טעם מצוה פקודי – לא יקרע

"וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת. וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ"[א]. ובציווי בפרשת תצוה "וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ"[ב]. זו מצות לא-תעשה במניין תרי"ג "שלא יקרע המעיל"[ג], וכתב הרמב"ם "והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה"[ד].

וכן מבואר בגמרא[ה] ש"לא יקרע" הוא איסור ולא רק נתינת טעם, לעשות פה למעיל כדי שלא יקרע (שאם כן היה צריך לכתוב "שלא יקרע"[ו]). ורש"י פירש (בפרשת תצוה) "והיה פי ראשו – פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר. בתוכו – כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו[ז], והיה מעשה אורג ולא במחט... לא יקרע – כדי שלא יקרע[ח]. והקורעו עובר בלאו שזה ממנין לאוין שבתורה וכן ולא יזח החשן וכן לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון", דהיינו, יש כאן גם נתינת טעם וגם איסור[ט].

בטעם המצוה כתב החינוך[י] "כדי שילבשהו הלובשו באימה ביראה ובנחת ודרך כבוד, שיירא מלקורעו ומלהשחית בו דבר". והנה חז"ל פירשו שהמעיל מכפר על לשון הרע, "יבוא דבר שבקול [רש"י: פעמונים שבו] ויכפר על קול הרע"[יא], ומפרש רבינו בחיי שנכלל בזה "הדובר שקרים והמועל בדבורו" לשון מעיל – ומובן שלפי זה פי המעיל ושפת המעיל רומזים לפה והשפתיים, "שפה לפיו סביב" כמו פה המוקף שפתיים סביב, "ויש בזה רמז אזהרה לאדם שראוי לו שיהיה דבורו שוה למה שבתוכו שיהיה תוכו כברו [זה הרמז ב"והיה פי ראשו בתוכו"], ושפתו לפיו סביב לעצור במלין" (רבינו בחיי), ש"אם חטא בלשון הרע יעשה שפה לפיו שימנע מלשון הרע ויעשה תשובה ויתכפר לו"[יב]. לפי זה יש לומר שהאיסור לקרוע את שפת המעיל (שפה דוקא כמו שיתבאר) רומז ל"שפת אמת תכון לעד"[יג], דהיינו שראשית התיקון הוא דבור אמת בשפתיים, כמו שמפרש הגר"א שאיש אמת גם מה שוא מדבר (יחסית) מן השפה ולחוץ הוא אמת. נמצא שהפעמונים בשולי המעיל, המשמעים קול, הם גדר עיקרי במעיל, והרמז: המעיל נקרא "מעיל האפד" = פעמן, כאשר מעיל = פע, האפד = מן.

גדרי האיסור לדעת הרמב"ם

יש כמה אפשרויות בהבנת דברי הרמב"ם, שכתב "והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה", כאשר השאלה העיקרית היא האם יש חילוק בין המעיל לשאר בגדי כהונה:

א. אין הבדל בין המעיל לשאר בגדי כהונה[יד], כל בגדי כהונה נלמדים ממעיל ובכולם יש אותו איסור של "לא יקרע". ומה שהרמב"ם כותב "דרך השחתה" חוזר גם לתחילת לדבריו במעיל שאסור רק בדרך השחתה. ומה שהאיסור הוא רק בדרך השחתה, מפרשים[טו] שהדבר נלמד מאיסור "לא תעשון כן לה' אלהיכם"[טז] שגם בו כתב הרמב"ם "הנותץ אבן אחת מן המזבח... דרך השחתה לוקה"[יז] ומסתבר שבגדי כהונה לא עדיפים. וכן באיסור "לא יזח החשן מעל האפוד" כתב הרמב"ם שהוא רק "דרך קלקול"[יח].

ב. יש חילוק בין המעיל לשאר בגדי כהונה. במעיל אסור לקרוע בכלל, גם שלא דרך השחתה, ובשאר בגדי כהונה האיסור הוא רק בדרך השחתה. פירוש זה מדויק בלשון הרמב"ם אבל עדיין צריך לבאר טעמו, שהרי אם האיסור נלמד לשאר בגדי כהונה כיצד יתכן שהוא מתפרש בכל מקום בדרך אחרת? ומפרשים שכיון ש"לא יקרע" הוא גם נתינת טעם, לעשות שפה לפיו כדי שלא יקרע (כנ"ל ברש"י), מזה רואים שיש הקפדה מיוחדת בקריעת המעיל, מה שאין כן בשאר בגדים שנלמדו מהמעיל ובהם אסור רק קריעה כפשוטה שהיא השחתה[יט].

ג. בשתי הדרכים הנ"ל יש קצת דוחק, או בלשון הרמב"ם או בסברא. לכן נראה לתווך ולומר[כ] שיש משהו מיוחד במעיל, ובפרט בפה המעיל, כמודגש בלשון הרמב"ם. ובפשטות, במעיל גם קריעת הפה בלבד נחשבת קריעה והשחתה, כיון שהתורה החשיבה את הפה בפני עצמו ועליו קאי "לא יקרע", מה שאין כן בשאר בגדים שקריעת פה הבגד בלבד אינה השחתה[כא].

ובדרך אחרת: הרמב"ם כתב שהמעיל "נחלק לשתי כנפים מן סוף הגרון עד למטה" ופירש הרדב"ז שהמעיל חלוק לגמרי גם מלפנים וגם מאחור (וכך יש כנף מימין וכנף משמאל) ומחובר רק למעלה בבית הצואר[כב]. ולפי זה פירש[כג] ש"לא יקרע" נאמר דוקא בפי המעיל כיון ש"אם יקרענו נמצא שאין בו צורת מעיל" (וממילא יש לומר שזהו המקור לכך שהאיסור הוא "דרך השחתה"). אמנם אחרים פירשו בדעת הרמב"ם שהמעיל חלוק רק מלפניו ולא מאחוריו, וכדעת הרמב"ן[כד], ולפי זה אין מקום לפירוש הרדב"ז (וממילא נראה כמו שהתבאר קודם, שאדרבה קריעת הפה היא דבר קטן).

ועוד ניתן לפרש ברמב"ם ש"הקורע פי המעיל" אינו קריעת השפה שסביב הפתח אלא לקרוע את הפתח עצמו. וזה כמו שכתבו כמה מפרשים[כה] בפירוש הפסוק "לא יקרע", דהיינו שבעשיית המעיל אין לפתוח פה-פתח כמו שרגילים לקרוע-לחתוך ביריעה[כו], אלא יש לארוג את הפה מתחילה. וכן יש לפרש בלשון הרמב"ם "המעיל כולו תכלת... ופיו ארוג בתחילת אריגתו[כז]... והקורע פי המעיל לוקה [דהיינו שקרע והתקין לו פה בתוך האריג ולא עשה פה בתחילת האריגה]", וכן נראה מדבריו בספר המצוות[כח]. אם כן, יש במעיל דין מיוחד, הקפדה על צורת עשייתו, אלא שמזה לומדים לכל קריעת בגדים (לאחר שנעשו).

ד. אמנם יש מפרשים[כט] בדרך אחרת לגמרי, שאיסור "לא יקרע" הוא רק במעיל, ומה שכותב הרמב"ם שהקורע שאר בגדי כהונה לוקה הכוונה שלוקה על הלאו של "לא תעשון כן לה' אלהיכם". לכן במעיל לוקה גם שלא בדרך השחתה, כיון שזהו איסור על כל קריעה שהיא (שבפסוק נאמר בסתם "לא יקרע"), ואילו בשאר בגדים רק בדרך השחתה מצד "לא תעשון כן". ובאמת הקורע את המעיל בדרך השחתה לוקה שתים, משום "לא יקרע" ומשום "לא תעשון כן". פירוש זה מתאים לדעת החינוך שנראה ממנו שאיסור "לא יקרע" הוא רק במעיל, וכן הרמב"ם עצמו בספר המצוות הזכיר רק מעיל (אלא שמזה אין ראיה מוכרחת, כיון שבסהמ"צ נקט הרמב"ם את האיסור המפורש). ובהמשך לדרך זו מפרשים[ל] שקריעה בדרך השחתה היינו שהבגד נפסל ואילו במעיל האיסור גם כשאינו נפסל. ועוד, במעיל אסור גם לנתק את הפעמונים והרימונים אע"פ שאינם מגוף המעיל ואין זה בגדר השחתה. ועוד, מדין "לא תעשון כן" אסור רק מעשה בידים ולא גרמא[לא] ואילו במעיל אסור לא רק לקרוע בידים אלא גם לגרום קריעה (וכן משמע בלשון החינוך), ובזה מדויק הלשון המיוחדת "לֹא יִקָּרֵעַ", בלשון נפעל.

ואם נאמר שיש הבדל בין המעיל לשאר בגדי כהונה (כפי אחת האפשרויות הנ"ל), יש מקום לדייק ולומר שהאיסור המיוחד הוא ב"פי המעיל", כדיוק לשון הרמב"ם, ואילו קריעת שאר המעיל היא כקריעת שאר בגדי כהונה[לב].

איסורי השחתה

בפשטות, הקורע בגדי כהונה בדרך השחתה עובר גם על איסור "לא תשחית את עצה"[לג], כמו שכתוב בגמרא "המקרע על המת יותר מדי לוקה משום בל תשחית"[לד], ואמנם לדעת הרמב"ם אין לוקים אלא בעצי מאכל[לה] (ומה שכתוב שהמקרע לוקה היינו מכת מרדות), אבל לדעת כמה ראשונים בל תשחית דאורייתא הוא בכל דבר ונראה שזה בחיוב מלקות[לו] ולפי זה הקורע מעיל דרך השחתה עובר על שלשה לאוין, "לא יקרע", "לא תעשון כן", "לא תשחית"[לז].

והנה באיסור בל תשחית מדובר בפשטות על האדם העושה מתוך כעס, שעליו נאמר "המקרע בגדיו בחמתו... יהא בעיניך כעובד עבודה זרה"[לח], ו"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[לט]. ומזה נראה שבקיום המצוה של "לא יקרע" במעיל יש תיקון כללי למדת הכעס, ורמז מובהק: מעיל = כעס! ועוד, לא יקרע = תהו, התהו הוא מקור הישות והכעס (כידוע שכעס = י"פ גאוה).

נמצא שיש שלשה איסורים הקרובים זה לזה: "לא יקרע" במעיל ובבגדי כהונה, "לא תעשון כן" לכל דבר שבקדושה, "לא תשחית" בכל דבר (מדאורייתא או מדרבנן). ויש לומר שאיסור קריעת המעיל הוא השורש (במקדש) לאיסור בל תשחית הכללי. בהרחבה, בל תשחית רומז שלא לעבור על כל דברי התורה "לא תשחית את עצה" – "עצה" היינו "עצת ה'", לשמור תרי"ג מצוות הנקראות עיטין-עצות (שייך במיוחד לשנה זו, תהא שנת עצה טובה). תשחית = 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, לא להשחית היינו לא לעבור על יחוד ה' (וכן תשביתו = 1118, דהיינו השחתה-השבתה חיובית של החמץ).

תחילה יש להתבונן באיסורי קריעה והשחתה עצמם, "לא יקרע" בבגדי כהונה ו"לא תשחית" בכל דבר (ואילו איסור "לא תעשון כן" הוא מצד הקדושה שבדבר, מה שאין כן ב"לא יקרע" שמתייחס לעצם הקריעה אע"פ שודאי יש קדושה במעיל). והנה בבגדי כהונה עצמם יש חלוקה לשלשה: פי המעיל שבו נאמר "לא יקרע", כלשון הרמב"ם "והקורע פי המעיל לוקה"; המעיל כולו, שספק אם נכלל בלאו של "לא יקרע" או שהוא כשאר בגדי כהונה; שאר בגדי כהונה, שספק אם נכללים בלאו של "לא יקרע" או מדין "לא תעשון כן". ובנוסף, בכל בגד שהוא שייך "בל תשחית". נמצא שיש כאן ארבע דרגות, ויש לכוון אותם כנגד אותיות הוי':

פי המעיל כנגד חכמה, י, הפה שייך לחכמה "דברי פי חכם חכם";

המעיל כולו כנגד בינה, ה, כידוע שעניין הלבוש בכלל שייך לבינה (המלבוש שיוצא מנה"י דאמא להלביש את זו"ן, סוד חשמל = מלבוש), וכן המעיל משמיע קול, "ונשמע קולו", סוד שמיעה בבינה. המעיל ופיו אינם נפרדים, "תרין ריעין", אין פי המעיל בלי המעיל, במיוחד אם נאמר ש"לא יקרע" מתייחס לכל המעיל ונמצא שהוא מתייחס לכל י-ה, הנסתרות";

כללות בגדי כהונה כנגד המדות, ו. בגדי כהונה נקראים "מדים", לשון מדות, ומדת החסד של הכהן מתפשטת בכל המדות. כאן יש ספק אם האיסור הוא מ"לא יקרע" או מ"לא תעשון כן" – תלוי אם מתייחסים מצד הפנימיות, הדעת שהיא נשמת ו"ק ואז שייך כאן "לא יקרע", או מצד החיצוניות ואז שייך "לא תעשון כן" (כן = 70, רמז לכללות שבע מדות הנחלקות ל-2, ו-5);

"לא תשחית" כנגד המלכות, ה אחרונה. איסור זה נאמר בספר דברים, משנה תורה, שכנגד המלכות, והוא מתייחס לשעת המצור והקרב (קשור למלכות), ובגמרא מורחב על האיסור בהקשר לקורע על מתו, "שייך למלכות ש"רגליה יורדות מות".

באופן קצת אחר: יש לומר שאיסור בל תשחית שייך גם בבני נח, שהרי הם מצווים על ישובו של עולם, וכמו שאמר הקב"ה לאדם הראשון "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי"[מ]. לפי זה, המעיל של הכהן הגדול (פי המעיל והמעיל יחד) הוא כנגד י; שאר בגדי הכהנים כנגד ה (ולפי זה מסתבר לחלק בין בגדי כה"ג כנגד י, לבגדי כהן הדיוט שכנגד ה); כל ישראל כנגד ו (ובהם שייכים שלשת האיסורים, "לא יקרע", "לא תעשון כן" ו"לא תשחית"); בני נח כנגד ה.

כעת נתבונן בשלשת האיסורים, "לא יקרע", "לא תעשון כן", "לא תשחית", והנה הם מתאימים לסוד הכנעה-הבדלה-המתקה: איסור בל תשחית הוא מתוך הכנעה, שתיקה ('חש'), כאשר אסור לאדם לפגוע אפילו בחפץ של האויב; איסור "לא תעשון כן לה' אלהיכם" הוא הבדלה מובהקת ('מל' מלשון מילה), שהרי מצוה לשבר ולהשחית את העבודה הזרה ואסור לעשות כן לדברים שהם לכבוד ה'; איסור "לא יקרע" במעיל שייך להמתקה ודבור ('מל' מלשון דבור), שהרי עניין עיקרי במעיל הוא הדיבור כנ"ל, "ונשמע קולו" להמתיק ולכפר על הדבור הרע. ועוד, במעיל נאמר "ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" – סדר מובהק של "רצוא ושוב", לבוא אל הקדש בתנועה של "רצוא" ולצאת בתנועה של "שוב", ודוקא אז "ולא ימות" (מה שאין כן אם יבוא ולא יצא שאז ימות, כמו בני אהרן שהיו ברצוא ללא שוב). בסדר הכנעה-הבדלה-המתקה, ההבדלה היא תכלית ה"רצוא", להבדל ולפרוש לגמרי, וההמתקה היא ה"שוב". מעיל ראשי תבות "מאור עינים ישמח לב"[מא], מתיקות האור, "ומתוק האור וטוב לעינים"[מב].

קריעת בגדים

קריעת בגדים בתנ"ך היא (כמעט תמיד) בהקשר לבשורה רעה וכסימן אבלות, החל ממכירת יוסף ("ויקרע [ראובן] את בגדיו", "ויקרע יעקב שמלותיו") ועד עזרא הסופר ("קרעתי את בגדי ומעילי"[מג]) ומרדכי היהודי ("ויקרע מרדכי את בגדיו"). סתם בגד עליון הוא המעיל, כמו באיוב "ויקם איוב ויקרע את מעִלו"[מד]. אם כן, נראה שגם איסור "לא יקרע" קשור לאבלות. כלומר, כמו שיש לכהנים איסורים מיוחדים בהקשר לאבלות, "לא יקרחו קרחה בראשם... ובבשרם לא ישרטו שרטת"[מה] (ואע"פ שלהלכה האיסור שוה בכל ישראל אך מכל מקום יש הדגשה בכהנים) – ובמיוחד בכהן הגדול שנאמר בו "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם... ומן המקדש לא יצא"[מו] – כך יש איסור מיוחד על קריעת המעיל ושאר בגדי כהונה. האיסור הראשון, קרחה, קרוב לקריעה, קרח-קרע (חע מתחלפים באותיות הגרוניות). וכן יש לפרש בדרך הפשט שקריעה נאמרה במעיל כיון שהוא הבגד העליון, הוא הראשון להקרע – כמו אצל שמואל הנביא ושאול המלך "ויחזק בכנף מעילו ויקרע"[מז] – ובו ניכרת הקריעה ביותר (האפוד והחשן אינם בגדים ממש אלא מעין תכשיט).

בשני מקומות הקריעה היא רמז לקריעת הממלכה: אצל שמואל ושאול "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך", ואצל אחיה השילוני שקרע את השמלה של ירבעם בן נבט לשנים עשר קרעים ואמר "הנני קרע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרת השבטים"[מח]. אמנם כשם שאחיה השילוני בשר על קריעת המלוכה, כך הוא דואג לאחות את הקרעים ולאחד את ישראל תחת מלכות בית דוד, "עד כי יבא שילה" (כנודע שאחיה השילוני הוא רבו של מורנו הבעל שם טוב המבשר את אחדות וגאולת ישראל)[מט]. גם במעיל של הכהן הגדול רמוזים שנים עשר השבטים, שהרי "המעיל כולו תכלת וחוטיו כפולין שנים עשר" (לשון הרמב"ם), וכן על המעיל היו האפד והחשן שבהם כתובים שנים עשר השבטים, וכן מספר הפעמונים 72 מתחלק ל-12. והנה בפרשת תצוה נאמר "פעמן זהב ורמון פעמן זהב ורמון" ובפרשת פקודי "פעמן ורמן פעמן ורמן", וביחד = 12 פעמים יעקב (כנגד יב השבטים) = 84 פעמים הוי'.

מעיל ורקיע

במעיל יש רמזים מובהקים לשמים: מעיל לשון ממעל, "בשמים ממעל"[נ], המעיל הוא "כליל תכלת" ורומז לשמים, שהרי "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד"[נא]. המעיל הוא "מעשה ארג" וכן השמים נמשלו לאריגה, "נוטה שמים כיריעה"[נב], "הנטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת"[נג]. "לא יקרע" אותיות רקיע, וכן נאמרה לשון קריעה בשמים, "לוּא קרעת שמים ירדת [רד"ק: שמא קרעת שמים וירדת לדבר עמהם כמו שעשית לנו]"[נד].

אם כן, האיסור "לא יקרע" היינו שאין לפגום בשלמות הרקיע. אמנם יש פה למעיל, כמו "בוקע חלוני רקיע"[נה] וכמו "וקרע לו חלוני"[נו], אבל הפה צריך להיות מעשה אורג מתחילה, כמו אריגת השמים מששת ימי בראשית (המלים בקע-רקע-קרע הם משער קע, כמו קעקע). יש לומר שכל זה רומז לנשמה, שהיא "חלק אלוה ממעל" לשון מעיל, וחצובה מתחת כסא הכבוד – נשמה מן השמים (והגוף מהארץ). ועוד, לנשמה יש "חלוקא דרבנן"[נז] שמתלבשת בו (על ידי מצוות ומעשים טובים), כמו המעיל.

במושגי המדע היום, הרקיע הוא כמו 'מארג היקום' ((the fabric of the cosmos. שלמות מארג היקום, שלא יקרע, היא מפלאי הבריאה (כאשר 'חורים שחורים' נחשבים קרע במארג לפי התיאוריה, חור שחור עם הכולל = קרע שטן ראה לקמן).

רמזים ב-קרע

השרש קרע = 370 = 10 פעמים 37 (הבל, יחידה). והנה בפסוק בפרשת פקודי "ויעש את מעיל האפד... לא יקרע" יש 37 אותיות. גם המלה סביב עולה פעמיים 37. המלה ורמן (חסר בפרשת פקודי) = 8 פעמים 37.

המלה "סביב" חוזרת סה"כ 7 פעמים בפסוקי המעיל בתצוה ופקודי, והנה מעיל בפשוט ובמילוי ובמילוי המילוי = הוי' פעמים סביב.

בן-הזוג של 37 הוא 137 (המספר החשוב במדע). ראינו שלא יקרע = תהו, והוא עולה 3 פעמים 137. והנה לפני המלים "לא יקרע" בפרשת תצוה נאמר כפי תחרא יהיה לו ובפרשת פקודי נאמר שפה לפיו סביב, יחד = 1370, 10 פעמים 137 = סביב ועוד 36 ברבוע (כנגד 36 פעמונים בכל צד של המעיל). וממילא, כפי תחרא יהיה לו לא יקרע, שפה לפי סביב = 13 פעמים 137 = ויקרעה שנים עשר קרעים (אצל אחיה השילוני כנ"ל).

קרע הוא תחילת השם הקדוש בן מב אותיות, קרע-שטן – את המעיל אסור לקרוע אלא יש לקרוע את השטן.