בס"ד

טעם מצוה פרשת ויגש – כבוד זקנו

"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק"[א], ופירש רש"י "לאלהי אביו יצחק, חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו [אבי אביו] לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם[ב]", ואלו דברי רבי יוחנן במדרש[ג]. מכאן פסק הרמ"א בשולחן ערוך[ד] שאדם חייב בכבוד זקנו כיון שהלשון "יותר מבכבוד זקנו" מוכח שחייב בכבוד זקנו[ה].

מחלוקת מהרי"ק ורמ"א

בגמרא[ו] מוזכרים עוד אישים שמצות כיבוד אב ואם מורחבת כלפיהם: "'כבד את אביך ואת אמך'[ז] – את אביך, זו אשת אביך. ואת אמך, זו בעל אמך. וי"ו יתירה, לרבות את אחיך הגדול" – כבוד אשת אביו ובעל אמו הוא חלק מהמצוה דאורייתא (כמו שכתוב בגמרא שם) וכבוד אחיו הגדול לדעת הרמב"ם הוא דרבנן[ח]. וכתב הברכי יוסף[ט] שאחיו הגדול הכוונה לכל אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. ובמדרש[י] נאמר עוד שחייב אדם בכבוד חמיו, וכן פסקו הטור והשו"ע, וכתבו הב"ח והט"ז שהוא הדין חמותו. אמנם כבוד זקנו לא הוזכר כלל בגמרא וברמב"ם וכן בטור ובשו"ע. כן יש להזכיר דעת רבינו יונה[יא] שמצוה לכבד גם אחי אביו ואחי אמו, וכ"כ החרדים[יב] (שהכל נכלל בריבוי של "את אביך" ו"את אמך").

והנה המהרי"ק[יג] כתב שאדם אינו מצווה בכבוד זקנו יותר מכבוד אדם אחר, ומוכיח זאת ממה שמצאנו ריבוי רק לאשת אביו ובעל אמו ואחיו הגדול. ומבאר שמה שנאמר "בני בנים הרי הם כבנים"[יד] זהו רק לעניין שמקיים בהם מצות פריה ורביה ולא לעניין אחר, וראיה שהרי יש דעה בגמרא[טו] שהנכד כשר להעיד לסבו (ואע"פ שאין הלכה כן, מכל מקום מוכח מזה ש"בני בנים כבנים" נאמר רק לפריה ורביה), עכ"ד.

אבל הרמ"א חלק על מהרי"ק מכח דברי המדרש ורש"י. גם בספר חרדים[טז] כתב שאדם חייב בכבוד זקנו, ושזהו דין דאורייתא מפני שבני בנים הרי הם כבנים (וכתב שחייב גם בכבוד זקנתו), וכן נמצא בעוד ראשונים ויש שכתבו שזהו דין דרבנן[יז]. מאידך, יש פוסקים שנקטו כמהרי"ק, והביאו ראיות לשיטתו[יח]. ויש שנקטו דעה אמצעית, שאין זה חיוב אלא "ראוי"[יט] או "מצוה קצת איכא בכבודם"[כ]. ובמדרש נאמר שהדורות עד נח היו מכבדים רק את אביהם עד שבא נח וכיבד גם את כל הדורות הקודמים לו[כא] – למהרי"ק יש לפרש שזו הנהגה טובה בלבד ולרמ"א יש לפרש שזו השלמת המצוה שתהיה כהלכתה.

[שלש האפשרויות בתוך השיטה שיש מצוה בכבוד זקנו, דין דאורייתא, דין דרבנן או דבר הראוי, מנהג טוב – מקבילים בשורשם בפנימיות לשלשה הראשים שבכתר, אמונה תענוג רצון. המנהג הראוי נעוץ באמונה, רדל"א; דין דרבנן נעוץ בתענוג, רישא דאין, "חביבין דברי סופרים"[כב]; ודין דאורייתא הוא ברצון, רישא דאריך, "כמצות רצונך".]

שייכות טעם מצות כיבוד הורים בזקנו

במצות כבוד אב ואם נאמרו שלשה טעמים עיקריים[כג]: הרמב"ן[כד] כתב "שהוא [האב] לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון" – ההורים שותפים לבורא. החינוך[כה] כתב "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה" – מצד מדת הכרת הטוב (יסוד המדות הטובות). והאברבנאל כתב[כו] "כדי שתהיה קבלת [מסורת] ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה" – ההורים מייצגים ומעבירים את המסורת מדור לדור.

והנה לטעם של הכרת הטוב (החינוך) מובנת בפשטות דעת המהרי"ק, שהרי הכרת הטוב היא כלפי מי שנותן בפועל את הטובה, וככל שה'סיבה' רחוקה יותר פחות נדרש מהאדם להכיר לה טובה. אכן, ההורים מחויבים לזון ולפרנס את בניהם, לפחות בקטנותם, וכן ללמדם אומנות ולהשיאם אשה, ועל כל זה יש כלפיהם הכרת הטוב, אך לא מצאנו שהסבים מחויבים בכל זה כמו ההורים[כז].

אמנם לטעם של שותפות ביצירה (הרמב"ן) מובנת יותר דעת הרמ"א, וכמו שכתב הב"ח "דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין ["שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"[כח]] א"כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות". אדרבה, ככל שמדובר בדור רחוק יותר כך יש יותר קירבה לה' "אבינו הראשון" בלשון הרמב"ן, וזה מתאים עם הדעות דלקמן שהמצוה אינה מסתיימת בזקנו אלא גם בדורות הקודמים לו.

גם לטעם של העברת המסורת (אברבנאל) מסתבר כדעת הרמ"א, שהרי כל הדורות שותפים בהעברת המסורת הזו (כ'מירוץ שליחים' לאורך הדורות). והרי מפורש בתורה בהעברת המסורת על יציאת מצרים "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך"[כט], ובמסורת על מעמד הר סיני "והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחֹרב"[ל], מודגש שהעברת המסורת היא (לפחות) שלשה דורות. ומפסוק זה למדו בגמרא[לא] חיוב לימוד תורה לבן בנו (מה שאין כן בשאר חיובי האב לבנו, כדלעיל), ואם כן ודאי שכמו שהבן מכבד את אביו שמלמדו תורה ומעביר לו את המסורת הוא הדין לזקנו (אדרבה, זקנו קרוב יותר למתן תורה), וגם טעם זה עולה מדברי הב"ח דלקמן.

נמצא ששניים מתוך שלשה הטעמים נוטים לדעת הרמ"א וזה סיוע לפסוק כמותו ולומר ש"בני בנים הרי הם כבנים" גם לעניין זה. ורמז: בני בנים הרי הם כבנים = 546 = הוי' פעמים אהיה (הוי' הוא השם של 'אבא', ואהיה הוא השם של 'אמא', כבוד אב ואם).

כבוד זקנו – מוחין דאבא

דין כבוד זקנו אינו מפורש בבבלי (ואף מקשים עליו מהגמרא) אלא נמצא במדרש הנחשב ירושלמי (ארץ ישראלי) לגבי הבבלי, והם דברי רבי יוחנן מרא דירושלמי (ורבי יוחנן לא מביא מקור לעצם החיוב בכבוד זקנו, ונראה שזה מילתא דפשיטא לו[לב]). והנה מבואר שהירושלמי בכלל הוא בחינת חכמה, מוחין דאבא (לעומת הבבלי שהוא בינה, מוחין דאמא), "אוירא דארץ ישראל מחכים"[לג]. החכמה היא להכיר באבי האב כאב. שהרי האב קרוב לאדם בטבע הפשוט והמורגש, ואילו היחס לאבי האב הוא רק בהכרה שכלית מפורשת השייכת לחכמה (גם הבינה היא שכל, אבל יחסית זהו שכל השייך למדות, "אם הבנים"). בכלל, המושג זקן שהתייחד בלשון חז"ל לאבי-אביו פירושו "זה שקנה חכמה"[לד], החכמה היא להכיר בקיומו של אבי האב.

ועוד, בינה שייכת למושגי הזמן והדורות, ולכן מצידה מסתבר להגביל את כבוד אב ואם לקשר ישיר בין הדורות (כלשון הפוסקים שמעבר לזה "אתפליג דרא"[לה]). אבל החכמה (ש"מאין תמצא"[לו]) היא מעל מושג הזמן ומקיפה את הכל באחדות אחת, מתאים לדעה שהמצוה ממשיכה גם לאבי זקנו וכן הלאה ללא הפסק.

היחס בין הנכד לסבא מבדיל (כנודע) בין האדם לבעלי החיים: יש קשר חזק והכרה 'בהמית' בין החיה לאביה ואמה, אבל קשר לדור הקודם, סבא וסבתא, יש רק בבני אדם (בבעלי חיים ה'סבא' יכול להיות ראש הלהקה וכדו' אבל ללא זיקה מיוחדת לצאצאי-צאצאיו). גם עניין זה קשור לחכמה, מוחין דאבא: "חכמת אדם [להבדיל מבהמה] תאיר פניו"[לז], ומותר האדם מן הבהמה הוא בהכרה במי שהוליד את מי שהוליד אותי ובקיומה של שושלת משפחה.

יתירה מזו, עצם המושגים אב ובן מתפרשים אצל הבהמה בצורה פחותה, האב הישיר, המוכר כמגן ומפרנס וכדו', ואילו אצל האדם באופן מופשט יותר הכולל גם את אבי האב ובן הבן, הן מצד "רחמי האב על הבן [עד דור שלישי]"[לח] והן מצד כבוד הנכד לזקנו כאביו. בפסוק "משם רעה אבן ישראל"[לט] מפרש רש"י "אבן, אב ובן", וידוע הרמז אבן ר"ת אב בן נכד – הכל מקשה אחת (כמו אבן). אבן ישראל = בית יעקב, לומר שאב-בן-נכד הם יחד שלמות הבית היהודי. אכן, לרמ"א אבי האב נקרא גם הוא אב, וכן הב"ח הביא ראיה לרמ"א ממה שנאמר ליעקב "אני ה' אלהי אברהם אביך"[מ], אבל מהרי"ק סובר שלאבי האב אין שם אב אלא זקן בלשון חז"ל (ומה שנאמר ליעקב "אברהם אביך" יתכן שזה משהו מיוחד באבות, שהרי כולנו קוראים אבות לשלשת האבות ואמהות לארבע האמהות גם לאחר דורות רבים[מא]).

והנה במדרשג כתוב שרבי יהושע בן לוי שאל את כל "בעלי אגדה" מהו פירוש הפסוק "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" וכשהגיע לטבריה שאל את רבי יוחנן וריש לקיש. "רבי יוחנן אמר, שחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו. וריש לקיש אמר, על ברית השבטים הקריב [מתנות כהונה: שנכרת להם ברית עולם שלא יכלה זרעם... ולפי שראה שהיו כולם שלמים וקיימים הביא קרבן על בריתו זאת. ולפי שיצחק ברכו בברכה זאת שנאמר 'והיית לקהל עמים' אמר לאלהי אביו יצחק]". ומשמע שריש לקיש (וכן שאר החכמים במדרש) חולק על רבי יוחנן, ואע"פ שאין מזה הכרח שחולק על דין כבוד זקנו מכל מקום דין זה נשמע דוקא מדברי רבי יוחנן. והנה ידוע שרבי יוחנן וריש לקיש הם צדיק ובעל תשובה, הצדיק שייך למוחין דאבא, חכמה (שאינו נופל ממדרגתו, "החכמה תחיה בעליה"), ובעל התשובה שייך לבינה, מוחין דאמא, ולכן מתאים שריש לקיש לא 'מחזיק' מכיבוד זקנו (ואע"פ שגם ר"ל שייך לא"י כמובן, כידוע שאמר לבני בבל "סנינא לכו"[מב], מכל מקום זהו אמא שבאבא).

ועוד, הרמב"ן הקשה שדברי רש"י עדיין לא מספיקים להסביר מדוע נזכר בפסוק רק יצחק, והרי יעקב עצמו הזכיר פעם אחרת "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק"[מג]! לכן פירש הרמב"ן שכאן חשש יעקב שמדת הדין תהיה מתוחה לנגדו, והיא מדת יצחק אביו, "פחד יצחק". והפשטנים כתבו שכאן נזכר יצחק מפני שזה היה בבאר שבע, במקום שה' נגלה ליצחק ובנה שם יצחק מזבח (רשב"ם), ומפני שיעקב חשש לצאת (שוב) מהארץ שליצחק אביו נאסר לצאת ממנה (רד"ק). אך לפי הנ"ל יש להוסיף בפנימיות שכיון שיעקב יוצא כעת מהארץ הוא עובר ממוחין דאבא למוחין דאמא ולכן הוא נוטה לדעת מהרי"ק שאין חיוב בכבוד זקנו.

מקיף קרוב ומקיף רחוק

בפשטות, מחלוקת מהרי"ק ורמ"א היא האם המצוה מתייחסת רק למי שיש לאדם קשר ישיר אליו או גם קשר עקיף ורחוק יותר. ומכל מקום, כולם מודים שכבוד אביו עדיף על כבוד זקנו, דהיינו שמצד הבן העיקר הוא השייכות הישירה למי שהולידו ומגדלו ומחנכו, על דרך "אין לך אלא שופט שבימיך"[מד]. לעומת זאת סבא הוא סיבה רחוקה בלבד.

וראוי להביא מדברי הרבי, באחת ההתוועדויות הראשונות לאחר שעלה לנשיאות[מה], שהביא דוגמה מהלכה זו שכבוד אביו קודם לכבוד זקנו, ומקשה שהרי "הוא ואביו חייבים בכבוד זקנו"? ומסביר "מצות כיבוד אב עם היות שקיומה צריך להיות מצד ציווי הקב"ה ולא מצד הטעם, הרי היא מצוה שיש בה טעם, משום שאביו הביאו לעולם... מובן בפשטות שאביו שהביאו לעולם קודם לאבי אביו ששייכותו אינה אלא באופן של סיבה בלבד" (ומסביר לפי זה שגם בהתקשרות לאדמורי"ם "אנו אין לנו אלא נשיא דורנו ששייכותנו אליו היא באופן ישיר", אלא שהוא ממשיך "שלאמיתו של דבר אין חילוק בין הרביים").

בכללות, האב והאם הם בחינת 'אור מקיף' של האדם – וכן המושג כבוד מזוהה עם אור מקיף (כמו "הבו לה' כבוד"[מו] שפירושו בחסידות המשכת המקיפים[מז]), וזהו כבוד אב ואם – אך יש שני מקיפים, מקיף קרוב ומקיף רחוק: המקיף הקרוב הוא זה שאנו חשים אותו אע"פ שאינו 'אור פנימי' שנקלט ממש בתוכנו, ואילו המקיף הרחוק נעלם מאתנו עד שאיננו חשים ישירות את השפעתו. אם כן, ההורים הם המקיף הקרוב והסבים הם המקיף הרחוק, למקיף הקרוב יש קשר לאור הפנימי-הממלא אך המקיף הרחוק הוא רק אור סובב, בחינת סבא. לפי זה, מחלוקת הפוסקים היא האם כבוד שייך גם במקיף הרחוק, הסובב.

במושגי הקבלה, אבא ואמא שייכים בכללות לחכמה ובינה, אך חכמה ובינה עצמם נחלקים לשני זוגות 'פרצופים', הזוג התחתון הוא ישראל סבא ותבונה והזוג העליון הוא אבא עילאה ואמא עילאה. אם כן, בפשטות יש לומר שהבן עצמו הוא פרצוף זעיר אנפין (כללות המדות), האב והאם הם ישראל סבא [אב] ותבונה [אם], ואילו הסבא והסבתא הם אבא ואמא עילאין. הקבלה זו מתאימה לדעת הרמ"א, כיון שגם הסבא והסבתא נקראים כאן אבא ואמא (כלפי המדות). אך לדעת מהרי"ק יש לסדר את ההקבלה באופן אחר ולומר שאבא ואמא הם כללות המוחין, חכמה ובינה, ואילו הסבא והסבתא שייכים כבר לפרצופי הכתר, ולכן אינם נקראים אב ואם ואין כלפיהם חובת כבוד.

אמנם אפשר לומר שלכל הדעות הסבא והסבתא שייכים לפרצופי הכתר (ומתאים למה שיתבאר בסעיף הבא על פרצוף המכובדים), ויסוד חזק לכך מהפסוק "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם"[מח] הרי שהיחס בין בני בנים לזקנם הוא של "עטרת" דהיינו כתר (ומפסוק זה אסמכתא שגם בלשון התנ"ך יש למלה זקן משמעות של אבי האב). אלא שהמחלוקת היא בגדר הכבוד, למהרי"ק הכבוד שייך רק למה שיש לאדם יחס ישיר אליו ולרמ"א יש כבוד גם כלפי אור הכתר הסובב ומקיף. כלומר, כבוד הוא לבוש, כמו שרבי יוחנן קרא למלבושיו "מכבדותי"[מט]. והנה הבן 'מלביש' את אביו ולכן עליו לכבד אותו ובזה גופא להלביש אותו כבוד, ולדעת מהרי"ק זהו כבוד האב ותו לא. אבל היחס לסבא אינו בדרך הלבשה אלא קבלת השראה בדרך מקיף (כמו שיבואר עוד לקמן), והרמ"א מחדש שגם בהשראה זו שייך המושג כבוד. ויתבאר עוד לקמן.

פרצוף המכובדים

בהמשך לזה, סך הכל ישנם עשרה אישים שמצוה לכבדם ("העשירי קדש", ועצם המושג קדש שייך לכבוד, "כבוד עילאה" בחכמה). והם מסודרים בחמשה זוגות[נ]: אביו ואמו, אחיו ואחותו (הגדולים ממנו), בעל אמו ואשת אביו, חמיו וחמותו, זקנו וזקנתו. כדי לכוון את כולם בתוך מערכת אחת, נמשיך להתבונן בפרצופי האצילות, שכולם בדרך של זוגות, זכר ונקבה (את האח והאחות של אביו ואמו לא כללנו כאן, כיון שלא הובאו ברוב הפוסקים[נא]).

שני פרצופים התחתונים, ז"א ונוקביה (מלכות), נקראים בן ובת והם המכבדים את כל השאר.

את הסבא והסבתא 'נקפיץ' במערכת זו למקום הגבוה ביותר, פרצוף עתיק יומין ונוקביה. "עתיק יומין" הוא ממש דימוי של סבא "בא בימים" עם זקן לבן. עתיק היינו פנימיות הכתר, ובנפש זו הפנימיות של העל-מודע, לכן מצוה זו איננה כתובה בפירוש בגמרא וגם אין לה מקור ברור כי היא נובעת מ'חוש' פשוט[נב], על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה"[נג] (שיש בזה גם צד של קדימה במעלה). לדעה שהמצוה ממשיכה באבי-זקנו ומעלה, זהו כנגד "עתיקא דעתיקין" למעלה מעלה, הולך ומתקרב לבורא, "אבינו הראשון".

למטה מזה, חמיו וחמותו כנגד פרצוף אריך אנפין ונוקביה. אריך הוא לשון רצון ויש לומר שהאדם מקבל מחמיו וחמותו את הרצון התקיף, ו"איזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה"[נד] היינו שמתקנת (עושה) את הרצון של בעלה בכך שההורים שלה הופכים להיות אריך של בעלה.

אביו ואמו ממש הם כנגד פרצופי אבא ואמא עילאין. עיקר הכבוד הוא של הבנים, ז"א ונוקביה, כלפי ההורים אבא ואמא, שהרי "תפארת בנים אבותם" – הבן הוא התפארת (עיקר פרצוף ז"א) ביחס לאביו (ועל ז"א נאמר "מה שמו [אבא] ומה שם בנו [ז"א]"[נה], תפארת שייכת לכבוד ("לכבוד ולתפארת") ולכן הבן מפאר-מכבד את אביו. על או"א מוסבר שהם "תחות דיקנא", דהיינו שהם עומדים ממש תחת הזקנים, וכן "בני בנים הרי הם כבנים". והנה "פנימיות אבא ואמא פנימיות עתיק", דהיינו שלאו"א יש שורש יותר עליון מפרצוף עתיק עצמו (שהם מושרשים ברדל"א ממש), ולכן כבוד אביו קודם לכבוד זקנו. והנה אשת אביו ובעל אמו אינם עומדים בפני עצמם, כמו שמפורש ברמב"ם שכבודם הוא מחמת כבוד אביו ואמו (שהרי אינם בגדר קרובים לבן), ולכן במבנה זה אינם מקבילים לפרצוף בפני עצמו אלא הם חיצוניות או"א.

אחיו ואחותו הם כנגד פרצופי ישראל סבא ותבונה, ורמז מובהק אחות גדולה = תבונה. פרצופי ישסו"ת הם חלק מפרצופי אבא ואמא אלא שזהו החלק התחתון שלהם, מתאים לכבוד האח והאחות כמבואר באר"י[נו] שזה מפני שהם מקבלים תחילה את הרוח של האב והאם והבנים שבאים אחריהם הם כבניהם. בהקשר לאחות גדולה, יש לומר שמי שיש לו אחות גדולה יהיה בעל טוב לאשתו, כיון שמוטבע אצלו יחס קבלת סמכות מאחותו וילמד להתייחס כראוי ל"אחותי רעיתי". ויש לדרוש "בת תחלה סימן יפה לבנים"[נז] – כיון שמציאות הבת הגדולה יוצרת אצל אחיה הקטנים מדות מתוקנות ורכות.

סדר שלשה דורות

לדעת הרמ"א יש סדר של שלשה דורות שבו נשלמת מצות כיבוד אב ואם. זהו הסדר של אברהם יצחק ויעקב, "אין קורין אבות אלא לשלשה"[נח] (במסורת החסידות, שלשת הדורות הראשונים, הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן הם 'סדר' מעין זה, ואדה"ז קרא לבעש"ט סבא. בחסידות חב"ד גופא יש סדר של אדה"ז, בנו אדמו"ר האמצעי ובן בתו הצמח צדק, אסמכתא למה שיתבאר שבן בתו כבן בנו. ועוד אמר ר' אייזיק מהאמיל שלפני ביאת המשיח יצטרכו "סדר חדש"[נט]).

והנה באברהם נאמר "אמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם"[ס], בהיותו התחלה של מציאות חדשה[סא]. נמצא שיצחק הוא (היהודי) הראשון שכיבד את אביו ויעקב כיבד את אביו ואבי אביו (ובהיותו עמוד התורה נשלמה אצלו מצוה זו). אברהם הוא הסבא, יצחק הבן ויעקב הנכד. והנה אברהם הוא הראשון שנאמרה בו זקנה ("עד אברהם לא היה זקנה"[סב]) ושיבה, "שיבה טובה"[סג] לשון סבא, וכן שיבה = אברהם אבינו. ורמז לכבוד הסבא מהפסוק "מפני שיבה [סב] תקום והדרת פני זקן [אבי האב]"[סד]. ועוד, שיבה זקן (שני כינויי הסבא) = דעת, כבוד אב ואם שייך להכרה בחכמה [אב] ובינה [אם] אבל כדי לכבד את הסבא צריך דעת ("דעת זקנים"[סה]), מתאים לכך שאת ההורים אדם מכבד מילדותו אבל כבוד הסבא שייך בעיקר משעה שעומד על דעתו בהיותו בר דעת (בגיל מצוות, ואחר כך בעומדו תחת החופה ששם נותנים כבוד לדור הזקנים כמבואר בהערה מו).

גם על יצחק ויעקב נאמר "זקן", ואצל יעקב מופיע הביטוי "יש לנו אב זקן", אנו מכבדים אותו כאב אבל רמז גם להיותו זקן-סבא (היו לו כבר נכדים), והנה אב זקן = ה"פ כבוד, הערך הממוצע של כל אות (והוא שוה כבוד פנים ואחור), יש לכבדו בהיותו גם אב וגם זקן. מכל מקום, המלה זקן מתאימה גם לאב ואילו שיבה מתאים לסבא, והנה "בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה"[סו] – בן ששים הוא אב זקן ובן שבעים הוא סבא, ורמז: שיבה = זקן ועוד אב זקן (סבא על גבי אב זקן). המלה זקן קשורה לזָקָן כמובן, אלא שאצל האב הזקן הוא עדיין שחור (או אדום) ואצל הסבא בעל השיבה הזקן הוא לבן (אך אצל יעקב מן הסתם כשאמרו "אב זקן" התכוונו שיש לו זקן לבן, מהצרות או מהנכדים...).

והנה הרמב"ן פירש את דברי המדרש "שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו" בדרך הקבלה, שיעקב התקשר תחילה למדת הדין, "פחד יצחק", ואחר כך למדת החסד, "חסד לאברהם" – זהו הסדר היסודי של חסד-גבורה-תפארת, וכן בשרשם בחכמה-בינה-דעת (והוא הסדר הנ"ל באבות החסידות ובדברי ר' אייזיק). והנה גם בכבוד אביו וכבוד זקנו כפשוטו הדבר מובן: היחס בין הסבא לנכד נוטה יותר לחסד ואהבה, ואילו היחס בין אב לבנו נוטה לגבורה ויראה. האב מייצג את הסמכות ועליו לייסר את בנו ("מוסר אביך"), והבן מתיירא מאביו בטבע, ואילו הסבא אוהב ונותן מתנות וכו'. ואע"פ שנראה פשוט שלדעת הרמ"א צריך לנהוג בזקנו גם מורא, כמו "איש אמו ואביו תיראו"[סז], שלא ישב במקומו וכו'[סח], אבל זה נכלל בתוך הכבוד ולכן מה שנזכר בפירוש הוא הכבוד.

השתלשלות, התלבשות, השראה

והנה בסוד המלה אבן, שנדרשת אב-בן כנ"ל, מוסבר[סט] שיש באבן שתי תכונות עצמיות, קושי וכובד. האב נותן לבן את הקושי, הגרעין הקשה באישיות (כמו תוקף לעמוד במשברי העולם ותוקף של מסירות נפש) שנמשך מהשייכות לדורות הקודמים ומהסמכות ה'קשה' של האב, והבן נותן לאב את הכובד, נוכחות מכובדת ומורגשת סביב. בהמשך לזה, הסבא אינו דמות 'קשה' כמו האב (אלא רך ואוהב), ומה שהוא מוסיף לתמונה הוא השראה של דמות מופת, כידוע שפעמים רבות הבן לא רוצה להזדהות עם האב ומעדיף דוקא לבחור כיוון עצמאי ומנוגד, אבל ביחס לסבא האהוב הבן נוטה לחזור ולחקות אותו, ללכת בדרכיו (ופעמים רבות הנכד נקרא בשם הסבא ממש, ויש נוהגים לקרוא כך גם בחיי הסבא). והרי כך היה אצל האבות, יצחק איש הגבורה שונה מאברהם איש החסד ואילו יעקב חוזר ומתדמה לסבא אברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם".

לפי זה יש לומר שלפנינו סדר של "השתלשלות, התלבשות, השראה". התודעה הראשונית של הבן לעצמו היא השתלשלות: הוא נולד מאבא ואמא, 'השתלשל' מהם בסדר הדורות, כמו שלשלת הנעוצה בחברתה ועלול שיוצא מעילתו. כאשר הבן מגיע לתודעה של כיבוד הורים נוסף הממד של התלבשות: הבן מכיר שאביו ואמו ממשיכים להיות בתוכו-פנימה והוא מוסיף את הלבוש שלו לקו הפנימי החורז את הדורות. היחס לכבוד הסבא שייך כבר להשראה, כנ"ל שדור הסבא והסבתא מהווה השראה שעוטפת ומקיפה את כל אישיותו. דהיינו שלמעשה הסבא מכבד את הנכד בעצם היחס ביניהם ובכך שהסבא הזה הוא סיבה לנכד הזה. אכן, יש הבדל בין הכבוד של הבן לאביו, מצד התלבשות, לכבוד של הנכד לסבא, מצד ההשראה (כפי שהוסבר שזו המחלוקת אם מצוה בכבוד הסבא).

ביתר עומק, יש חיבור בין דרגת ההשראה לדרגת ההתלבשות. הדוגמה לכך היא בלימוד תורה, שהתורה מקיפה את שכל האדם העוסק בה (השראה), אך בו-בזמן התורה עצמה מוקפת בשכל האדם ומלובשת בתוכו (התלבשות), כמבואר בתניא[ע] שזהו "יחוד נפלא" כשהאדם והתורה שניהם מקיפים זה לזה. ובנדון שלנו: מחד, הסבא מקיף את הנכד (השראה), ומאידך כאשר הנכד מכבד את זקנו כאביו הרי בכך הוא מלביש אותו (התלבשות), כמבואר לעיל שמושג הכבוד שייך במיוחד להתלבשות[עא].

המשך הדורות

ובנוגע להמשך הדורות לפני ואחרי שלשת האבות: לפי הדעה דלקמן שמצות כבוד זקנו ממשיכה גם באבי-זקנו וכן לעולם, נמצא שבמצוה זו אנו מחויבים היום כלפי כל הדורות שקדמו לנו, והיא קושרת יחד את כל הדורות, ואף מחברת את הדורות שלאחר מתן תורה עם הדורות שלפני מתן תורה, מאברהם אבינו עד עקבתא דעקבתא דמשיחא.

[גם בנוגע לכיבוד הרב, ראה לקמן שצריך לכבד את רבו של רבו, ונראה פשוט יותר שהדבר נמשך עד משה רבינו, כמו שניכר בדין סמיכת חכמים שכולם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו. בזה ניכר גם שהדור הקודם נעלה מהדור הנוכחי וכן הלאה, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם"[עב] – אם אנו מכבדים את הדור הקודם ומפליאים במעלתו אנו כבני אדם, "ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" – אם אנו מעריכים אותם כבני אדם כמונו אנו כחמורים, כבעלי חיים שאין בהם מושג של הכרת אבי-אביו כנ"ל].

ולגבי כבוד אבותיו יש לדון עוד יותר לאחור גם לגבי תרח. ואע"פ שאברהם נפטר מכבודו כנ"ל, מכל מקום הרי כתב הרמב"ם שגר לא יבזה את אביו הגוי "אלא נוהג בו מקצת כבוד"[עג] (ומזה ראיה שלא די בטעם של הכרת הטוב למי שהוליד בגשמיות אלא דוקא מצד הנפש האלוקית, ולכן זהו רק "מקצת כבוד"), וכן נאמר "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם"[עד] הרי שתרח גם הוא אבינו (וממנו יצא אברהם, "מי יתן טהור מטמא לא אחד" – "אברהם מתרח"[עה]). אם כן השלשלת נמשכת עוד למעלה, דרך שם בן נח, הראשון בתורה שקיים בפירוש מצות כבוד אב כשכסה את נח אביו, ודרך נח שקיים מצוה זו בהידור (כנ"ל במדרש), עד אדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה (ובזה מתחבר כבוד האבות עם כבוד המקום, כנ"ל ברמב"ן).

כבוד זקנו מחמת כבוד אביו או מחמת עצמו

בדעת הרמ"א וסיעתו יש לדון בכמה שאלות: א. האם זהו חיוב גמור ככבוד אביו. ב. האם דוקא אבי אביו או גם אם אביו, אבי אמו ואם אמו. ג. האם רק אבי אביו או גם אבי אבי אביו וכן הלאה. ד. האם חייב בכבוד זקנו רק כשאביו קיים. ה. שאלה עיקרית בגדר הדין, האם כבוד זקנו נובע מהחיוב בכבוד אביו, שזהו כבוד לאב שבנו מכבד אביו, או שזהו חיוב עצמי מפני שכשם שיש קשר בין אדם לאביו ואמו כך הוא קשור לאבי אביו, שבני בנים הרי הם כבנים ואבי האב נקרא אב. ובשאלה זו ניתן לתלות את כל השאלות הקודמות, כמו שיתבאר.

והנה לגבי כבוד בעל אמו ואשת אביו פירשו הראשונים שכבודם הוא משום כבוד אבי ואמו, ומשום כך המצוה לכבדם היא רק בחיי האב או האם[עו] (אלא שהשו"ע פסק[עז] "ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה"). ובנוגע לכבוד אחיו הגדול, לדעת הרמב"ם[עח] זהו חיוב עצמי, והרמב"ן[עט] מעלה סברא שזהו מטעם כבוד אביו ושייך רק בחיי אביו. אם כן, אם נאמר שכבוד זקנו הוא מפני כבוד אביו (כבעל אמו ואשת אביו) – אזי המצוה לכבדו היא רק כאשר אביו קיים. והנה במקור הדין, מה שכתוב "אביו יצחק" היה לאחר שיצחק מת ומשמע שעדיין יעקב מצווה לכבד את אברהם זקנו (אלא שכבוד יצחק קודם)[פ].

והנה הוזכר מה שהקשה הרמב"ן מדוע נזכר בפסוק רק יצחק והרי יעקב עצמו הזכיר פעם אחרת "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק". ובספר לוית חן[פא] כתב ליישב "דהא דהזכיר יעקב שָם שניים [אברהם ויצחק] לפי דאז היה יצחק עדיין חי ולא היה בדין שיחויב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו מטעם דאתה ואביך חייבים בכבודו [כלומר, כמו שנאמר שכבוד אביו קודם לכבוד אמו מטעם "שאתה ואמך חייבים בכבודו"[פב]]... אבל כאן כבר היה יצחק מת ונעשה יצחק חופשי מן מצות כיבוד אב... ולא היה מוטל כבוד אברהם כי אם על יעקב לבדו, וכיון דחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לכך תלה כאן ביצחק ולא באברהם" – כלומר, הוא מחדש שכל עוד אביו קיים אזי כבוד זקנו גדול וקודם לכבוד אביו, ורק לאחר מות אביו (שאביו כבר פטור ממצוות) שייך לומר שכבוד אביו קודם לכבוד זקנו. אכן מדברי הרמ"א נראה שבכל מקרה כבוד אביו קודם לכבוד זקנו, גם כששניהם בחיים[פג]. ומכל מקום, כאשר שניהם לפניו (וצריכים לאותו שימוש) כתבו הפוסקים שיכבד זקנו לפני אביו שהרי אביו עצמו מחויב לכבד את אביו[פד].

נמצא שיש שלש דעות: למהרי"ק אין מצוה בכבוד זקנו כלל. לדעת הרמ"א יש מצוה בכבוד זקנו אך פחות מכבוד אביו. ולדעת לוית חן כל עוד אביו קיים כבוד זקנו קודם לכבוד אביו. והנה נחלקו הפוסקים בדין כבוד רבו במקום רבו של רבו: הרמ"א[פה] פסק שאם התלמיד לא למד מרבו של רבו אזי הוא מצווה לחלוק כבוד לרבו אפילו במקום רבו של רבו, אבל הש"ך הביא דעת השארית יוסף שחולק (ועיקר דינים אלו הם ברבו מובהק, ושייך גם היום במי שהוא ה'רבי' שלו ואכמ"ל). ואם כן הרמ"א מתאים לשיטתו שאדם מצווה לכבד מי שקרוב אליו, אביו או רבו, יותר מכבוד מי שהם עצמם מצווים, ואילו הלוית חן מתאים לדעת הש"ך.

אבות ואמהות ודורות קודמים

הרמ"א פסק כשיטתו גם בתשובה[פו] לגבי בן בתו, ונראה שלדעתו אין חילוק בין אבות לאמהות בדין זה, אולם הגר"א כתב[פז] שדוקא בן בנו חייב בכבודו ולא בן בתו, על פי המדרש[פח] "בני בנים כבנים בני בנות אינם כבנים". ונראה שלדעת הגר"א כבוד זקנו אינו מפני כבוד אביו אלא מפני שגם זקנו נקרא אביו ולכן יש מקום לחלק בין אבי אביו לאבי אמו מי נקרא אביו ומי לא. ובדעת הרמ"א עדיין אין הכרח: אפשר שלדעתו הכל מטעם כבוד אביו ואז מובן בפשטות שאין חילוק בין אבות לאמהות, אבל אפשר שזהו דין עצמי אלא שגם אבי אמו נקרא אביו, שהרי מצינו בגמרא שבן בתו נקרא בנו[פט]. ועוד, דעת הש"ך[צ] במצות תלמוד תורה שגם בן בתו הוא כבן בנו (לעניין להקדימו לכל אדם, ושם זה יותר חידוש שהרי אינו חייב ללמד את בתו). ובשו"ת שבות יעקב[צא] מסכים לרמ"א אך כותב שבן בתו חייב רק "בקצת כיבוד" (וכן באם אביו סובר ששייך כיבוד כדלקמן).

ובעיקר הדין כתב הב"ח להוכיח כדעת הרמ"א ממה שזקנו נקרא אביו כמו שאמר יעקב "אלהי אבי אברהם", ואם מצוה לכבד אחיו הגדול ובעל אמו ואשת אביו כל שכן שמצוה בזקנו שנקרא אביו ממש. והוכחה נוספת, שהרי אדם חייב ללמד תורה לבן בנו, וכשם שנכדו נחשב כבנו כך זקנו נחשב אביו (וזו סברא פשוטה שהקשר הוא לשני הכיוונים). ועוד, "דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין א"כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות" (כמו שהתבאר לעיל). ומוסיף הב"ח שכופים את בן הבן לזון את זקנו (כשאין לזקנו ואין לאביו) וכן כתב הש"ך. ומכללות דבריהם נראה שזהו חיוב עצמי כלפי זקנו, והוא חיוב גמור ככל דיני כבוד אב. והב"ח דוחה את הוכחת מהרי"ק מדיני עדות, מפני ששם בנים דוקא "וזיל בתר טעמא דאתפליג דרא". אך יתכן שזו עצמה סברת מהרי"ק שגם כיבוד אב ואם שייך דוקא בדור הקרוב אליו ולא במקום "דאתפליג דרא" .

דור רביעי

השבות יעקב הביא "קצת ראיה" לרמ"א ממה ששלמה המלך שם כסא לרות זקנתו (שלמה בן דוד בן ישי בן עובד בן רות), ואם לא היה מצווה בכבודה היה זה פגם בכבודו (והרי מלך אינו יכול למחול)[צב]. ומכאן שלדעתו כבוד זקנו (וזקנתו) נמשך גם דורות רבים לאחור, וכמו שנאמר במדרש על נח, וכן אין חילוק אם הדורות באמצע קיימים.

ובדברי הב"ח יש לדון האם כוונתו גם לאבי זקנו וכו': מצד השותפות ביצירה הרי כל הדורות לפניו שותפים ביצירתו. אולם מצד ההשוואה למצות תלמוד תורה יש להסתפק, כי לדעת הכסף משנה[צג] חיוב הלימוד ממשיך לבן בן בנו והלאה, ומאידך יש חילוק ביניהם שאינו חייב ללמד בשכר (דהיינו לשכור מלמד) אלא בנו ובן בנו (כמו שפוסק אדמו"ר הזקן[צד]). ומצד הקשר העצמי בין הנכד לזקנו יש מקום לחלק, שהרי "עד כאן [בן בנו] רחמי האב על הבן"[צה], וכן לעניין עדות קיימא לן שכשר להעיד על אבי זקנו[צו] ואם כן יש לומר גם לצד השני שיחס הבן לאבותיו מסתיים בזקנו.

ואם נאמר שזקנו לאו דוקא, שוב יש לדון האם זקנו קודם לאבי זקנו, ומובא[צז] בשם הרה"ק ר' יחזקאל משינאווע שדוקא אביו קודם לזקנו, מפני שלומדים זאת מהפסוק "אביו יצחק" אבל אבי זקנו קודם לזקנו (וכן הלאה) שבזה שייכת הסברא "שאתה וזקנך חייבים בכבודו".

והנה בדין ברכה על נס, נאמר בגמרא (לגירסת הרי"ף)[צח] שמי שנעשה לו נס מברך הוא ובנו ובן בנו "שעשה לי/לאבי נס במקום הזה", ונחלקו מה הדין בשאר יוצאי ירכו: הרשב"א כתב שהוא הדין לכל יוצאי ירכו "מפני שכולן כשותפים באותו נס", וכן פסק בשו"ע[צט], אבל המאירי כתב "דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו" וכן נראה מלשון הרמב"ם[ק] כמו שכתב רבינו מנוח[קא]. והנה האליה רבה מבאר שיש שני טעמים לכך שיוצאי ירכו מברכים, או מטעם שהם "שותפים באותו הנס", וטעם זה שייך בכל יוצאי ירכו אך דוקא כשנולדו לאחר הנס. או מטעם כבוד האב וזה שייך גם בבניו שנולדו קודם הנס אבל רק בבנו ובן בנו, שעד כאן רחמי האב על הבן[קב], והאליה רבה תולה זאת ברמב"ן[קג] שלמד ממה שבנו ובן בנו מברכים שגם תלמיד מברך על רבו וזה ודאי מצד כבוד. וכן פסק המשנה ברורה כא"ר. וכל זה כדעת הרמ"א שאדם חייב בכבוד זקנו, אבל דוקא זקנו ולא למעלה מזה. אכן, האליה רבה כתב את דבריו כחולק על המגן אברהם, שממנו משמע שבכל מקרה מברכים כל יוצאי ירכו, אע"פ שנולדו קודם לכן (ולא כפמ"ג ומחצית השקל שדחקו בפירושו), וכן הכריע הברכי יוסף "דאף אם נולדו כבר דין הניין להו מהצלת אביהם", ונראה שזה לא מדין כבוד אב, שטעם זה לא מפורש בראשונים, אלא שסוף סוף כיוצאי ירכו הם נהנים מהצלתו (וגם הרשב"א שכתב שכולם כשותפים באותו הנס ניתן לפרש שזה מצד הרגשת השותפות שלהם בנס שנעשה לזקנם) וכן נראה מדברי אדה"ז להלכה[קד]. אם כן, לשיטה זו אין להביא ראיה לנידון דידן מפני שהלכה זו אינה מצד כבוד אביו.