חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה ויקרא – מצות עדות הדפסה דוא

טעם מצוה ויקרא – מצות עדות

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ"[א]. לדעת הרמב"ם זו מצות עשה במניין תרי"ג "שציוונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו"[ב].

מקור המצוה

עיקר הפסוק מדבר על קרבן שבועת העדות (לשון חז"ל, כמו פרק "שבועת העדות" במסכת שבועות), כמו שפירש רש"י "ושמעה קול אלה – בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו", ואז חייב קרבן עולה ויורד (ודין קרבן עולה ויורד נמנה כמצוה בפני עצמה[ג]), ולשון הרמב"ם "שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעין לו עדות זו היא נקראת שבועת העדות, וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד"[ד]. אמנם לומדים מהפסוק גם את עצם המצוה להעיד, גם בלא שבועה וגם בדברים שאין חייבים עליהם קרבן (כמו דיני נפשות ואיסורים, וכמו עדות על קרקעות).

עיקר הדין שיש חיוב להעיד מפורש במשנה במה שאומרים לעדים בדיני נפשות, לאחר שמאיימים עליהם אם יעידו שקר – "ושמא תאמרו, מה לנו ולצרה הזאת? והלא כבר נאמר 'והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד וגו''"[ה], ופירש רש"י "עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם". וכן נאמר בגמרא[ו] ששני עדים חייבים מדאורייתא להעיד, ואם לא העידו (בדיני ממונות) חייבים בידי שמים.

והקשו התוספות, הרי בפסוק מדובר כשיש שבועה, ומניין שיש חיוב להעיד גם בלא שבועה? ותירצו שפירוש הפסוק הוא "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה [דהיינו שבועה]" בדבר ש"אם לא יגיד ונשא עונו [גם בלא שבועה]", ומפרשים[ז] שההוכחה לזה היא כיון שהיה צריך לומר "ישא עונו" אלא כתוב "ונשא עונו" לומר שגם בלי השבועה יש עוון. והרשב"א פירש שלא יתכן שחיוב הקרבן הוא רק בגלל השבועה, שהרי העדים חייבים גם כאשר התובע השביע אותם בבית דין ולא ענו 'אמן' אלא רק כפרו, ונמצא שהם לא נשבעו כלל, ולכן ודאי שבעצם הכפירה יש עבירה. ובשאילתות[ח] מפורש שהדבר נלמד ממה שנאמר "ונפש כי תחטא" לפני "ושמע קול אלה" דהיינו שיש חטא גם בלי השבועה. ויש מפרשים שהדבר נלמד מהלשון "אם לא יגיד", שלפי לשון התורה היה צריך לומר "ולא יגיד"[ט].

אמנם כל זה לא מספיק לרמב"ם, כיון שיש הוכחה לחטא ונשיאת עוון כשאינו מעיד אבל עדיין אין מקור להחשיב זאת כמצות עשה. ובאמת, מהשאילתות נראה שזהו איסור לא תעשה, וכן דעת הסמ"ק[י] שזהו איסור לא תעשה "שלא לכבוש עדותו". ובדעת הרמב"ם, יש מפרשים שהמצוה מפורשת במלים "והוא עד" – דהיינו "והוא חייב להיות עד באופן שיתקיים הדין על פי עדותו"[יא]. ויש מפרשים[יב] שפירוש הפסוק הוא "והוא עד או ראה או ידע" – אז יגיד [וזו המצוה] – "ואם לא יגיד ונשא עונו".

נמצא שמצות עדות נלמדת בעיקר משתי המלים עֵד-יגיד ("והוא עד" שצריך להיות עד, או מ"לא יגיד" שנענש אם לא יגיד, או מהמלה "יגיד" החסרה כביכול). "יגיד" הוא לשון קשה, כמו שדרשו "ותגיד לבני ישראל, עונשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין"[יג] – בעדות יש קושי, אמירה מוחלטת ומחייבת, כמו הדין העיקרי הקשור להגדת עדות "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" (שלומדים מ"אם לא יגיד")[יד]. המלה "יגיד" רמוזה גם במספר האותיות בפסוק, 54 = יגיד יגיד, מתאים במיוחד לפירוש הנ"ל שמלבד ה"יגיד" המפורש יש "יגיד" נסתר בפסוק (כאשר היחס בין היגיד המפורש לנסתר הוא חש-מל, שתיקה ודבור, ראה לקמן)[טו]. ועוד, 54 = דן, "דן ידין עמו [דין על ידי הגדת העדים]" = שלש פעמים והוא ("והוא עד").

בפנימיות, עדות שייכת לספירת היסוד, המכונה "עד אמת", שמדתה הפנימית היא האמת, הדחף והיכולת לאַמת ב"חותם אמת" כלפי חוץ. היסוד הוא סיום הקו-האמצעי, בהמשך לספירת התפארת ("גופא ובריתא חשבינן חד") שבפנימיותה ספירת הדעת (ר"ת דתי, דעת תפארת יסוד). בגוף האדם, היסוד הוא אבר הברית (וכן הלשון בפה מקבילה לאבר הברית, "ברית הלשון" כנגד "ברית המעור"), המקום העיקרי המבדיל בין זכר לנקבה: אצל הזכר "חותם בולט" ומשפיע ואצל הנקבה "חותם שוקע" ומקבל. גם העדות היא כח 'זכרי' במהותו, נשים פסולות לעדות, וכן "יגיד", "קשים כגידים", רומז לברית הנקראת גיד. כדי שהיסוד ישפיע צריך להיות "קשה כגיד" (ובעבודה היינו כמו שמבאר הבעש"ט שהשפעה אמתית היא מתוך חיות ותענוג, בסוד "אבר חי מוליד").

גם מה שהעד צריך לעמוד, כרמוז בקרבת המלים עד עמד (כאשר מ היא מאותיות האמנתיו שאינן עיקר), שייך לסוד היסוד ("קימת הברית"). הדבר רמוז גם באות ו הנוספת ב"אם לוא יגיד" – ו נקראת עמוד, "עמודא דאמצעיתא" ("ווי העמודים"), כאשר היסוד הוא הסיום של עמוד האמצעי.

והנה מצות עדות נכתבה בפרשת ויקרא העוסקת בקרבנות, "ויקרא אל משה... אדם כי יקריב" (כאשר השרש קרב יוצא משרש קרא). וברמז: "אדם" הוא בחינת יוסף הצדיק[טז], ספירת היסוד ("צדיק יסוד עולם"), "כי יקריב" היינו להיות נקרב לפני בית הדין לעדות, ואם לא נקרב לעדות אז עליו להקריב קרבן שבועת העדות (קרבן עדות מצטרפים ל-לב פעמים הוי' שעולה ארץ ישראל).

ההלכה "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" היא דין "קשה כגיד", ללא אפשרות תיקון וחזרה, מתאים למדת הצדיק של היסוד, שאינו משנה בדבורו ואינו חוזר בו. אמנם בהלכה יש כמה וכמה מקרים שבהם העדים יכולים לחזור, לתרץ ולפרש את דבריהם הראשונים[יז]. יש לומר שהדבר נוגע גם לשינוי הדורות: בדורות הראשונים היתה דעת חזקה, ולאחר שהעד אמר את דברו אינו יכול לחזור בו, אבל בדורות האחרונים הדעת נחלשה ולכן יש יותר מקום לחזרה. זהו המעבר מדורות של צדיקים לדורות של בעלי תשובה, עד לתכלית התשובה בדור הגאולה (בימינו בע"ה, כאשר "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[יח]): הצדיק הוא כעֵד שאינו יכול לחזור בו ואילו בעל התשובה יכול לומר שמעשיו היו בלא דעת וכעת הוא חוזר בו, בחינת "נשים דעתן קלה" למעליותא.

אתם עדי

"ואתם עדי נאם הוי' ואני אל"[יט] – ישראל מעידים על יחוד ה' באמירת "שמע ישראל"[כ] ערב ובקר, כמו שרמוז באות עי"ן רבתי של "שמע" ודל"ת רבתי של "אחד" המצטרפות למלה עד[כא], "עד ה' בכם"[כב]. עדות באה מתוך ידיעה – "והוא עד או ראה או ידע", אותיות דע של ידיעה לעצמו הופכות לאותיות עד של עדות לאחרים, וכן העדות של שמע ישראל באה מתוך ידיעה, "וידעת היום".

הביטוי "אתם עדי" מופיע פעמים רבות בהלכה כנוסח הרגיל של יחוד העדים, שאז האדם אינו יכול לטעון שהיה משטה בדבריו וכיו"ב[כג], וכן ליחד את העדים המסוימים מתוך כל הרואים[כד]. אם כן, כאשר הקב"ה אומר "אתם עדי" הוא מיחד את ישראל, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כמו שאנחנו מיחדים אותו באמירת "שמע ישראל". "את ה' האמרת [אמירה-עדות על יחוד ה']... וה' האמירך [אומר שאנחנו גוי אחד בארץ]"[כה]. כל העניין של יחוד העדים שייך לכח היחוד, הפנימיות של ספירת הדעת (כפי שיתבאר שהעדות מתחילה בדעת).

ההיפך של הודאה בעדות נקרא 'כפירה' (כמו בלשון הרמב"ם הנ"ל "כפרו בעדותן"). כל המאמין ומעיד על יחוד ה' הריהו כופר בעבודה זרה, וזהו עצם היהדות, "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"[כו]. ולאידך, המתכחש לעדות על יחוד ה' נקרא כופר בעיקר. וכמו שהשבועה מחליטה את הכפירה בעדות (ומחייבת קרבן שבועת העדות), כך צריך להיות מוחלט שאין צרוך בעבודה זרה.

והנה הרמז לאותיות עד בפסוק "שמע ישראל" שייך לבינה, שהרי שמיעה בבינה ו"שמע" פירושו הבן, ואילו בפסוק שלנו מודגש שהעדות היא עדות ראיה ולא שמיעה, "והוא עד או ראה", וכן מאיימים על העדים "שמא תאמרו מאומד ומשמועה"[כז] – ראיה שייכת לחכמה. אלא שיש התכללות חכמה ובינה: בראיה גרידא ללא כל הבנה אין עדות, ולכן "או ראה" פירושו שראה והבין, בינה שבחכמה, "הבן בחכמה", וכן "שמע ישראל" פירושו לשמוע-להבין את החכמה-הראיה, "שומעים את הנראה" (שמע ראשי תבות "שאו מרום עיניכם וראו", ואת המראה הזה יש לשמוע).

והנה בפסוק יש שלשה לשונות, "והוא עד או ראה או ידע" והם כנגד חב"ד: "עד" שייך לבינה כנ"ל ב"שמע ישראל"; "ראה" שייך לחכמה כנ"ל; "ידע" היינו דעת. נמצא שסדר הפסוק, עד-ראה-ידע, הוא בינה-חכמה-דעת, והוא צירוף היו במוחין שמוליד במדות את מדת ההוד – שייך להודאה בעדות אמת וכפירה בעדות שקר, הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי מלשון הוד.

עד ראה ידע = יעקב יעקב, יעקב הוא עמוד האמת "תתן אמת ליעקב". בשלש התבות עד-ראה-ידע יש יחס פנימי יפה: ראשי התבות עד ראה ידע, ערי = עד ראה, וממילא שאר האותיות = ידע.

אם נחשב גם את מלות הקישור "או", אזי עד או ראה או ידע = חשמל (והוא עולה זך במשולש, זך = "יגיד", וכן עולה ז"פ דן). סוד החשמל הוא "עתים חשות עתים ממללות"[כח], וכן בעדות לפעמים ניתן לשתוק, כמו בהלכה שחכם אינו חייב להעיד (בדיני ממונות) לפני בית דין קטן ממנו (כדלקמן). ועוד, בכל עדות צריך תחילה לשתוק, חש, ורק אחר כך לדבר, מל – השתיקה היא בירור פנימי שאכן האדם ראה וידע ולא מאומד ודמיון, ועל ידי זה מכרית את הקליפות (מל מלשון כריתה) ויכול להגיד את העדות (מל מלשון דבור). עֵד לשון עַד – שאינו מעיד עד שמברר היטב וכורת את הקליפות.

כל הביטוי של ידיעת העדות "והוא עד או ראה או ידע" = והוא פעמים כב (אותיות התורה) = הוא פעמים גל ("גל עיני"). וחובת ההגדה בהמשך, "אם לוא יגיד ונשא עונו" = והוא פעמים גל (כאשר גל = כב וחצי) = כב פעמים יגיד[כט]. נמצא ש"והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו"[ל] = והוא פעמים הכל (כב ועוד לג, משולש י) = כב פעמים אדם, משולש דם (סכום כל המספרים מ-א עד דם) = דלוג המלים בתחילת הפסוק "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה"[לא].

והנה הדיינים נקראים בתורה "אלהים" אך כיון שהדין נחתך לפי העדות לכן גם בעדות עצמה יש בחינת אלהים, כמו שרמוז בפסוק: "קול אלה" לשון אלהים, הוא עד = אלהים. קול אלה = אלהים אלהים. קול אלה בהכאה פרטית = 5 פעמים אלהים.

שבעה עניינים במצות עדות

במצות עדות מצאנו כמה וכמה עניינים:

ראשית, עצם המצוה להעיד שנאמרה כאן – מצות עשה לרמב"ם ומצות לא תעשה לשאילתות. בנוסף, נאמר בפרשת עדים זוממים "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'"[לב] ופירשו חז"ל "ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר"[לג] – והגמרא[לד] נוקטת בהקשר זה את הלשון "האי עשה", שזו מצות עשה להעיד בעמידה.

שנית, בתנאים מסוימים יש קרבן שבועת העדות.

בעדות שמועילה לחברו, המצוה להעיד שייכת לגמילות חסדים, כמו שכתב הרמב"ן שהוא "מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד"[לה]. כלומר, בדרך כלל גמילות חסדים אינה חובה גמורה, אבל הפסוק "והוא עד... אם לא יגיד" מלמד שבדבר זה יש חיוב לגמול חסד.

על הפסוק "לא תעמד על דם רעך"[לו] נאמר בתורת כהנים שמי שיודע עדות לחברו אינו רשאי לשתוק, הובא בשאילתות וברמב"ם בספר המצוות[לז] ובחינוך[לח], ופירשו הרמב"ם והחינוך שזה גם בעדות ממון.

עוד כתבו הפוסקים שבאמירת העדות לטובת חברו יש גם מצות השבת אבדה, אך נחלקו אם זהו חיוב גמור או רק מצוה[לט].

בדיני עונשים, דיני נפשות ומלקות, יש בהגדת העדות משום "ובערת הרע מקרבך"[מ] ו"אפרושי מאיסורא". לפי החינוך זה נכלל במצות עדות הכללית, ולשונו "בדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה... וכן בעדות נפשות... או בעדות מכות... בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור". אמנם מדברי הרא"ש[מא] נראה שזהו חיוב בפני עצמו, ולא מדין "אם לא יגיד".

כתב הרמב"ם (על פי הגמראטו) "היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. במה דברים אמורים בעדות ממון אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד שנאמר 'אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב"[מב]. מכאן שבענייני איסורים ועונשים המנעות מלהעיד גורמת לחילול השם.

בפנימיות, יש לכוון עניינים אלו כנגד שבע המדות:

המצוה להעיד כחיוב של גמילות חסדים, כנגד מדת החסד כמובן. החסד שייך ליסוד המים, הנמשכים ומשפיעים לכל, מדתו של אברהם אבינו, "חסד לאברהם", "זכור אב נמשך אחריך כמים";

"ובערת הרע מקרבך" כנגד מדת הגבורה. הגבורה שייכת ליסוד האש השורף ומבער את הקוצים;

עצם המצוה להעיד כנגד התפארת. נשמת התפארת היא הדעת (הנמצאת מעליה בקו האמצעי) ומאחורי התפארת מתחיל עולם הדבור, וכן מצות העדות היא להעיד-להגיד מה שיודע בברור, "והוא עד [תפארת]... או ידע [דעת]... אם לוא יגיד [בעולם הדבור]", כאשר ה-ו הנוספת במלה "לוא" היא התפארת, כללות אות ו בשם הוי'. תפארת כוללת חסד וגבורה וכן במצוה להעיד כלול עדות לטובת חברו מדין גמילות חסד ועדות להעניש ולאפרושי מאיסורא מצד הגבורה. יש מחלוקת אם מצות עדות היא עשה או לא תעשה, מתאים לתפארת הכוללת חסד (עשה) וגבורה (לא תעשה);

האיסור "לא תעמד על דם רעך" שייך לנצח. דם נקרא נצח[מג], וכן "לא תעמד" דורש מהאדם מסירות נפש להצלת חברו[מד], הבאה מתוך מדת הנצח;

העדות כדי לקיים השבת אבדה שייכת להוד. ספירת ההוד נוטה ללכת לאבוד, "הודי נהפך עלי למשחית" (ועוד, ההוד שייך לנקבה, "איהי בהוד", והאשה נקראת אבדה, הצלע שאבדה לאדם והוא מוצא אותה בנישואין);

קרבן שבועת העדות כנגד היסוד, כל שבועה שייכת ליסוד. היסוד מחובר לתפארת בהמשך אחד (בסוד "תולדות יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד") וכן מצות עדות כלולה בתורה בקרבן שבועת העדות;

חילול השם בהמנעות מעדות שייך למלכות. גילוי מלכות ה' הוא להרבות בכבוד שמים, ולכן אין מתחשבים בכבוד החכם לנגד זה. וכן המושג חילול, "ולא תחללו את שם קדשי", מתפרש בפנימיות על חלל הצמצום שנעשה במלכות דאין סוף (ו"שם קדשי" היינו "שם כבוד מלכותו").



רשם יוסף פלאי

[א] ויקרא ה, א.

[ב] ספר המצוות מ"ע קעח.

[ג] ספר המצוות לרמב"ם מ"ע עב. חינוך מצוה קכג.

[ד] הלכות שבועות פ"א הי"ב.

[ה] סנהדרין פ"ד מ"ה. בגמרא לז, א-ב.

[ו] בבא קמא נו, א "אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עוונו".

[ז] סמ"ע חו,מ כח סק"ה.

[ח] פרשת ויקרא שאילתא סח (סט במהדורת העמק שאלה): "דאילו מאן דידע בסהדותא דחבריה מיחייב למיזל ואסהודי ליה ואי לא מסהיד ליה קאים באיסורא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומ' ואף על גב דהאי קרא בהיכא דאשבעיה ולא מסהיד ליה הני מילי כי כתיבה שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא".

[ט] כמו שמבאר המלב"ים, וכיו"ב בקרבן אהרן.

[י] מצוה רלט.

[יא] תשב"ץ בזוהר הרקיע מצוה קלח.

[יב] פירוש רדב"ז תחילת הלכות עדות.

[יג] רש"י שמות יט, ג.

[יד] כתובות יח, ב. וברש"י שם "דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו'".

[טו] יגיד במספר קדמי = עון ("ונשא עונו"). עון = 7 פעמים חטא, והוא. יגיד בארבע רמות החשבון – פשוט, מילוי, מילוי המילוי, מספר קדמי =2813 מספר ההשראה של 38 = 29 פעמים 97 (שני מספרים ראשוניים, ולכן הם יסוד המספר), כאשר 29 ועוד 97 = עון.

[טז] "אין אדם אלא יוסף", בראשית רבה כ, יט.

[יז] ראה חו"מ סי' כט.

[יח] הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

[יט] ישעיה מג, יב.

[כ] דברים ו, ד.

[כא] זוהר ח"ב קס, ב; ח"ג רנח, א. בעל הטורים דברים ו, ד.

[כב] שמואל-א יב, ה.

[כג] למשל, סנהדרין כט, א.

[כד] כמו שכתב הריטב"א קידושין מג, א, שבעדי קידושין צריך לייחד עדיו כדי שהפסולים הנמצאים באותו מעמד לא יפסלו מדין "נמצא אחד מהם קרוב או פסול".

[כה] דברים כו, יז-יח.

[כו] מגילה יג, א.

[כז] משנה סנהדרין פ"ד מ"ה.

[כח] חגיגה יג, ב.

[כט] אם נחשב "לא" חסר, אזי אם לא יגיד ונשא עונו = 7 פעמים ידע, כאשר ידע = 7 פעמים והוא (והוא = חטא).

[ל] ב"והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו" יש יא תבות ו-גל אותיות, יחס נדיר של 1:3. הערך הממוצע של כל תבה הוא צ וממילא הערך הממוצע של כל אות הוא ל. יחד סוד צל מתוך צלם, סוד נפש-רוח-נשמה-חיה (היחידה היא ה-ם הסתומה), שייך לכח הדבור של העד, "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" להעיד אמת.

[לא] אלה = 6 ברבוע, ובדלוג תבות "אלה והוא עד או ראה או ידע" = כ ברבוע.

"תחטא" = כב פעמים חוה, "ונפש כי תחטא ושמעה קול" = כב פעמים הוי', סוד מילוי שם מה-אדם שחלק המילוי שלו עולה חוה כנודע. אדם לשון "לך דמיה תהלה", וחוה לשון "ולילה ללילה יחוה דעת", ולכן הם בסוד חש-מל, שתיקה ודבור, ענין הגדת עדות כנ"ל.

[לב] דברים יט, יז.

[לג] שבועות ל, א. וכן ברש"י עה"פ. רמב"ם הלכות סנהדרין פכ"א ה"ג.

[לד] שבועות ל, ב.

[לה] קונטרס דינא דגרמי. ובכך מסביר מדוע היודע עדות לחברו ואינו מעיד פטור מדיני אדם, כי אין זה חיוב ממוני כלפי חברו אלא חיוב של מצוה. וכיו"ב בנמוקי יוסף ב"ק (כד, א מדפי הרי"ף) בשם הרא"ה "לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים".

[לו] ויקרא יט, טז.

[לז] ל"ת רצז.

[לח] מצוה רלז. וראה פתחי תשובה חו"מ כח סק"ד.

[לט] בנתיבות המשפט כח סק"א כתב שאם הכשירו קרוב כשני עדים ("נאמן עלי" וכו') "נהי דאינו עובר באם לא יגיד מכל מקום חייב [להעיד] מדאורייתא משום השבת אבידה לבעלים". ובקצות החשן שם סק"ג כתב "אע"ג דאינו חייב משום לא יגיד אפ"ה מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה". ובשער המשפט שם סק"ב כתב בפירוש שאין זה אלא מדת חסידות.

[מ] דברים יג, ו ועוד.

[מא] מכות פ"א סי' יא "כל הרואה דבר ערוה מחויב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע מקרבך" (ולא הזכיר "אם לא יגיד"). הכסף משנה בתחילת הלכות עדות הביא דברי הרא"ש הללו כטעם לזה שבדיני נפשות חייב להעיד אפילו לא תבעו (וכן הוא בחינוך כנ"ל), אבל עדיין נראה שהרא"ש והרמב"ם אינם בדעה אחת ממש.

[מב] הלכות עדות פ"א ה"ב.

[מג] ישעיה סג, ג "ויז נצחם על בגדי".

[מד] ויש אומרים שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו – ראה חו"מ סי' תכו בסמ"ע סק"ב ובפתחי תשובה סק"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com