חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה פרשת אמור – בתולה לכהן גדול הדפסה דוא

טעם מצוה פרשת אמור – בתולה לכהן גדול

"וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה"[א]. ולשון הרמב"ם במניין המצוות "להיות כהן גדול נושא בתולה שנאמר 'והוא אשה בבתוליה יקח'"[ב]. המלה "והוא" בפתיחה מהווה סימן לשני הפסוקים: בשני הפסוקים יחד והוא מלים! והוא = חי, ומכאן דורשים "בן שמונה עשרה לחופה"[ג]. המלה השניה, אשה = והוא פעמים טוב, "מצא אשה מצא טוב"[ד], כאשר בפסוק הראשון יש טוב אותיות (ראה עוד לקמן על כפולת טוב).

איסור עשה ומצות עשה

בגדר המצוה, מפורש בגמרא שיש איסור עשה, דהיינו לאו הבא מכלל עשה, של כהן גדול בבעולה, ובלשון הרמב"ם בהלכות אישות "מכלל שנאמר 'והוא אשה בבתוליה יקח' אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה"[ה], ובלשון החינוך[ו] "וכהן גדול העובר על זה ונשא בעולת איש שאינה לא אלמנה ולא גרושה [שאם היא אלמנה וגרושה יש גם איסור לאו] ביטל עשה ומוציאה בגט".

אך כתב הרמב"ן שבנוסף לזה יש מצות עשה לכהן גדול לשאת בתולה, והדבר נלמד מהציווי הכפול "'והוא אשה בבתוליה יקח', פירוש אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה... 'כי אם בתולה מעמיו יקח אשה' לצוות עליו שיקחנה", ומביא ראיה מלשון הגמרא "מצווה על הבתולה"[ז] (ולא רק "אסור בבעולה"), ומדברי התורת כהנים "כי אם בתולה, מלמד שהוא מצווה על הבתולה"[ח]. וכיוצא בזה כתב התשב"ץ אלא שכתב להיפך ש"אשה בבתוליה יקח" זו מצות עשה ו"כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" זהו איסור עשה, בתולה ולא בעולה[ט]. ובפשטות נראה שזו מצוה חיובית, ואם אינו נושא אשה כלל הריהו מבטל מצות עשה, וכן כתב הרדב"ז[י], אך יש אחרונים שהבינו שהמצוה היא שכאשר נושא אשה ישא בתולה[יא].

לפי זה, יש בפסוקים שלשה דינים: "בבתוליה יקח... לא יקח... יקח אשה" - הרכוז הצפוף ביותר של קיחה בתנ"ך, כאשר יקח עולה כהן גדול![יב] לפירוש הרמב"ן, יש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה: "והוא אשה בבתוליה יקח" לאסור בעולה – הכנעה. כל העניין של "לאו הבא מכלל עשה" הוא מתוך הכנעה, ה' מצוה לעשות ואנו מבינים מתוך זה את השלילה; "אלמנה וגרושה... את אלה לא יקח" – הבדלה, רשימת הנשים שצריך להבדל מהן; "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", מצות עשה ממש, המתקה כמובן[יג]. עצם ההכרעה שיש מצות עשה בנישואין מתאימה לשיטת הרמב"ן בכלל בענייני קדושת הזיווג[יד].

אבל מדברי היראים[טו] מוכח שפירוש המצוה הוא רק לאו הבא מכלל עשה, ולא מצוה חיובית בבתולה – אלא שיש לכהן הגדול מצות נישואין ככל אדם (מדין "פרו ורבו"), וכן יש דין מיוחד בעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול נשוי, שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו"[טז] – וכן נראה מדברי הרשב"א ועוד ראשונים[יז], וכן משמע מהחינוך (שכתב שבטול המצוה הוא כשנושא בעולה, ומכאן מוכח לכל הפחות שלא סובר כרדב"ז שאז היה אומר שאם לא נשא בטל מצות עשה). וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם בספר המצוות, וכן כתב המשנה למלך[יח], אך אחרים כתבו שהרמב"ם מסכים לרמב"ן, שזו משמעות לשונו בהלכות איסורי ביאה "מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה"[יט].

והנה החת"ס[כ] הסתפק אם בהיותו כהן הדיוט נשא אשה ואח"כ התמנה לכהן גדול, שאז מותר לו לקיימה (אע"פ שהיא בעולה)[כא], האם בכל זאת מצוה לגרשה כדי שיוכל לשאת בתולה ולקיים את המצוה של נישואי בתולה (והרי אינו יכול לשאת אשה שניה כפי שיתבאר לקמן בדברי הרמב"ם). דהיינו, החת"ס תפס שזו מצות עשה חיובית, אלא שכיון שהוא כבר נשוי אפשר שאינו צריך לגרש כדי לקיים מצוה זו (והוא פטור ממנה). ועוד כתב החת"ס שהספק הוא רק אם כשנשאה תחילה היתה בעולה, אבל אם אז היתה בתולה אין צריך לגרשה כעת כיון שקיים את המצוה "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", אע"פ שהליקוחין היו בהיותו כהן הדיוט. והקשו על החת"ס, הרי העושה מצוה כשהיה פטור ממנה ואח"כ התחייב לא יצא ידי חובה[כב], אך יש לומר שכל כהן הדיוט הוא 'כהן גדול בכח' (אמנם אפשר לומר שהוא כהן גדול רק ב'יכולת' ואזי נראה שלא כחת"ס). ובעיקר ספקו של החת"ס יש מי שכתב לפשוט שרק כאשר לוקח אשה בהיותו כהן גדול אז שייכת המצוה לקחת בתולה, אבל כאשר נשוי אשה מקודם לכן אין עליו מצוה כלל[כג].

בפרטי המצוה

כתב הרמב"ם "מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו שנאמר 'והוא אשה בבתוליה יקח', אשה לא קטנה, בבתוליה ולא בוגרת, הא כיצד יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה זו נערה. ואינו נושא שתי נשים לעולם כאחת שנאמר 'יקח אשה' אחת ולא שתים... כהן גדול לא ישא מוכת עץ... כהן גדול שנשא בעולה אינו לוקה אבל מוציא בגט. נשא בוגרת או מוכת עץ הרי זה יקיים". אם כן, הזיווג המושלם, לכתחילה, הוא דוקא נערה בתולה שעולה 3 פעמים אהרן, הכהן הגדול (שכולם נכנסים תחתיו).

ומבואר בגמרא[כד] שבוגרת ומוכת עץ יקיים מפני ש"סופה להיות בוגרת תחתיו, סופה להיות מוכת עץ תחתיו" ופירש רש"י "כלומר סופה ליבעל לו ולאבד בתוליה". ודעת הרשב"א[כה] שהאיסור בבוגרת ומוכת עץ לכתחילה הוא רק מדרבנן, אבל מדברי הרמב"ם מוכח שזהו איסור דאורייתא[כו]. וביארו האחרונים[כז] בדעת הרמב"ם לפי מה שהתבאר שיש מצות עשה ויש איסור עשה (לאו הבא מכלל עשה): בבעולה יש איסור עשה, ולכן בהלכות אישות (כשמדבר על איסורי עשה) הזכיר הרמב"ם רק בעולה, ובבוגרת ומוכת עץ יש רק בטול מצות עשה. ולגבי המצות עשה אומרים את הסברא "סופה להיות בוגרת תחתיו", שמזה מוכח שהמצוה היא רק על שעת הקיחה, ולכן אם כבר נשא אין איסור לקיים, אבל לגבי איסור עשה אין אומרים סברא זו אלא האיסור הוא בכל זמן שבא עליה ולכן צריך לגרש.

ולגבי קטנה מדייק הרוגאטשובר בלשון הרמב"ם שבקטנה רק עובר על המצוה ואילו בבוגרת זהו איסור ("תאסר עליו"), ולכן מותר לקדש את הקטנה בלא נישואין, וטעם הדבר מפני שתהיה מותרת כשתגדיל. נמצא שיש שלש דרגות בנשים האסורות: בקטנה רק עובר על מצוה, בבוגרת נקרא איסור אבל לא יגרש, ובבעולה יגרש.

טעם המצוה בחינוך

בטעם המצוה כתב החינוך שדבקות של הכהן הגדול עם אשתו צריכה להיות בדרגה הגבוהה ביותר, שכל מחשבתה תהיה רק בו: "לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות, על כן ראוי לו למשרת הגדול [דהיינו הכהן הגדול] להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו, שהוא קדש קדשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו השם ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדושה. ושמא תאמר, ומי יודע אם גם הבתולה קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו ונתנה עיניה באחר? התשובה בזה שכל זמן שלא יצאה מחשבתה מן הכח אל הפועל אינה נפסלת, אבל כל זמן שנבעלה נפסלה".

וממשיך לבאר את הפרטים השונים "ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה דמשתבגר אסורה עליו, הענין הוא דמכיון שהיא גדולה כל כך יצר מחשבת לבה רק רע ואולי קבעה מחשבתה באדם אחר ומחשבתה רעה מכיון שהיא גדולה נחשבת לה כמעשה. וכן מזה הטעם אמרו גם כן שאם נתאלמנה מן האירוסין, אפילו בעודה קטנה אסורה היא לכהן, דמכיון שנעשה בה מעשה הקידושין כבר קבעה מחשבתה באיש אחר מתוך מעשה האירוסין ונפסלה, דמעשה פוסל אפילו בקטנות ומחשבה בגדלות. וכן אמרו שאם נבעלה שלא כדרכה גם כן פסולה, שכבר נעשה בה מעשה רב אף על פי שבתוליה קיימין. וכן אמרו שאף מוכת עץ פסולה, והטעם בה לפי הדומה לפי שאינה קובעת עוד מחשבתה הרבה בכהן גדול דמכיון שנאבדו בתוליה אינה כורתת ברית חזק לעולם לאיש. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', והרי זו לא עשאה שום אדם כלי. ומכל מקום לא החמירו זכרונם לברכה באלו הרבה, ואמרו שאם נשא בוגרת או מוכת עץ דיעבד יקיים [משמע שסובר שכל איסור בוגרת ומוכת עץ הוא דרבנן, כרשב"א]".

ובתמצית: בעולה פסולה לגמרי, שכבר "נעשתה כלי" בביאת אחר. וכן קטנה שהתקדשה לאחר נעשה בה מעשה (אע"פ שלא נבעלה); בוגרת אולי נתנה דעתה באחר ומחשבה של גדלות פוסלת, אבל בדיעבד יקיים; וכן במוכת עץ אין את המעלה של כריתת ברית למי שעשאה כלי.

בפנימיות: האשה בכלל היא מלכות, ונערה בתולה היינו מלכות דאצילות. וכן כתב בצרור המור בטעם המצוה "שהוא בא לתקן הכלה שהיא בתולת ישראל היא כנסת ישראל" דהיינו שזיווג הכהן הגדול עם אשתו הוא דוגמה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (השכינה נקראת "בתולת ישראל") – הכהן הגדול מתדמה לקב"ה[כח] ואשתו היא כללות עם ישראל. והנה הכהן הגדול עצמו הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב בתחילת העניין "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה", שמן המשחה הוא קדש, חכמה (כמו שהתבאר בטעם מצוה פרשת תשא)[כט]. החכמה היא 'נקודה דנעיץ' בכל העולם האצילות ולכן על הכהן הגדול לשאת נערה בתולה, מלכות דאצילות, חכמה תתאה.

ולפי זה יש לבאר את הדינים בנשים האחרות: קטנה היא מלכות דבריאה, לכן לכתחילה לא יקח אך בהיות הבריאה קרובה לאצילות (בדרגת יש מאין) מותר בה כשתעשה נערה, ואף מותר לקדשה כעת ולהעלותה למלכות דאצילות. בוגרת היא מלכות דיצירה (יש מיש), עולם המדות-רגש, יש לה הרגש בביאה (כדברי החינוך), ולכן אסורה עליו אך בדיעבד א"צ לגרשה. אמנם הבעולה היא בעולם העשיה, שכבר 'נעשתה כלי' בביאה, ולכן חייב לגרש.

דין שתי נשים

לגבי שתי נשים השיג הראב"ד על הרמב"ם וכתב "לא מתחורא זאת הסברא שלא אמרו במסכת יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' נשים אלא ביום הכיפורים שמא ימשוך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה, אבל הדעת נותנת כן כדי שלא יצטרך לגרש ערב יום הכיפורים. אלא שאני מוצא 'וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד בנים ובנות'[ל]". כלומר, לראב"ד אין איסור לכהן גדול בשתי נשים אלא שעבודת יום הכיפורים אינה כשרה כשנשוי לשתיהן, כמו שנאמר בגמרא "'וכפר בעדו ובעד ביתו'[לא], ולא בעד שני בתים"[לב] – ואע"פ ש"הדעת נותנת" שלא לשאת על דעת לגרש אח"כ מכל מקום יהוידע הכהן עשה כן ומכאן שזה מותר. ובדעת הרמב"ם פירש המגיד משנה שמקור דבריו הוא בגמרא יבמות[לג]. ולגבי יהוידע, יש מפרשים שיהוידע השיא למלך יואש שתי נשים (וזה דוחק), אך נראה כדברי המגיד משנה שנשא אותן בזו אחר זו (ואדרבה, לפי הראב"ד קצת קשה, שהרי לא יכלו להיות נשותיו יחד אלא עד יום הכיפורים הראשון, ואז נצרך לגרש אחת מהן ושוב אסור להחזירה), ויש מפרשים שנשא שתיהן לאחר שכבר לא שימש ככהן גדול בפועל מחמת זקנה (שהיה בן 90 כדלקמן).

ועוד כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש[לד] "וכבר ביארנו בספר קדושה שהוא [הכהן הגדול] אסור באלמנה ומצווה על הבתולה ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת". אם כן, הרמב"ם מודה לראב"ד שיש דין מיוחד ביום הכיפורים, שהעבודה אינה כשרה כשיש לו שתי נשים, אבל לדעתו גם בכל השנה יש בזה איסור. ויש אחרונים[לה] שכתבו בדעת הרמב"ם שהאיסור לשאת שתי נשים הוא רק לכתחילה אבל אם נשא אינו צריך לגרש (וכמו הנושא בוגרת ומוכת עץ), ובזה מדויקת לשון הרמב"ם בהלכות כלי המקדש שרק כדי להכשיר את עבודת יוה"כ צריך לגרש ולא קודם לכן. ואחרים חולקים ואומרים שאיסור שתי נשים הוא גם בדיעבד[לו], ולפי זה צריך לפרש בדבריו בהלכות כלי המקדש "ואינו נושא שתי נשים" ואמנם צריך לגרש אחת אבל עבודתו בדיעבד כשרה מה שאין כן בעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה. והאור שמח פירש שאם בעודו כהן הדיוט קידש שתי נשים מותר לכנוס שתיהן ולכן יש מציאות שיהיה נשוי שתי נשים בהיתר אלא שלא יוכל לעבוד ביוה"כ עד שיגרש אחת מהן.

והנה יש מפרשים בדעת הרמב"ם שהוא מסכים לראב"ד שכל האיסור הוא רק בגלל עבודת יום הכיפורים. ובדרך זו ניתן לפרש שאסור לשאת שתים כל השנה כי לא ראוי לשאת על דעת לגרש, כמו שכתב הראב"ד שהדעת נותנת לא לעשות כן[לז]. ויש לומר יותר מזה: גדר הכהן הגדול הוא שיהיה כשר לעבודת יום הכיפורים (ולא שעבודת יוה"כ היא רק פרט בתפקידו), לכפר על בני ישראל "אחת בשנה", ולכן בכל השנה אין לו לשאת שתי נשים.

טעם איסור שתי נשים

טעם איסור שתי נשים (לרמב"ם) מתפרש בפשטות לדרכו של החינוך (שגם הביא את איסור שתי נשים): כמו שמצד האשה צריך "שלא תקבע מחשבתה באיש אחר" כך מצד הכהן הגדול צריך שתהיה מחשבתו רק באשה אחת. ועל זה נאמר "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ"[לח]. איסור זה שייך במיוחד לעבודת יום הכיפורים (כמו שהתבאר) – היום הזה הוא "אחת בשנה", ולכן על הכהן הגדול להיות מיוחד ל"אחת היא", ואז כאשר מתקיים בו "וכפר בעדו ובעד ביתו" הוא יכול להמשיך את הכפרה לכל כנסת ישראל המיוחדת לקב"ה, "וכפר" = אשה, "הכל מן האשה", כל הכפרה היא בזכות אשת הכהן הגדול[לט].

על אשה אחת דוקא נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[מ], אהבה פנימית שעליה נאמר "באהבתה תשגה תמיד"[מא] (אהבה חיצונית, תאוה, מתגברת יותר בנשים רבות, כדברי הראב"ד, מה שאין כן אהבה פנימית). והרמז: אשה אחת = אחד-אהבה פעמים הכל, דהיינו הכל אהבה.

והנה "יונתי תמתי" הן שתי הדרגות העליונות בדבקות איש ואשה, "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי"[מב]. מבואר ש"אחתי" היינו הדבקות מצד הרובד הנמוך, המוטבע, כאהבה טבעית של אח ואחות; "רעיתי" מצד הרובד של הרגש, אהבה כאש של איש ואשה "יונתי" היינו מצד – "יונתי" היינו דבקות המחשבה, ברובד המוחין, כמו שכתוב "עיניך יונים", כיונים המביטות זו בזו; ו"תמתי" היינו הדבקות באופן של תמימות, למעלה מטעם ודעת. אם כן, מצד המחשבה (ולמעלה מזה) הדבקות הנכונה היא דוקא בהיותה "אחת היא", היא ואין אחרת, וכמובן גם מצד האשה שנותנת דעתה לגמרי בבעלה.

אשה בתולה בחינת בת

המלה בתולה היא מלשון בת. בשיר השירים אין ביטוי "בִּתִּי" (כמו בדברי בעז לרות[מג]), ובפשטות דרגת 'בתי' היא הנמוכה ביותר, למטה מ'אחתי', כמו שכתוב במדרש "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ועד שקראה אמי. כך הקב"ה בתחלה קרא לישראל בת... לא זז מחבבן עד שקראן אחותי... לא זז מחבבן עד שקראן אמי"[מד]. אמנם מבואר בחסידות שיש דרגת 'בתי' שלמעלה אפילו מ'אמי', והיא דרגת ישראל בגאולה שעליה נאמר "רני ושמחי בת ציון"[מה], ולכן המשל הוא "למלך שהיתה לו בת יחידה", העיקר שהיא בתו. בפנימיות, הדרגות של בתי-אחותי-אמי מכוונות לתהליך של עליית ספירת המלכות, אבל לעתיד לבוא, לאחר כל הבירורים והעליות של עבודת העולם הזה, חוזרת המלכות להיות בתולה-בת. זהו הרמז העיקרי במצות כהן גדול בבתולה דוקא, היינו בת שמעל לאם, והרמז במלה בתולה: האותיות שאחרי בת הן ולה = אם. דהיינו שבתולה היא בת-אם (דרגת "בתי" שלפני-מעל "אמי"). גם עניין זה רמוז בעבודת יום הכיפורים שבה נאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו", "ולא בעד שני בתים", ביתו לשון בת.

ועוד, הפרש השנים בין הכהן הגדול לאשתו הופך אותה ל"בתו" כביכול, שהרי בשעת הנישואין היא בגיל נערות (בת י"ב עד י"ב וששה חדשים) והוא בן עשרים לפחות, שלמטה מזה אין מניחים לו לעבוד[מו] (אלא אם כן נשא את אשתו בהיותו כהן הדיוט). ההפרש הכי גדול היה אצל יהוידע הכהן שנשא בגיל תשעים[מז], "עוד ינובון בשיבה", "בן תשעים לשוח" להשפיל עצמו לקחת אשה קטנה ("אתתך גוצא גחין"), וכיון שאשתו היתה בת יב הרי הרמז הוא צ-בי (= אמונה, ר"ת "צדיק באמונתו יחיה").

לעיל התבאר שהכה"ג הוא בחכמה דאצילות והבתולה במלכות דאצילות. והנה החכמה נקרא אבא והמלכות נקראת בת, והיחס ביניהם הוא "אבא יסד ברתא".

ורמזים: כהן גדול בת נערה = א-דני פעמים אחד, א-דני הוא השם של המלכות (בחינת בת-בתולה) = ה פעמים אחד-אהבה בריבוע (כנגד ה' חסדים הנמשכים למלכות). כהן גדול בת = 10 פעמים בן, כמבואר בחינוך שעל ידי הזיווג הזה "יהיה הזרע אשר יתן לו השם ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדושה", סגולה לעשרה בנים צדיקים.

 



רשם: יוסף פלאי

[א] ויקרא כא, יג-יד. לכל הנושא ראה אנצ"ת ערך בעולה לכהן גדול וערך כהן גדול (קדושתו). ובספר תהלה לדוד (הרב יצחק דוד מן) אבן העזר סי' ה באריכות.

[ב] מצוה לח, לשונו במניין המצוות בתחילת ספר היד.

[ג] בעל הטורים עה"פ.

[ד] משלי יח, כב. יש יחס מובהק לפסוק הזה עם הפסוק אצלנו: מצא אשה מצא טוב = 585 = אהבה-אחד פעמים אדם-מה. והוא אשה בבתוליה יקח = 897 = אהבה-אחד פעמים דינה (כאשר דינה = ג"פ חיה, הנקודה הפנימית של אדם). ושני הפסוקים יחד = 1482 = הוי' פעמים חוה חוה חוה.

[ה] רמב"ם הלכות אישות פ"א ה"ח.

[ו] מצוה ערב.

[ז] יומא עג, א. הוריות יב, א.

[ח] וביאר המלבי"ם שאם היה כתוב רק "כי אם בתולה" היה פירושו רשות, אסור באלמנה וכו' ומותר בבתולה, אבל ממה שנכפל הפועל "יקח" נלמד שזו מצוה.

[ט] זוהר הרקיע (מד). ושם תמה מדוע לא מנו שתי מצוות, איסור עשה בבעולה ומצות עשה בבתולה, וכן תמה למה לא נמנו בתרי"ג לאו הבא מכלל עשה של איסור מצרי ואדומי. אלא שכל זה תירץ בקנאת סופרים (על סהמ"צ מצוה לח) שאין מונים לאו הבא מכלל עשה במניין המצוות כשאין בזה גדר חיובי כלשהו של מצות עשה, עיי"ש, וכיו"ב כתב במלבושי יו"ט, אהע"ז סי' יח.

[י] שו"ת רדב"ז ח"ו ב'ש "כי אם בתולה מעמיו מלמד שהוא מצווה על הבתולה [לשון התו"כ], כלומר דאי מרישא והוא אשה בבתוליה יקח הוה אמינא אם רוצה לקחת אשה לא יקח כי אם בתולה אבל אין כאן מצות עשה [ומכאן שהסיפא מלמדת שזו מצות עשה גמורה, לא רק 'אם רוצה']". וכיו"ב כתב בתורה תמימה אות צה.

[יא] זכר יצחק ח"א סי' לא "דהמצוה היא כשירצה לישא אשה ישא רק בתולה ואם ישא בעולה מבטל המצוה". מלבושי יו"ט הנ"ל "מצוה עליו ליקח בתולה כשירצה ליקח אשה". וכן ביאר בשיעורי ר' שמואל בבא מציעא ל, ב "וגדר הקיום עשה אינו כמו דיש מבארים דיש עליו רק מצוה ליקח בתולה, דא"כ כשנושא בעולה אינו עובר כיון דיכול אח"כ לישא אף בתולה, אלא דכשנושא אשה יש עליו מצוה לישא בתולה ולכן אם נושא בעולה מבטל המצוה עי"ז".

[יב] ג"פ יקח = חוה מהיטבאל רחל (כמבואר במ"א). בתורה כתוב 11 פעמים יקח בליקוחי אשה, 6 פעמים בהיתר ו-5 באיסור, סוד וה של שם הוי', ו הוא הזכר (ז"א) ו-ה הנוקבא (מלכות), הזכר שייך להיתר (בסוד "זכר חסדו"), מצות עשה, והנוקבא איסור, לא תעשה.

[יג] המצוה היא "בתולה יקח [כהן גדול] = 561, משולש 33 = 33 פעמים טוב כאשר "טוב" היא המלה ה-33 בתורה. "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" = 6 פעמים פקד (הערך הממוצע של כל תבה), ששת צירופי פקד, רמז לפקידת האיש את האשה, זיווג, וכן ה"יקח" הראשון בתורה הוא בהקשר זה "אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע" (פקד היינו מצות עשה, פקודין, כרמב"ן). "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" ראשי התבות (כאבמיא) = עד = סופי התבות (יםהוחה)! אלו "שני עדים" על שלמות הזיווג (כמו בלשון חז"ל "מקנחת בשני עדים").

[יד] כמבואר באגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן.

[טו] סימן מד (ריב במהדורה הישנה) "שאינה בתולה לכהן גדול. צוה יוצרינו לכהן גדול שלא ישא שאינה בתולה". וכן מוכח בתוספות הרא"ש הוריות יא, ב ובתוספות ישנים יומא עג, א.

[טז] ויקרא טז, ו. משנה תחילת יומא. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פ"א ה"ב.

[יז] ראה חידושי הרשב"א כתובות מ, א ד"ה וניתי. תוספות רא"ש הוריות יא, ב. תוספות ישנים יומא עג, א.

[יח] בהלכות אישות פ"א ה"ח "וכן והוא אשה בבתוליה יקח אינו מוזהר הכ"ג ליקח אשה יותר משאר אדם ואם לא נשא אשה פשיטא שלא ביטל עשה זו ודוקא ביום הצום צריך שיהיה לו אשה משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ועיקר הכתוב לא בא אלא לאסור עליו אם אינה בתולה. הרי זה דומה למה שמנה רבינו במנין מצות עשה לבדוק בסימני בהמה ובסימני העוף ודכוותם וביאור מצות אלו הוא שאנו רשאים לאכול הטהורים ולא הטמאים והאוכל מהטמאים עובר בעשה דהיינו לאו הבא מכלל עשה", וראה מה שכתבנו בטעם מצוה פרשת שמיני.

[יט] הלכות איסורי ביאה פי"ז הי"ג. וכתב בספר דברי אמת (פד, ג) שמכאן נדחו דברי המשנה למלך, וכן נקט בזכר יצחק. ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' עו. והר"י פערלא ל"ת רסד האריך בזה. ובחמדת ישראל דף ג הסתפק בדעת הרמב"ם. ובדבר אברהם ח"ב סי' לו כתב לבאר בדברי התוספות ביצה לו, ב, ד"ה והא שכוונתם ג"כ כרמב"ן "דמצות עשה מיוחדת על הכהן הגדול שתהא לו אשה תמיד" (דהיינו מצוה חיובית, כדלקמן). וראה צפנת פענח עה"ת פרשת אמור ועל הרמב"ם איסורי ביאה פי"ז הי"ד.

[כ] שו"ת חת"ס אהע"ז סי' קנא (ונמצא כבר בקצרה בספרו תורת משה עה"ת).

[כא] ראה יבמות סא, א במשנה "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס", והגמרא הביאה לזה לימוד מפסוק. ובתוספות יבמות כ, ב ד"ה אטו, כתבו שאם נשאה קודם שהתמנה לא צריך לימוד.

[כב] ראה ר"ה כח, א על שוטה שאכל מצה.

[כג] שו"ת אפרסקתא דענייא ח"ד סי' שס, עיי"ש.

[כד] יבמות ס, א.

[כה] ביבמות ובנדה ח, ב. וראה ריטב"א ביבמות שם.

[כו] כמו שכתבו שער המלך והמנחת חינוך (אות ג).

[כז] זכר יצחק שם.

[כח] וראה עקדת יצחק שער סו, שמבאר את דיני הכהן הגדול לפי זה "כי הוא דוגמת אלהיו אשר לא קדם אליו שום התחלה כלל".

[כט] מתאים להקבלת היוחסין בדרך זו: כהן גדול בחכמה, כהן הדיוט בבינה (תרין ריעין), לוי בדעת ("הפעם ילוה", יחוד. הדעת היא מח האחור לעומת חו"ב בפנים), ישראל בתפארת ("תפארת ישראל"), גר במלכות. כהן גדול כהן הדיוט לוי ישראל = טל במשולש = ל פעמים הוי' (ה"פ יוסף, יוסף פנים ואחור). גר = 7 פעמים 29 = ברא (נמצא שהיחוסים בישראל הם כפולת 13 ו-גר הוא כפולת 7, מתאים למלכות, השביעי החביב, כמו יתרו שנקרא בשבע שמות, הוא חובב שהיה חביב כבבת עיננו, חותן משה השביעי החביב).

אמנם יש דרך אחרת ולפיה כהן גדול בכתר (כולו השראה ולא התלבשות), כהן בחכמה (כל כהן הוא קדוש, קדש בחכמה), לוי בבינה ("ועבד הלוי הוא". משה זכה לבינה והוא לוי), ישראל בדעת-תפארת (פנימיות התפארת היא הרחמים ואסור לרחם על מי שאין בו דעת), גר במלכות. לפי זה הבתולה דכהן גדול היא פרצוף הנוקבא דאריך ועתיק, ששם זכר ונקבה בפרצוף אחד.

[ל] דברי הימים-ב כד, ג.

[לא] ויקרא טז, ו.

[לב] יומא יג, א.

[לג] נט, א "אשה אחת ולא שתים", ולא כמו שפירש שם רש"י. וראה במאירי שם שפירש גם כן כמגיד משנה.

[לד] פ"ה ה"י.

[לה] שו"ת מקום שמואל סי' יג. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב עניינים שונים סי' יא, עיי"ש.

[לו] שו"ת שואל ומשיב רביעא ח"א סי' לא.

[לז] שבות יעקב ח"א סי' כט. ועוד מפרשים שנסמנו בספר המפתח ובאנצ"ת.

[לח] שיר השירים ו, ט.

[לט] וכפר בעדו = 388 = צדק צדק ("צדק מלכותא קדישא" בחינת אשה) = 4 פעמים מהיטבאל (אשת הדר, המלך של עולם התיקון. מהיטבאל הדר = אשה). ובעד ביתו = 500 = פרו ורבו. וכפר בעדו ובעד ביתו = 888 = אני הוי' לא שניתי (שייך ליום הכיפורים, "אחת בשנה").

[מ] קהלת ט, ט.

[מא] משלי ה, יט.

[מב] שיר השירים ה, ב.

[מג] רות ג, י.

[מד] שמות רבה נב, ה.

[מה] זכריה ב, יד.

[מו] הלכות כלי המקדש פ"ה הט"ו.

[מז] כמבואר במלבי"ם. יהוידע מת בגיל 130 בחיי המלך יואש, ויואש מלך 40 שנה, ובמלכות יואש נאמר על יהוידע "וישא לו יהוידע נשים שתים", ומכל זה מוכח שהיה לפחות בן 90 כשנשא את הראשונה משתי הנשים. כל זה לאחר מות אשתו הראשונה יהושבעת, שלפי האר"י רומזת לכללות קו האמצעי של סוד הנוקבא דאצילות, בין אלישבע (אשת אהרן) מימין ובת שבע משמאל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com