בס"ד

טעם מצוה פרשת מקץ – דברי חלומות

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר", חלומות פרעה מסיימים סדרת חלומות: חלום הסולם של יעקב בבית אל, חלום יעקב בבית לבן ("ואשא עיני ואראה בחלום"), חלום לבן כשרדף אחרי יעקב, שני החלומות של יוסף, חלומות שר המשקים ושר האופים.

בתנ"ך בכלל החלומות תופסים מקום רציני: יש בהם גילוי העתיד והנסתר, כמו החלומות בספר בראשית ובספר דניאל, והם קשורים לנבואה, "אם יהיה נביאכם... בחלום אדבר בו"[א], "ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון"[ב]. בדברי חז"ל מתברר שהיחס לחלומות מורכב: מצד אחד "דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים"[ג] ומאידך "חלום אחד משישים בנבואה"[ד], וכן מחלקים בגמרא[ה] בין חלום שעל ידי מלאך שעליו נאמר "בחלום אדבר בו" לחלום על ידי שד שעליו נאמר "וחלומות השוא ידברו"[ו] (שד היינו כח המדמה שאינו מבורר[ז]), וכן בחלום עצמו "אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים"[ח]. ובלשון ימינו: יש תיאוריה שלמה של פירוש חלומות המשקפים את ה"תת מודע" של האדם, אבל החלומות הטובים הם אלו שבאים מלמעלה ומשקפים את ה"על מודע" של האדם.

שלשה עניני חלומות בהלכה

בשלשה תחומים עיקריים נזכרים דברי חלומות בהלכה[ט]: גילוי נסתרות, נידוי בחלום, נדר ושבועה בחלום.

בגילוי נסתרות: בדרך כלל לא מתחשבים בחלום להלכה, כמ"ש בגמראג "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן – זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין [ויכול להשתמש במעות]". אמנם בירושלמי[י] יש דעה שצריך לחשוש לדברי חלומות, וכן יש דעה בפוסקים שבענייני איסור והיתר (ולא ממונות) צריך לחשוש[יא]. בנוסף, יש תחום שלם של דברי תורה שהתגלו לגדולי ישראל בחלומות ובשאלת חלום, בראשונים יש הרבה דוגמאות שהתחשבו בזה להלכה, אך הנטייה בפוסקים האחרונים היא שאין להתחשב בזה[יב].

בנידוי: מבואר בגמראח ונפסק להלכה[יג] שמי שנידוהו בחלום צריך התרה, שיש לחשוש שנידוהו משמים, ואפילו אם ראה בחלום שהתירו לו צריך התרה כיון שיש לחשוש שההתרה היא מהדברים הבטלים שבחלום. ואפילו אם אחרים חלמו עליו שהוא מנודה צריך התרה, ויש אומרים שאפילו אם גוי[יד].

בנדר ושבועה: נחלקו הפוסקים במי שנדר או נשבע בחלום, לדעת הרא"ש[טו] אין צריך התרה (שרק בנידוי חוששים שנידוהו משמים אבל מצד האדם הרי "אין כאן לא פה ולא לב"), אך הרשב"א[טז] כתב שצריך התרה, ושתי הדעות הובאו בשו"ע[יז]. אמנם לדעת הרדב"ז[יח] אם חלם שנשבע על דבר מצוה גם לרא"ש צריך לקיים דברו שמהשמיים מזרזים אותו לקיים המצוה.

הכנעה הבדלה והמתקה

במערכת היחסים זו מתגלה סדר מובהק של "הכנעה, הבדלה, המתקה":

בנידוי יש הכנעה. כל הלכות נידוי החמורות מלאות אווירת הכנעה, וכן על האדם להתייחס ברצינות גמורה לחלום ולהכניע עצמו בפני המסר שהגיע אליו. ההכנעה מובלטת בכך שגם אם התירו לו בחלום אין לסמוך על כך (ולא אומרים "הפה שאסר הוא הפה שהתיר") כי עיקר עבודת האדם היא ההכנעה ואין לסמוך על קולא שאינה מבוררת.

מהצד השני, בגילוי נסתרות יש המתקה. החלום לא מאיים כלל אלא האדם שולט בו לגמרי, הוא מנצל את הידיעות הטובות שנמסרו לו (שמצא את הכסף) ולא מחויב להגבלות ש'התערבבו' בחלום. גם גילוי דברי תורה והלכה בחלום הוא באופן של המתקה (ולכן הפוסקים בעלי הנגלה אינם מחויבים להם), ובהקשר זה ראוי להזכיר את מה שהתגלה לרבי יעקב ממרויש בחלום שי"ט בכסלו הוא "יום בשורה"[יט] ואכן זהו יום של המתקה.

בנדר ושבועה יש הבדלה. כל הענין של נדר ושבועה הוא הבדלה, לאסור על עצמו דברים מסוימים. בנידון שלנו, זו דרגה אמצעית-ממוצעת ויש בה משני הצדדים, ומכאן המחלוקת האם צריך להתחשב בחלום (כהכנעה) או לא (כהמתקה), כמו בהרבה מקומות שהמחלוקת היא בגדר הממוצע. לדעת הרא"ש מסבירים לאדם שיש להבדיל בין צדדי האישיות שלוקחים אחריות בזמן ערנות ("פיו ולבו") לעולם הדמיון שבחלום, אך לדעת הרשב"א עדיין יש כאן צד של הכנעה שיש להתחשב בו. דעת הרדב"ז שלדבר מצוה צריך לקיים יוצרת את ההבדלה הנכונה: מה ששייך לקדושה צריך לקבל (קדש היינו דבר נבדל) ודברים אחרים אין צריך לקבל.

הטבת חלום

בגמרא נאמרה "הרואה חלום ונפשו עגומה... יטיבנו בפני שלשה" ומפורט שם סדר הטבת חלום, וכן הוא בשולחן ערוך[כ] (ונדפס בהרבה סידורים). וכן נאמר בגמראה שמי שראה חלום ולא יודע מה ראה יאמר את הנוסח המתאים בשעת ברכת כהנים, והובא בשולחן ערוך[כא] ובסידורים (וכתבו הפוסקים שנהוג שכל הקהל אומר נוסח זה בנשיאת כפים ברגל, כפי המנהג בחו"ל שנשיאת כפים רק ברגל, שודאי ראו חלום בין הרגלים[כב]). בנוסף, יש דין תענית חלום למי שחלם חלום רע, כמפורש בגמרא[כג] ובפוסקים[כד].

אמנם ההדרכה למעשה בדורותינו היא שאין לשים לב לדברי חלומות כלל[כה] (במיוחד כיום שכח המדמה שולט ומבלבל), כמו שנאמר "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים... כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא"[כו] – דהיינו שבכח יראת ה' הטהורה לבטל מעיקרא פחד מחלומות, ואז נפשו לא תהיה עגומה וממילא לא יצטרך להטבת חלום. זו ההדרכה היסודית שקבל מורנו הבעל שם טוב בהיותו ילד מאביו "אל תפחד משום דבר בעולם רק מהשם יתברך", ובלשון הפוסקים "ועיקר הכל לירא מפני האלקים ואז לא יירא מפני החלום"[כז]. ובמיוחד בעניין תענית חלום מוסכם שאין לנהוג בה למעשה מכמה טעמים[כח].

הכל מתחיל במי שראה חלום ונפשו עגומה. עגמת הנפש הגיעה אליו בהשגחה פרטית לעורר בו הכנעה (בדומה להכנעה של נידוי בחלום, אך בצורה קלה הרבה יותר), אך צריך להמתיק את ההכנעה, שלא תהיה עצבות, וזו פעולת הטבת החלום שבסופה אומרים "לך אכל בשמחה לחמך"[כט]. ההטבה היא 'לחש'[ל] – הכנעה היא בחינת 'חש' (שתיקה) והלחש הוא תיקון לְ-חש. באמת, הטבת החלום כלולה בתוך החלום עצמו (בהעלם שישנו במציאות, כשלהבת הקשורה בגחלת), והרמז: אותיות המילוי של חלום, חית למד וו מם = הטבת חלום!

הטבת החלום נפעלת מתוך האהבה של חבריו המטיבים, כמפורש בהלכה שצריך להיות דוקא בפני שלשה מאוהביו (""המטיבים יהיו ג' האוהבים אותו אפילו הם הדיוטות"[לא]), וכן כתבו הפוסקים[לב] שמצוה להמנות עם המטיבים מפני שמשיבים את נפשו (ומקיים בזה מצות גמילות חסד דאורייתא "ואהבת לרעך כמוך"[לג]), ומותר להיטיב גם בשבת כדין פיקוח נפש הדוחה שבת[לד]. אם כן, נראה שבהטבת חלום יש סגולה למטיבים, והרמז הטבת חלום = פרו ורבו. ומכל מקום מוטב להיות ירא אלקים ולא ירא חלומות...

בהטבת חלום אומרים המטיבים "שלש הפוכות ושלש פדיות ושלש שלומות"[לה], דהיינו שלשה פסוקים שנאמר בהם הפיכה מרע לטוב (מתחיל ב"הפכת מספדי למחול לי"), שלשה של פדיה (מתחיל ב"פדה בשלום", הפסוק של י"ט כסלו שהוזכר קודם) ושלשה של שלום (החל מ"שלום שלום לרחוק ולקרוב"). זהו מבנה של הכנעה הבדלה המתקה (שבתוך ההמתקה הכללית של ההטבה) – בשלש הפוכות מודגש שיש צער ואיום שצריך להפוך לטוב; בשלש פדיות יש הבדלה, פדיון משליטת הרע; ובשלש שלומות יש המתקה כמובן, הכל שלום. אך בירושלמי הנוסח הוא רק שלש הפוכות, כיון שהעיקר הוא תיקון ההכנעה של הנפש העגומה כנ"ל. ורמז: שלשה הפוכות שלשה פדיונות שלשה שלומות = 10 פעמים שלום, התכלית להפוך חלום לשלום (לשון נופל על לשון, ח מתחלפת ב-ש).

בעל החלומות

רוב החלומות בתורה (שנמנו לעיל) נקראים במהלך חודש כסלו ששייך ל"חוש השינה" לפי ספר יצירה, ונמשכים לתחילת חודש טבת – רמז להטבת החלום. החג של כסלו וטבת גם יחד הוא חנוכה, הרמוז בהטבת הנרות[לו]. ובהמשך, תאריך ה טבת רומז להטבת חלום (שאז אפשר לומר "דידן נצח") וצום עשרה בטבת הוא כתענית חלום[לז] (וגם הוא "יהפוך לששון ולשמחה").

מבואר בחסידות שהמיוחד בחלום הוא היכולת לייחד הפכים (ואת זה הופכים לטוב ב"שלש הפוכות" בהטבת חלום). מצד אחד החלום הוא בחינת גלות, כאשר הדעת מסתלקת והדמיון משתלט, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"[לח] – אז יתברר שכל הגלות היתה חלום אחד גדול, חלום רע שההטבה שלו היא רק בגאולה. זהו חלום פרעה (=גלות) שדרכו התגלגלה גלות מצרים. אך מצד שני יש חלום בקדושה, חלום הגאולה, "היינו כחולמים [שיבת ציון היא החלום הטוב]".

הדמות המרכזית בסוגיית החלומות היא פותר החלום, כמו יוסף בפרשות שלנו, וכמו פותרי החלומות בגמראה: "כל החלומות הולכין אחר הפה [פיו של הפותר] שנאמר 'ויהי כאשר פתר לנו כן היה'" – "בן פֹרת יוסף"[לט] פותר חלומות ותופר אותם באופן המתאים. לכן הוא באמת "בעל החלומות"[מ] (בלשון הגמרא "בעל החלום" היינו מי שמראה לאדם את הדברים בחלום, וכאן "בעל החלומות" הוא השולט בחלומות כרצונו). זו גם הדמות של המשיח, במיוחד משיח בן יוסף, שיפתור לטוב את חלום הגלות ויהפוך אותו לחלום גאולה.

חלומות המלכות

יש קשר מובהק בין החלומות למלכות, כמו שמודגש בסדרת החלומות מפרשת וישב: יוסף חולם על מלכות ("המלך תמלוך עלינו"[מא]), שרי המלך חולמים על יחסם עם המלך, ולבסוף פרעה חולם על גורל מלכותו – כאשר דרך פתרון החלומות הללו יוסף עולה למלכות ומגשים את חלומותיו הוא. דמות נוספת הקשורה לחלומות היא נבוכדנצר, המלך השולט בכיפה שחולם על ארבע המלכויות השולטות עד קץ הימין (ודניאל פותר החלומות הוא כיוסף, עולה לגדולה דרך הפתרון).

במלכות יש רושם של 'עולם התהו' (שקדם לעולם התיקון), ולכן יש בה עצמה אדירה, ומכאן הבלבול והערבוביה של החלום, "תהו ובהו" ממש, עולם של הפכים וקטבים, טוב ורע. צריך פותר חכם כיוסף שיעשה סדר ויהפוך את התהו לתיקון, יברר מהם הדברים הבטלים שבחלום ומה הדברים הצודקים. לכן "הוי מתפלל בשלומה של מלכות"[מב] – שהמלך יחלום חלומות טובים, והחלום יהפוך לשלום. ולבסוף, "היינו כחולמים" במלכות המשיח שבה יהיו "אורות דתהו בכלים דתיקון".

סדר החלומות בתורה הוא: חלומות יעקב, חלומות יוסף, חלומות שרי פרעה, חלומות פרעה. בפנימיות, זהו תהליך של מעבר מתפארת עד מלכות. יעקב אבינו הוא מדת התפארת בכל מקום[מג]; יוסף הוא היסוד, "צדיק יסוד עולם" (ומספר את החלומות לאביו, תפארת ויסוד הולכים יחד); שני שרי פרעה כנגד נצח והוד (על נצח והוד נאמר "כליות יועצות", ושרי פרעה הם גם יועציו, כמו העצה של שר המשקים להביא את יוסף שיתפור את חלום פרעה); פרעה המלך כנגד המלכות. מה שיוסף פותר את חלום פרעה, ובכך מייסד את מלכות פרעה עצמה, הוא בסוד עטרת היסוד הנמצאת במקום המלכות.

לבסוף, ראינו שיש תהליך של 'פיחות' בחשיבות החלומות. בתנ"ך החלומות מאד משמעותיים, במיוחד חלומות המלכים שבהיותם מייצגים את כל העם מהווים ממוצע לקבל מסר משמים עבור כל הממלכה. בחז"ל יש יחס מורכב ומברר בין חלומות שוא לחלומות צודקים. ובפוסקים האחרונים יש נטיה ברורה (הולכת וגוברת) להתעלם מהחלום כגורם משמעותי. זהו תהליך מתורה שבכתב לתורה שבעל פה הנמשכת עד היום. תורה שבכתב היא "מוסר אביך" תקיף, המתגלה גם דרך העוצמה התוהית של החלום, ואילו תורה שבעל פה היא "תורת אמך" המרגיעה את רוחנו ומאחלת "לילה טוב וחלומות חסידיים". ועוד, היום לקראת הגאולה כבר איננו מסתפקים בחלומות על גאולה אלא רוצים לראותה באופן מוחשי, למטה מעשרה טפחים.