חיפוש בתוכן האתר

זהב שלמה - עיונים בפירוש רש"י לתורה - פרשות כי תבוא הדפסה דוא

בס"ד

זהב שלמה
עיונים ברש"י על התורה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

עריכה: יוסף פלאי

אלול תש"פ

פרשת כי תבוא

בכורים

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל  הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

מראשית - ולא כל ראשית, שאין [נ"א: אין] כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן ארץ, ונאמר להלן 'ארץ חטה ושעורה' וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינין. זית שמן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ודבש הוא דבש תמרים. מראשית - אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים.

רש"י בא לפרש את המ"ם של "מראשית", בפרט שבמקומות הקודמים שהוזכר ביכורים בתורה נאמר "ראשית [ולא 'מראשית'] בכורי אדמתך" [א], וכן בהמשך "הנה הבאתי את ראשית" (כמו שמבאר הרבי [ב]). ואומר רש"י "מראשית ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינים בלבד" – כל זה המשך אחד, ומפרש "מראשית" היינו מקצת מהפירות הראשונים ("ראשית" היינו ראשון בזמן [ג]), ומפרש שהמיעוט הוא שלא כל הפירות חייבים בבכורים אלא שבעת המינים בלבד (וגם לגרסה "אין" אפשר לפרש שזהו המשך לתחילת הדברים).

וממשיך רש"י לפרש מניין שדווקא שבעת המינים, "נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה". וביאר הגור אריה[ד] שאין זו גזירה שוה גמורה, שאם כן לא היה צורך בלימוד "מראשית ולא כל ראשית"[ה], אלא שכיון שהבכורים הם להודות ולשבח על הארץ לכן יש ללמוד משבח הארץ המבואר במקום אחר שהוא בשבעת המינים דוקא, כמו שמדגיש רש"י "אף כאן שבח ארץ ישראל" (ואם היתה זו גזירה שוה גמורה, היה צריך לסיים "אף כאן שבעת המינים").

והרבי מוסיף: הלימוד הוא מהמלה "מארצך" המיותרת לכאורה, שהרי כבר נאמר "כי תבוא אל הארץ" וברור שהפירות המדוברים הם "מארצך", וכן מודגש בהמשך עניין הארץ "כי באתי אל הארץ... ויתן לנו את הארץ הזאת". אלא שהתורה מדגישה זאת כי "במצות בכורים מודגש הענין דהכרת תודה להקב"ה על נתינת הארץ שמגדלת פירות טובים", ומזה מובן שהפירות שמהם מביאים ביכורים צריכים להיות המשובחים ביותר שבהם ניכר שבח הארץ שאין דוגמתם בשאר ארצות. ומכאן מוכיח רש"י ש"מראשית" בא למעט שאר פירות (המיעוט הוא בסוג הפירות, ולא בא כאן למעט בכמות הפירות שצריך להביא).

ובמה שמפרש רש"י בהמשך "מראשית, אדם יורד לתוך שדהו" וכו', צריך להבין, למה הוצרך להביא זאת לעניין פירוש הפסוק, ואיך זה מתקשר למלה "מראשית" שמביא בדבור המתחיל? המזרחי מפרש שבא ללמד שקריאת השם היא בראשית היווצרות הפרי אע"פ שהוא בוסר ואין עליו שם פרי בשלמות[ו], וזה נלמד מהמלה "ראשית" עצמה, שהרי המ"ם הנוספת כבר נדרשה. אך בפשטות נראה שרש"י בא רק לפרש שהפשט של "ראשית" היינו הפרי שמבשיל ראשון[ז].

ומה שנקט רש"י דוקא "תאנה שבכרה", ואילו במשנה וספרי נאמר גם "אשכול שבכר, רמון שבכר", מפרשים שנקט תאנה שהיא ממהרת להבשיל (שפתי חכמים), וכן התאנה נקראת בלשון הכתוב "בִּכורה"[ח]. ועוד יש לפרש: תאנה אין לקיטתה כאחת[ט] ולכן בה ניכר ביותר ה"ראשית", דהיינו הפרי הראשון ממש (וכן בא לחדש שאין צריך להמתין שיבשילו עוד פירות אלא ניתן לקרוא שם לפרי הבודד[י]). ובדרך הרמז: "תאנה שבכרה" רומז לתיקון חטא עץ הדעת שהיה תאנה[יא]. תאנה ועוד הרי זו בכורים = 37 פעמים 26, סוד שם ס"ג דבינה (מילוי שם הוי' כאשר ערך המילוי הוא 37), והוא מקור השבירה והתיקון, וד"ל.

[אמנם יש מפרשים בכוונת רש"י בתחילת דבריו "מראשית ולא כל ראשית" היינו שאין חובה להפריש לבכורים כל הפירות שהבשילו ראשונים אלא רק חלקם, כמו שכתב החזקוני (בפירוש דברי רש"י) "כלומר אינך צריך להביא כל הפרי שלם [הכוונה כל פירות האילן] אלא מקצתו". ואחר כך כותב רש"י דין נוסף "אין כל הפירות חייבים בבכורים" וכו'. ואחר כך חוזר רש"י לפרש "מראשית, אדם יורד לתוך שדהו", דהיינו שדי להפריש תאנה אחת (אע"פ שהבכירו כמה תאנים יחד), וכן דרשו בספרי "מראשית, אפילו אשכול אחד ואפילו גרגיר אחד"[יב], וזה מה שרש"י התכוון בתחילת דבריו "מראשית ולא כל ראשית" (לבוש). אבל יש להכריע כפירוש הראשון הן מפשטות לשון רש"י, הן מלשון הספרי והירושלמי בדרשה זו[יג], והן מרש"י עצמו שכתב בפירוש הגמרא[יד] "מראשית ולא כל ראשית, למעוטי שאר פירות שאינן משבעת המינין"[טו].]

זית שמן ודבש

במה שמפרש רש"י בתוך דבריו "זית שמן, זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. ודבש הוא דבש תמרים", צריך להבין מה הצורך בזה להבנת הפסוק כאן? ועוד, בפרשת עקב, כשנזכרו שבעת המינים בפירוש, פירש רש"י "זית שמן, זיתים העושים שמן", ולא כמו שפירש כאן שזהו זית אגורי (ולגבי "דבש", פירש רש"י כבר בפרשת כי תשא "ראשית בכורי אדמתך – משבעת המינין האמורים בשבח ארצך ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים"[טז], ובפרשת עקב לא פירש מהו "דבש").

המזרחי[יז] פירש שכיון שרש"י הזכיר שיש שבעה מינים (שכולם פירות כמו שכתוב בהמשך "ראשית פרי האדמה") הוצרך לומר ש"זית שמן" הוא דבר אחד (ולא שנים) ו"דבש" הוא פרי ולא דבש דבורים. והגור אריה פירש שרש"י הוצרך ללמד שמביאים לבכורים את הזית עצמו, הפרי, ולא את השמן (ויש בזה דיון רחב בהלכה לגבי בכורים מיין ושמן[יח]). וכן "דבש תמרים" הכוונה שמביאים את התמרים שיש בתוכם את הדבש, ולא "דבש של תמרים" (דברי דוד).

ובדרך אחרת[יט]: רש"י מתכוון כאן להלכה מיוחדת בבכורים, שמביאים דוקא מהמשובחים שבשבעת המינים עצמם, כמו שנאמר במשנה "לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר"[כ] (והכוונה שמביאים דוקא מזית אגורי, כמפורש בירושלמי שיובא להלן). ולפי זה הכל המשך אחד למה שרש"י פותח "מראשית ולא כל ראשית", שכשם שממעטים שאר פירות כך ממעטים בשבעת המינים עצמם את הפירות שאינם מובחרים, וזה נכלל בלימוד "אף כאן שבח ארץ ישראל", שהשבח הוא דוקא בשבעת המינים ודוקא במובחרים שבהם[כא]. אבל בפרשת עקב שמדובר על שבח הארץ בכלל אין צורך לדקדק בזה, שהרי יש שבח הארץ גם בסתם "זיתי שמן". וכן לגבי "דבש", אין צורך לדקדק ולפרש בפרשת עקב שזהו דוקא דבש תמרים, ואפשר גם להבין שהכוונה לכל פרי מתוק, כמו שנאמר בפרשת ויקרא "כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו... קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה'"[כב] ופירש רש"י שם "כל מתיקת פרי קרוי דבש... מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם... ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים" (אבל אצלנו מדייק רש"י דבש תמרים כדי להשמיע את ההלכה שצריך את התמרים המובחרים). יתרה מזו, אפשר לפרש "דבש" גם על דבש דבורים, כמו שלגבי "ארץ זבת חלב ודבש" (המוזכר גם בהמשך, "השקיפה... ארץ זבת ודבש") יש מפרשים שזהו דבש דבורים[כג]). והרבי מוסיף: בגפן ותאנה ורמון מצאנו שבח מיוחד בפירות הארץ, ממה שהמרגלים הביאו פירות אלו שהיו מיוחדים בגדלם (וכן בחטה ושעורה נאמר שהיו בארץ חטים ושעורים גדולים במיוחד), אבל בזית ותמרים צריך לפרש מה השבח המיוחד בפירות הארץ.

בפירוש "זית אגורי ששמנו אגור בתוכו" נאמר בירושלמי "כל הזתים הגשמים יורדין עליהן והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר את שמנו לתוכו". ורש"י בגמרא[כד] פירש "אגור בתוכו, מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים".

בפנימיות, בשבעת המינים "זית שמן" הוא כנגד היסוד ו"דבש" כנגד המלכות[כה]. היסוד והמלכות מתייחדים זה בזה, ולכן שניהם כתובים יחד (אחרי "ארץ" השני בשבעת המינים) ומפורשים בפרט בדברי רש"י. כדי להגיע למלכות, צריך להיות שומר הברית במדת היסוד, "צדיק יסוד עולם", וזה הרמז ששמנו אגור בתוכו דהיינו שאינו מאבד טפה לבטלה (אפילו כשכל הגשמים יורדים עליו, כירושלמי). אגורי לשון יראה, וכן זית אגורי = יראת הוי' (שעולה הוי' תורה, 7 ברבוע פעמים 13) – כדי להיות שומר הברית צריך מדת יראת שמים, וכן ספירת היסוד נוטה לשמאל (למדת הגבורה והיראה, בסוד השם "יוסף יצחק"). אכן "יראת הוי'" היא גם האשה, המלכות, הדבש, "אשה [=דבש] יראת הוי' היא תתהלל". הזית נמצא גם בהעלאת הבכורים, "כיצד מעלין את הבכורים... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו"[כו], עטרה של זית רמז לעטרת היסוד והשור רומז ל"בכור שורו" הנאמר על יוסף הצדיק (בכור לשון בכורים).

ועוד, "זית שמן" קשור לביטוי המיוחד "ראשית", שמן קשור לראש ("כשמן הטוב על הראש", "ראשית שמנים". וכן "[ולקחת] מראשית כל" = יראת שמים (כנ"ל בענין יראת הוי'). הזית-היסוד ממשיך את השמן מהראש-הראשית ("שמן משחת קדש", "זרע קדש", מהחכמה שנקראת ראשית), עד האחרית דהיינו עד המלכות, "מגיד מראשית אחרית" (מגיד היינו ממשיך). יש קשר בין "מראשית" ל"בראשית" (כמו שיתבאר) והנה "בראשית" נסמך תמיד למלכות[כז], וכן "מראשית" אצלנו רומז במיוחד למלכות, הדבש, וכן מראשית כל אותיות ראשית מלך.

ראשית בבכורים ובחלה

המלה "מראשית" כתובה בשני מקומות בתורה, כאן ובחלה, "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה... מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה". ושם פירש רש"י "מראשית ערסתיכם – למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כולה". גם תרומה נקראת "ראשית" (וגם חלה נקראת תרומה) אבל רק בחלה וביכורים נאמר "מראשית".

וכמו שבחלה נותנים מקצת העיסה ולא כולה כך כאן נותנים מקצת הפירות, אלא שבחלה (ותרומה) חובה לשייר כמו שכתוב במשנה "האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת"[כח], ואילו בביכורים ההלכה היא "עושה אדם כל שדהו ביכורים"[כט] (וראה בגור אריה כאן שפירש מדוע הלשון "ראשית" ו"מראשית" מתפרשת בחלה ותרומה במובן אחד ובביכורים במובן אחר).

והבדל נוסף בין חלה וביכורים: בבכורים לא התחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה, כמו שפירש רש"י בפסוק הקודם "והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה – מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", ואילו בחלה נאמר "בבאכם אל הארץ" ופירש רש"י "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה [שכולן לאחר ירושה וישיבה]... אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה". נמצא שחלה היא "ראשית" גם מבחינת זמן חיובה, וכן חלה לשון תחילה, ואילו ביכורים הם בחינת "אחרית" שלא התחייבו בהם אלא לאחר ירושה וישיבה, "סוף מעשה [ביכורים] במחשבה תחילה [חלה]".

והנה תחילת התורה היא "בראשית", הרומזת באופן מובהק למצוות הראשית כמו במדרש "בזכות שלשה דברים נברא העולם, בזכות חלה ובזכות מעשרות [היינו תרומה] ובזכות בכורים [ששלשתם נקראו ראשית]"[ל], ובפרט לחלה וביכורים שנאמר בהם "מראשית" (כאשר הבי"ת של בראשית היא לשון ברכה, וכן ביכורים משרש בכר אותיות ברך). אדם הראשון הוא "חלתו של עולם" ומצות חלה באה לתקן את חטאו (ולכן התייחדה לאשה שגרמה לטמא חלתו של עולם)[לא], וכן בכורים שייך לתיקון חטא עץ הדעת, כרמוז ב"תאנה שבכרה" כנ"ל, וכן "עץ הדעת חטה היה"[לב] קשור להפרשת חלה.

ורמזים יפים בזה: בראשית מראשית = שתי פעמים עץ הדעת טוב ורע = שמונה פעמים עץ החיים. חלה וביכורים הם תיקון הפגם בעץ הדעת ואכילה מעץ החיים. ועוד, הביטויים המקבילים בחלה וביכורים, מראשית ערסתיכם מראשית כל = 2752 = לב פעמים אלהים במעשה בראשית (שכנגד לב נתיבות חכמה) = זית שמן ודבש זית אגורי דבש תמרים! [לג]

יש עוד שני "מראשית" בתנ"ך: "להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי" (בקשר לחפני ופינחס בני עלי הכהן); ואחרון חביב "מגיד מראשית אחרית"[לד] ויש לדרוש: בזכות הראשית של חלה וביכורים זוכים לאחרית טובה[לה]. והנה בפסוק "להבריאכם מראשית" פירוש "להבריאכם" הוא לשון אכילה וסעודה[לו], וכן מלשון "בר" (מזון), הכל רומז ל"בראשית ברא" (וממילא יש לדרוש "בראשית ברא" מלשון אכילה[לז], ה' 'אכל' את השמים ואת הארץ, כאשר כל הבריאה נכללת בו, ה' הוא הכל והכל הוא ה', סוד השרש אכל, א-כל[לח]). והנה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ועוד השרש אכל = 2752 (לב אלהים הנ"ל)!

לכל זה יש להוסיף "מרשית" חסר אל"ף בפסוק המדבר בשבח הארץ (קשור לבכורים), "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (כמו בפסוק "מגיד מראשית אחרית" הנ"ל), פסוק המדבר על השגחה[לט], והנה שתי המצוות בהן נאמר "מראשית", חלה בכורים = השגחה![מ]

זמן שמחה

[כו, יא] וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

ושמחת בכל הטוב – מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא.

הוקשה לרש"י מהו "ושמחת בכל הטוב", והרי מי שמביא את הבכורים אינו אוכל אותם ושמח בהם, שהבכורים אסורים לזרים! לכן מפרש ש"ושמחת" בא לומר שקוראים בזמן שמחה (גור אריה).

פירוש "ושמחת"

והנה, בדרך כלל "ושמחת" מפרשים חז"ל על אכילת קרבנות, "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר"[מא], כמו שלומדים מהמשך הפרשה "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת" (להלן כז, ז). וגם בבכורים נאמר במשנה שהם "טעונין קרבן"[מב] (דהיינו להביא עמהם קרבן שלמים) ונלמד ממה שכתוב כאן "ושמחת"[מג]. אבל נראה שרש"י סובר שאין זה פשוטו של מקרא[מד], ומפרש ש"ושמחת" אינו ציווי אלא שלאחר מקרא בכורים אז תהיה שמח בכל הטובה שיש לך, וכן במה שנאמר בחג הסוכות "ושמחת בחגך"[מה] פירש רש"י "לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה", ונראה שכן מפרש כאן, וכמו שפירש בבכור שור "ושמחת, שבזכות זה ישמחך המקום".

ועוד יש לפרש "ושמחת" על השמחה בהבאת הבכורים עצמה. וכן נאמר במשנה שהבכורים טעונים שיר[מו], שאומרים הלויים "ארוממך ה' כי דליתני"[מז], וכן כל סדר העלאת הבכורים שנעשה בשמחה רבה כאשר "החליל מכה לפניהם"[מח], ובגמרא[מט] למדו זאת מ"ושמחת בכל הטוב"[נ] ולהלן נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" ("אתיא טוב טוב"), "איזו עבודה שהיא בשמחה וטוב לבב זו שירה" (ומזה למדו גם את עיקר עבודת השירה של הלויים במקדש). אם כן, "ושמחת בכל הטוב" היינו השמחה בשיר המלווה את הבכורים[נא], ויש לומר שגם רש"י מפרש כך אלא שממילא למדנו שזמן הבאת הבכורים הוא מעצרת ועד החג, בזמן שמחה[נב].

שני הפירושים ב"ושמחת בכל הטוב" מתחברים, דהיינו שהשמחה היא גם שמחה של מצוה, עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב, ושמחה על הרגשת הטוב הגשמי שיש לאדם, החל מעצם נחלת הארץ הטובה (שהיא התנאי למקרא בכורים, מי שאין לו קרקע אינו קורא). וזהו "ושמחת בזמן שמחה", תשמח בה' בזמן השמחה הגשמית[נג]. וכן רמוז בלשון הגמרא "אתיא טוב טוב" – "טוב לשמים וטוב לבריות", שמחה של מצוה, שמחה ברוחניות-שמים, ושמחה של שפע גשמי לבריות.

בפנימיות, היחס בין בכורים לשמחה הוא יחוד אבא ואמא, חכמה ובינה. הבכורים הם "ראשית", "ראשית חכמה", ונקראים קדש (כמ"ש בירושלמי עה"פ "בערתי הקדש מן הבית" – "הקדש העליון במשמע"[נד]), והשמחה היא בינה, "אם הבנים שמחה" (והוא יחוד השמן והיין הנזכרים בבכורים, כמבואר לעיל ש"זית שמן" מתחיל מהחכמה וגפן-יין היינו בינה, "אין אומרים שירה אלא על היין"[נה]).

בכורים-חכמה ושמחה-בינה הם על דרך "אורה ושמחה" (החכמה היא אור). ה"טוב" של הבכורים, "ושמחת בכל הטוב", הוא "האור כי טוב" שנברא "בראשית" (כמו שבכורים הם "ראשית", כמבואר לעיל). זהו האור הגנוז, "כי טוב לגנוז אותו", כמו הבכורים ש'נגנזים' בטנא, והרמז: בכורים = אור הגנוז. ועוד: בלשונות השמחה בפרשה שחז"ל משווים ביניהם בלימוד "טוב טוב", "ושמחת בכל הטוב" "בשמחה ובטוב לבב", יש רמז מובהק לאור (ולהתאמת הלשונות): ושמחת בכל הטוב = 4 פעמים אור (= אור פנים ואחור, א או אור אור ור ר); בשמחה ובטוב לבב = 2 פעמים אור (יחס של 'שלם וחצי'), וביחד 6 פעמים אור (דהיינו 6 צירופי אור), וממילא אור הוא ממוצע כל מלה בשני הלשונות. ועוד, בשתי הלשונות הנ"ל יש יהי אותיות, "יהי אור" (כאשר "אור" הוא המלה ה-יהי בתורה), ואם נכתוב אותן כריבוע (5 על 5 אותיות) אזי פינות הרבוע = 2 פעמים אור, והשאר יעלה 4 פעמים אור, אותה חלוקה![נו]

ולגבי שירה: השירה שייכת ללוי – הלוי עצמו שייך לדין וגבורה ובשירתו הוא עולה לבינה (בסוד "ועבד הלוי הוא"), היינו למקור החסדים שבבינה ששם המתקת הדינים בשרשם (כאשר "אם הבנים שמחה" היינו תבונה שממנה יוצאים המוחין של ז"א, וד"ל). באמת, השירה עולה למקום גבוה עוד יותר מהשמחה,  כמבואר שלעתיד לבוא הלויים יהיו למעלה מהכהנים ("והכהנים הלויים"). שמחה היא סוד עולם הבא ושירה היא "לעתיד לבוא"[נז].

מעצרת ועד החג

מה שזמן שמחה הוא מעצרת ועד החג, מפרש רש"י מפני שאז "אדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו" (וברש"י בגמרא "בזמן קצירה ולקיטה, שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח, הצריכו הכתוב קרייה דארמי אובד אבי"[נח]), וזה מסתיים בחג הסוכות שהוא זמן האסיף (כמו שכתוב "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסִף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"[נט] ובהמשך שם נאמר "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך"[ס] דהיינו בכל אותה תקופה שבה מלקטים ואוספים).

והנה לגבי הזמן שלפני חג השבועות, מפורש בפסוק "וחג הקציר בכורי מעשיך" ופירש רש"י "שהוא זמן הבאת בכורים ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש" (וכן הוא במשנה[סא]). ולכן פירש המשכיל לדוד בכוונת רש"י "מכאן אמרו... מעצרת ועד החג" שזהו רק הטעם לסיום הזמן בסוכות, אבל מה שתחילת הזמן הוא בעצרת אינו מטעם זמן שמחה אלא מגזירת הכתוב של "בכורי מעשיך", אך זמן שמחה שייך גם לפני שבועות כשלוקטים פירות (עכ"ד). אך יותר נראה שאין להוציא את דברי רש"י מפשוטם, ובאמת "זמן שמחה" מתחיל בעצרת, שמאז עיקר הלקיטה, ולא קודם לכן[סב] (מלבד קציר השעורים שפחות חשובים למאכל אדם). כלומר, יש שני דינים: יש מניעה להביא ביכורים קודם עצרת לפני שתי הלחם, ויש מניעה לקרוא לפני עצרת מפני שאינו זמן שמחה[סג] (כידוע שיש כמה חילוקים בין הבאה לקריאה)[סד].

והנה השמחה כתובה בפירוש בשבועות ובסוכות: בשבועות פעם אחת בפרשת ראה "ושמחת לפני ה' אלהיך", ובסוכות שלש פעמים, בפרשת אמור "ושמחתם לפני ה' אלהיכם" ובפרשת ראה "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (ואילו בפסח לא כתוב שמחה בפירוש). ובפשטות, זהו המקור לכך ש"זמן שמחה מעצרת ועד החג", דהיינו בין הימים שהשמחה מפורשת בהם[סה], והיא מתפשטת גם על הזמן שביניהם, מתחילה בעצרת ומסתיימת בחג (ורש"י לא הזכיר כל זה כיון שהוא פשוט). וכן לפי הפשט השמחה בשבועות ובסוכות היא-היא השמחה של אסיפת הפירות, המתחילה בשבועות ומסתיימת בסוכות[סו] (כנ"ל שרש"י מפרש "ושמחת בחגך" לפי הפשט כהבטחה, וממילא אפשר לפרש כך גם את השמחה הכתובה בשבועות כהבטחה על השמחה. מה שאין כן אם "ושמחת" הוא מצוה, אזי הוא עניין אחר מאשר "זמן שמחה", ודוק).

ולפי זה זמן הקריאה מסתיים בסוף חג הסוכות, ואע"פ שבחג עצמו אין אוספים בדרך כלל, מכל מקום הוא עיקר זמן השמחה! וכן כתב הרמב"ם שזמן הקריאה הוא עד סוף חג הסוכות, וביאר (בפירוש המשנה) "ושמחת אותה שנה נגמרה בסוף חג הסוכות שבו אמר ה' ושמחתם לפני ה' אלהיכם", ולפי הנ"ל גם רש"י מודה לכך (למרות שהרמב"ם נקט את השמחה הכתובה בפירוש ורש"י נקט את השמחה באסיפה)[סז]. ופשוט שגם שמיני עצרת הוא בכלל זה, שהרי נאמר "אך שמח" לרבות לילי יום טוב האחרון (וקל וחומר היום עצמו)[סח], וגם הוא נקרא "זמן שמחתנו", החותם את "זמן שמחה" שמעצרת.

וכן לגבי חג השבועות עצמו, מסתבר שהיום עצמו כשר לקריאה שהוא כבר זמן שמחה, שהרי נאמרה בו שמחה בפירוש (אלא שאין להביא לפני הבאת שתי הלחם), וכן מוכיחים מדברי רש"י בגמרא[סט], וכן משמע ברמב"ם[ע]. אמנם מה שחג השבועות נקרא "יום הבכורים" בפרשת פינחס[עא] פירש רש"י "חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם", דהיינו ש"בכורים" בפסוק זה הם שתי הלחם (כמו שנקראים בספרי אצלנו "בכורי ציבור") הבאים חובה ביום זה, זו מצות היום, אלא ששתי הלחם מתירים להביא את הבכורים מכאן ואילך, ולא ניחא לרש"י לפרש שהחג נקרא יום הבכורים על שם בכורי פירות ("בכורי יחיד") כיון שאינם באים חובה ליום[עב], ומכל מקום ניתן להביא את הביכורים כבר ביום עצרת לאחר שתי הלחם, וסימנך: שתי הלחם = זמן הבאת ביכורים (= 793[עג]). בכלל, שתי הלחם הם 'הקדמה' לכללות הביכורים, ושניהם נקראו "קרבן ראשית"[עד], וכן "בעצרת נידונין על פירות האילן, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן [שמהם יובאו הביכורים]"[עה] (ועוד יש להעיר שהקשר בין שתי הלחם לבכורים הוא בדוגמת מה שנתבאר על הקשר בין חלה לבכורים, חלה לשון התחלה וכן שתי הלחם מתחילים את הבכורים במקדש[עו]).

נמצא שימי השמחה הם מעצרת עד שמיני עצרת,  ועד סוף שמיני עצרת, ממתן תורה ועד שמיני עצרת שבו נוהגים לעשות שמחת תורה. ראשית הבכורים בעצרת, שבו ניתנת התורה מ"בראשית", ואחרית הבכורים בשמחת תורה שבו מסיימים את התורה (ושוב מתחילים "בראשית"). ממילא "זמן שמחה" שמעצרת ועד החג שייך כולו ל"שמחת תורה", ובאמת שמחת תורה מתחילה בשבועות ומסתיימת בשמחת תורה (וכל הימים באמצע הם כמו 'חול המועד' שמח). היחס בין הראשית בעצרת והאחרית בשמיני עצרת, הוא חכמה ובינה (כמבואר לעיל על יחס ראשית ואחרית), מתן תורה בשבועות כנגד חכמה ושמיני עצרת כנגד הבינה 'רקיע תמינאה'.

מספר ימי השמחה מעצרת (לפי התאריך הרגיל ב-ו סיון) עד שמיני עצרת ועד בכלל הוא 135 = 3 פעמים מה. זמן שמחה = 10 פעמים מה (יחס מובהק). ועוד, מעצרת ועד החג = יום פעמים החג (כל יום חג).

מכל זה עולה שהשמחות הכתובות בשבועות וסוכות הם המשך אחד, וממילא מתאים לפרש בפנימיות שארבע פעמים שמחה הם כנגד אותיות הוי': השמחה בשבועות היא כנגד י, חכמה. שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" ואורייתא מחכמה נפקת, וכן "פירות האילן" עליהם נידונים בעצרת רומז לעץ החיים של התורה. "בשבת נתנה תורה לישראל", שבת היא מוחין דאבא, וגם בה נאמר "ביום שמחתכם אלו השבתות"; שלשת השמחות האמורות בסוכות הם כנגד אותיות הוה, החל מבינה, "אם הבנים שמחה", וכן הסוכה שייכת לבינה, מקיפים דאמא (וכן שמיני עצרת שייך לבינה כנ"ל)[עז].

 



[א] שמות כג, יט; לד, כו.

[ב] התוועדות שבת פרשת תבוא ח"י אלול ה'תשכ"ו, תורת מנחם חלק מז.

[ג] כמו פירוש "ראשית" ברוב המקומות, וכן משמעות תרגום אונקלוס "מריש כל אבא דארעא", ומפורש בתרגום יונתן "מן שרוי בכוריא דמתבשלין מן שרויא". והנה לפעמים "ראשית" הוא לשון חשיבות, כמו "בשמים ראש" (שמות ל, כג, ופירש רש"י "לשון חשיבות"), "ראשית שמנים" (עמוס ו, ו. ופירש רש"י "מובחר שבשמנים"), וגם כאן יש מפרשים שפירשו כך, ראה בכור שור, חזקוני, ספורנו ומלבי"ם. ויש גם שרוצים להעמיס כך בכוונת רש"י, ראה הבנת המקרא והכתב והקבלה, אך נראה שאם רש"י היה סובר כך היה לו לומר בפירוש.

[ד] וכיו"ב בבאר מים חיים.

[ה] זו קושיית המזרחי. אך ראה ברש"ר הירש שכתב שקושיה מעיקרא ליתא, כי כוונת רש"י תחילה לומר שאי אפשר לכתוב "ראשית" כיון שאין כל הפירות חייבים, וכמו שנלמד בגזירה שוה.

[ו] ראה בכורים פ"ג מ"א ובמפרשים שם. אכן, בירושלמי שם (הובא במפרשי המשנה) מבואר שדין זה לא נלמד מ"ראשית", כמו שהעיר המשנה למלך הלכות ביכורים פ"ב הי"ט.

[ז] ראה דברי דוד.

[ח] כמו בישעיה כח, ד.

[ט] שבת סח, א, ועוד.

[י] לפי רביד הזהב, עיי"ש.

[יא] כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית "ויתפרו עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו" (בראשית ג, ז). וראה מאור ושמש כאן.

[יב] ובאור החיים כאן "פירוש שאם בכרו הרבה כאחת אינו חיב להביא כל ראשית אלא אשר יחפוץ מהם".

[יג] בספרי "יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית, ועדיין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור" וכו', ובירושלמי בכורים פ"א ה"ג "אילו כתיב ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר כל הדברים יהו חייבים בבכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית. אם מראשית ולא כל ראשית אין לך אלא חיטים ושעורים בלבד תלמוד לומר פרי אדמתך ריבה. וריבה את הכל. נאמר כאן ארצך ונאמר כאן ארץ חיטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר". ראה בכל זה באריכות במזרחי ושאר מפרשי רש"י.

[יד] מנחות פד, ב.

[טו] וכן בפירוש המשנה לרמב"ם ביכורים פ"א מ"ג "אמר ה' בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ואמרו מראשית ולא כל ראשית, אין אתה מביא אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, והם המנוים בפסוק ארץ חטה ושעורה וכו'".

[טז] וראה תורת מנחם שם עמ' 321 בשולי הגליון, מדוע רש"י פירש "דבש" בפרשת כי תשא ולא לפני כן בפרשת משפטים.

[יז] וכיו"ב בספר הזכרון.

[יח][יח] ראה משנה תרומות פי"א מ"ג. רמב"ם הלכות בכורים פ"ב ה"ד. אנצ"ת ערך בכורים עמ' דש, וש"נ.

[יט] לפי המהרש"ל, משכיל לדוד, ודברי הרבי הנ"ל.

[כ] בכורים פ"א מ"ג. ומבואר במנחות פד, ב שלדעת רבי יוחנן אם הביא לא התקדשו, כמו שפסק הרמב"ם הל' ביכורים פ"ב ה"ג.

[כא] וראה מנחות פד, ב שדבר זה נלמד מ"מארצך ולא כל ארצך", לפי פירוש רש"י שם, ואכמ"ל.

[כב] ויקרא ב, יא-יב.

[כג] דעת רבי עקיבא במכילתא דרשב"י שמות יג, ה "דבש זה דבש היערות". וראה באריכות בשדי חמד מערכת הדל"ת כלל מא בגדרי דבש בהלכה.

[כד] ברכות טל, א. עיין שם שזהו סימן לזית בינוני דווקא.

[כה] לפי האר"י, חטה שעורה וגפן הם כנגד החב"ד: חטה כנגד החכמה, חטה = כב אתוון דאורייתא שמחכמה נפקת; שעורה כנגד הבינה, שבה יש נ שערים; גפן כנגד הדעת, "יין ישן נושן שדעת זקנים נוחה הימנו". לאחר מכן, תאנה רמון זית ותמר כנגד נהי"מ (מדלגים על החג"ת ובמקום זה חב"ד שורשי חג"ת). ניתן גם להקביל את שבעת המינים כנגד שבע המדות, כמבואר במקום אחר.

[כו] בכורים פ"ג ב-ג.

[כז] כמו שמזכיר רש"י ב"בראשית".

[כח] חלה פ"א מ"ט.

[כט] ביכורים פ"ב מ"ד.

[ל] בראשית רבה א, ד. ידוע הרמז בראשית = שלשה דברים יחד (מרבי אברהם אבולעפיה), ויש לדרוש על חלה תרומה בכורים, שלשה דברים שנקראו ראשית דהיינו ראשית ועוד ב-ראשית. חלה תרומה בכורים = 3 פעמים חי ברבוע (הערך הממוצע), ובמספר קטן = 3 פעמים חי. חלה תרומה בכורים ועוד בראשית = 1885 = 13 פעמים 145, דהיינו כפולה של שני מספרי השראה (3 בהשראה = 13. 9 בהשראה = 145. כאשר 9 הוא 3 ברבוע).

[לא] בראשית רבה יז, ח.

[לב] ברכות מ, א. חטה, 22, היינו הנקודה האמצעית של חלה, 43. חטה חלה = שם אדני. בהכאת אותיות: חטה = 360 (שכם), חלה = 1200, וביחד 10 פעמים יוסף.

[לג] מראשית ערסתיכם מראשית כל פרי = ב פעמים טל (הוי' אחד) ברבוע.

[לד] ישעיה מו, י (ומוזכר ברש"י ל"בראשית"). זהו יחוד אבא ואמא, חכמה ובינה. "ראשית" היינו "ראשית חכמה", "עומק ראשית", כמו בת"י "בראשית בחוכמתא"; "אחרית" היינו בינה, "עומק אחרית", "בינו שנות דור ודור [מה שעתיד להיות עד אחרית הימים]". לעיל התבאר ש"אחרית" היינו המלכות (דבש תמרים), דהיינו אמא תתאה (מלכות) מאמא עילאה (בינה).

[לה] חלה בכורים מראשית אחרית = 1891 = אין במשולש = ראש במספר קדמי.

[לו] ראה ת"י ורש"י.

[לז] היחס בין השרשים ברא-אכל: ברא אכל בהכאה פרטית (ב פעמים א וכו') = 7 פעמים כד ברבוע. בהכאת אותיות: ברא = 400, אכל = 600, וביחד שלמות של 1000 ("האלף לך שלמה"), סוד "תם הכסף", 400 שקל כסף של מערת המכפלה ו-600 שקלי כסף לקניית גורן ארונה.

[לח] אכל הוא שורש יסודי בלשון הקדש, כרמוז במסורת הגדולה הפותחת ב"אכלה ואכלה".

[לט] פסוק עיקרי של השגחה הוא "משגיח מן החלונות" ויש לדרוש חלונות לשון חלה.

[מ] שלשת הלשונות בתורה, מראשית ערסתיכם מרשית השנה מראשית כל = 6 פעמים 677, אור מים רקיע (הערך הממוצע של כל מלה). "מראשית כל" בבכורים הוא אור (כמו שיתבאר לקמן הקשר של בכורים לאור); "מרשית השנה" הוא מים (כמדובר שם בפסוקים על השגחה לגשמים, "למטר השמים תשתה מים", כאשר גשם מבטא את כלל הברכה בגשמיות); ו"מראשית ערסתיכם" בחלה היינו רקיע (לאחר הלישה במים), כמו לשון "חלוני רקיע" (כנ"ל בהערה הקודמת).

[מא] פסחים קט, א.

[מב] בכורים פ"ב מ"ד.

[מג] כמו שכתוב בירושלמי שם, ובפירוש המשניות לרמב"ם, וברמב"ם הלכות בכורים פ"ג הי"ב.

[מד] בפרט שהקרבן אינו מעכב, כמ"ש המשכיל לדוד כאן.

[מה] דברים טז, טו.

[מו] ביכורים פ"ב מ"ד.

[מז] שם פ"ג מ"ד. וכמו שפירש רש"י בערכין יא, א שזהו השיר, וכן ברמב"ם הל' ביכורים פ"ג הי"ג (וראה דרך אמונה שם שמביא דעות אחרות בזה).

[מח] ביכורים פ"ג מ"ג. וראה חידושי מהרש"א על משנה זו שהכל הוא מגדרי השמחה והשירה שנאמרו במצוה זו.

[מט] ערכין יא, א. ובספרי כאן "ושמחת, בכל מיני שמחות. בכל הטוב, זה השיר".

[נ] ושמחת בכל הטוב ועוד בכורים טעונים שירה = אהיה פעמים אלהים = יד פעמים הוי' הוא האלהים = 6 פעמים אש ("שש אשות הן"). ראשי התבות עולים חי ברבוע, והשאר עולה אל פעמים הוי'.

[נא] כמו שמפרשים המלבי"ם והכתב והקבלה כאן. וראה גם משך חכמה.

[נב] וראה מלבי"ם כאן "שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב הוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג".

[נג] ובהעמק דבר "ושמחת בכל הטוב, של הנפש והגוף יחד".

[נד] בכורים פ"ב ה"ב. הכוונה ש"הקדש" שנאמר בוידוי מעשר הוא הקדש שנזכר למעלה, הבכורים. אבל יש כאן רמז מובהק לחכמה. . הכוונה ש"הקדש" שנאמר בוידוי מעשר הוא הקדש שנזכר למעלה, הבכורים. אבל יש כאן רמז מובהק לחכמה. הקדש העליון (עשר אותיות) = 10 פעמים חן (ממוצע כל אות), על ידי מצות בכורים "ונח מצא חן בעיני הוי'". בכורים הקדש העליון = גל פעמים הוי', כאשר סופי התבות הם שמן שעולה ה פעמים לחם (ג פעמים הוי') והשאר עולה ו פעמים לחם (ראה לקמן על הקשר בין שתי הלחם לבכורים).

[נה] ערכין יא, א. וראה שם שגם השיר בבכורים קשור דוקא ליין (אלא שכיון שתקנו עליהם שירה תקנו גם בכל שבעת המינים, כמסקנת התוספות שם ד"ה מנין).

[נו] נמשיך להתבונן בביטויים "הטוב" "ובטוב לבב": ראשית, לבב = טוב טוב (שבשני הביטויים, "אתיא טוב טוב"). הטוב ובטוב = כי טוב, היינו "האור כי טוב" (הטוב ובטוב = טוב טוב אחד, חלוקה של 47, 13 שני 'מספרי אהבה' בדילוג, מספרי לוקאס). ובטוב = יהי, "יהי אור".

טוב בהכאת אותיות = 108. הטוב ובטוב כל אחד בהכאת אותיות = טוב פעמים 108 (טוב בהכאת אותיות)!

[נז] נתבונן בקשר בין שמחה לשירה: שמחה שירה = 7 פעמים עדן = חצי אברהם (= רבע מלכות = חמישית כתר). שירה = תפלה = יצחק רבקה. שמחה שירה = ישמח לב מבקשי הוי' (כאשר אמצעי התבות, שמבקשהו = אברהם שרה) =  שמחה במילוי ההין (שין מם חית הה). ואילו שירה במילוי זה (שין יוד ריש הה) = 900 (ל ברבוע, סוד "הלב היהודי" עליו נאמר "ישמח לב מבקשי הוי'"). יחד, שמחה שירה במילוי ההין = חיים פעמים הוי'.

[נח] פסחים לו, ב.

[נט] שמות כג, טז. וברש"י שם "שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים".

[ס] שם פס' יט.

[סא] ראה חלה פ"ד מ"י. ביכורים פ"א מ"ג.

[סב] וכ"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות "וכל התבואות מתבכרות בין שני זמנים הללו".

[סג] וראה רש"י פסחים לו, ב "מעצרת – דתנן במנחות אין מביאין ביכורים קודם לעצרת, ששתי הלחם של עצרת מתירין הבאת ביכורין... ועד החג – שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו", וגם זה ניתן לפרש בדרך זו (מניעה אחת מצד שתי הלחם ומניעה נוספת מצד זמן לקיטה).

[סד] וראה רמב"ם הל' ביכורים פ"ב ה"ו "אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך" (זהו דין אחד), ושם פ"ד הי"ג "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג" (זהו דין בקריאה).

[סה] כמ"ש האור שמח בהלכות ביכורים פ"ד הי"ג.

[סו] עד ששמחת האסיפה היא הסיבה והשמחה בשבועות וסוכות היא המסובב, ולכן רש"י הזכיר את הסיבה ולא הוצרך להזכיר את המסובב.

[סז] ולא כמו שכתב בדרך אמונה על הרמב"ם ביכורים פ"ד הי"ג.

[סח] סוכה מח, א, וברש"י שם.

[סט] סנהדרין יא, ב ד"ה ועל פירות האילן.

[ע] וכן כתב המנחת חינוך, מצוה יח אות ג ומצוה צא אות א, ששבועות הוא זמן קריאה, עיי"ש.

[עא] במדבר כח, כו. וראה חזקוני שם.

[עב] ובפרשת משפטים עה"פ "וחג הקציר בכורי מעשיך" פירש רש"י "בכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש שנאמר וביום הבכורים וגו'". ולכאורה נראה שכוונתו "זמן הבאת בכורים" היינו תחילת הבאת בכורי פירות, אבל לפי פירושו בפרשת פינחס נראה שגם בפרשת משפטים כוונתו "זמן הבאת בכורים" היינו שתי הלחם.

[עג] זהו זמן שארית החדש (תשצג חלקים), סוד העיבור. אמנם לפי דקדוק בכורים חסר (וכן הוא בתנ"ך) אבל בהרבה ספרים כתוב מלא, ביכורים = רפח, בירור רפ"ח ניצוצין. זמן הבאת ביכורים – ראשי התבות זהב (14, מספר האותיות), סופי התבות = 35 פעמים זהב (ויחד = 7 פעמים עב = 8 פעמים סג), אמצעי התבות = טוב ברבוע, ברא אלהים.

[עד] ויקרא ב, יב ורש"י שם.

[עה] משנה תחילת ראש השנה. גמרא שם טז, א.

[עו] שתי הלחם ועוד בכורים = 7 פעמים טוב במשולש.

[עז] לכל זה ראה באריכות במאמר 'שמחת הרגל' בספר תשובת השנה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com