חיפוש בתוכן האתר

טעם מצוה ויצא – יציאה מארץ ישראל הדפסה דוא

בס"ד

טעם מצוה ויצא – יציאה מארץ ישראל

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". כתב הרמב"ם בהלכות מלכים[א] "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב... ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".

ובהמשך[ב] (לאחר שכותב על חיבת הארץ) "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', ובפורעניות הוא אומר 'ואל אדמת ישראל לא יבאו'. כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו'".

כמו כן, חז"ל גזרו טומאה על ארץ העמים ולכן יש איסור מיוחד על כהנים לצאת לחו"ל, כמו שפסק הרמב"ם בהלכות אבל[ג]. וגזרה זו עצמה של טומאת ארץ העמים יש בה טעם כדי שלא יצאו לחו"ל[ד].

הלכות נוספות הקשורות לאיסור יציאה מהארץ: א. דיני כפיה בין איש לאשה על מקום המגורים, "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[ה]. ב. "המוכר עבדו לחו"ל יצא לחרות"[ו] (אך לא נרחיב בהלכות אלו כאן). וכן יש דברים נוספים שאסור להוציא מהארץ: במשנה[ז] "אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל", בגמרא[ח] "אין מוציאים פירות מא"י לחו"ל", ובירושלמי[ט] "ספרים שזכת בהם ארץ ישראל אין מוציאין אותם חוצה לארץ".

א.              הסיבות להיתר יציאה לחו"ל

הרמב"ם מונה חמש סיבות מוצדקות להיתר יציאה מהארץ: א. ללמוד תורה. ב. לישא אשה. ג. להציל מהגויים, ומקורו מהגמרא[י] "לדון ולערער עם הגויים" (דהיינו להציל ממונו וכיו"ב). בכל אלו התנאי הוא שיחזור לארץ, דהיינו שלא להשתקע בחו"ל אלא יציאה מוגבלת על מנת לחזור. ד. לסחורה, שגם זה על דעת לחזור (כטבעם של סוחרים). ה. מפני הרעב, שאז מותר לצאת "לשכון" בחו"ל (לא יציאה לזמן קצר אלא עוקר דירתו). אך מדת חסידות להמנע מכך, ועל זה נענשו מחלון וכליון שהתחייבו כליה (לשון כליון) ולא נמחל להם (מחלון)[יא].

נמצא שיציאה זמנית לצורך מניעת הפסד או הרווחה בסחורה מותרת ועיקר האיסור הוא לצאת שלא לצורך (כמו יציאה לטיול). ויש לומר שאין הכוונה שהצורך הזה דוחה את איסור היציאה אלא שטעם איסור היציאה לא קיים (מעין 'הותרה' ולא 'דחויה'), כיון שעל ידי היציאה הזו הוא חוזר ומתיישב בארץ כראוי – זהו "ישוב ארץ ישראל" שלו, שיהיה ב"ישוב הדעת" ללא חשש הפסד ומניעת רווח ("וישב יעקב, בקש יעקב לישב בשלוה"), וכך הארץ תהיה "ארץ נושבת"[יב], "לא תהו בראה לשבת יצרה"[יג] ("תבל וישבי בה"[יד]). אמנם זה לא שייך ביציאה גמורה "לשכון" מפני הרעב, ולכן מובן שבזה דוקא מידת חסידות שלא לצאת.

חמשת ההיתרים בפנימיות

בפנימיות יש לכוון את חמשת ההיתרים כנגד שם הוי' באופן הבא:

ללמוד תורה כנגד חכמה (י), "אורייתא מחכמה נפקת"[טו].

להציל מהגויים, "לדון ולערער", כנגד בינה (ה עילאה). דינים שייכים לבינה "מינה דינין מתערין"[טז] (וכן דין קשור לדיני התורה, התורה והדינים הם "תרין ריעין" חכמה ובינה, אע"פ שכאן מדובר גם בדיניהם כמובן).

לישא אשה כנגד הדעת. "והאדם ידע את חוה אשתו"[יז], כאשר תכלית הנישואין היא להעמיד תולדות שעל ידי זה "מלאה הארץ דעה את ה'"[יח].

לסחורה כנגד המדות (ו). בסחורה מקבצים ניצוצות שנפלו במקומות רחוקים, ומקור הניצוצות מהמדות שנשברו (מלכין קדמאין). ועוד, עמי כנען הם כנגד המדות והרי כנעני פירושו סוחר[יט].

מפני הרעב כנגד המלכות (ה תתאה). על המלכות נאמר "רגליה יורדות מות"[כ], היא גובלת בעולמות התחתונים ונוטה לצאת מתחום עולם האצילות האלוקי, כמו היציאה מקדושת ארץ ישראל לחו"ל (יציאה "לשכון" ולא רק לזמן כמו בהיתרים הקודמים). ועוד, כל סיפור מגילת רות שנזכר כאן נוגע למלכות: אלימלך ומשפחתו היו "גדולי הדור" וסוף המגילה הוא היחוס של דוד מלך ישראל. ובאמת עיקר הפגם ביציאה מהארץ הוא בגדולי הדור שיש להם אחריות על דורם, וכמו שנאמר בגמרא בבא בתרא[כא] "מפני מה נענשו, שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו", וזהו המקור לדברי הרמב"ם שמדת חסידות לא לצאת (כמו שמפרש הכסף משנה, וראה לחם משנה), שזהו גדר החסידות לדאוג לאחרים (גם על חשבון עצמו[כב]) דבר שנתבע במיוחד מראשי הדור, כמו שכתוב על אלימלך שביציאתו לחו"ל "הפיל לבן של ישראל עליהם"[כג]. המצוה הראשונה בכניסה לארץ היא העמדת מלך[כד], ולעומת זאת אם המלך-המנהיג נכשל ויורד מהארץ זהו פגם במלכות, והרי כאשר רב החובל עוזב כל הספינה מסתכנת לטבוע במים הזידונים. ובכל זאת, הרמב"ם לומד מכאן לכל אחד, שגם האדם הפרטי צריך לנהוג במדת חסידות ולא לצאת (ואף נענש על כך), שלא יחליש אחרים (על דרך "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"[כה]), דהיינו שהפרט נחשב ככלל, בחינת מלכות.

ובסגנון אחר: מדת חסידות היא שלא לצאת מרצון לשכון (בקביעות) בחו"ל, שהרי יציאה זו היא בחינת גלות, "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ולא יתכן לצאת לגלות ברצון אלא מאונס, כמו שנאמר על יעקב אבינו "וירד מצרימה, אנוס על פי הדבור"[כו].

היציאה לעולמות בי"ע

ההקבלה לספירות ולשם הוי' מתייחסת כמובן לעולם האצילות, אבל בהמשך לזה יש לומר שכל יציאה מהארץ המוזכרת כאן היא יציאה מתוך עולם האצילות, ארץ ישראל, למקום אחר בעולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה:

היציאה ללמוד תורה, שהקבלנו קודם לחכמה בכללות, היא יציאה לפנימיות עולם הבריאה. אמנם תורה בחכמה המאירה בעולם האצילות (שם הכל בטל לאלוקות), אבל בפרט יש "תורת ארץ ישראל" בחכמה ויש תורת חו"ל השייכת לבינה (כאשר החכמה מתייחדת תדיר עם הבינה שהרי הכל תורה אחת), כמבואר בהבדל בין ירושלמי לבבלי (ויתבאר עוד בנוגע ליציאת יעקב לבבל). הבינה מאירה בעולם הבריאה ("אמא מקננא בכורסיא"), "ובורא חשך"[כז] – "במחשכים הושיבני, זה תלמודה של בבל"[כח].

היציאה לדון ולערער, שהקבלנו קודם לבינה בכללות, היא יציאה מחיצוניות בינה לחיצוניות עולם הבריאה. העיסוק בערעור שייך לחיצוניות הבינה, התמודדות עם המערערים מבחוץ, וכשיוצאים לדון ולערער בחו"ל נמצאים בחיצוניות עולם הבריאה.

היציאה לשאת אשה, שהקבלנו קודם לדעת, היא יציאה לפנימיות עולם היצירה. עולם היצירה הוא ו' קצוות-מדות, עולם הרגשות בנפש, והדעת מתפשטת בפנימיות הקצוות-המדות ("ובדעת חדרים ימלאו"[כט], כאשר מדובר כאן על 'דעת תחתון', דעת המתפשט). אצל האבות, זו יציאת יעקב אבינו לשאת את נשיו (כמו שיתבאר), שייך לעולם היצירה ששם רגש האהבה ("ויאהב יעקב את רחל", ובהמשך ה'תחרות' של הנשים על אהבת יעקב) והעמדת תולדות "לשבת יצרה [בעולם היצירה]" (אע"פ שחרן בכלל הוא עולם העשיה, כדלקמן, מכל מקום היחסים בתוך משפחת יעקב הם בעולם היצירה).

היציאה לסחורה (שהקבלנו קודם למדות בכללות) היא יציאה מו"ק לחיצוניות עולם היצירה ("זעיר אנפין [ו"ק] מקנן ביצירה"), שהרי הסוחר סובב סחור סחור.

היציאה מפני הרעב, שהקבלנו קודם למלכות, היא ירידת המלכות עד עולם העשיה ממש, שם מקננת המלכות. עשיה הוא דבר קבוע, כמו היציאה לשכון מפני הרעב, ויציאה זו מעוררת חרון אף ("נתחייבו כליה למקום") השייך לעולם העשיה , "אף עשיתיו".

לסיכום:

ללמוד תורה

חכמה

לפנימיות עולם הבריאה

לדון ולערער

בינה

לחיצוניות עולם הבריאה

לישא אשה

דעת

לפנימיות עולם היצירה

לסחורה

מדות

לחיצוניות עולם היצירה

מפני הרעב

מלכות

לעולם העשיה

ב.היציאה מהארץ אצל האבות

האם שייך האיסור אצל האבות

לפני שנעסוק ביציאת אבותינו מהארץ, יש להקדים שלפי הלכה ניתן לומר שאיסור היציאה מהארץ לא היה שייך כלל בזמן האבות (אע"פ שקיימו את התורה לפני שניתנה). לקמן יתבאר שלדעת הרמב"ן איסור היציאה מהארץ נובע ממצות ישיבת הארץ, ולדעת הרשב"ם נובע מהמצוות התלויות בארץ – ולפי שתי הדעות נראה שזה שייך רק לאחר שהצטוו בירושת הארץ (לרמב"ן) ולאחר שהארץ נכבשה והתקדשה לעניין המצוות הנוהגות בה (לרשב"ם). אמנם לפי הרמב"ם איסור היציאה מהארץ נובע מהמעלה והחביבות, וממילא יש לומר שזה שייך גם אצל האבות, שהרי מעלת הארץ מודגשת כבר (ובמיוחד) אצל האבות[ל]. וכן נאמר בגמרא ביבמות[לא] בדין הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שלמדים זאת מאברהם אבינו ואומרים "שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין" ופירש רש"י "דלמא משום עוון חו"ל הם עקורים" ומשמע שישיבת אברהם ושרה בחו"ל נחשבת כעוון (וראה עוד לקמן), וכתב על זה היראים[לב] "ואף על פי שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין מכל מקום חפצי הבורא היו בה שהרי הסולם בה היה קבועה כדכתיב 'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'".

וכן נקט האבני נזר שדין ישיבת הארץ מצד מעלת הארץ ("סברא לגור במקום מקודש וקדוש לשכינה") שייך כבר בזמן האבות, ומסתמך על המבואר בזוהר שכבר אז היתה הארץ תחת השגחה ושליטה ישירה של הקב"ה (ולא דרך השֹרים כמו חו"ל). אמנם הרבי ביאר[לג] שהאיסור לצאת מהארץ לא היה שייך בימי האבות כי סוף סוף הבחירה והקדושה עדיין לא נקבעו בפועל, אך שבעים פנים לתורה[לד] ויש לבאר את מעשי האבות גם בהנחה שהאיסור היה קיים כבר אז.

יציאת אברהם אבינו

אצל כל אחד מהאבות יש יחס מיוחד בנוגע ליציאה מהארץ. אברהם אבינו יצא מהארץ למצרים מפני הרעב. ואע"פ שמבואר ברמב"ם שדבר זה מותר, לכאורה קשה שהרי מדת חסידות לא לצאת גם ברעב, ואברהם איש החסד ודאי נוהג במדת חסידות! והנה הרעב נחשב לאחד מעשרה הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם[לה], הרי שהוא נהג כראוי! וכן למדו מירידת אברהם למצרים את ההוראה "רעב בעיר פזר רגליך"[לו] (ושוב משמע שנהג כראוי). ומצאנו כמה פירושים בזה[לז]:

המהרש"א[לח] תירץ שאצל אברהם היה רעב של כליה שיש בו סכנת נפשות. אך מספר הזוהר[לט] יוצא שהטעם שאברהם ירד הוא מפני שקדושת הארץ עוד לא היתה בשלמות, שבשכם נאמר לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ומכאן הבין שעדיין לא נשלמה הקדושה (ודברי הרבי דלעיל קרובים לזה).

הקדושת לוי פירש שהכל נכלל בציווי "לך לך אל הארץ אשר אראך", ולא נאמר לארץ כנען וכיו"ב[מ], דהיינו שהצטווה ללכת לאותה ארץ "שיהיה הסיבה שילך", והרעב הוא ה'סיבה' מאת מסובב הסיבות שירד למצרים (ומסתבר שכל זה רק לפני שנשלמה קדושת הארץ, כדברי הזוהר).

ועוד יש לומר: אברהם עדיין לא קבע את דירתו בארץ, שהרי התהלך ממקום למקום, והרי לפי כמה פוסקים מי שגר בחו"ל ועוד לא קבע דירתו בארץ מותר לצאת ממנה (כדלקמן).

ובילקוט מעם לועז הביא פירוש יפה, שאברהם ירד למצרים כדי שיוכל להמשיך להכניס אורחים כדרכו. והנה הפוסקים דנו האם מותר לצאת מהארץ לעשיית מצוה[מא], אבל יש מקום לומר שבכגון זה הדבר פשוט יותר להיתר, לצאת כדי לקיים מצוה שבה אדם "זהיר טפי"[מב]. ובפנימיות, במצוה שאדם זהיר טפי יש גילוי משורש הנשמה שלו (ובכך הוא זהיר, מזהיר ומאיר), והוא עיקר השליחות שלו בעולם – וזה עצמו בחינת לישא אשה, הזיווג ההגון לו שמצדיק את יציאתו מהארץ (ובדומה לדעת הפוסקים שגם אם נותנים לו לשאת אשה בארץ אבל הוא חפץ באשה מסוימת מחו"ל שמותר לצאת).

קדושת הארץ בבחינת סובב

במאמר מוסגר, ובהמשך לדברי הקדושת לוי על הליכת אברהם לפי ה'סיבה'. יש הבדל בין סיבה לעילה, כמו בלשון "עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות". הסיבה מכוונת את האדם למקום מסוים מבלי להכריחו, לעומת עילה שמביאה בהכרח את העלול, וכך יש בסיבה משהו יותר לכתחילה, בבחירת האדם, מאשר עילה שהיא כעלילה המכריחה ("נורא עלילה על בני אדם"[מג]). והנה המושגים סיבה ומסובב מתאימים לאור הסובב כל עלמין, והמושגים עילה ועלול מתאימים לאור הממלא כל עלמין. האור הסובב אינו נתפס בפנימיות התחתונים ואילו האור הממלא (המשכת הקו בקבלה) נתפס ומורגש בתוך התחתון. ויש לומר[מד] שקדושת הארץ בימי האבות היא קדושת אור הסובב כל עלמין, שאמנם מאיר בארץ אבל לא נתפס וחודר בה. ורמז מובהק: המלה סובב מופיעה לראשונה בתורה בפסוק "הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב"[מה] שמתפרש במדרש על ארץ ישראל[מו]. אם כן, מובן שאברהם הולך עם הסיבה, כי כל היותו בארץ הוא בהשראת האור הסובב.

רק כאשר נמשך האור הממלא, לאחר מתן תורה, נוהגות המצוות בפועל, ואז יש יחוד של סובב וממלא, "יחוד קודשא בריך הוא [סובב] ושכינתיה [ממלא]". היחוד הזה ממשיך את העצמות, וזה מה שהשתוקק משה רבינו להכנס לארץ ולקיים את המצוות[מז], לייחד סובב וממלא בשלמות ולהביא להמשכת וגילוי העצמות (עד שאילו היה עושה כך לא היה חורבן). כך אומרים חז"ל[מח] שהמצוות שעשו האבות "ריחות היו" לעומת המצוות של הבנים שהם "שמן תורק שמך", ריח היינו הארת האור הסובב ואילו שמן היינו המשכת העצמות (ע"י יחוד סובב וממלא כנ"ל)[מט].

דברי הרמב"ן על ירידת אברהם למצרים

ובחזרה לנושא שלנו. הנה הרמב"ן כתב[נ] שאברהם חטא בזה שירד למצרים: וכן כתוב בזוהר[נא] "אמר רבי יהודה, תא חזי כיון (נ"א בגין) דנחת אברהם למצרים בלא רשו אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנים דהא כתיב וירד אברהם מצרימה ולא כתיב רד מצרים". ובאמת יש מפרשים שהשיגו על הרמב"ן[נב] שהרי אברהם עמד בכל הנסיונות!

אך ודאי שהרמב"ן מודה שאברהם נמצא שלם בכל הנסיונות, אלא ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[נג] – כפירוש הבעש"ט שגם במעשה הטוב גופא נמצא חטא בדקות[נד] (והרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה[נה]). וכן כאן, אמנם אברהם עמד בנסיון בכך שלא הרהר אחר מדותיו של ה' (כנודע שכל נסיון הוא נסיון באמונה[נו]), כפירוש רש"י "ויהי רעב בארץ, באותה ארץ לבדה לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקב"ה שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה" – ובכל זאת במעשה עצמו יש פגם מסוים ("אין צדיק בארץ [בענין ארץ ישראל] אשר יעשה טוב ולא יחטא").

ומה שהדבר נחשב לחטא גדול ("עוון אשר חטא" בלשון הרמב"ן[נז]) היינו כיון שפגם שנמצא בדקות אצל האב מוליד תוצאות חמורות אצל הבנים (כמבואר בתורת בעל מי השילוח), והתוצאה החמורה אצל הבנים חוזרת ונחשבת כחטא לאבות (שהרי נגרם בעטיים, ואם התגלגלה חובה על ידם הרי "מגלגלים חובה ע"י חייב"[נח]. אך מובן ש"מדה טובה מרובה" וכל זכויות הבנים חוזרות לזכות האבות "מגלגלים זכות על ידי זכאי").

ובזה ניתן להבין מדוע הוצרכו עשרה נסיונות: שאמנם אברהם "עמד בכולם" אבל תמיד יש איזה פגם מסוים שהמקטרג יכול להאחז בו, עד הנסיון העשירי והאחרון שבו נשלם אברהם בתכלית ללא פגם כלל, "כלך יפה רעיתי ומום אין בך"[נט] (וכך יש לפרש בכוונת חז"ל[ס]: "הקב"ה אמר לאברהם, ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים").

אמנם לבסוף אברהם חזר במהרה לארץ, וכל שהותו במצרים היתה בדרך של "נוגע ואינו נוגע", פגע וברח. למעשה, פרעה שילח את אברהם שלא יתעכב במצרים, ויש לומר שפרעה חש, "מזליה חזא", שאברהם פוגם בהיותו בחו"ל ועליו לחזור מיד, וודאי כך הרגיש אברהם בעצמו.

לפני "לך לך"

גם על מעשה אברהם תחילה יש לדון. כבר הוזכר שמפשטות הסוגיה ביבמות נראה שהיה לאברהם ושרה פגם בהיותם בחוצה לארץ עוד לפני שהצטוו ללכת לארץ, כלשון רש"י "ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו, דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים". אך נראה ש"עון חוצה לארץ" כאן אינו במשמעות של חטא, אלא רק שאין את זכות הארץ כמו שנאמר "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר 'ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון'"[סא]. ועוד, רש"י בפירושו לתורה[סב] פירש שישיבת חו"ל לא עלתה לאברהם כיון שלא נאמר לו "ואעשך לגוי גדול" עד שיבוא לארץ ישראל, ופירש המהר"ל "דרש"י הוקשה לו כי אצל אברהם שעדיין לא נצטווה על ישיבת הארץ אם כן למה לא יעלה לו ישיבת חוצה לארץ, ולפיכך אמרו שלא נאמר ואעשך לגוי גדול רק בארץ ישראל" (וראה מהרש"א ביבמות שם שפירש בכוונת רש"י על הגמרא כמו ברש"י עה"ת. וראה שאר ראשונים בסוגיה ביבמות ואכמ"ל).

והנה לפי חז"ל[סג] אברהם הגיע לארץ פעם ראשונה בגיל שבעים (ואז היתה ברית בין הבתרים), ואז יצא מהארץ ושוב עלה בגיל שבעים וחמש. ובפשטות יש לומר שההליכה הראשונה היתה לפני הציווי "לך לך" (ואברהם רק המשיך את הליכת אביו שיצא "ללכת ארצה כנען"[סד]) ואם כן לא קשה כיצד חזר אברהם לחרן. אבל הרא"ש הבין שהציווי "לך לך" היה בהיות אברהם בן שבעים, ולכן פירש שאברהם נענש על כך שהתעצל ולא עלה לגמרי מיד אחר הציווי, וכן נענש על כך שיצא חזרה מהארץ[סה]. אמנם הרבי מפרש שאברהם יכל לצאת לכבוד אביו ואמו, כדעות הסוברות כך להלכה[סו].

והנה על יציאת אברהם מתרח נאמר "מי יתן טהור מטמא"[סז], ונמצא שזה נעשה בשלבים. בשלב הראשון עזב את אביו בגיל שבעים והגיע לארץ, אחר כך חזר לאביו על מנת לחזור עם כל ביתו ורכושו (שיתקיים בו כמו שנאמר לו על זרעו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"), ושוב יצא מאביו לגמרי "לך לך... ומבית אביך". היציאה הכפולה היא סוד "מל-מל", 'מל' היינו כריתה והבדלה ויש צורך בהבדלה כפולה, אך ה'מל' השני הוא גם מלשון דבור כיון שביציאה השניה יש דבור מפורש. עוד יש לומר שהבדלת אברהם מתרח נשלמה רק לאחר שאברהם עלה ממצרים[סח] (ואז נשלם קיום "לך לך", ובהמשך נפרד גם מלוט, מכל "בית אביך"), ולפי זה יש שלשה שלבים בסוד חש-מל-מל: היציאה הראשונה שלא נזכרה בתורה היא 'חש', לשון שתיקה. היציאה השניה היא 'מל', הבדלה, והיציאה השלישית היא 'מל' דבור והמתקה.

יצחק עולה תמימה

יצחק אבינו לא יצא כלל מהארץ, בהיותו "עולה תמימה", גם במקום שלפי שורת הדין היה מותר מפני הרעב או לשאת אשה. ה' צוה לו "אל תרד מצרימה" ברעב, ואברהם הזהיר את אליעזר שלא יוציא את יצחק גם אם יפסיד בכך את הזיווג ההגון לו.

בפנימיות, היציאה לחו"ל נצרכת לעתים כדי לגלות את 'המקיפים' של האדם, בחינות חיה ויחידה, אבל יצחק אבינו כאשר מסר נפשו בעקדה (והפך לעולה תמימה) כבר קנה את המקיפים הללו.

והרבי מבאר: בטעם זה גופא, שיצחק היה עולה תמימה, יש חילוק בין המדרש לרש"י. במדרש[סט] ממשיך "מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת", דהיינו שכל א"י נחשבת ליצחק כמו העזרה שאסור להוציא ממנה בשר קדשי-קדשים. ואילו רש"י רק אומר "שאין חוצה לארץ כדאי לך". ומבאר הרבי שלפי המדרש א"י נחשבת שייכת לגמרי לישראל כבר מברית בין הבתרים, ולכן אמירת הקב"ה להקריב את יצחק קבעה את כל הארץ למקומו ומחיצתו. אבל לרש"י, בפשוטו של מקרא, רק לאחר מתן תורה נעשה הקנין והבעלות של ישראל בארץ, אלא שיצחק בגלל מעלתו שהיה עולה תמימה היה פגם ביציאתו מן הארץ כי דוקא בארץ הקב"ה נקרא "אלהי השמים ואלהי הארץ" ובחו"ל הוא רק "אלהי השמים", כיון שבארץ אברהם הרגיל את ה' בפי הבריות.

יציאת יעקב אבינו

יעקב אבינו יצא תחילה משני טעמים: האחד, להציל עצמו מידי עשו (כדברי רבקה אמו "וקום ברח לך"), ואע"פ שדבר כזה לא נזכר בהלכה יש לומר שפשוט שמותר במקום סכנת נפשות (כמו היתר היציאה ברעב). והשני כדי לישא אשה (כדברי יצחק אביו אליו[ע]). אמנם לשם כך היה די להיות ארבע-עשרה שנים (שהיה חייב כדי לקבל את רחל ולאה) ויש לומר ששש השנים האחרונות שעבד אצל לבן הן המקור להתיר יציאה לסחורה. שלא כמו אברהם שיצא ומיד חזר, יעקב שהה עשרים שנה בחו"ל, ומשם בא כל עושרו תחילה (אלא שאחר כך אמר "אין נכסי חו"ל כדאי לי" ונתן הכל לעשו תמורת חלקו במערת המכפלה[עא]).

בפנימיות מבואר שיש טעם נוסף ליציאת יעקב, לימוד תורה: יעקב הוא עמוד התורה, "יושב אהלים" ולמד עוד ארבע-עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר, אבל בחרן נוסף לו לימוד במקום הקליפות ובצער, שעל זה נאמר "תורה שלמדתי באף עמדה לי"[עב] – בחרן שהיא "חרון אף" של מקום[עג], דהיינו בעולם העשיה שעליו נאמר "אף עשיתיו"[עד], תוך התמודדות עם הקליפות (לבן הארמי). זו בחינת תלמוד בבלי, "במחשכים הושיבני", שיש בו יתרון מסוים למרות מעלתו של הירושלמי (שהרי הלכה כבבלי נגד הירושלמי), ובמיוחד כאשר חזר יעקב לארץ כמ"ש בגמרא[עה] שחכם מבבל שעולה לא"י עדיף כשנים מחכמי א"י.

יציאת יעקב למצרים בסוף ימיו היתה מותרת מפני הרעב שחזק בארץ (כנ"ל לגבי אברהם), וכן לראות את יוסף בנו כמבואר בפוסקים שמותר לצאת כדי לראות פני חברו (שנקרא דבר מצוה)[עו] וקל וחומר לראות פני בנו האהוב שחשבו כמת. ובכל זאת, בפרקי דרבי אליעזר[עז] מבואר שיעקב הסתפק אם לרדת, "איך אעזוב ארץ אבותי וארץ מולדתי", עד שהקב"ה אמר לו "אל תירא מרדה מצרימה" (ובפנימיות יש לבאר לפי מה שהוסבר לעיל שאברהם הלך בעקבות הסיבות, אבל אצל יעקב זו היתה 'עילה' ממש, שהנה הוא מוכרח לרדת מצרימה, ולכן הסתפק אם לרדת. אכן, אברהם שייך לסובב, סיבה, סוד העיגול הגדול שלפני הצמצום, ואילו יעקב הוא סוד האור הממלא, הקו הבוקע, וד"ל). אכן, ירידה זו היתה התחלת גלות מצרים שנגזר עליהם להיות שם עד שיתקיים "פקד יפקד אלהים אתכם" – וכמו שמבואר בהלכה על האיסור לצאת מבבל מהפסוק "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אֹתם"[עח] (ונחלקו בדעת הרמב"ם האם הוא מתכוון לאסור גם יציאה מבבל לארץ ישראל[עט]).

והנה יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ובסוף ימיו היה שבע עשרה שנה במצרים, סה"כ לז שנה, כמנין יחידה, להשלים את האורות המקיפים כנ"ל. 37 שנים אלו שוות לשנות יצחק עד העקדה, שרק מאז נאסר לצאת מהארץ. נמצא ש-147 שנות יעקב נחלקות ל-110 ועוד 37. והנה 110 הן שנות יוסף בנו, ואילו 37 שנים נתן יוסף לדוד (כמבואר בזוהר). ועוד ברמז: נחשב את שנות יעקב בחו"ל 20, 17 כל אחד בריבוע = 689 = נצח ישראל, "וגם נצח ישראל [ישראל סבא, יעקב אבינו] לא ישקר ולא ינחם [גם בהיותו אצל לבן הארמי לא ישקר וגם בהיותו במצרים לא ינחם] כי לא אדם הוא להנחם"[פ], אמנם יעקב הוא אדם הראשון[פא], אבל יש בו בחינת "לא אדם" שעבורה הוצרך לצאת לחו"ל.

אחרי הכל, יעקב בירידתו לחו"ל נשאר בתחום הקדושה, ובמיוחד בהיותו במצרים ("ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", טוב שנותיו הטובות). ואילו דוד המלך מתמרמר ואומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"[פב] ומזה למדו שכל הדר בחו"ל כאילו עובד אלהים אחרים[פג]. יעקב הוא סוד התפארת ולכן עיקר ירידתו רק לעולם היצירה (כפי שהתבאר שאמנם הוא מתמודד עם חרון אף של לבן אבל הוא עצמו נמצא ביצירה), ואילו דוד הוא סוד המלכות היורדת לתחתונים, עד לעולם העשיה, ולכן הוא חש כעובד עבודה זרה (עבודה זרה שייכת לעולם העשיה).

הקשר בין יציאה מהארץ לנישואין אצל האבות

יש קשר מובהק בין ישיבת הארץ לנישואי אשה, שהרי מותר לצאת כדי לשאת אשה ולחזור, שאז ישיבת הארץ תהיה בשלמות, איש ואשתו (ועוד, בארץ ישראל יש השראת השכינה אבל מי שאינו נשוי הרי חסר לו "שכינה ביניהם" ולכן מותר לצאת לשם כך לחו"ל[פד]). יתירה מזו, ישיבת ארץ ישראל היא סוד הזיווג, "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"[פה] (וזרים הנמצאים בארץ הם כנואפים), ובזה יובן ההבדל בין יצחק לאברהם ויעקב בנישואיהם: ליצחק היתה רק אשה אחת לעומת אברהם שנשא את הגר שפחת שרה ויעקב שנשא את רחל ולאה (וכן בלהה וזלפה). וההסבר: מי שדבוק בארץ כיצחק נושא רק אשה אחת, "אחת היא יונתי תמתי"[פו]. הסימן לקשר של יצחק לארץ: ארץ ישראל = 4 פעמים יצחק (וכן יצחק ברצוא ושוב, י יצ יצח יצחק צחק חק ק), וכנגד ארבעה הכינויים המובהקים של הארץ, ארץ ישראל, ארץ הצבי ארץ החיים וארץ הקדש ר"ת יצחק[פז]. ליצחק נאמר "גור בארץ הזאת", והנה גור בארץ = שכינה ביניהם.

לעומת זאת, יציאתם של אברהם ויעקב לחו"ל פגמה בקשר השלם עם נשותיהם:

בירידת אברהם למצרים נלקחה ממנו שרה. אחר כך, נמסרה להם הגר המצרית לשפחה, מה שפגם בהמשך בקשר עם שרה ("ותקל גברתה בעיניה" וכו', עד שהוצרך לגרשה). ויש לומר שגם לקיחת שרה לאבימלך מלך פלשתים קשורה לזה, כמו שאומר רש"י[פח] שארץ פלשתים אינה חשובה כא"י (ובכל זאת אברהם נשאר שם, כיון שזו חלק מהארץ שהובטחה לו[פט]). אך הכל בסוד "ירידה צורך עליה", שדוקא ע"י לקיחת שרה לאבימלך נפקדה לבסוף, לאחר שאברהם התפלל על אבימלך ואז נענה הוא תחילה (אברהם ושרה נפקדו בזכות עמידתם בנסיונות ונעשה להם נס בגילוף רחם לשרה, מה שפעלו יצחק ורבקה בדרך עתירה, כמו שהתבאר בפרשת תולדות). לפי זה, גם הולדת ישמעאל נמשכה מירידת אברהם למצרים (וכן הגר לקחה אשה לישמעאל מארץ מצרים, חזרה למקורו), וכן בני הפילגשים שהם בני הגר (לפי חז"ל שקטורה היא הגר) – ומשום כך הוצרך אברהם לשלח את כולם מעל פני יצחק (את ישמעאל תחלה ואח"כ את בני הפילגשים שנתן להם מתנות), כי הם שייכים לחו"ל בעצם לעומת יצחק השייך לא"י.

ובנוגע ליעקב, יש לומר שללא הירידה לחו"ל היה נושא רק אשה אחת, כמו אביו. אך יציאתו לחו"ל פגעה ביחס העצמי-בלעדי לזיווגו העיקרי רחל (שהיתה יכולה להגיע אליו ארצה, כמו שרבקה הגיעה ליצחק), שהרי לא רק שלאה החליפה אותה בלילה הראשון אלא גם בהמשך "ותקנא רחל באחותה". אמנם לבסוף הכל היה לצורך עליה רבתי, שכל ארבע נשותיו עלו עמו בקדושה (שלא כהגר שהיתה ונשארה שפחה מצרית), וכולן יחד בנו את בית ישראל.

שלשת האבות בשרש העליון

במושגי הקבלה והחסידות, יש לבאר את יחס האבות לארץ ישראל לפי שרשם העליון ביותר, באור אין סוף שלפני הצמצום, במדרגות 'יחיד, אחד, קדמון':

יעקב אבינו – בחינת 'קדמון'. יעקב הוא "עמוד התורה" ובשרש העליון זוהי התורה הקדומה שעליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[צ], והיינו מה שהקב"ה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[צא], סוד 'עולם המלבוש' (זהו שרש למציאות הזולת אלא שהוא מיניה וביה בתוך האור, "גליף גליפו בטהירו עילאה"[צב]). מאותה דרגה של 'קדמון' מאיר אחר-כך אור הקו לתוך מקום הצמצום, "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך"[צג], דהיינו שיעקב יורד למקום החשך כדי לממש את התכנית של דרגת קדמון. בזה מובן מדוע יעקב יוצא לחו"ל, שהרי זה עיקר שליחותו, להכנס למקום הצמצום ולעשות שם בירורים – הן ביציאתו הראשונה והן ביציאתו השניה שהיא תחילת הגלות ממש.

אברהם אבינו – בחינת 'אחד' – "אחד היה אברהם"[צד], "כי אחד קראתיו"[צה]. בחינת אחד לפני הצמצום זהו עליית הרצון לבריאת העולם, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[צו]. בדרגה הזו האור הופך להיות מ"אור המאיר לעצמו" ל"אור המאיר לזולתו" (אע"פ שעדיין אין זולת בפועל), וזה כל ענינו של אברהם, "אברהם התחיל להאיר"[צז]. לכן גם לאברהם יש עסק בחו"ל, הן לפני העליה לארץ, "הנפש אשר עשו בחרן", הן בחזרתו לחרן אחרי ברית בין הבתרים (לפי חז"ל כנ"ל), והן בנסיון של הירידה למצרים. אך מכל מקום, לאחר שעלה לארץ השהות בחו"ל היא רק לזמן קצר ביותר, כיון שהאור רוצה להיות במקורו ולא לרדת למקום החשך.

יצחק אבינו – בחינת 'יחיד'. על יצחק נאמר "יחידך"[צח], יחיד שלפני הצמצום היינו העלם העצמי של אור בעצמות המאור, ולפעמים מוסבר שמדרגה זו כוללת גם את "אור המאיר [בגילוי] לעצמו", שיש בזה "שעשועים עצמיים", בחינת יצחק – צחוק-שחוק ושעשוע (ומזה מגיע אח"כ אפרים "ילד שעשועים"[צט], כפי שקרא לו יוסף שקשור ליצחק כדלקמן). לכן לא שייך שיצחק יצא מהארץ, אלא להיות דבוק במקורו היחיד בלבד, וכמו שנאמר לו "גור בארץ הזאת"[ק]!

יציאת יוסף הצדיק מהארץ

לעומת אברהם ויעקב שירדו מעצמם, הנה "יוסף הורד מצרימה"[קא] בעל כרחו. ויש לומר שחטא האחים במכירת יוסף היה לא רק בעצם המכירה אלא שהורידו אותו בעל כרחו למצרים, "ערות הארץ".

ועוד, דוקא יוסף היה ראוי להשאר בארץ כמו יצחק אבי-אביו. ידוע שפעמים רבות יש קשר מיוחד בין הנכד לסבא (ש'מדלג' על האב), וכן אצל האבות: יש קשר בין אברהם ליעקב (ששניהם יצאו מהארץ כנ"ל), "יעקב אשר פדה את אברהם"[קב], ואילו יצחק קשור ליוסף (יעקב היה סבור שיוסף מת אבל יצחק ידע שיוסף חי וכך היה קשור אליו יותר מיעקב). אמנם שלא כמו יצחק, יוסף נולד בחו"ל (כמו אברהם) והיה שם עד גיל שש, ובפנימיות פירוש הדבר שב'פרצוף המוטבע' של יוסף (ספירות נה"י) יש לו זיקה לחו"ל (וצריך עיון האם יש בזה צד להקל ביציאתו מהארץ).

אך גם אצל יוסף הירידה היתה צורך עליה, שהרי הוא מצא את זיווגו דוקא שם, ושם העמיד שני בנים שנחשבו במניין השבטים כבני יעקב ממש (אע"פ שהם נולדו בשנות השובע, בזמן שאין היתר לצאת מהארץ). והנה מוסבר בחסידות שהירידה למצרים היא משל לירידת הנשמה למיצר הגוף, ונאמר "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד"[קג] כמו יוסף שהורד בעל כרחו – אבל דוקא ירידת הנשמה היא לצורך עליה, כמו שממצרים יצאו "ברכוש גדול"[קד] וזכו לקבלת התורה.

ג.  הטעמים לאיסור היציאה מהארץ

לאיסור היציאה מא"י מצאנו כמה טעמים-גדרים עיקריים בהלכה[קה], מלבד עצם החומרה של "כאילו עובד עבודה זרה": א. מצד המצוה בישיבת הארץ, וממילא אסור לצאת ממנה. ב. מטעם קדושת הארץ וחיבתה. ג. מפני שיש הרבה מצוות התלויות ונוהגות דוקא בארץ[קו].

הרשב"ם כתב שאיסור היציאה מהארץ הוא מפני שמפקיע עצמו מהמצוות הנוהגות בארץ[קז] (וכן נראה מעוד ראשונים, כדלקמן).

דעת הרמב"ן

לדעת הרמב"ן[קח] האיסור מסתעף ממצות ישיבת הארץ. דהיינו, יש מצות עשה בתרי"ג מצוות של ירושת הארץ (שתהיה ביד ישראל) וממצוה זו נלמד גם עניין הישיבה (דירת האדם) שעליו נאמר "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה"[קט], וכן חומרת היציאה ממנה. ומשמעות דברי הרמב"ן שאיסור היציאה מהארץ הוא דאורייתא (שחכמים פירשו את גדרי המצוה דאורייתא המוטלים על היחיד).

אמנם למרות שאיסור היציאה נובע ממצות הישיבה, יש חומרה ביוצא מהארץ יותר ממי שאינו עולה (ולכן נאמר דבר זה בתור איסור חמור בפני עצמו) כמו שמשמע לפי הנוסח "כל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה" (לעומת הנוסח "כל הדר בחו"ל")[קי]. וביאור הדבר: ראשית, לדעת כמה פוסקים אין איסור בעצם הישיבה בחו"ל למי שגר שם מעולם, ואינו עושה עבירה כשלא עולה לארץ[קיא], וכפי שביארו האחרונים שישיבת הארץ היא "מצוה קיומית" (גם לדעת הרמב"ן)[קיב] – אך מכל מקום מי שיוצא ממנה עושה איסור. יתירה מזו, מכמה מקומות נראה שאיסור היציאה מהארץ הוא רק לבני ארץ ישראל שגרים בה אבל בני חוץ לארץ שבאו לארץ מותרים לצאת ממנה, כמו שעולה מהגמרא[קיג] "אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ" ופירש רש"י "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי, בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חביריהם בני ארץ ישראל מלוים אותן עד עכו ומשם נפטרים מהם. שאסור, לבני ארץ ישראל לצאת חוצה לארץ" דהיינו שרק מי שזכה לקבוע דירתו ולהיות מבני הארץ אסרו עליו להוריד בקודש, אבל אין אומרים שכל מי שהגיע לארץ 'נתפס' בה ואסור לצאת ממנה[קיד], אלא כמו בכמה הלכות שאדם שהוא בן מקום מסוים שהלך למקום אחר ודעתו לחזור למקומו הרי הוא נחשב עדיין בן מקומו[קטו]. אכן יש לדון אם ניתן לומר כך ברמב"ם שלכאורה לא מחלק ואוסר כל יציאה, אך יתכן שכל דבריו מוסבים מתחילה על בני ארץ ישראל, וצ"ע. ועוד, הפוסקים נחלקו[קטז] לגבי בני חו"ל הבאים לא"י ודעתם לחזור מה דינם ביו"ט שני, ולדעת החכם צבי ואדמו"ר הזקן עליהם לנהוג כבני א"י, ואם כן אפשר שגם לעניין זה נאמר שכיון שהם בארץ נאסרו לצאת ממנה, וכמו "ספרים שזכתה בהם א"י" כך יש "יהודים שזכתה בהם א"י", וצ"ע[קיז].

שנית, גם אם נאמר שלרמב"ן יש מצוה חיובית לעלות, מכל מקום יש כמה סיבות לפטור מעליה לארץ, אבל מי שכבר זכה לגור בארץ אסור לצאת ממנה. ומהסיבות הפוטרות לעלות, קושי הפרנסה כלשון הפוסקים "צריך בתחלה תנאי אחד שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו ברווח"[קיח], וכן אם ישיבתו תהיה בצער וכדו'[קיט] (מתאים למה שהתבאר שעיקר ישיבת הארץ הוא מתוך ישוב הדעת, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים"[קכ] בעבודת ה' בגדלות מוחין מאוירא דארץ ישראל מחכים, "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"[קכא]. ואמנם מבואר[קכב] שיש מעלה ביסורים הבאים על האדם, שעל ידם נעשים בירורים ללא שום 'מוחין', אך זה שייך בעיקר לגלות, "ונתן ה' לך שם לב רגז", מה שאין כן בארץ ישראל. וראה לקמן בדברי המאירי).

כיוצא בזה, יש שסוברים שבזמן הגלות אין חובה לעלות לארץ אבל מכל מקום אסור לצאת ממנה, כמו שנראה מדברי הריטב"א[קכג] "אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ. כל ח"ל אחת היא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מארץ לחו"ל". וכיוצא בזה כתבו כמה פוסקים בשיטת רבינו חיים[קכד] הסובר שבזמן הגלות אין מצוה לעלות לא"י (מחשש שלא יזהרו במצוות התלויות בה) שמכל מקום גם לדעתו אסור לצאת ממנה[קכה]. מכל זה מתבאר שיש חומרה מיוחדת ביציאה מהארץ, אלא ש"מרובה מדת טובה ממדת פורענות" ומכאן יש ללמוד את המעלה הגדולה במי שעולה לארץ ומקיים מצוה (לרמב"ן מצוה דאורייתא, וגם לרמב"ם זו מצוה דרבנן לכמה פוסקים[קכו], ולכל הפחות ודאי שזה דבר מצוה ולא דבר הרשות).

דעת הרמב"ם

ובדעת הרמב"ם: הנה הרמב"ם לא מנה את מצות ירושת הארץ וישיבתה במניין תרי"ג[קכז]. יתירה מזו, לדעתו אין חיוב לעלות לארץ ולגור בה כמו שכתב (לפני כן באותו פרק) "מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים". ואמנם עדיין ניתן לומר שהאיסור לצאת הוא מטעם ישיבת הארץ (שהיא לפחות מצוה דרבנן, ומצוה קיומית כנ"ל), אך מדברי הרמב"ם נראה יותר שהאיסור הוא מחמת קדושת הארץ וחיבתה (אלא שחיבת הארץ עצמה קשורה למצוה דאורייתא של הודאה על הארץ "וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"[קכח]), שאמנם חכמים לא חייבו מטעם זה לעלות לארץ אבל מי שכבר נמצא בה אסרו עליו לצאת ממנה (על דרך הרבה הלכות שנקבעו כדי לחזק את ישוב הארץ, "משום ישוב ארץ ישראל"[קכט]) שביציאה זו יוצא מקדושתה (ואף מזלזל בה), ובפשטות זהו איסור דרבנן (כמו שנקטו כמה אחרונים[קל]).

וזה קישור דברי הרמב"ם: הוא פותח באיסור לשכון במצרים "שמעשיה מקולקלים", וממשיך באיסור לצאת מא"י, שזהו הצד ההפוך מפני קדושת הארץ. ומיד כותב על חביבות הארץ (שהחכמים היו מנשקים אבניה וכו'), מעלת הדירה בה ("השוכן בא"י עוונותיו מחולין"), ואפילו הליכה בלבד ("אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא"), וכן להיקבר בה ("וכן הקבור בה נתכפר לו"). ואח"כ כותב "לעולם ידור אדם בארץ ישראל... שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה" – וגם זה לא בגדר חובה (שהרי "מותר לשכון בכל העולם" כדברי הרמב"ם תחילה) אלא מעלה וחשיבות, דהיינו שמעלת הדירה בא"י היא כזו שאפילו בעיר שרובה גויים עדיפה על פני דירה בחו"ל בעיר שרובה ישראל (וכן משמעות הלשון "לעולם... אדם" משמעותה עניין של מעלה והנהגה טובה[קלא]. ועוד, אילו היתה זו חובה היה הרמב"ם צריך להקדים הלכה זו לכל ההלכות של חביבות ומעלה[קלב]).

ולפי דברי הרביקב יש בזה עניין נוסף. הרבי מבאר שהחילוק בין א"י לחו"ל הוא בשני ענינים, שהקב"ה בחר בא"י ונתנה לישראל (שבחר בהם), ומצד קדושת הארץ (שניתנה ל"עם קדוש"), ומצד שניהם שייך האיסור לצאת מא"י. ומבאר הרבי שתחילה הרמב"ם מדגיש את האיסור מצד קדושת הארץ (כפי שהתבאר), אבל בהלכה האחרונה "לעולם ידור אדם בא"י... שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד ע"ז" כאן מזכיר שוב את איסור היציאה שיש בו (גם) את הטעם של הבחירה בארץ, ולכן מסיים "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו'" שכשם שה' בחר בארץ בזמן הגאולה כך בחר בבבל לזמן הגלות.

על כל פנים, הרמב"ם מדגיש מאד את חביבות הישיבה בארץ (ולא פירש את הגדר ההלכתי המדויק בזה, עד שכולם מתאמצים להסביר את שיטתו), דהיינו שהעיקר הוא הרגש היהודי הטבעי של חיבת הארץ, ירושה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב – בחינת "דרך ארץ [ארץ ישראל] קדמה לתורה"[קלג]. ברמז חבת ארץ ישראל = ג"פ ואהבת (הערך הממוצע של כל מלה, כנגד שלש האהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך") = ו"פ אור (6 הצירופים של המלה אור). חבת ארץ ישראל במילוי עולה יום ברבוע.

טעמים נוספים: המאירי והחיי אדם

המאירי כתב[קלד] "שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם... וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם וזוכים ליהנות מזיו השכינה". נראה שזו שיטה נוספת, שטעם האיסור אינו מפני המעלה העצמית בישיבת הארץ (כמו שנראה ברמב"ם) אלא (בעיקר) מצד התועלת המעשית ליראת שמים במקום שחכמה ויראת חטא מצויים. וכן נראה בפשטות מסוגיית הגמרא לפי פירוש רש"י, שנאמר שם "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות", ומפרש רש"י "כך אסור לצאת מבבל, לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד", ומשמע שזה גם הטעם באיסור לצאת מא"י כיון שזהו מרכז של תורה.

והחיי אדם[קלה] כתב "הטעם דאסור לצאת מפני שיש שם ישראל מועטים, בכדי שלא תשאר ריק מישראל, והם מתפללים בשלום כולנו, ותפילתם יותר מקובלת מתפילתינו". ולכאורה קשה לומר שזהו טעם עיקרי, שאם כן האיסור יהיה דוקא בזמן הגלות וזה לא שמענו, וכנראה כתב זה רק כתוספת לטעמים העיקריים. אבל יתכן לומר שתמיד אנחנו בבחינת מועטים ("כי אתם המעט מכל העמים"), וככל שיש יותר יהודים בארץ כך יש יותר צירופים שתפלתם פועלת (כמבואר בדברי רבי נחמן[קלו]).

[ולכאורה היה מקום לומר באופן אחר, שעיקר האיסור הוא הפגיעה בישוב הארץ (בדומה למה שהתבאר ברמב"ן) אך לא מצד היחיד היוצא ומפסיד את ישיבת הארץ שלו אלא בכך שמתמעטים יושביה ונפגע הישוב בכללו. וכן נראה מהקשר הדברים בגמרא בבא בתרא ששם נאמר "אין יוצאים מארץ לחו"ל": שכל הסוגיה לפני כן עוסקת בתקנות השוק למנוע יוקר מחיה וכדו' (הגנת הצרכן בלשון ימינו), כמו איסור אגירת פירות והוצאת פירות וכדו', וזה דבר שודאי משתנה לפי התנאים (כמו שכתבו הפוסקים האחרונים שהיום אין בעיה לייצא פירות מא"י, שאדרבה בזה מחזקים את הישוב[קלז], וכן מתירים להוציא ספרים[קלח]), וממילא י"ל שגם איסור היציאה הוא שלא להחליש את יושבי הארץ (כמו בדוגמא של משפחת אלימלך), אלא שהחיי אדם הוסיף לזה את עניין התפלה על בני חו"ל. ולפי"ז היה אפשר לומר עוד שבזמן שישראל שרויים על אדמתם כראוי, איש בנחלתו, אין חשש ביציאה של יחידים מהארץ (והאיסור נאמר בגמרא ומתייחס לזמן הגמרא שלא כל ישראל בא"י), אבל זה אינו כי סוף סוף מהלימוד מדוד המלך שאמר "כי גרשוני היום מהסתפח" עולה שיש פגם בעצם היציאה בכל זמן.]

יציאה מתחום עולי בבל

יש כמה נפקא מינות אפשריות בין הטעמים השונים. לשיטת הרשב"ם, נראה בפשטות שאסור לצאת מתחום עולי בבל (קדושה שניה) לתחום עולי מצרים (קדושה ראשונה) כיון שהמצוות התלויות בארץ נוהגות רק בתחום עולי בבל (שקדושה ראשונה בטלה). וכן עולה מדברי כמה ראשונים שהדבר אסור[קלט] וממילא נראה שהם נוקטים בשיטת הרשב"ם. וממילא יתכן גם לומר לקולא, שאין איסור לצאת מתחום עולי מצרים לחו"ל גמור (אלא אם כן נאמר שזה אסור מהטעמים האחרים)[קמ].

ולשיטת הרמב"ם יתכן שיהיה מותר לצאת מתחום עולי בבל לתחום עולי מצרים, כיון שבפשטות יש מעלה וחיבה גם בתחום עולי מצרים כמו שכתבו בפירוש כמה ראשונים[קמא]. וגם הרמב"ם כתב בהלכות סנהדרין[קמב] "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", וביאר הרדב"ז "אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל אף על גב דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח" – נראה מדבריו שגם לענין יציאה מא"י התחום הקובע הוא עולי מצרים.

ובשיטת הרמב"ן הדבר תלוי מהו תחום הארץ לעניין מצות ישיבתה, ונחלקו בזה הפוסקים[קמג]. ובדברי הרמב"ן עצמו יש להסתפק בזה[קמד].

יציאה על מנת לחזור

נפקא מינה נוספת יכולה להיות בדין יציאה על מנת לחזור[קמה]:

מהרמב"ם עולה שאסור לצאת גם לזמן קצר ועל מנת לחזור, אלא כאשר קיימים הנימוקים שמנה להיתר. וזה מובן לפי שיטתו שטעם האיסור הוא מפני המעלה בישיבת הארץ, ומעלה זו אינה רק בישיבת קבע אלא אפילו בהליכת ארבע אמות בא"י, ובכל יציאה מהארץ מפסידים מעלה זו.

אבל לדעת הרמב"ן, שהאיסור הוא מפני שמבטל בזה את ישיבת הארץ (המסתעפת ממצות ירושת הארץ) נראה שהאיסור הוא רק כשעוקר דירתו ויורד לחו"ל ולא ביציאה על מנת לחזור. וכן משמע מלשון הרמב"ן "שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה"[קמו], הרי שהחומרה היא דוקא ביוצא לגור בחו"ל. ליתר ביאור, הפוסקים נחלקו האם בעליה לארץ ישראל על מנת לחזור מקיים מצוה: השלטי גיבורים[קמז], המהרי"ט[קמח] ועוד כתבו שאין בזה מצוה, ובלשון המהרי"ט "והרמב"ן דמנה מצוה זו מן התורה שנאמר וירישתה וישבת בה, והיינו ישיבה ולא עליה", אך פוסקים אחרים כתבו שיש בזה מצוה, ושתי הדעות הובאו במגן אברהם[קמט]. אם כן, לדעת הסוברים שאין בזה מצוה, מסתבר שגם ביציאה לזמן אין עבירה (לשיטת הרמב"ן איסור היציאה נובע מהמצוה), וכן באמת כתב השלטי גיבורים שהדברים למדים זה מזה[קנ], וכן המהרי"ט[קנא] נקט בפשטות שאין איסור ביוצא על מנת לחזור (וזה מתאים לשיטתו הנ"ל, אע"פ שלא תלה את הדברים זה בזה במפורש).

ולשיטת הרשב"ם יש להסתפק: לכאורה יש לומר שהאיסור רק אם פורק מעליו בקביעות את המצוות התלויות בארץ (שהרי ממילא אין אדם מקיים מצוות אלו בכל רגע ממש) אבל יותר נראה שגם לזמן קצר יש בזה איסור (שבכל יום יכולה להזדמן לאדם מצוה התלויה בארץ).

בפנימיות, לדעות האוסרות יציאה לזמן יש לדמות את השהיה בארץ ישראל למצות עונה, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"[קנב], כמו שהתבאר הדמיון בין ישיבת הארץ לזיווג, ולכן בכל יציאה מהארץ יש בחינה של בטול עונה שאסור לעשות. אמנם ניתן לבטל עונה אם האשה מוחלת, ויש לומר שבמקרים שמותר לצאת הארץ מוחלת לנו, כדי שנביא לה כסף וזהב ונרבה את ישוב הארץ (כמו שבט זבולון הסוחר), וכמו שעונת הגמלים והספנים היא פעם בכמה חודשים עד שיחזרו.

שלשת הטעמים כנגד שלשת האבות

ויש לומר ששלשת הטעמים העיקריים הנ"ל מכוונים כנגד שלשת האבות, המכוונים כנגד שלש הספירות חסד גבורה ותפארת.

הטעם של חיבת הארץ (רמב"ם) – כנגד אברהם אבינו, חסד. אברהם מצטיין במדת האהבה ("אברהם אהבי"[קנג]), וגם את הארץ חיבב ואהב, כמו שמפרש רש"י על הציווי הראשון "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – "לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו". גם על מצות המילה כותב רש"י שהיתה חביבה עליו ולכן השביע בה את אליעזר, "והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה" – ואם כן ודאי שא"י היתה חביבה לאברהם, שהיא מצוה ראשונה (אלא שהמילה היא מצוה ראשונה בגופו, שיש חפצא של מצוה שניתן להשביע בו). ומתאים שהרמב"ם 'יאמץ' את העניין הזה, כידוע שהרמב"ם מזדהה בעיקר עם אברהם אבינו[קנד].

הטעם של המצוות התלויות בארץ (רשב"ם) – כנגד יצחק אבינו, גבורה. יצחק התעסק בעבודת האדמה (שלא כמו אברהם ויעקב), "ויזרע יצחק [יצחק אבינו = זרע] בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים"[קנה] וקיים מצוות התלויות בארץ, כמו שפירש רש"י "מאה שערים... ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה", וכן כתב הרמב"ם על המצוות שקיימו האבות "ויצחק הפריש מעשר"[קנו]. יצחק הקפיד לקיים מצות עונה, "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"[קנז], וכן לא יצא מהארץ כלל כנ"ל שזהו מעין בטול מצות עונה.

הטעם מצד מצות ירושת הארץ וישיבתה (רמב"ן) – כנגד יעקב אבינו, תפארת. יעקב הוא עמוד התורה וקיום המצוות, "עם לבן גרתי ותריג מצוות שמרתי", ומקיים ישיבת הארץ מצד המצוה שבדבר. וגם כאשר היה בחו"ל ולא יכל לקיים את המצוה בפועל, מכל מקום היה בגדר "שומר מצוה"[קנח] כפירוש הבעש"ט[קנט] שהוא מלשון "ואביו שמר את הדבר"[קס] (שנאמר על יעקב), שומר ומצפה מתי תבוא המצוה לידו. ועוד, כל יציאת יעקב מהארץ היתה (לא רק להציל עצמו מידי עשו אלא גם) לשמור על זכותו לירושת הארץ (כמו שאמר לו יצחק בצאתו לחרן "לרשתך את ארץ מגריך"), וגם הירידה למצרים היא על מנת לחזור ולרשת את הארץ, כאמור בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ודור רביעי ישובו הנה [לרשת את הארץ שהובטחה לאברהם]", ואילו עשו אחיו לא רצה להשתעבד ולכן לא זכה בארץ[קסא]. ממילא נמצא שביציאת יעקב לחו"ל ובהיותו שם הוא מקיים ממש את המצוה של ירושת הארץ (עיקר גדר המצוה לפי הרמב"ן), על דרך "פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה"[קסב]. וכן הוסבר שלפי הרמב"ן היציאה לזמן אינה אסורה, וכן יעקב החשיב את יציאתו כיציאה זמנית בלבד (עד שיסתיים האונס שיש עליו, ואף לאחר מותו מיד יובא לקבורה בארץ).

טעמי היסוד והמלכות

בנוסף לשלשת הטעמים הללו, ראינו את דברי המאירי והחיי אדם, ויש לכוון אותם כנגד היסוד והמלכות:

הטעם של המאירי, מפני שחכמה ויראת חטא מצויים בארץ ישראל – כנגד היסוד. היסוד היא מדת יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם", וכן כאן מדובר על 'צדקות' בפועל, להיות בארץ ישראל בסביבה-חברה טובה שבה ניתן לשמור תורה ומצוות כדבעי, ארץ נוטריקון "אור זרוע לצדיק".

הטעם של החיי אדם, כדי שיושבי הארץ יתפללו, כנגד המלכות – "ואני תפלה", מדת דוד מלך ישראל.

שני הטעמים הלו באים כתוספת לשלשת הטעמים העיקריים הנ"ל, דהיינו שהפרצוף כאן הוא שלשה עיקריים כנגד החג"ת ועוד שני כוללים, כמו בציור האות שי"ן (שלשת הקוים כנגד שלשת האבות, והם מתרכזים ביסוד ובעטרת היסוד).

כאילו עובד עבודה זרה

כעת נחזור לטעם שנאמר במפורש בגמרא וברמב"ם בחומרת היציאה מהארץ, "כאילו עובד עבודה זרה". וכבר הוזכר שיש גירסאות שונות במימרה זו, שאמנם הרמב"ם כתב "כל היוצא לחו"ל" ומתאים לדבריו שהאיסור הוא דוקא במי שיוצא ואילו מי שדר מעודו בחו"ל אינו עושה איסור (ש"מותר לשכון בכל העולם"), אבל בגמרא לפנינו כתוב "לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה [ומסקנת הגמרא: כאילו עובד עבודה זרה]", ובנוסח זה הועתק בכמה ראשונים[קסג]. וכן הוזכר מהגמרא ביבמות (לפחות לפי כמה מפרשים) שיש עוון בישיבת חו"ל גם במי שלא היה מעודו בא"י, ולכן השנים שאברהם ושרה לא הולידו בחו"ל לא נמנו. ובפנימיות, זיווג והולדה בין איש ואשה מישראל שייכים בעיקר בארץ ישראל, כמו שנאמר לאברהם "לך לך... ואעשך לגוי גדול" (ופירש רש"י: "ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים").

והנה ידוע דיוק הלשון "דומה". שברישא "דומה כמי שיש לו אלוה" משמע שאין לו ודומה כמי שיש לו, וכן בסיפא "דומה כמי שאין לו אלוה" משמע שבאמת יש לו. ולכן פירש מורנו הבעל שם טוב (כמו שמביא נכדו בעל הדגל)[קסד]: "מי שדומה בעיניו שדר בארץ העליונה שקרוב לקודשא בריך הוא דומה לו כמי שיש לו אלהי ובאמת אין לו, ומי שדר בחוץ לארץ היינו שדומה לו שעדיין לא נכנס בארץ העליונה בזה דומה כמי שאין לו אלהי אבל באמת יש לו". כמובן שפירוש זה הוא הפוך מפשט הגמרא, שבאה לומר את מעלת הדר בארץ, אלא שהבעש"ט מפרש על דרך העבודה בנוגע ל'מקומו' הנפשי של האדם, שהדר בא"י היינו לגריעותא, שמחזיק מעצמו כעובד ה', ולכן רק דומה שיש לו אלוה (נדמה לו) אך באמת אין לו, וכן להיפך על הדר בחו"ל. אך יש לחזור וללמוד מכאן על א"י וחו"ל כפשוטם, שלפעמים היושב בא"י גרוע יותר מהיושב בחו"ל, וכמו שכתב בעל התולדות יעקב יוסף[קסה]: "נ"ל ששמעתי ממורי זלה"ה כי במקום שאדם חושב במחשבה שם הוא כולו וכו', ודפח"ח. והנה אם הוא דר בחוץ לארץ וחושק וחושב תמיד לארץ ישראל, אז דומה כמי שאין לו אלוד וכו', אבל באמת יש לו, כי מחשבתו תמיד לארץ ישראל. משא"כ כשהוא בארץ ישראל ועושה מעמד ומצב פרנסתו בח"ל אז מחשבתו תמיד בחוץ לארץ, להביא משם טרף לביתו, אז דומה כמי שיש לו אבל באמת אין לו, כי מחשבתו בחוץ לארץ, וק"ל". ולכן מקומם של צדיקי אמת בחו"ל הוא כקדושת א"י, שבמחשבתם דבוקים בא"י[קסו]. וכן מפורש בגמרא[קסז] "'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון'... אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה", הרי שהמצפה לראות את הארץ נחשב כדר בארץ ממש.

ובזה יובן כיצד אמר יעקב "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", והרי לא קיים מצות ישוב א"י (שלרמב"ן היא מתרי"ג מצוות)! ובדוחק יש לומר שזה מפני ש"חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"[קסח] (או לפרש "שמרתי" מלשון "ואביו שמר את הדבר", "שומר מצוה" שמצפה לעשותה, כמו שהוזכר), אלא שכיון שמחשבתו היתה בארץ ישראל הרי היה שם ממש, "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש" (וראה גם בקדושת לוי פרשת ויצא שקדושת א"י הלכה עם יעקב לחו"ל).

טעמי נצח והוד

נחזור לטעם הפשוט "כאילו עובד ע"ז" ו"כמי שאין לו אלוה". והנה על שני דברים נאמר בגמרא "כמי שאין לו אלוה", על הדר בחו"ל ועל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים[קסט]. ויש לומר שהכל עניין אחד: לדור בחו"ל הוא כמו לעסוק בתורה בלי גמילות חסדים. גמילות חסדים היינו המעשה בפועל, קיום כל המצוות המעשיות בארץ ישראל דוקא, ואז גם התורה היא "תורת ארץ ישראל" (תורה = גמילות חסדים). ועוד, חלק ניכר מהמצוות התלויות בארץ הן מצוות של צדקה וגמילות חסדים, מתנות כהונה ומתנות עניים ב"ארץ החיים" (חיים להחיות). גם חטא היציאה מהארץ שבגללו מתו מחלון וכליון קשור לגמילות חסדים, כמבואר שהם ברחו מהארץ כדי שלא יקפצו עליהם עניים[קע]: התחילו ב"כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה"[קעא] והגיעו ליציאה מן הארץ שגם זה כעובד עבודה זרה. ולעומת זאת, כל התיקון של מגילת רות הוא בחסד ומתנות עניים בארץ ישראל. גמילות חסדים היא מדת אברהם אבינו ותורה היא מדת יעקב אבינו, וצריך לחבר ביניהם, "יעקב אשר פדה את אברהם" וגם אברהם מצדיק את יעקב שהתורה תהיה עם צדקה ("לעשות צדקה ומשפט").

כעת נוכל להשלים את פרצוף הטעמים לפי שבע המדות (ז"ת), שנותרו מהן ספירות הנצח וההוד ("תרין פלגי גופא"). הנצח וההוד הן הרובד ה'מוטבע' בנפש, המכין את היציאה החוצה, כנגד הכליות בגוף שעליהן נאמר "כליות יועצות" (ומבשלות את הזרע). כאשר נמצאים בחו"ל, הכל 'חסום' ללא יכולת אמיתית להוליד, כמו שהתבאר שבחו"ל היתה לאברהם ושרה מניעה להוליד. "איהו בנצח ואיהי בהוד", הזכר נמצא במקום הנצח והנקבה במקום ההוד, וכן נאמר שגם אברהם [בנצח] וגם שרה [בהוד] היו עקרים, ומכל מקום מה שנכתב בפירוש הוא היות שרה עקרה, כיון שעיקר הפגם מתבטא בספירת ההוד העלולה להפוך לדוה ("כל היום דוה" שנאמר על זמן הגלות).

נפרט את הטעם הזה לשנים, כמבואר שפנימיות הנצח היא מדת הבטחון הפעיל (אקטיבי) ופנימיות ההוד היא מדת התמימות והבטחון הסביל (פאסיבי). במדת ההוד החיובית: מי שנוהג בתמימות[קעב], מקבל בהכנעה את השגחת ה', לא מתחכם לברוח מהרעב אלא מכניע את ישותו לסבול ואף להמשיך לתת לעניים. לעומת זאת, במי שבורח מתקיים "והודי נהפך עלי למשחית" והרי הוא כעובד עבודה זרה (פגם בהוד, שמודה לאלהים אחרים). אם כן, הפגם בהוד הוא מצד האדם עצמו שבמקום להודות בתמימות מחפש "חשבונות רבים" בחו"ל.

ומצד הנצח, הפגם ביציאה בחו"ל מצד אחריותו של האדם לכלל, שכולם "ערבים זה בזה". במדת הנצח החיובית: מי שהוא בעל בטחון, 'מדביק' אחרים במדתו זו, הוא חש אחריות לכלל ואינו מעלה בדעתו לברוח כמו שעשו מחלון וכליון. אמנם מחלון וכליון היו "גדולי הדור" אבל כל אחד צריך לראות עצמו לענין זה כגדול הדור, ולכל הפחות יש לו סביבה קרובה הסומכת עליו. נצח שייך כמובן לנצחון, בעזרת שם "צבאות" (השייך לנצח והוד) – זו מדת הבטחון של הצבא היוצא למלחמה לעזרת ישראל מיד צר, כאשר כל אחד מהחיילים צריך להתמלא בטחון ולא להחליש ח"ו את חבריו. כל יהודי הוא חיל בצבאות ה' (כמו שנאמר ביציאת מצרים "יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים"[קעג], וכן השם הקדוש "הוי' צבאות" הוא בספירת הנצח) ומוכן ומזומן להתגייס לעת הצורך לעזרת ישראל (שאז יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה[קעד]), ומתוך התודעה הזו של חיל אסור לו לצאת לחו"ל. אמנם ישוב הארץ הוא מתוך ישוב הדעת כדלעיל, אבל חלק מזה הוא הנכונות לצאת לקרב, "עת מלחמה ועת שלום"). כל זה מתחבר גם לטעם של החיי אדם, שהרי גם התפלה היא "שעת קרבא" והיא תפלה על כלל הצבור מתוך תודעה של ערבות.

והנה מדת הנצח מיוחדת למשה רבינו. משה רצה להכנס לארץ לא רק כדי לקיים את המצוות הנוהגות בה אלא כדי לכבוש אותה, מתוך בטחון מוחלט בה' ובדרך נס (לנצח שייך "עומק רום", להרים נס במלחמה ולפעול בדרך הנס שמעל הטבע). משה קשור לשבט גד (ששם נקבר) "גד גדוד יגודנו", היהודים הפשוטים, אנשי משה, שיצאו חלוצים למלחמה בכיבוש הארץ ונשארו עד סוף חלוקתה ("שבע שכבשו ושבע שחלקו", פעמים גד, כרמוז בפסוק "גד גדוד וגו'") – הכל מתוך תודעה שכל אחד הוא חיל בגדוד ואינו יוצא מהארץ כל עוד לא הסתיימה המשימה ה'גדודית' (כמו שאמר להם משה תחילה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון וגו'").

מדת ההוד שייכת לאהרן הכהן, וכן היציאה לחו"ל מבטלת את עבודת המקדש (ומבואר בזוהר שפגם חו"ל הוא שאין שם קרבנות).

ולסיכום:

חסד, אברהם – חבת הארץ – שיטת הרמב"ם

גבורה, יצחק – מעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ – שיטת הרשב"ם

תפארת, יעקב – מצות ירושת וישיבת הארץ – שיטת הרמב"ן ("וישב יעקב" בישוב הדעת, פנימיות התפארת)

נצח, משה – הפגם באחריות לכלל ובבטחון הפעיל

הוד, אהרן – כאילו עובד עבודה זרה ופגם במדת התמימות

יסוד – יציאה ממקום תורה ויראת שמים – שיטת המאירי

מלכות – להתפלל על בני חו"ל – שיטת החיי אדם

יוצאים ברכוש גדול

כאמור, אצל יעקב מודגש הרווח שמגיע מהיציאה לחו"ל. וכן מבואר ברמב"ם שכדי שלא יגיע נזק לרכוש, וכדי שירוויח בסחורה, הותרה יציאה לחו"ל, דהיינו שיש חשיבות גדולה שלא יפסד משהו מרכושם של ישראל ואדרבה בכך תתחזק לבסוף הישיבה בארץ. ודבר זה נלמד מיעקב אבינו שחזר על פכים קטנים ומכאן ש"צדיקים חביב עליהם ממונם מגופם"[קעה], וכן מודגש שהגיע לארץ "שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו" ומיד יכל לקנות את חלקת השדה בשכם. וכן בירידה לגלות מצרים נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והקב"ה בקש מישראל שישאלו כלי כסף וזהב כדי לקיים הבטחה זו.

וכשם שהותר לצאת מהארץ כדי למנוע נזק, כך (וקל וחומר) מותר להמתין בעליה לארץ כדי לדאוג שכל הרכוש יבוא אתנו מחו"ל, כמו בדברי הנביא על קיבוץ גלויות "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם... להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם"[קעו] (וכן נקט הרבי תדיר באיחולים על הגאולה הקרובה לבוא: "כספם וזהבם אתם").

הרכוש הגדול הוא לא רק בממון, אלא כדברי חז"ל "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"[קעז], ובפנימיות (כמבואר בקבלה) היינו כדי לאסוף ולקבץ את ניצוצות הקדושה המפוזרים באומות – רפח ניצוצים שמתוכם יצאו רב ממצרים, והשאר כמנין אלהים יוצאים בגאולה העתידה במהרה בימינו אמן.

 



נרשם ע"י יוסף פלאי.

[א] פ"ה ה"ט. לכל הנושא ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך ישיבת ארץ ישראל, וש"נ.

[ב] שם הי"ב.

[ג] פ"ג הי"ד. ובשו"ע יו"ד סי' שסט, וראה שם בש"ך וט"ז ופתחי תשובה שנחלקו האם דין זה נוהג כיום.

[ד] תוס' נזיר נד, ב ד"ה ארץ. מאירי ע"ז ח, א. משנה למלך הלכות טומאת מת פי"א ה"א. וראה אנצ"ת ערך ארץ העמים.

[ה] כתובות קי, ב.

[ו] גיטין ח, א; מג, ב. וברש"י (דף ח) "דקנסינן ללוקח משום דעבד שייך במצות ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ".

[ז] שביעית פ"ו מ"ה.

[ח] בבא בתרא צ, ב.

[ט] סנהדרין פ"ג ה"ט. וראה שו"ת יביע אומר ח"ח חו"מ ס' ד, וש"נ.

[י] עירובין מז, א. עבודה זרה יג, א.

[יא] ובהמשך: על ערפה אשת כליון נגזרה כליה, אך לרות אשת מחלון נמחל, שעלתה לארץ (היפך החטא) ונשאה לבעז שהקים את שם מחלון (מחלון רות בעז = אחדות פשוטה). והנה מבואר שמחלון וכליון הם גלגולי ער ואונן (קה"י ערך ער), כליון נאבד (לשון כליה) ומחלון נתקן (נמחל לו) ע"י בעז שהוא גלגול יהודה. והנה ער ואונן מתו בעוון הוצאת זרע לבטלה, אך יש אומרים שגויים אינם מוזהרים על זה והוא הדין ישראל לפני מתן תורה (ראה אנצ"ת ערך בן נח וערך השחתת זרע ואכמ"ל), ונמצא שהעונש החמור שלהם היה על מידת חסידות, שלא רצו להוליד ולעסוק בישוב העולם, "לא תהו בראה לשבת יצרה", וזה בנין אב לרמב"ם שמחלון וכליון מתו על מדת חסידות.

[יב] שמות טז, לה.

[יג] ישעיה מה, יח.

[יד] תהלים כד, א. ראה מלבי"ם שם שתבל כולל רק החלק המיושב.

[טו] זוהר ח"ב קכא, א.

[טז] זוהר ח"ב קעה, ב.

[יז] בראשית ד, א.

[יח] ישעיה יא, ט.

[יט] פסחים נ, א.

[כ] משלי ה, ה.

[כא] בבא בתרא צ, ב, בהמשך הסוגיה של יציאה מהארץ.

[כב] כידוע מדברי התוספות נדה יז, א ד"ה שורפן.

[כג] רות רבה א, ד. אמנם יש להעיר שהרמב"ם כתב רק "מחלון וכליון שני גדולי הדור" והשמיט אלימלך שנזכר בגמרא ובמדרש, וכנראה סובר שלפי הפשט משמע שאלימלך מת מזקנה.

[כד] רמב"ם תחילת הלכות מלכים.

[כה] דברים כ, ח. רמב"ם הלכות מלכים פ"ז הט"ו.

[כו] הגדה של פסח.

[כז] ברכת יוצר.

[כח] איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.

[כט] משלי כד, ד.

[ל] וכמו שהאריך בספר כפתור ופרח פ"י, ובשו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' רלד (ד"ה והנה לכאורה).

[לא] יבמות סד, א, עיי"ש בראשונים ואכמ"ל.

[לב] סימן תיג.

[לג] לקוטי שיחות חט"ו פרשת תולדות שיחה ב.

[לד] וגם הרבי שם לא קובע בזה מסמרות לכל הדעות, ראה למשל בהערה 26 שם.

[לה] אבות ה, ג. עיי"ש במפרשים שכולם מונים את הרעב כאחד הנסיונות.

[לו] בבא קמא ס, ב.

[לז] וראה עוד: חידושי הרש"ש אבות ה, א. תורה תמימה בראשית פי"ב הערה יג. תורה שלמה עה"פ.

[לח] ב"ק שם. וראה שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מט.

[לט] זוהר ח"א פא, א..

[מ] אפשר להשלים את הציווי: לך לך לארץ כנען = תורה, זה כל התורה כולה. או לך לך לארץ ישראל = הוי' פעמים הבל (סוד מילוי ס"ג, תיקון עולם התהו).

[מא] ראה מה שנסמן בספר המפתח על הרמב"ם.

[מב] ראה שבת קיח, ב. תניא אגה"ק ז.

[מד] בהמשך לדברי הרבי בשיחה הנ"ל (סעיף ד) שהמצוות לפני מתן תורה אינן משנות את החפצא, עיי"ש.

[מה] בראשית ב, יא.

[מו] בראשית רבה טז, ד. האור הממלא נרמז עוד לפני כן, בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", פסוק המדבר בפירוש על ישוב הארץ. ומה שהסדר הוא "ומלאו" לפני "וכבשה" מלמד שיש בחינה של ישוב הארץ עוד לפני הכיבוש, וכמו שמצינו במצות חלה שחייבים בה מיד כשנכנסים בארץ עוד לפני הכיבוש.

[מז] ראה סוטה יד, א "דרש רבי שמלאי".

[מח] שיר השירים רבה פרשה א, עה"פ לריח שמניך טובים.

[מט] המעבר בין ריח לשמן הוא בעיר יריחו, מלשון ריח (שעד שם היו מריחים את הקטרת מבית המקדש), "מנעולה של ארץ ישראל".

[נ] רמב"ן בראשית יב, י: "גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". סיום דבריו הוא על פי הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע" (קהלת ג, טז), ובפשטות כוונתו שהחטא היה במצרים ולכן העונש היה שם. אבל יש לומר (בדרך דרוש עכ"פ) שרומז למה שיתבאר בפנים שגם בעשיית הטוב, המשפט, יש רשע וחטא (מקום המשפט = כתר. כתר הוא רצון ה', אבל מחיצוניות הכתר יש יניקה לחיצונים, "שמה הרשע". מקום המשפט שמה הרשע = 1540, מספר מושלם כמבואר במ"א).

[נא] ח"א פא, ב.

[נב] פירוש הר"ן עה"ת. פירוש האברבנאל. אלשיך בתחילת פרשת שמות. וראה גבורות ה' להמהר"ל פ"ט (על דברי הרמב"ן שאברהם חטא ביחס לשרה), ואכמ"ל. שם משמואל פרשת לך לך תרע"ג.

[נג] קהלת ז, כ.

[נד] כדברי הבעש"ט, כתר שם טוב קמא. והרמז: אדם = טוב יחטא (והוא 'חתך הזהב' של 45 – 17 28. כאשר חתך הזהב הבא, הוא 28, 45 כח מה = חכמה כנודע).

[נה] יבמות קכא, ב.

[נו] כמבואר עה"פ "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת" (כדי שהאמונה תהפוך לדעת), ראה פרי הארץ פרשת וירא, דרך מצוותיך קפה, ב.

[נז] הביטוי "עון אשר חטא" לקוח מנבואת הושע (יב, ט-י) "ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא" – בפשטות מדובר על חטא של "כחי ועצם ידי", וכן כאן לדעת הרמב"ן היה אצל אברהם פגם בדקות של "כחי ועצם ידי" שלא סמך כראוי על ה', ופגם זה בא לידי גילוי בזרעו, באפרים "ילד שעשועים". לגבי היחס בין עון וחטא ראה במלבי"ם שעון במחשבה וחטא במעשה. ובחכמת המספר: עון הוא כפולת חטא בכל רמות המספר (וכן חטא = חי בכל רמות המספר): בחשבון רגיל עון = ז פעמים חטא. במספר סדורי עון = ב פעמים חטא. במספר קטן עון = חטא! ובחיבור: עון חטא משלימים לזה ברבוע, ואם נצרף יחד בכל רמות המספר, עון חטא (144) ובמספר סדורי (54) ובמספר קטן (36) = 234 = יג, אחד-אהבה, פעמים חטא.

[נח] סנהדרין ח, א.

[נט] שיר השירים ד, ז.

[ס] סנהדרין פט, ב.

[סא] כתובות קיא, א.

[סב] בראשית טז, ג. וראה רמב"ן שם.

[סג] סדר עולם פ"א. רש"י ורמב"ן שמות יב, מ.

[סד] בראשית יא, לא.

[סה] הרא"ש ביבמות פ"ו סי' יב, הובא בטור אהע"ז סי' קנד: "ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ לפי שצוה לו המקום לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך ונתעצל ולא הלך ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו שהרי בברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה", וראה בקרבן נתנאל שם.

[סו] ראה לקו"ש הנ"ל הערה 23.

[סז] איוב יד, ד. במדבר רבה יט, א.

[סח] ביציאת אברהם מתרח הוא נקרא אברם, והנה אברם מתרח = יציאת מצרים. כל הדרשה מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח = הוי' פעמים אלהיך, "אנכי הוי' אלהיך".

[סט] בראשית רבה סד, ג.

[ע] רבקה עצמה אמרה ליעקב שילך כדי לברוח מעשו, אך ליצחק היא אמרה "קצתי בחיי", כיון שידעה שזה ישפיע עליו ואילו התחושה שלה (ברוח הקודש) שעשו רוצה להרוג את יעקב לא תשכנע את יצחק שאוהב (עדיין) את עשו. ועוד, עשו אמר "יקרבו ימי אבל אבי" (כמו שיצחק אמר "לא ידעתי יום מותי" ופירש רש"י שחשש שמא יגיע לפרק שרה אמו), ורבקה לא יכלה לומר זאת ליצחק, "אל יפתח אדם פיו" (ואפשר גם שחששה שעשו יקדים להרוג בחיי יצחק כשיראה שמאריך ימים). עוד יש להעיר שרבקה אמרה "עד אשר תשוב חמת אחיך" אבל בפועל היא שלחה לקחת את יעקב לפני שעשו נרגע, שהרי בא לקראתו כדי להורגו, ונמצא שדבריה תחילה היו בעיקר כדי לשכנע את יעקב לצאת מהארץ.

[עא] רש"י בראשית מו, ו.

[עב] ילקוש שמעוני קהלת תתקסח.

[עג] רש"י בראשית יא, לב.

[עד] ישעיה מג, ז.

[עה] כתובות עה, א.

[עו] מגן אברהם סי' תקלא סק"ז. משנה ברורה שם סקי"ד.

[עז] פל"ט (ל"ח במהדורת היגר).

[עח] ירמיה כז, כב.

[עט] הכסף משנה הבין שהכוונה לאסור גם עליה לא"י, והאבנ"ז הבין שמותר. וראה ספר המפתח.

[פ] שמואל-א טו, כט.

[פא] בבא מציעא פד, א: שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון".

[פב] שמואל-א כו, יט.

[פג] כתובות קי, ב.

[פד] כך כתב בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' פה: "כיון שכן שטעם הדירה בא"י הוא מפני שיתברך שמו משגיח יותר בפרטות כש"ה עיני ה' אלקיך בה וגו' א"כ כשיוצא לח"ל הוא יוצא מתחת השגחת הקדוש ברוך הוא אמנם כשיוצא לישא אשה הרי מתחבר בשם יה כמאמרם ז"ל איש ואשה זכו שכינה עמהם יו"ד מהאיש הה' מהאשה א"כ הרי אפי' שהוא בח"ל בשנשא אשה שכינה ביניהם מה שאם היה בא"י בלא אשה היה בלא שכינה אדרבה מנודה לשמים רחמנא ליצלן".

[פה] ישעיה סב, ה.

[פו] שיר השירים ו, ט.

[פז] שער החצר סי' קנב (במהדורה החדשה). עולת ראיה, ברכות ברית מילה.

[פח] רש"י בראשית כו, יב (וראה ברא"ם שם שאינה חו"ל).

[פט] ראה רמב"ן בראשית י, טו.

[צ] זוהר ח"ב קסא, ב.

[צא] ראה עמק המלך שער שעשועי המלך בתחילתו.

[צב] זוהר ח"א טו, א.

[צג] ישעיה נח, ח.

[צד] יחזקאל לג, כד.

[צה] ישעיה נא, ב.

[צו] זוהר ח"א פו, ב.

[צז] שמות רבה טו, כו.

[צח] בראשית כב, ב;יב;טז.

[צט] ירמיה לא, יט.

[ק] יש בתורה ג"פ "גור" – "גור בארץ הזאת", "גור אריה יהודה", "דן גור אריה" = 1849, גדול ברבוע (יש כאן לב אותיות וכן ראשי התבות עולים לב). גור בארץ גור אריה גור אריה (מספר המלים הוא משולש 3 ומספר האותיות משולש 6, והסימן גור) = 1352 = הרבוע הכפול של 26, הוי' הוי'. "גור בארץ" "גור אריה" "גור אריה" הוא מבנה על-דרך חש-מל-מל, אם כך נחשב גור בארץ גור אריה גור אריה חש מל מל = 1800, הרבוע הכפול של ל (סוד הלב היהודי). גור בארץ גור אריה גור אריה ועוד יצחק יהודה דן = ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

[קא] בראשית טל, א.

[קב] ישעיה כט, כב.

[קג] אבות ד, כב.

[קד] בראשית טו, יד.

[קה] בכל זה ראה גם לקוטי שיחות חי"ח פרשת מסעי שיחה ב.

[קו] וראה אבני נזר יו"ד תנד (אות לג) שאלו שלשת הטעמים בדין "הכל מעלין לארץ ישראל".

[קז] רשב"ם בבא בתרא צא, א "אין יוצאין [מא"י לחו"ל] שמפקיע עצמו מן המצוות". וראה עינים למשפט שם. אמנם הרצי"ה קוק פירש שאין כוונת הרשב"ם דוקא למצוות התלויות בארץ אלא שכל עיקר קיום המצוות הוא בא"י (כדברי הרמב"ן הידועים), אך מכל מקום בשיטת הקדמונים לבבא בתרא מובא פירוש ר"י קרשקושא "אין יוצאין שמפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ".

[קח] פירושו לבמדבר לג, נג. ובהרחבה בהשגות לספר המצוות, מצוות עשה הנוספות מצוה ד': "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה... ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה". ובמה שכותב "המצוה שחכמים מפליגין בה" אפשר להבין שהמצוה דאורייתא היא שהארץ תהיה בידינו (מצד החפצא, והתוצאה), אבל אין חובה על האדם הפרטי לדור דוקא בא"י ורק חכמים קבעו גם את זה כמצוה (וראה בספר ארץ חמדה עמ' מו), אך מסתבר יותר שהכל נכלל במצוה דאורייתא, שהרי כל ישיבה של אדם פרטי מוסיפה בישוב הארץ, אלא שחכמים פירשו את הגדרים של המצוה דאורייתא.

[קט] ספרי פרשת ראה (דברים יב, כט).

[קי] ויש בזה כמה וכמה גרסאות, החל מלשונות הגמרא התוספתא והתו"כ ועד לשונות הראשונים.

[קיא] כמו שכתב בפירוש בשו"ת מהרי"ט צהלון ח"א סי' פה.

[קיב] נסמן בדברינו לפרשת שופטים. וכעת מצאנו שגם הרבי הרש"ב כתב כן (אג"ק מהרש"ב ח"ד אגרת תתקנ*, עמ' קצ): "גם דלמ"ד דישיבת א"י מצ"ע מה"ת אין לומר דכשאינו עולה עושה עבירה ח"ו, כי אינו מ"ע שהזמן גרמא [דהיינו שמצות עשה שהזמן גרמה שייך לומר שכשאינו עושה בזמן החיוב מבטל מ"ע] רק כשעולה מקיים מ"ע אבל לא וכו' [כלומר לא עובר עבירה]". וכיוצא בזה בשו"ת דבר יהושע ח"ב סי' עא (עמ' קפה): "כל זמן שהוא בחו"ל לא חלה עליו מצות ישיבה בא"י ודמי למצות ציצית שכל זמן שלא לבש טלית אינו מחויב בה". אך יש להבהיר שכל זה לגבי מצות הישיבה המסתעפת ממצות הירושה והכיבוש, אבל מצות הכיבוש עצמה (בתנאים שהיא נוהגת) נראה שודאי היא מצוה חיובית. והרמז: חיובית קיומית ר"ת "כי חק לישראל הוא", אלו שני הצדדים המשלימים ב[ארץ] ישראל (ולפי הסוד, חק הוא פרצוף הנצח באלב"ם, וד"ל).

[קיג] גיטין עו, ב.

[קיד] כך עולה מדברי מהרי"ט צהלון הנ"ל, וראה שם שגם מי שעלה על מנת לגור בארץ אך התברר שאינו מצליח מותר לחזור לחו"ל. וכן מוכח בפשטות מדברי הפוסקים שסוברים שהעולה לארץ לביקור מקיים מצוה (ולא אומרים שאדרבה בעליה זו עושה עבירה שיצא מא"י). וכן הרוגאטשובר בתשובה שנדפסה בספר הזכרון לבעל הפחד יצחק (עמ' תרצז), ומבאר שזה החילוק בין כהן לישראל: "דגבי כהן אף אם לא בא לא"י רק לקצת זמן אסור לצאת לחו"ל אבל ישראל אם לא היה דעתו לקביעות מותר לצאת לחו"ל", עיי"ש, ומדמה זאת גם לדין "קלטוהו מחיצות" במעשר שני. וראה מה שכתב הגרז"נ גולדברג שליט"א בקובץ בית אהרן וישראל צה.

[קטו] ראה למשל שו"ע או"ח סי' תסח לגבי עשיית מלאכה בערב פסח שתלוי במנהג המקום.

[קטז] ראה ש"ע או"ח תצו, שו"ע אדה"ז שם, שע"ת שם סק"ה, וסיכום השיטות בפסקי תשובות שם.

[קיז] ובכל זה יש להסביר את דברי הרבי מליובאוויטש שאמר שאחד הטעמים שאינו בא לארץ הוא מפני שאינו יודע היתר לצאת (והרי עליו לדאוג ליהודים שבחו"ל, כמו קברניט הספינה). והרי לכאורה יש היתר מרווח לזה שמי שאינו עולה על דעת להשתקע יכול לצאת חזרה, אך כנראה שהרבי חשש למשמעות הרמב"ם שאסור בכל מקרה ובפרט לדעת אדה"ז שמיד הופך להיות בן המקום, ודוק. ועוד מסתבר שבגלל חביבות א"י היה לרבי הרגש פנימי שהארץ קולטת אותו מיד, כמו יצחק אבינו ששייך בעצם לא"י, ולכן לא יהיה רשאי לצאת, ולכל הפחות ממידת חסידות כמו מחלון וכליון גדולי הדור.

[קיח] פתחי תשובה אהע"ז סי' ע הסק"ו מתשובת מעיל צדקה.

[קיט] ואלו דברי הגר"א שפירא (מנחת אברהם סי' מד) "ומה שכל הדורות לא נזהרו גדולי ישראל בזה [לעלות לארץ] הוא כמו שכתוב בתשובות מהר"ם ותרומת הדשן שהיו אנוסים והיו מנועים מלדור בא"י בגלל המצוקה וכדו' כמו שמפורש שם. ונראה להוסיף שאין כל זה ענין של אונס סתם מדין אונס רחמנא פטריה אלא שבמצב שלא מתדר ליה, שאין יכולת לדור כדרך מגורי בני אדם, אין זה בכללו של החיוב של וישבתם בה שזהו עיקר חובת ישוב א"י. ובדומה למ"ש במצות סוכה בסוכות תשבו שהדין הוא שמצטער פטור, שישיבת צער אינה ישיבה".

[קכ] תהלים קטז, ט.

[קכא] דברים כח, מז.

[קכב] ראה סדור עם דא"ח, כוונת המקוה לאריז"ל בסופו.

[קכג] יומא לח, א. וראה בסוף תשובת האבני נזר מה שכתב בזה.

[קכד] בתוס' כתובות קי, ב. וראה שו"ת יוסף אומץ סי' נב, פתחי תשובה אעה"ז עה סק"ו ואכמ"ל.

[קכה] תומת ישרים סי' סז, הובא בכנסת הגדולה אהע"ז סי' עה הגהות הב"י כח. אמנם הרש"ב באגרת הנ"ל רוצה לומר שלדעת ר"ח כהן מותר גם לצאת.

[קכו] שיירי כנסת הגדולה יו"ד רלט הגהות הטור לג. פאת השלחן א, יד, ועוד אחרונים..

[קכז] וראה 'טעם מצוה' לפרשת שופטים שנראה בדעת הרמב"ם שזה נכלל במצות מינוי מלך, אלא שזה נוגע בעיקר למצות ירושת הארץ, הכיבוש והישוב (מצד הארץ, כנ"ל שגם לדעת הרמב"ן זו עיקר המצוה), ולא לחובת האדם לגור בה.

[קכח] דברים , י.

[קכט] למשל: הלכות שבת פ"ו הי"א. הלכות שכנים פ"ד ה"י; פ"ו ה"ב.

[קל] כמ"ש השדי חמד מערכת האל"ף אות רמו.

[קלא] ראה למשל: הלכות דעות פ"ב ה"ד, פ"ה ה"ו וה"י. הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ה. הלכות ברכות פ"י הכ"ו. הלכות גירושין פ"י הט"ז.

[קלב] כל זה מתאים למה שכותב הרבי שם בהערה 57 (בלשון "ואולי י"ל").

[קלג] ויקרא רבה ט, ג. וראה בתשובת האבני נזר שכתב שדין ישיבת הארץ הנובע מסברא הוא כמו שנאמר שאילולא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול" (עירובין ק, ב).

[קלד] כתובות קיא, א.

[קלה] בספרו שערי צדק שער משפטי ארץ פי"א.

[קלו] ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ח: "וזה בחי' הקיבוץ של ישראל, כי כל מה שנתקבצין ונתרבין ביותר נפשות ישראל ביחד, נתרבה ונתגדל ביותר מאד מאד בית התפילה".

[קלז] ראה 'דף על הדף' על בבא בתרא צ, ב בשם האדר"ת. ובמאמר 'הגנת הצרכן לאור ההלכה' בקובץ תחומין א.

[קלח] ראה שו"ת יביע אומר ח"ח חו"מ סי' ד.

[קלט] כן נראה מדברי התוספות והרשב"א בגיטין ב, א לגבי עכו, עיי"ש, ומפורש הדבר בריטב"א שם (ובהוצאת מוסד הרב קוק נדפס בשם רבינו קרשקש).

[קמ] בנוסף יש לדון על יציאה לתחום עבר הירדן, לפי השיטות השונות בהגדרת קדושתו, ואכמ"ל. וכן על יציאה לסוריא שהתקדשה בכיבוש יחיד. ובאנו רק לעורר.

[קמא] הכפתור ופרח פ"י. והריטב"א בגיטין "ואף על פי שבטלה קדושתה חיבת הארץ לא בטלה".

[קמב] פ"ד ה"ו. וראה אור שמח שם שהביא מהירושלמי שכן הדבר גם לגבי הוראה (פר העלם דבר של ציבור).

[קמג] מדברי המהרי"ט ח"א סי' מז (לגבי עזה) משמע שבתחום עולי מצרים אין מצוה. וחלקו עליו היעב"ץ במור וקציעה או"ח סי' שו והישועות מלכו יו"ד סי' סז. והאבני נזר לשיטתו מסביר דברי המהרי"ט שמצוה גמורה אין בזה (שזה תלוי בגבולות שהתקדשו) אבל כיון שיש את החביבות אזי מי שרוצה ללכת לשם מחמת קדושת הארץ יש בזה מצוה, עיי"ש.

[קמד] בספר המצוות כתב תחילה שמצות הירושה היא בכל גבולות הארץ המפורשים בתורה ("ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה... שלא יניחו ממנה מקום"), אבל עדיין אין מזה הוכחה למצות הישיבה בפועל. ובחידושיו בתחילת גיטין הקשה על המשנה שעכו ואשקלון כחו"ל (לעניין המביא גט) שהרי בספר שופטים מוכח שהם מא"י, וכותב "וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מס' כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו אלמא קדישה. איכא למימר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינין [בתירוץ זה סובר שהחביבות תלויה בקדושה קיימת לעניין מצוות]. ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו [כאן סובר שהחביבות של תחום עולי מצרים קיימת בכל מקרה, כמו שהובא לעיל מעוד ראשונים. ומחזק את זה:] דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה [כלומר, הרי ודאי גם למ"ד שקדושה שניה בטלה יש היום חיבה וקדושה לעניין ישיבת הארץ. ומזה יש ללמוד שגם קדושה ראשונה אע"פ שבטלה נשאר ממנה רושם ולכן עכו היתה חביבא כדבריו לעיל. ולכאורה יוצא מדברי הרמב"ן כעת שגם "לענין ישיבתה ודירתה" יש לעכו דין א"י אע"פ שאין בה קדושה שניה. אך זה לא מוכרח כי יש לומר שכיון שקדושה שניה קיימת הולכים אחריה לענין הישיבה וההוכחה היא רק לענין החביבות]. ויש אומרים עכו חציה בארץ ישראל וחציה בחו"ל [כעת מביא דעה נוספת ומסתמך עליה בחידושיו לקמן דף עו. ומה שכותב "חציה מא"י" היינו בתחום עולי בבל, וכמו שכותב לקמן בפירוש. ומה שחציה בחו"ל הכוונה שהיא בתחום עולי מצרים, שהרי בפסוק "אשר לא הוריש את ישבי עכו" משמע שכל עכו היא נחלתו] והיינו דאמרינן בפ' מי שאחזו דעכו לאו במדינת הים קיימא, ואיתמר נמי התם כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ [כך נאמר להלן בדף עו, ב. ומזה מוכח שחציה בא"י, היינו בתחום עולי בבל, וזה כוונת הגמרא שעד שם היו מלוים, וכמו שכתב בחידושיו שם "והוו רבנן מיפטרי מהדדי שם בתוך העיר", כדי שלא לצאת מתחום עולי בבל. א"כ יוצא שאסור לצאת מתחום עולי בלל לתחום עולי מצרים, וכמו שכותב כאן הריטב"א. ומכאן נראה לפשוט שכוונת הרמב"ן קודם לכן היתה רק לענין החביבות ולא לענין ישיבה ודירה, שאם כן מדוע אסור לצאת לשם? והרי איסור היציאה לדעתו כרוך במצות הישיבה כמו שנראה מדבריו עה"ת ובסהמ"צ, אלא אם נאמר שגם לדעתו יש טעם נוסף לאיסור היציאה מהארץ]. וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר' ישמעאל ברבי יוסי בעי ואפילו מעכו לעכו ואתיא כיי דמר ר' יעקב בר אחא מן תרין עובדי דרבי אנן ילפין עכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוצה לארץ [עיי"ש בהמשך דבריו]".

[קמה] שוב ראינו שהאריך בזה בשו"ת עטרת פז ח"א או"ח סי' י. וכן במאמר של הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א, אורייתא יט.

[קמו] כאמור, יש בזה גרסאות שונות אך מכל מקום מהאופן שבו העתיק הרמב"ן יש לדייק כנ"ל.

[קמז] שבועות פ"ג, ולהלן נצטט מדבריו.

[קמח] שו"ת ח"א סי' קלד. ח"ב יו"ד סי' כח.

[קמט] על דברי השולחן ערוך או"ח רמח, ד, "העולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת כיון דדבר מצוה הוא יכול לפרוש", כתב המגן אברהם סקט"ו "דוקא ע"ד להתיישב וי"א אפי' ע"מ להחזיר כיון דאפי' מהלך ד"א בא"י מצוה היא". 

[קנ] זה לשונו (לגבי הנודר לעלות לא"י על מנת לחזור אם נקרא מצוה) "דאין מצוה ללכת לא"י על מנת לשוב, דאפילו למ"ד דהאידנא מצוה ללכת לא"י היינו דוקא על מנת לדור אבל ההליכה על מנת לצאת אין בה מצוה. דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה [זה יותר פשוט לו מאשר הצד השני] כך ההליכה על מנת לשוב אינה מצוה דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה, וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל. ומלתא דמסתבר הוא דמה מצוה יש בהולך לא"י על מנת לשוב מי בקש זאת מידו רמוס חצריו".

[קנא] בחידושיו לקידושין לא, ב ולכתובות קיא, א (ד"ה אחיו נשא). וכן נוטה לומר בשו"ת שדה הארץ אהע"ז סי' יא.

[קנב] שמות כא, י. רמב"ם הלכות אישות פי"ד ה"ז.

[קנג] ישעיה מא, ח.

[קנד] ראה הלכות עבודה זרה פ"א. הלכות דעות פ"א ה"ז. הלכות תשובה פ"י ה"ב. הלכות מתנות עניים פ"י ה"א. הלכות אבל פי"ד ה"ב.

[קנה] בראשית כו, יב.

[קנו] הלכות מלכים פ"ט ה"א.

[קנז] בראשית כו, ח. במצות עונה גופא יש את ביטוי החיבה מצד הבעל, וזה בחינת אברהם האוהב, אבל "יצחק מצחק" היינו עצם הדאגה לאשה ומילוי צרכיה, שזו מצות עונה בפועל. החיבה של הבעל שייכת גם כשאינו נמצא עמה ממש, כמו הקשר של אברהם לארץ שנמשך גם בהיותו בחו"ל, אבל מצד צורך האשה העיקר הוא הזיווג בפועל, מדת יצחק, ודוק.

[קנח] קהלת ח, ה.

[קנט] צוואה מהבעש"ט זלה"ה, נדפסה בתחילת הספר כתר שם טוב.

[קס] בראשית לז, יא.

[קסא] ראה בראשית לו, ז ורש"י שם. במדבר כ, יד-יז ורש"י שם.

[קסב] לפי מנחות צט, א.

[קסג] אמנם בדקדוקי סופרים בכתובות מביא נוסח כת"י כרמב"ם. וראה מהר"ל בגור אריה ויקרא כה, לח.

[קסד] דגל מחנה אפרים פרשת דברים.

[קסה] בן פורת יוסף פרשת ויחי. וראה גם דבריו בפרשת וישב. ובספר נעם אלימלך בליקוטי שושנה ד"ה "איתא בגמרא כל הדר".

[קסו] כמו שמסופר על הבעש"ט שהראה לאחד מתלמידיו כיצד מקומו במזיבוז הוא קדש הקדשים.

[קסז] כתובות עה, א.

[קסח] ברכות ו, א.

[קסט] עבודה זרה יז, ב.

[קע] רות רבה א, ד "אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו, עמד וברח לו מפניהם".

[קעא] כתובות סח, א. דהיינו שמי שעוסק בתורה ולא מחזר אחר העניים הוא רק "כמי שאין לו אלוה", אבל מי שמעלים עיניו הוא "כעובד עבודה זרה".

[קעב] כמבואר בפירוש רש"י המופלא עה"פ "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", דברים יח, יג.

[קעג] שמות יב, מא.

[קעד] משנה סוטה פ"ח מ"ז.

[קעה] חולין צא, א.

[קעו] ישעיה ס, ח-ט.

[קעז] פסחים פז, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com