ופסי אותיות יוסף).

והיא לא תצלח

[יד, מא] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח.

והוא לא תצלח – זו שאתם עושין לא תצלח.

המלים "והיא [לפי הקרי] לא תצלח" צריכות פירוש, שהרי לא מפורש בפסוק משהו שיכול להתייחס אליו לשון נקבה יחיד. לכן מפרש רש"י "זו שאתם עושים לא תצלח", וכוונתו בפשטות לעליה הזו שאתם עושים, המוזכרת בפסוק הקודם "הננו ועלינו" וכן בהמשך דברי משה בפסוק הבא "אל תעלו". כן פירש בספר הזכרון (וכראב"ע דלקמן) אבל המזרחי וגור אריה פירשו "והיא" "הפעולה שאתם עושים", ופירוש ספר הזכרון מרווח יותר, לא סתם 'פעולה' אלא 'פעולה של עליה'.

יש בפרשה ארבע עליות "ויעלו אל ראש ההר... הננו ועלינו... אל תעלו... ויעפלו לעלות", המכוונות כנגד שם הוי': השנים הראשונים סמוכים זה לזה, כנגד י-ה, "תרין ריעין דלא מתפרשין", הבעת רצונם לעלות (ריעין לשון רעותא, רצון); "אל תעלו" אלו דברי משה האומר "כי אין ה' בקרבכם" דהיינו שאין יחוד קוב"ה (ו) עם השכינה, כמו שיתבאר; "ויעפלו לעלות" הוא המעשה בפועל, כנגד ה תתאה שבשם, מלכות. רש"י מפרש "ויעפלו" לשון חוזק או לשון אפלה, הכל שייך לחזקת המלכות מדת לילה ואופל.

והראב"ע פירש "והוא לא תצלח – העליה אל ראש ההר לא תצלח, או העברת פי השם אין בה הצלחה". הפירוש הראשון כרש"י, ולפי זה "והיא" מתייחס לפעולה המיוחדת של העליה. ולפירוש השני "והיא" מתייחס באופן כללי להעברת פי ה' שלעולם אינה מצליחה ("למה זה אתם עוברים את פי ה'" בפסוק זה עצמו. ומכל מקום רש"י מאן בזה, כמו שכתב בספר הזכרון, שאם כן היה צריך לומר "ואתם לא תצליחו" או "וזה לא נכון" וכיו"ב). והרשב"ם פירש "דרך זה לא תצלח" (דרך היא מושג כללי שלא נזכר בפירוש).

והרמב"ן, לאחר שהביא פירושי רש"י וראב"ע, פירש "על דרך האמת" ש"והיא" רומז לפסוק במעשה מרכבה "היא מתהלכת בין החיות". דהיינו ש"והיא" הכוונה לשכינה (ריקאנטי), ורבינו בחיי "ועל דרך הקבלה, מלת 'והוא' חוזרת ל'פי ה'', ומה שכתוב והוא וקרי והיא, לרמוז על פועל ומקבל", דהיינו יחוד תפארת [הוא, קוב"ה] ומלכות [היא, השכינה]. ועומק הענין, שאמנם יש השראת שכינה בישראל בכל מצב, אבל ללא היחוד הגלוי של השכינה (היא) עם קוב"ה (הוא) אין הצלחה!

וידוע מה שכתב רבי צדוק הכהן בזה, שהמעפילים רצו לנקוט בדרך של 'חוצפא', התקרבות כנסת ישראל מעצמם, ואחר-כך יסכים השי"ת למעשיהם. אלא שאז לא הגיע הזמן לזה (ו"אכלוה פגה") אלא בעקבתא דמשיחא שאז הזמן המתאים לזה, "נקבה תסובב גבר" – "ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח, נראה שעצה הוא אלא שלא תצלח ודייק, והיא שבכל מקום דרשו ז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא"[כו]. דהיינו שבזמננו העיקר הוא השכינה השורה בישראל, "השוכן אתם בתוך טומאתם", וה' תמיד מתייחד עם השכינה, בגלוי או בהעלם, ולכן "והיא תצלח", כיון שיש בזה גם "והוא תצלח" כמו הכתיב. והרמז: והוא תצלח = הוי' פעמים אהיה, יחוד אבא ואמא (שם הוי' בחכמה ושם אהיה בבינה), והוא יחוד תמידי שאינו פוסק (ומלמד שגם יחוד הוא-היא של תפארת ומלכות קיים בהעלם)[כז].

דברי ר' צדוק רמוזים היטב בפירוש רש"י, שפירש "והיא לא תצלח" לא על העברת פי ה' בכלל (כפירוש השני בראב"ע) אלא דוקא עליה-פעולה מיוחדת זו, "זו שאתם עושים", ומדויק שיש (ולפחות יכולה להיות) עליה אחרת שכן תצלח ('עליה שניה') אע"פ שהיא בהעברת רצון ה', מפני שהשראת השכינה בישראל מתגברת לקראת הגאולה האחרונה (ורמז לדיוק של ר' צדוק: זו לא תצלח = 22 פעמים הוי'. אבל אחרת תצלח = 45 פעמים הוי').

נתבונן במושג 'פעולה', פירוש המזרחי ל"והיא": פעולה שייכת כמובן למעשה המעפילים (פעולה נמרצת לעומת חוסר פעולה של המרגלים), השרש פעל אותיות השרש עפל. וכן פעל קרוב לעלה (השרש השני יוצא מהשרש הראשון), עליית המעפילים. ועוד, פעל הוא צירוף פ-על, "פי ה'" ועליה (שני הפירושים ב"והיא לא תצלח", העברת פי ה' והעליה). בפעל הפ"א קודמת לעי"ן אבל בעפל העי"ן קודמת לפ"א – והנה המרגלים הקדימו פה לעין, אמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם (ולכן באיכה ע קודמת ל-פ)[כח], רמז מובהק שמעשה המעפלים (בהקדמת ע ל-פ) הוא נסיון לתקן את חטא המרגלים (וכן עפל ר"ת עין פה לב, נסיון לתקן את הלב שפחד בחטא המרגלים).

והנה בהמשך (פס' מד) מפרש רש"י "ויעפלו – לשון חוזק... לשון עזות... ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות". יש עזות דקדושה, "הוי עז כנמר", והמעפילים טעו שמעשיהם הוא בגדר זה. ומה שמפרש "הלכו חשכים שלא ברשות" – ממשיך את מה שפירש בתחלת הפרשה בשליחות המרגלים "על פי ה', ברשותו שלא עכב על ידו", ואילו כאן שנאמר "למה זה אתם עוברים את פי ה'" היה זה "שלא ברשותו". נמצא שיש שלש בחינות: יש ציווי מפורש (פשט שילוח המרגלים שלא כפירוש רש"י); יש רשות (שילוח המרגלים לפירוש רש"י, "שלח לך לדעתך", כמו שהתבאר לעיל); ויש שלא ברשות. מכאן שמעשה המעפילים 'מתדרדר' מתוך מעשה משה בשליחות המרגלים: משה 'ירד' מציווי מפורש לרשות, ושלח את המרגלים "לדעתו", ובאו המעפילים והמשיכו (כאילו למדו ממשה) שאפשר לנקוט בעזות וללכת גם שלא ברשות. כמו שמשה לקח סיכון בשילוח המרגלים עם "מקום לטעות", כך המעפילים לקחו סיכון גדול עוד יותר והלכו בלי רשות, ובלי משה וארון הברית. ויש בזה נקודת אמת, שהרי באמת "מפתח הגאולה בידינו"[כט], ועלינו לפעול בדרך של "עשו כל אשר ביכולתכם" (לדעתכם, בלי הדרכה מפורשת של הרבי-המנהיג), וגם לבד בחשכה-אפלה (אלא שהמעפילים טעו, והעזות שלהם לא היתה מבוררת).

התיקון לקצה השני

ועוד נקודה עיקרית: חטא המעפילים הוא ההיפך מחטא המרגלים. במרגלים פחדו ולא רצו לעלות כאשר היה צריך ובמעפילים העזו לעלות ובכך רצו לקרוע את הגזרה ולתקן את החטא ב'תשובת המשקל', "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (וראה העמק דבר). אלא שכיון שלא היה ברצון ה' חטאו בזה.

והנה הרמב"ם בהלכות דעות כותב שבתקון המדות צריך ללכת ב'דרך האמצע' הרצויה, אך מי שנטה לאחד הצדדים צריך תחילה ללכת לקצה השני, כדי לרפא ולאזן את הנטיה הראשונה (אע"פ שגם הקצה השני אינו טוב מצד עצמו), ורק אחר כך לחזור לדרך האמצע. אם כן, במעשה המעפילים יש באמת התחלת התקון של המרגלים! אלא שהתקון היה שלא במקומו ולכן נענשו (וכן בדברי ר' צדוק הנ"ל, בזמננו ה'העפלה' לארץ ישראל אע"פ שנעשתה לעתים שלא כראוי מכל מקום יש בה התחלה של תקון לחטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה, "והיא תצלח"). והנה המרגלים והמעפילים היו שניהם במדבר פארן, ובזה יומתק מה שחז"ל מכנים את חטא המרגלים "מדבר פארן" על שם המקום (במנין עשרה נסיונות "אחת בעגל ואחת במדבר פארן"), רמז להתכללות המעפילים במרגלים, והנה מדבר פארן = והוא לא תצלח. פארן לשון תפארת, רמז שצריך להגיע לאמצע הכולל את שני הקצוות גם יחד, לא כנטית המרגלים לצד אחד של חוסר עשיה ולא כנטית המעפילים לצד השני של חפזון ואכילה פגה.