ס"ד

טעם מצוה פרשת בא – ברכת הלבנה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"[א]. ובגמרא "כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא 'החדש הזה' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו'"[ב].

קידוש הלבנה כקידוש החודש

מצות "החדש הזה לכם" היא "לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים"[ג]. והנה היום לוח השנה קבוע מראש (לפי החשבון המסור בידינו)[ד] וממילא המצוה אינה מתקיימת במעשה כפי שהיה בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה[ה]. אבל נראה שברכת הלבנה היא מצוה דרבנן שהסמיכו על מצות "החדש הזה לכם"[ו], שבזה נחשב לנו כאילו קיימנו קידוש החודש, והדבר נרמז בכך שלומדים על מעלת ברכת הלבנה מהפסוק "החדש הזה לכם"[ז]. וכשם שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היתה מצוה מיוחדת שעדים יראו ויעידו, "כזה ראה וקדש"[ח] (אע"פ שעצם הקביעות יכולה להיעשות גם בלי עדותם, לפי החשבון[ט]), כך בזמן הזה מצוה לראות את הלבנה ולברך עליה, מעין קידוש החודש (במיוחד לדעת הרמב"ם[י] שזמן ברכת הלבנה הוא מתחילת החודש ממש). ובזה מובן מה שקוראים לברכת הלבנה "קידוש לבנה"[יא], כיון שהיא נמשכת ממצות קידוש החודש-הלבנה. גם בנוסח ברכת לבנה יש דעה לומר "ברוך... מקדש חדשים" במקום "מחדש חדשים" (כמו הנוסח בגמרא)[יב], מזכיר את קידוש החודש כפשוטו[יג].

והנה בברכת הלבנה נאמרו בדרך כלל שני טעמים: א. בפשט זו ברכת השבח (ככל ברכות הראיה) על התחדשות הבריאה הניכרת מהתחדשות הלבנה, כמו שכתב הלבוש "מפני שרואים בה בתנועת הלבנה מעשה השם יתברך וגבורתו יותר מבכל הכוכבים... שהכל רואים שהיא מתנועעת ומקפת כל הרקיע בכל חדש והיא לנו כקבלת השכינה בכל חדש שרואין בה גודל מעשיו". ב. כמו שממשיך הלבוש "וגם יש בה סוד שרומזת לשכינה", ובלשון ערוך השולחן "ובודאי יש בזה סודות גדולות ונוראות כאשר האריכו חכמי הקבלה שענין מיעוט הירח וענין חטא אדם הראשון נוגעים זה לזה ולעתיד לבא כשיתוקן חטא אדם הראשון אז יתוקן גם מיעוט הירח" (ולהעיר שבהלכות קידוש לבנה באופן מיוחד הרבה פרטים בפוסקים הם על פי הקבלה). אך מלבד כל זה יש את הקשר הפשוט למצות קידוש החודש כנ"ל.

והנה "החדש הזה לכם" היא "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"[יד], "הכל הולך אחר הפתיחה" וכל המצוות נמשכות אחרי מצוה זו. גם היום, כאשר יהודי מברך על החודש בזמנו, עולה לו כאילו קיים את המצוה הראשונה. וכן כתבו הראשונים שמטעם זה יש שמחה יתירה בברכת הלבנה "והאי דנהיגינן לרקד לפניה טעמא דהא מילתא משום שמחה שחייבין אנו לשמוח על מצוה ראשונה שצוה הב"ה לנו"[טו].

מצות "החדש הזה לכם" ניתנה לישראל עוד לפני יציאת מצרים, כדי להכשיר אותם לצאת ממצרים בה ובזכותה, וכן היום בזכות ברכת הלבנה זוכים לגאולה, ויתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[טז].

הקשר לגאולה העתידה מודגש ביותר בנוסח ברכת הלבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה" (ויש לפרש: "שהם עתידים, בזכות מצוה זו, להתחדש כמותה"), כמו שכתב הרמ"א בשולחן ערוך "ונוהגין לומר 'דוד מלך ישראל חי וקים [= ראש חודש]'[יז], שמלכותו נמשל ללבנה[יח] ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר 'שמש ומגן ה''. ולכן עושין שמחות וריקודין בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין", וכן מסיימים ואומרים "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם'[יט] אמן". וכן בדורנו עורר הרבי מליובאוויטש הרבה על מצוה חביבה זו, שיש בה קירוב הגאולה וביאת המשיח: "להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה... ועוד ועיקר, קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא"[כ].

התחדשות הלבנה היינו שהיא חוזרת לקבל את אור השמש-החמה, והוא משל לכנסת ישראל (הלבנה) שמקבלת את אור ה' (הנמשל לשמש), כמבואר בדברי הרמ"א הנ"ל. וכן אומרים "ויהי רצון מלפניך... למלאות פגימת הלבנה... ויהיה אור הלבנה כאור החמה" – דהיינו שהשכינה, כנסת ישראל, תקבל את אור ה' בשלמות, "יחוד קודשא בריך הוא [חמה] ושכינתיה [לבנה] ביחודא שלים". ורמז מובהק: בברכת הלבנה יש חמה תבות (חמ תבות בנוסח עצמו ו-ה תבות בחתימה)!

מועט מחזיק את המרובה

בגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל, אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים פעם אחת בחדש[כא] דים", ופירש רש"י "אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בגזירה שוה ["החדש הזה... זה אלי"]". כלומר, מצוה זו כוללת כל תרי"ג מצוות (כנ"ל שהיא המצוה הראשונה), בסוד "מועט מחזיק את המרובה", ולכן "דיינו" במצוה זו. והנה הלבנה עצמה היא "מועט", כמו שנאמר לה "לכי ומעטי את עצמך"[כב], ובמיוחד במולד היא מתגלה ב"מועט" שבה. ומצוה זו מיוחדת לישראל, שמונים ללבנה ודומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה, וגם הם בסוד המועט, "'אתם המעט מכל העמים', הממעטין עצמכם"[כג]. בפרט, רומזת הלבנה, "המאור הקטן"[כד], ליעקב אבינו, "יעקב הקטן"כב שאמר "קטנתי"[כה], כמו שרמוז בנוסח "[ברוך] יוצרך, עושך, קונך, בוראך" ר"ת יעקב[כו]. וכמו שתתמלא פגימת הלבנה "ולא יהיה בה שום מיעוט", כך בישראל לא יהיה שום מיעוט, אלא יתגלה שהמיעוט שלהם מחזיק את המרובה.

למעשה, יעקב עצמו נמשל לשמש ונקרא שמש[כז], והלבנה היא רחל (כמו שראה יוסף בחלומו "והנה השמש והירח"[כח]), אלא שכיון שהלבנה מקבלת את אורה מהשמש לכן אור השמש, דהיינו יעקב, מצטייר בלבנה, וכן כתוב שדיוקנו של יעקב חקוק בלבנה[כט]. רחל היא סוד כנסת ישראל, ספירת המלכות (שכונסת את האור של יעקב-ישראל), שורשי הנשמות של כל ישראל. "רחל מבכה על בניה"[ל], בגלות היא ממועטת וחסרה ("כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[לא]) עד שתתמלא בגאולה (ומה שנכון על רחל נכון על דוד המלך, שעד דוד היתה רחל הרגל הרביעית במרכבה). והרמז: ירח לבנה (שני השמות העיקריים) אותיות רחל בניה, "רחל מבכה על בניה". ברכת הלבנה = מחדש חדשים (חתימת הברכה) = 3 פעמים רחל (כנגד שלש הבחינות: דומים ללבנה, מונים ללבנה, עתידים להתחדש כמותה).

ועוד בענין המיעוט: בקידוש לבנה יש צידוק הדין על מיעוט הלבנה, "פועל אמת שפעולתו אמת" ופירשו התוספות "שבאמת ובדין מיעטה". צידוק הדין הוא התודעה המתוקנת של ה"מעט", "טוב מעט לצדיק"[לב], שמצדיק עליו את הדין במעט שיש לו. אדרבה, הוא מסתפק במועט, שמח בו וטועם בו טוב טעם, מעט אותיות טעם. כאשר זוכים לסוד המעט, אז הקב"ה מוסר רבים ביד מעטים, מוסר את אומות העולם (שמונות לחמה) ביד ישראל (המונים ללבנה), כמו שאומרים בקידוש לבנה "...לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. תפול עליהם אימתה ופחד...".

והנה מעט מחזיק את המרובה = אהבת ישראל, כאשר כל אחד ממעיט עצמו ומקבל את חבירו באהבה, ולכן אומרים בקידוש לבנה "שלום עליכם, עליכם שלום" להרבות אהבה בין איש לרעהו. נמצא שמצוה זו היא סגולה לשלום.

נשים בקידוש לבנה

כתוב בגמרא "אמר ליה רב אחא לרב אשי, במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים. אמר ליה, האי נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה דאמר רב יהודה, ברוך [וכו'] אשר במאמרו ברא שחקים [והמשך כל הנוסח שבידינו]". ומשמע שגם נשים מברכות, אלא שאומרות מטבע קצר, כנוסח ארץ ישראל ("מערבא", וכן באמת הוא הנוסח בירושלמי[לג]), וכן כתב המאירי[לד]. וכן מצד הטעם יש שייכות לנשים בברכת הלבנה, שהרי האשה נמשלה ללבנה[לה], וכן הנשים שומרות ראש חודש יותר מאנשים, "לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהו משמרות ר"ח יותר מהאנשים"[לו], וחידוש החודש-הלבנה שייך להתחדשות האשה[לז].

ראש המדברים בזה בהלכה הוא השל"ה, שהובא בקצרה במגן אברהם, וזה לשונו "נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימין הרבה מצות עשה שהזמן גרמא, כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה. אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך, שנתקנו בעגל, שלא חטאו ולא שמעו להנחש הקדמון, שהוא השטן הוא היצר הרע, ועל כן ניתן ראש חודש להנשים, שיהו משמרות אותו יותר מהאנשים... מכל מקום האשה היא סיבה ראשונה שבא המסית לעולם ואחר כך החזיקו אותו האנשים בעגל ועדיין לא נטהרנו, ולפעמים פגום ולפעמים מלא"[לח]. וכתב המגן אברהם שלפי זה מה שכתוב בגמרא "נשי דידן נמי מברכי" הוא לאו דוקא אלא "לישנא בעלמא"[לט] (ובמקום אחר כתב המג"א בדרך אפשר שנשים אינן מברכות, מפני שרק במצוה שיש בה עשיה נוהגות לברך אבל כאשר המצוה היא הברכה בלבד אין לומר שיברכו, אך נראה שהמג"א עצמו לא סובר כך למסקנה[מ]).

והנה מה שכתבו השל"ה והמג"א שקידוש לבנה היא מצות עשה שהזמ"ג, כן כתב גם אדמו"ר הזקן[מא] (אע"פ שיש אחרונים שרצו לחלוק וטענו שהמניעה אינה מצד עצם הזמן אלא מצד שהלבנה עדיין לא התחדשה[מב]). ומה שכתבו מפני שהנשים גרמו פגם הלבנה (דהיינו שהאשה גרמה לחטא עץ הדעת וזה קשור לפגם הלבנה, אע"פ שפגם הלבנה קדם לזה!), על זה כתב הבן איש חי[מג] "דע כי טעם זה לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא נמצא בדבריו מניעה לנשים בברכת הלבנה". ובאמת נראה שגם השל"ה כתב זאת לתת טעם למנהג הנשים ואפשר שגם לדעתו אין איסור בדבר. ועוד, הרי ראש חודש הוא דוקא היום המיוחד לנשים[מד], שניתן להן מפני שלא טעו בעגל, וזה היה תיקון לחטא האשה בעץ הדעת (כמו שכתב השל"ה עצמו).

נמצא שיש מקום לומר להלכה שנשים יברכו במטבע קצר, כמו שמפורש במאירי (שלא היה לעיני השל"ה והמג"א, ועוד שבנוסח הקצר לא מזכירים את פגם הלבנה[מה]), וכן נוטה לומר ערוה"ש, וכן כתב בספר כף החיים שיכולות לומר מטבע קצר או לשמוע מאיש ולצאת בברכתו (ובזה לכאורה גם השל"ה והמ"א יודו)[מו]. ונראה למעשה שנשים שרוצות לזכות בברכה ישמעו את הברכה עצמה מהאיש ויכוונו לצאת (ויש בזה גם עדיפות משום "ברב עם הדרת מלך"[מז]) ושאר הנוסח יאמרו בעצמן (וזה עדיף מהנוסח הקצר שלא נהגו בו למעשה[מח] וגם אין בו את כל השבחים והכוונות).

דבר זה נוגע בכלל להוספה של הנשים בדורות האחרונים בתורה ומצוות, במיוחד בלימוד התורה (כמו שהתבאר באריכות על "המהפכה השלישית" בלימוד התורה), ומתאים למבואר בפנימיות התורה על "עליית המלכות" לקראת הגאולה. במיוחד במצוה זו שכל התוכן שלה הוא עליית המלכות – הלבנה שעתידה להתחדש ולהיות "כאור החמה", וכן נשות ישראל הצדקניות שבזכותן תבוא הגאולה.

והנה השל"ה כתב שהנשים מתרחקות מהברכה "מפני הבושה" (ולא שיש בזה איזה דין עצמי לאיסור, כנ"ל), אך היא גופא יש לברר האם זו בושה טובה או רעה. דהיינו, הפוסקים תפסו שזו בושה טובה, שהרי הן גרמו לחטא, אבל בעצם הבושה הן מתחילות לתקן את הפגם, "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו"[מט], עד שמגיע שלב שאין להתבייש – כמו שאמר משה לאהרן כשהתבייש על חטא העגל, "למה אתה בוש לכך נבחרת"[נ], ופירש הבעל שם טוב "מפני שיש לך יראה ובושה מן ה' יתברך לכך נבחרת"[נא]. בשלב הזה, הבושה היא שלילית וצריך לתקן אותה[נב], כהלכה הראשונה בשולחן ערוך "אל יבוש מפני המלעיגים". המעבר בין הזמנים, מתי היו צריכות להתבייש ומתי לא יבושו – תלוי בתהליך עליית המלכות, שכל עוד המלכות-האשה חסרה ופגומה הרי יש לה בושה, אבל ככל שהיא עולה אזי לא תבוש.