חיפוש בתוכן האתר

אמונה ובטחון (29) חלק ראשון – שיעור לבנות תיכון יעלת חן - י"א שבט תש"פ – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"א שבט תש"פ – כפ"ח

ירידה מאמונה צורך עליה לבטחון

אמונה ובטחון (29) חלק ראשון – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור נוסף באמונה ובטחון (הפעם לא מתוך המאמר שבספר, שנלמד בדרך כלל בשיעורים) – הנמסר לבנות תיכון יעלת חן – מעמיק בסוד "ירידה צורך עליה" בהקשר של אמונה ובטחון. מתברר שלעתים יש ירידה מסוימת באמונה הנדרשת לצורך עליה לבטחון. פרק א הוא התבוננות בהופעה הראשונה של "אמונה" בתורה, בפסוק "ויהי ידיו אמונה" במלחמת עמלק (שקוראים בתורה בפורים) – אודות עמידת משה על הגבעה במלחמה, הקשר בין האמונה והידים וגם רמזי אמונה ובטחון מופלאים בפסוק. פרק ב מסביר כי עמלק מטיל ספק באמונה, אך זו ירידה צורך עליה מחודשת לבטחון. הירידה מהאמונה צורך העליה לבטחון מוסברת בשני אופנים, בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, כשהתכלית היא שהאדם יקום ויפעל בעולם בעצמו כרצון ה'.

זהו חלקו הראשון של השיעור, שחלקו האחרון פורסם לפני שבועיים (חלק נוסף, שעסק בתשעה פסוקי אמונה בתנ"ך, טרם פורסם). השיעור המלא נשלח ברשימת התפוצה, אליה ניתן להרשם בדוא"ל כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת (וניתן גם לבקש בו את כל סדרת שיעורי אמונה ובטחון עד כה).

א. "ידיו אמונה"

שיבת ציון – נקודת ההתקשרות לצדיק

צהרים טובים לכולם. היום הוא יום מיוחד, י"א בשבט, יום קבלת הנשיאות של הרבי. אתמול היה י' שבט – שבעים שנה להסתלקות, ההילולא, של הרבי הקודם. כתוב ש"בן שבעים לשיבה"[ב]שֵׂיבה היא גם שִׁיבה, כמו שיבת ציון. ציון הוא נקודת הצדיק שבתוכי, וצריך לשוב להתקשרות הצדיק שבתוכנו ל"צדיק יסוד עולם"[ג] – ה"חד בדרא". שה' יעזור לנו שנכיר את ה"ציון" – שוב, הנקודה הפנימית שבלב נקראת נקודת ציון, והיא ההתקשרות לצדיק. זה ענינו של היום, והוא מתאים למה שנלמד אי"ה.

הופעת המלה "אמונה" בתורה

הנושא הכללי שלנו הוא אמונה ובטחון. היום נלמד כמה נושאי אמונה ובטחון, לא מתוך הספר. יש מצוה "לחיות עם הזמן"[ד], ובסוף פרשתנו – פרשת בשלח – מופיעה מלחמת עמלק, וידוע מהבעל שם טוב ש-עמלק בגימטריא ספק[ה]. ספק במה? באמונה.

המלה "אמונה" מופיעה פעם ראשונה בפרשה. שרש אמן היה קודם, גם בפרשתנו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[ו]. גם המאמין הראשון היה קודם, אברהם אבינו בו כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[ז] (ההופעה הראשונה של השרש אמן בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[ח]). "והאמן" אותיות אמונה, אבל לא כתוב "אמונה" במפורש. הארכנו בשיעורים על הפסוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" והסברנו שגם אמונה וגם בטחון מתחילים מאברהם אבינו[ט] – אבל המלה "אמונה" מופיעה בפירוש לראשונה כאן[י]: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[יא].

השגחת משה רבינו על מלחמת עמלק מרחוק

משה אמר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק"[יב] – "אנשי משה"[יג], שהם גם אנשי יהושע, "לנו", כי יהושע הוא תלמידו המובהק של משה, "שלוחו של אדם כמותו"[יד] הבטל אליו לחלוטין. כל אנשי החיל היו אנ"ש – בשביל להלחם בעמלק צריך "בחר לנו אנשים" – ואז "צא הלחם בעמלק". למשה רבינו קצת חבל – אפשר אפילו לומר שיש לו קצת נקיפות מצפון – שאינו מנהיג את המלחמה בעצמו, ששולח את "שלוחו של אדם כמותו" הגם ש"מצוה בו יותר מבשלוחו"[טו]. מה הוא יכול לעשות? להרגיש כאילו הוא שם – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא ממש"[טז]. הוא עולה לראש הגבעה, עם אחיו אהרן ואחיינו חור בן מרים, עומד שם ומתפלל, "ויהי ידיו אמונה" – במובן של חזקות, נאמנות, יציבות – פרושות בתפלה (כלשון התרגום: "והוה ידוהי פריסן בִצלוֹ"). זהו קשר מובהק בין אמונה לעבודת התפלה – התפלה לה' היא הביטוי העיקרי לאמונה, כפי שלמדנו הרבה פעמים. כאן משה רבינו מתפלל לה' עבור עם ישראל, עבור נצחונו במלחמתו נגד האויב המושבע של עם ישראל – עמלק.

אם חושבים על היום, י"א שבט, תחלת נשיאות הרבי, גם רואים כמה הרבי היה מעורה נפשית במלחמות שהיו פה בדור האחרון. לגמרי היה שם, על ראש הגבעה, עם הידים פרושות, "ויהי ידיו אמונה". הרבה אנשים בעמדות בכירות כאן בארץ הכירו בכך ואפילו בקשו ממנו להתפלל כשיצאו למבצע. לדוגמה, ב'מבצע שלמה' להוצאת היהודים מאתיופיה – בקשו מהרבי מראש להתפלל. זהו הציור, שמשה רבינו עולה לראש הגבעה ומתפלל, ושם אמונתו באה לידי ביטויה המלא – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש".

"יד אמונה" – ידים מעל הראש

רואים שהאמונה בידים – "ידיו אמונה". איפה עוד יש ידים בתורה? "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[יז]. כנראה צריכים לרשת את האורות המרובים דתהו של עשו – כמו שגם דברנו[יח] – כדי שבסוף ידיו של משה תהיינה אמונה.

בסוף כל פרשה בתורה יש סימן של בעלי המסורה למספר פסוקי הפרשה. בדרך כלל מחפשים ביטוי מסוף הפרשה למספר הפסוקים. בפרשת בשלח יש 116 פסוקים, והסימן הוא יד אמונה (תסתכלו אחר כך בחומש) – רואים שהאמונה הולכת עם יד. יש הרבה דרושים בחסידות שיש בידים כח למעלה מהשכל, לכן אפשר להרים את הידים למעלה מהראש – אפילו שלש קומות מעל הראש, כנגד ג רישין שבכתר. כל דבר בגשמיות, בגוף, משקף משהו בנפש. על פי פשט הידים למטה מהראש, אבל אפשר להרים ידים מעל הראש – כמו "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" – תרגיל טוב. אם הידים קצת למעלה מהראש – הן מגיעות לרצון שבכתר, הראש התחתון. עוד יותר – כבר תענוג. אבל אם מרימים את הידים עוד יותר – עד לפסגה, לשיא, של יכולת היד להגיע מעל הראש – הן מגיעות עד לאמונה, רדל"א, ועל כך נאמר "ויהי ידיו אמונה", וזהו סימן הפרשה, יד אמונה.

בתחלת הפרשה כתוב "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה"[יט]. "יד רמה" היא 'היד האמצעית' – "יד הגדֹלה" היא יד ימין, "יד החזקה" היא יד שמאל ו"יד רמה" היא התפארת[כ] – "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[כא], המגיעה עד מעל הראש. יש באמת קשר וזיקה בין "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה", בתחלת הפרשה, ל"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" בסיום הפרשה, וסימן הכל הוא יד אמונה. זהו ודאי משהו בסיסי ללימוד שלנו מהו אמונה. הבטחון הוא יותר מסתם אמונה, אבל בכל אופן הכל נכלל באמונה – כמו "והאמִן בהוי'" שנאמר באברהם אבינו (כנ"ל). כל מדרגות האמונה והבטחון נמצאות בתוך הגרעין הקשה של האמונה בה' (השרש אמן הוא לשון חוזק וקושי). הכל הוא רק התפתחות, כמו שגרעין נרקב בארץ – ירידה, אבל לצורך עליה (כדלקמן) – כדי שהוא יצמח, "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'"[כב]. משיח יבנה את בית המקדש מצמיחתו מתחתיו, כמו גרעין שנרקב – הוא יורד ועולה.

רמזי "ויהי ידיו אמונה עד בֹא השמש"

לפני שנסביר לעומק, נעשה כמה רמזי אמונה ובטחון בפסוק "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש":

"ויהי ידיו אמונה" עולה 163, בגימטריא נצח-הוד, הספירות שפנימיותן בטחון פעיל ובטחון סביל, הנושא שלנו. נצח והוד הם "כליות יועצות" – שתי הספירות שהן "תרין פלגי גופא"[כג], כמו שני צדדי אותה מטבע (שהרבה פעמים נחשבות לספירה אחת בלבד[כד]). שתיהן קרובות לסוף, הן "לבר מגופא" – שתי הרגלים מתפשטות יותר נמוך גם מהיסוד והמלכות – אך לפי הכלל של "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר" שרשן ברדל"א, במקום הכי גבוה אליו מגיעות ידי משה הפרושות לשמים בתפלה, "ויהי ידיו אמונה".

האמונה זורמת מרדל"א ועד לאצבעות הידים, מקום האמנות, "מעשה ידי אמן"[כה] (כדלקמן, בחלקו השני של השיעור) – "ויהי ידיו אמונה" = 163 = אצבע[כו]. בקבלת האריז"ל, 163 = מילוי יודין דשם אהוה: אלף הי ויו הי – שם הטוב (אהוה = טוב) היוצא מהפסוק "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ"[כז], והוא שם הדעת וגם שם היסוד, כח היחוד (פנימיות ספירת הדעת, כח היחוד של רוחניות וגשמיות, שמים וארץ) והאמת (פנימיות ספירת היסוד, הכח המאמת את ההבטחות של הנצח וההוד) של מעשה בראשית, "מעשה ידי אמן" של הקב"ה – הכל אמונה.

כמה עולה "ויהי ידיו אמונה עד בא"? 240. בסיפור פה זהו עמלק, ספק, בגימטריא 240. זהו הכח לבטל אותו, לנצח אותו. משה רבינו הוא ספירת הנצח, הבטחון הפעיל, ואהרן הוא ההוד, הבטחון הסביל. נוסיף את המלה "השמש", הביטוי השלם, ונקבל 885, 5 פעמים 177. כמו שצריך לדעת ש-163 היינו נצח-הוד, עוד יותר חשוב בנושא לזכור ש-177 היינו אמונה-בטחון. "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" עולה חמש פעמים אמונה-בטחון (שבעצם היינו אמונה-בטחון ב"רצוא ושוב" – א אמ אמו אמונ אמונה מונה ונה נה ה; ב בט בטח בטחו בטחון טחון חון ון ן – כי בכל מלה יש חמש אותיות).

יש בפסוק שלשה אנשים – משה רבינו, ש"ידיו אמונה" בזכות שני האנשים שתומכים בידיו, אהרן מימין וחור משמאל. איפה עוד מופיע חור? שוב, הוא הבן של מרים, אחיין של משה. מה קרה לו בסוף? במעשה העגל הרגו אותו, כאשר הוכיח את העם. תיקון מעשה העגל הוא מעשה המשכן, "מעשה ידי אמן", שעשה בצלאל בן אורי בן חור – הנכד שלו. אז הוא קשור לאמנות, ה"ידיו אמונה", "עושי אמונה". כמה עולים משה אהרן וחור יחד? ממש רמז פלאי ויפהפה. ביחד הם עולים 815, שוב נחלק ל-5 ונקבל 163, "ויהי ידיו אמונה", נצח-הוד! רמז מאד מכוון ויפה, ששלשת הצדיקים שפועלים כאן את ה"ויהי ידיו אמונה" עולים ה"פ "ויהי ידיו אמונה", נצח-הוד, מקום האמונה והבטחון בלב, וכל הביטוי "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" עולה ה"פ אמונה-בטחון.

ב. "ירידה [מאמונה] צורך עליה [לבטחון]"

למה להשאיר את עמלק?

במלחמת יהושע בעמלק, על פי הדבור רק "ויחלֹש יהושע"[כח] – לא חסלו את עמלק לגמרי. בהמשך יש מצוה למחות את עמלק לגמרי[כט], לחסל אותו, אבל אז ה' אמר 'לא' – צריך להבין זאת. צריך להשאיר מהם קצת לצורך קיום סוף הפרשה – "מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר"[ל].

עוד מעט פורים, וצריך כל שנה אביון למתנות לאביונים. מספרים שהיו רבנים ששמרו אביון... זו כמובן בדיחה, כי כתוב "לא יהיה בך אביון"[לא] – אנחנו מקוים ליום שלא יהיו אביונים יותר. בכל אופן, בשביל מתנות לאביונים צריך איזה אביון. אותו דבר, בשביל ה"היכי תמצי" של 'תמחה' – יש מצוה למחות את עמלק, וחסידים קראו לכל שונא ישראל מובהק שרוצה להשמידנו ר"ל, שהוא עמלק, 'תמחה' – צריך איזו מציאות של עמלק. לכן ה' צוה "ויחלֹש" – להחליש אבל להשאיר, כדי שכל פעם יוכל להתקיים "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". צריך להבין בשביל מה זה טוב.

תפקיד עמלק בהבאת הגאולה

שוב, עמלק הוא ספק באמונה, הדבר הכי גרוע שיכול להיות. נסביר היום שהתפקיד ה'חיובי' של עמלק הוא להעביר אותנו מאמונה לבטחון. זו בעצם "ירידה צורך עליה" [לב]– להטיל ספק באמונה שלנו, שקצת יורדת ונחלשת, בשביל להתחזק מאד, ולא רק להאמין אלא גם לבטוח, כמו שלומדים כבר כמה שנים אודות אמונה ובטחון. לא להסתפק באמונה שהיתה קודם, שמה שה' יעשה הכי טוב, אלא להגיע לבטחון – קודם כל בטחון סביל, שה' יעשה הטוב בעיני, ועוד יותר בטחון פעיל, שה' יתן לי כח להגשים ולממש את הבטחותיו. המימוש תלוי בי – ה' נותן לי את הכח לעשות חיל.

בידי מי מפתח הגאולה? בידינו[לג] – עלינו להביא את הגאולה. לשם כך צריך לשמור איזה עמלק, שיפיל אותנו מהאמונה, כדי להלחם נגדו, למחות אותו, ולהגיע מאמונה לפסגה הרבה יותר גבוהה – כמו שמשה עולה על הגבעה – למעלת הבטחון ביחס לאמונה. זהו פירוש חדש – ומאד חשוב – ל"ירידה צורך עליה".

נפילה ממדרגת צדיק למדרגת בינוני

כתוב "ירֹד ירדנו"[לד], מכאן לומדים שיש ירידה אחר ירידה[לה], ובכללות יש שתי דרגות ירידה. גם כאן, בירידה מהאמונה במטרה לחזור ולהתעצם ולהגיע לבטחון, יש שתי דרגות:

בהקדמת החלק השני של התניא, שנקראת "חנוך קטן", מוסבר הפסוק "שבע יפול צדיק וקם"[לו]. אפשר לחשוב שהצדיק נופל לגמרי ובסוף קם, אבל מוסבר שם שהצדיק לא נופל לגמרי, אלא רק למקום הבינוני. זהו חידוש. הייתי חושב – וודאי יש אפשרות כזו – על נפילה גמורה, לא רק למקום הבינוני, אבל הוא מסביר שנופל רק למקום הבינוני, לעבודה הבסיסית שהוא קבל בתור קטן (לכן נקרא "חנוך קטן"). אם כן, תתכן נפילה לא גמורה, עליה כתוב "כי יפֹל לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[לז] – הוא לא נופל עד לארץ, לא שובר את העצמות, לא מתרסק, "כי הוי' סומך ידו" גם בנפילתו.

אבל יש נפילה גמורה, שגם ממנה – אפילו שמתפרק לגמרי – הוא יקום. [מה שהרב הסביר על משיח בן יוסף[לח].] נכון, קשור למה שיקרה לו – צריך להתפלל שלא ימות, וגם בכך יש שתי אפשרויות, או שיחזיק מעמד לגמרי, שלא יפול, או שיפול אבל לא לגמרי, אלא רק למקום הבינוני, לחינוך שלו, לקטנות שלו.

זו הקדמה להסבר הירידה-נפילה מהאמונה לצורך עליה-חזרה לבטחון, "ירידה צורך עליה".

"ירידה צורך עליה" מכח שם צבאות

הסברנו לאחרונה[לט] שכל התהליך שיורדים בשביל לעלות הוא סוד שם "צבאות", השם שהתחדש על ידי חנה הנביאה, אם שמואל. בתורה, בפרשת בא שקראנו עכשיו, אנחנו צבאות ה' – עם ישראל שיוצא ממצרים. אבל אחר כך צבאות הופך להיות שם ה', אחד משבעת השמות שאינם נמחקים. הסברנו שהכח המיוחד של שם צבאות – אחת הסגולות העיקריות של השם הזה – הוא הענין של "ירידה צורך עליה", הוא פועל זאת ומבטיח שכך יהיה. כל הענין של "ירידה צורך עליה" מושגח על ידי שם צבאות.

יש בתנ"ך "הוי' צבאות" (רוב הפעמים) וגם "אלהים צבאות" – צבאות בקבלה הוא נצח והוד[מ], ובפרט "הוי' צבאות" בנצח ו"אלהים צבאות" בהוד[מא]. עיקר הבטחון – סתם בטחון בכחות הפנימיים שבנפש – הוא בנצח. צבאות עולה 499 ויחד עם הוי', 26 – סה"כ 525. בטוח מתחלק ב-5, אבל עכשיו נחלק ב-7 – "כל השביעין חביבין"[מב] – ונקבל ז"פ 75, בטחון. כלומר, "הוי' צבאות" הוא שביעיה, שלמות, של מדת הבטחון – בדיוק מתאים ליסוד שלנו, שהבטחון הוא פנימיות ספירת הנצח, שהשם הקדוש שלה הוא "הוי' צבאות", "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[מג].

כיצד משמשת הכפירה לעבודת ה'?

הפירוש הראשון של ירידה מאמונה לצורך עליה של בטחון, מכח ובהשגחת שם צבאות, הוא לפי ווארט מפורסם של אחד מגדולי הצדיקים, תלמידי הבעש"ט, רבי פינחס מקוריץ – תלמיד מובהק של מורנו הבעל שם טוב.

הוא לימד שבכל מדה שה' ברא – כל מדה בנפש, כל חויה נפשית וכל רגש שיכולים להיות – אפשר וצריך להשתמש לצורך עבודת ה' יתברך. אם מדובר במדות טובות – חסד, רחמים, בטחון – אני מבין שצריך להפנות הכל כלפי מעלה, שיהיה רק בשביל עבודת ה'. אבל מה לגבי מדות רעות? הוא אומר שגם מדות רעות – כעס, גאוה, כל מדה רעה – יש איזה היכי תמצי, איזה אפשרות והקשר, שאפשר וצריך להשתמש בה גם לעבודת ה' יתברך. אפילו ביחס לדברים קשים, כמו גאוה, שהיא אבי אבות הטומאה, או כעס, ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[מד] ו"כל הכועס השכינה מסתלקת ממנו"[מה] (במיוחד בבית צריך להשמר מכעסים[מו]) – מובן שאפשר וצריך להשתמש בהם לעבודת ה'. כעס, לדוגמה, הוא החוש של חדש טבת – רוגז דקדושה, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[מז]. גאוה – "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[מח].

הכל הקדמה לשאלה שלו: יש מדה אחת שאיני מבין בכלל איך אפשר להשתמש בה לעבודת ה'. מה יותר גרוע מגאוה וכעס? מדת הכפירה! מי הכופר הגדול בתורה? חוזרים להתחלה – עמלק, הספק. עמלק לא סתם שוה ספק – זו כל החויה הנפשית שלו, הוא חווה ספק. ספק הוא רגש, יש בו מטען של אנרגיה – כל רגש הוא מטען של אנרגיה, של חיות. כמו שכתוב על עשו, הסבא שלו, שהחיות שלו היא מהחרב – "על חרבך תחיה"[מט]. הוא מקבל חיות, תענוג, כיף – מלהרוג. כך כל החיות של עמלק היא מלהטיל ספק, להיות סקפטי. יש הרבה אנשים כאלה היום, מוציאים עיתונים שלמים – סקפטיים. הכיף הכי גדול שלהם הוא להטיל ספק בכל מקום, להרוס את כל היסודות. למה אמרנו זאת? להסביר שזו מדה בנפש, רגש. אם כן, מה עושים? אפשר להשתמש ברגש הכפירה לעבודת ה'?

חייב להיות שכן, כי כל מה שה' ברא – הוא ברא לכבודו. גם הדברים הכי שליליים נבראו כדי שנכבד בהם את ה' – בכל דבר אפשר לכבד את ה', דהיינו להשתמש בו לעבודת ה' יתברך. כתוב שכפירה היא גם לשון כפור – הוא קפוא. על עמלק כתוב "אשר קרך"[נ], מלשון קור – הוא קרר אותך, "קרך בדרך" – להיות קר לאלקות. רבי פינחס מקוריץ לא מתרץ – כמו שכתוב בהרבה מקומות בחסידות – שיש להשתמש במדת הקרירות והכפירה לכפור בהבלי העולם הזה, לכפור בהנחות העולם, להפוך את היוצרות. הוא לא מתכוון לכפירה בכלל, אלא למדת הכפירה בה'. היתכן לעבוד את ה' על ידי כפירה בו?!

ירידה מאמונה צורך עליה לרחמים (ולבטחון)

תשובתו היא שיש להשתמש בכפירה בה' כדי לעורר רחמים ולא להתכחש לרחמים הטבעיים שמתעוררים אצלי בלב – הרגש הכי עמוק ועוצמתי (שגם קשור לאמונה, כדלקמן) – כאשר אני רואה עני רעב ללחם או שצריך להלביש אותו וכו' וכו'. כאשר אני רואה מישהו מסכן ברחוב – לא לחשוב לרגע שהכל בהשגחה פרטית, ה' הכי טוב ויודע כל מה שעושה, ולכן אם ה' עשה כך לאדם הזה זו טובתו, איזה תיקון נפש בשבילו. אם יש מצוה לעשות בתורה כאן – אעשה, אבל לצאת ידי חובה[נא]. כאשר אני רואה עני ומרחם עליו צריך לכפור באמונה שהוא עני בהשגחה פרטית של הקב"ה – לכפור במחשבה, שבאה מהיצר הרע שלי (הרוצה למנוע ממני 'לצאת' מעצמי לגמרי בהתמסרות לעני), שה' רוצה שהוא יהיה עני ולכן עשה אותו כך. בדיוק כמו שאומרים "בידי מי מפתח הגאולה" – לא להגיד שה' יביא את הגאולה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה (זו כבר המדרגה השניה של ירידה מאמונה, כמו שנסביר).

המדרגה הראשונה של ירידה מאמונה כדי להגיע לבטחון – בסוף לבטחון עצמי, שעלי לפעול כאן – היא כשאני רואה מצוקה של מישהו. אנחנו רחמנים בני רחמנים, כמו שאנחנו מאמינים בני מאמינים, ובמדה מסוימת יש ברחמים שלנו משהו יותר עוצמתי אפילו מהאמונה – רחמים רבים, רחמים גדולים ורחמים עצומים[נב], כמו בעולם התהו, אורות מרובים, אורות גדולים ואורות עצומים של עשו שיורשים אותם ברחמים הרבים והגדולים והעצומים שלנו. ברחמים האלה לא צריך להתחשב לרגע באמונה[נג] – צריך לסלק לרגע את המחשבה שה' פועל הכל לטובה (בסוד "כי רגע [רחמים רבים גדולים עצומים] באפו [אף ועברה על מצוקת העני המסלקת לרגע את האמונה-פשוטה, ואז] חיים ברצונו"[נד]). האמונה שהכל לטובה רצוי ביחס אלי, לקבל בשמחה כל מה שעובר עלי בחיים, אבל כאשר אני צריך לקום ולעשות משהו בחיים, במיוחד לעזור למישהו, צריך לכפור בה[נה].

זהו ווארט חשוב ביותר של רבי פינחס מקוריץ – יורדים מהאמונה כדי להגיע לבטחון שה' בודאי יתן בי כח שאוכל לעזור ליהודי הזה. זהו אחד מפירושי "הוי' צבאות"[נו] – הוי' הוא רחמים, תפארת, ומתייחד עם שם צבאות בנצח ("איהו בנצח"[נז]), בו אני איש צבא שלוחם כדי לעשות משהו, לעזור ליהודי הזה, ומנצח, מתוך רחמים.

"בעתה אחישנה"

איזו עוד ירידה מאמונה יש בשביל להגיע לבטחון?

כתוב בפסוק על הגאולה "בעתה אחישנה"[נח]. לפי חז"ל אלה שתי אפשרויות בנוגע לביאת הגאולה – "זכו 'אחישנה' לא זכו 'בעתה'"[נט]. מענין שלפי דרשה זו המחשבה הראשונה שלי היא על "לא זכו" – על "בעתה" שמופיעה לפני "אחישנה". בדרשה הסדר הפוך, מזכירים קודם "זכו", אבל הפסוק הוא "בעתה אחישנה". מה המשמעות?

קודם כל, האדם חושב ומאמין שודאי יש איזו "בעתה", יש איזה 'קץ'. יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונסתמו ממנו מעינות החכמה לדעת[ס], להכיר ולהודיע את הקץ, ועוד צדיקים רצו לגלות את הקץ אך ה' לא רוצה זאת – אבל דבר ראשון מאמינים שיש קץ, "בעתה". אחר כך, אם אתה רוצה להקדים ולזרז שמשיח יבוא היום – צריך לזכות, תעשה משהו.

גם 'תעשה משהו' מתפרש בשני אופנים שונים: פירוש ראשון – תעשה מצוה. כל מצוה שאתה עושה יכולה להיות המצוה – ב-ה הידיעה – שמכריעה את כף המאזניים. כך חז"ל אומרים[סא] והרמב"ם פוסק[סב] וכתוב בחסידות[סג] – בכל מצוה שאני עושה, כל דבר טוב, צריך לחשוב ש"כולי האי ואולי" היא תכריע את הכף. כל העולם שקול, חצי זכויות וחצי חובות, ואני עושה דבר אחד ומכריע את כל העולם כולו – מיד בא משיח. פירוש שני – 'תעשה משהו' מכוון להבאת המשיח. גם כאן אפשר לפרש בכמה אופנים. הרבי אומר – את מדליקה נרות שבת? תחשבי שהדבר נועד להביא משיח. שוב חוזר לכל מצוה, רק עם תוספת כוונה – שהמצוה מסוגלת במיוחד ואני עושה אותה בשביל להביא משיח. עוד יותר פשוט – תעשה פעולה משיחית, ממש להביא את המשיח.

ירידה מ"בעתה" לצורך עליה ל"אחישנה"

שוב, הפסוק אומר "בעתה אחישנה" – שתי אפשרויות. אנחנו בגלות כמעט 2000 שנה. יהודי הוא "עם קשה עֹרף"[סד], יש לנו עקשנות – גם עקשנות להאמין. אבל יש איזה שלב שאנחנו – אולי לא מי שיושב כאן בחדר, אבל יש הרבה יהודים – מתייאשים מה"בעתה". יש אפילו יהודים צדיקים וחכמים, כמו רבי הילל בגמרא, שלא התייאש אלא פשוט אומר ש"אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"[סה] – היתה אז הזדמנות פז שהוא יהיה משיח, פספסנו, ונגמר הסיפור. חז"ל אומרים שה' יסלח לרבי הילל שאמר כזה דבר, אבל כתוב בגמרא שיש חכם צדיק שאמר כזה דבר[סו]. אבל יש גם יאוש. כתוב שהמשיח בא רק בהסח הדעת[סז], כשלא חושבים עליו. יש המון פירושים – עד בלי די – מהו הסח הדעת הזה. אבל יש גם בחז"ל שמשיח לא יבוא עד שיתייאשו מן הגאולהסח.

לכאורה לא טוב להתייאש מן הגאולה. אנחנו מתקשרים היום לרבי, ולכאורה יאוש מהגאולה הוא ההיפך הגמור מכל מה שהרבי לימד ועודד והלהיב אותנו. אבל אפשר ליפול מהאמונה, להתייאש מהגאולה ש'תבוא'. בשביל מה הדבר יכול להיות טוב? מה היתה כל המחלוקת נגד הציונים – החילונים ואפילו הדתיים – מלפני מאה שנה ועד עצם היום הזה? האם הגאולה תבוא מלמעלה, ה' יביא אותה, או שאנחנו מביאים את הגאולה. כולם, כולל הרבי הרש"ב – כל הצדיקים הגדולים – התנגדו מאד לרוח הציונית החילונית ואמרו שה' מביא את הגאולה. צריך לחכות לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו, ואם אנחנו נעשה משהו – כמו להקים מדינה – זו לא הגאולה, זו אשליה ואחיזת עינים. או, בלשון הרבי הקודם, זו לקיחת סוכריה במקום הגאולה – החלפ ת הגאולה בסוכריה. זו השקפה אחת.

דברנו הרבה בשיעורים הקודמים[סח] על בר-כוכבא, בר-כוזיבא, ורבי עקיבא שהיה בעדו – עד כדי כך שבסוף הסברנו שבר כוכבא רק היה הזרוע המבצעת של רבי עקיבא, שהוא היה עיקר המרד. חטא בר כוכבא – ירידה שאיננו רוצים – היה שאמר בסוף לה' 'תעזוב אותי, אני מסתדר לבד'. אבל יש משהו פחות חמור, שאני פשוט מתייאש מה"בעתה" – היא לא היתה כבר 2000 שנה, אני לא בונה עליה. היו לפעמים שנות קץ, כמו ת"ר או תר"ח – שהיתה התלהבות גדולה בקהילות ישראל בהרבה מקומות בחו"ל. היו הרבה 'מגידים', שגם הלהיבו את הצבור שהשנה הזו הולכת להיות שנת משיח, שנת גאולה. יש כמה סיפורים שקם מישהו מגדולי הרבנים בראש השנה, פותח את ארון הקדש, עם ספרי התורה, ונשבע לכולם שהשנה משיח לא יבוא – כדי שירדו מציפיות השוא, מנביאי השקר (כפי שנראה בחלקו השלישי של השיעור), שמנבאים להם בוודאות שיבוא משיח כעת. לכן חז"ל אמרו – ההיפך מ"יפיח אמונה" (כדלקמן) – "תיפח רוחן של מחשבי קצים"[סט]. איך יתכן שרב יישבע שמשיח לא יבוא השנה?! לא נשמע מתאים לרבי – באמת לא מתאים – אבל נועד לא להתלות ברוח שוא.

אמונה היא משהו שלמעלה מטעם ודעת ומשיח בא בהסח הדעת – צריך להגיע למעלה מטעם ודעת – ומאד קשה לכלכל זאת במלים. עכשיו אנחנו רואים שיש ירידה שכבר מתייאשים מ"בעתה", פשוט לא מאמינים בזה יותר. עוד פעם, חוסר האמונה אינו נכון – אנחנו מתארים ירידה עצומה מאמונה – אבל הוא לא בשביל לומר לה' 'תעזוב אותי, אני מביא את הגאולה בלעדיך', כמו בר כוזיבא, אלא 'אני מביא את הגאולה אתך', אבל אתה מחכה לי שאתחיל. יש ביטוי של ה' "ואני המתחיל"[ע] – כך אומר לפעמים – אבל כאן מחכה לנו, לי שאהיה המתחיל. אז נחזור ונקרא "בעתה אחישנה" בצורה אחרת והכל יתקיים ויבוא על מקומו בשלום. מה פירוש "בעתה"? שה' יודע את העת שהוא יעשה – העת האמתית – שאנחנו נתייאש מכך שהוא יתחיל, ואז אנחנו נקום ונתחיל, אך מיד נקבל זאת מכחו, הבטחון הפעיל של הנצח.

תוקף הרחמים על ידי חלישות האמונה

נחזור ונסכם:

יש ציור אחד של ירידה מאמונה כדי להתעצם עם מדת הרחמים – שני הפירושים הולכים יחד – ולא לחשוב שה' יודע מה שהוא עושה ועושה הכי טוב ואסור לי להתערב. אם אני מרחם על היהודי הזה – עלי לעשות עכשיו כל שביכולתי כדי לעזור לו, הכל תלוי בי.

יש סיפור יפה אודות הרבי הראשון של בעלז, השר-שלום, שפעל ישועות רק בכח רחמיו על יהודים, רק לעורר רחמים[עא]. לא לעורר אמונה אלא לעורר רחמים – ובכך הוא כאילו מכריח את ה' לעורר רחמים. הוא לא מאמין, רק מרחם – באמת מרחם. הסיפור מובן יותר לעומק לפי דברינו עכשיו –אם הוא גם היה מאמין, האמונה היתה מחלישה את רחמיו ולא היה פועל, אבל כולו מרחם.

ויש עוד ירידה מאמונה: לרדת – לגמרי – מלחכות שהגאולה תהיה מן השמים. על כך בדיוק אומר "בעתה אחישנה" – ה' מחכה ל"בעתה" זו, וגם יודע מתי תהיה, ואז, ב"בעתה" זו, יהיה "אחישנה", יזרים לנו כח כשנקום ונפעל. לכן הרבי הקודם – כמה שהיה נגד הציונות – שבח מאד את הבחורים בעלי מסירות הנפש והזדהה אתם לגמרי[עב], וכך גם הרבי לגבי אנשי הצבא כאן, גם לא דתיים. אם רק היו מפנים את האנרגיות שלהם לכיוון נכון – זה באמת היה מביא את הגאולה[עג].

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • למלחמת עמלק נדרשים אנשי משה ויהושע.
  • משה הצטער שלא הנהיג את מלחמת עמלק בעצמו, אך "במקום מחשבתו של אדם שם הוא ממש" והוא השגיח על המלחמה מהגבעה בידים פרושות בתפלה.
  • הידים עולות מעל הראש, עד לאמונה, והאמונה מתבטאת בתפלה.
  • ה' השאיר את עמלק כדי שהספק באמונה יגרום ל"ירידה צורך עליה" – ירידה מהאמונה צורך עליה לבטחון.
  • יש "ירידה צורך עליה" רק לדרגת הבינוני ויש "ירידה צורך .עליה" בנפילה של ממש.
  • כשרואים עני הזקוק לעזרה צריך לרדת מהאמונה שהוא עני בהשגחה פרטית וברצון ה' ולעלות לרחמים עצמיים ובטחון ביכולתי להתמסר אליו ולעזור לו.
  • הירידה מהאמונה בגאולה קבועה מן השמים גורמת עליה לבטחון בתפקידנו להחיש את הגאולה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אבות פ"ה מכ"א.

[ג] משלי י, כה.

[ד] לוח "היום יום" ב' חשון.

[ה] הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קיח.

[ו] שמות יד, לא.

[ז] בראשית טו, ו.

[ח] ע"פ פרקי דרבי אליעזר פמ"ב.

[ט] ראה שיעור ז"ך אלול ע"ז (אמונה ובטחון 3); כ"ה אייר ע"ח (אמונה ובטחון 11). ועוד.

[י] שרש אמן בלשון אמונה (לאפוקי "אמנם" "אמת" וכו', שאמנם משרש אמן וקרובים לענין אך אינם מלשון אמונה ממש) מופיע יא פעמים עד "ויהי ידיו אמונה": והאמן, ויאמנו, האמין, יאמינו, יאמינו, יאמינו, והאמינו, יאמינו, ויאמן, ויאמינו, אמונה = 1239 = 7 פעמים 177 = אמונה בטחון (ראה לקמן).

[יא] שמות יז, יב.

[יב] שם פסוק ט.

[יג] תו"א פג, ב.

[יד] ברכות פ"ה מ"ה; קידושין מא, ב.

[טו] קידושין מא, א.

[טז] כש"ט (קה"ת) אותיות נו, רח, רל, ערה, רפג.

[יז] בראשית כז, כב.

[יח] שיעור כ"א כסלו – פורסם ב"ואביטה" ויחי.

[יט] שמות יד, ח.

[כ] זהר ח"ג רכז, ב; רמו, ב; הקדמת תקו"ז ט, א.

[כא] ע"פ שמות כו, כח; לו, לג.

[כב] זכריה ו, יב.

[כג] זהר ח"ג רלו, א (ברע"מ); ע"ח שכ"ז (עי"מ) פ"א.

[כד] כפי שנתבאר גם בהקבלת תשעת פסוקי האמונה בחלקו השני של השיעור.

[כה] שה"ש ז, ב.

[כו] אצבע סוד אור צבע בהירות עצמה, אור ושלשת ממדי הצבע, כמבואר באריכות במ"א.

[כז] בראשית א, א. זהר חדש מדרש הנעלם ז, ב.

[כח] שמות יז, יג (וראה רש"י עה"פ).

[כט] דברים כה, יט.

[ל] שמות יז, טז.

[לא] דברים טו, ד.

[לב] לקו"ת בהר מא, א ע"פ מכות ז, ב. ובכ"מ. ראה משיעורי כ'-כ"א חשון ש"ז.

[לג] ראה מאמר "בידי מי מפתח הגאולה?" בספר מלכות ישראל ח"א.

[לד] בראשית מג, כ.

[לה] תו"א מט, א; נ, א.

[לו] משלי כד, טז.

[לז] תהלים לז, כד.

[לח] שיעור ו' כסלו ש"ז – אמונה ובטחון (28), נדפס ב"ואביטה" בא.

[לט] שיעור ז' שבט תש"פ.

[מ] זהר ח"ג יא, א; ראה קהלת יעקב ערך 'צבאות'.

[מא] פרדס רמונים ש"כ פי"ב; ראה קהלת יעקב ערך 'צבאות'.

[מב] ויקרא רבה כט, ט.

[מג] ישעיה ו, ג.

[מד] זהר ח"ג קעט, א; רלד, ב; זהר חדש (מדה"נ) כא, א. ראה שבת קה, ב.

[מה] פסחים סו, ב.

[מו] וראה גיטין ז, א וסוטה ג, ב.

[מז] ברכות ה, א.

[מח] דברי הימים-ב יז, ו.

[מט] בראשית כז, מ.

[נ] דברים כה, יח.

[נא] ראה גם ב"ב י, א.

[נב] ראה מלכות ישראל ח"ג מאמר "גדולה נקמה" הערה יח.

[נג] כתוב באיוב על התורה "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט). הנגלה הוא ארץ, יבשה, "מארץ מדה", והנסתר עלמא דאתכסיא, "רחבה מני ים". הרוחב יותר מהאורך. ארכה-רחבה = 441 = אמת. ב"רחבה מני ים" נוטריקון בולט של רחמים. יש משהו במדת הרחמים שהיא "רחבה מני ים". האותיות שנשארו הן בינה, בה הרחבות – כמו "רחֹבות הנהר" (בראשית לו, לז. ראה זהר ח"ג קמב, א).

רחמים בינה = שסה – מנין מצות לא תעשה ומנין ימות החמה, שעולה ה"פ חכמה (73). רחמים הם לשון רחם, בינה, ויסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א (ע"ח שער הכללים פרקים י-יא), מדת הרחמים – "ולבבו [שעיקרו רחמים] יבין ושב ורפא לו [רפא אותיות פאר, ספירת התפארת שפנימיותה רחמים]" (ישעיה ו, י).

נעשה מהמלים רחמים (298) בינה (67) סדרה לינארית, בה מוסיפים בינה (סדרת "בינה יתרה"): 30, 97 (מהיטבאל), 164 (בלהה-זלפה), 231 (רלא שערים, גם שייך לבינה), 298 (רחמים), 365 (שסה), 432 (עדן-נהר-גן, ריו-ריו, תבל, ג"פ קדם), 499 (צבאות). זאת אומרת שאם מוסיפים ל‑30 ז פעמים בינה (= 469, מספר המלים של מעשה בראשית, ז פעמים זין, מספר השבת ה-13) מקבלים את השם הקדוש צבאות.

עיקר היפי: חיבור 8 המספרים מ-30 עד צבאות (כמו 8 ימי חנוכה) = 2116 = 46 ברבוע = ד"פ תענוג (23 ברבוע), כי כל זוג מספרים כאן (כאשר "נעוץ סופן בתחלתן") עולה תענוג: 30‑499 = 97‑432 = 164‑365 = 231‑298 = 529.

בפסוק "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים" הרבה רבועים: מדה = 7 ברבוע. מני = 10 ברבוע (והם גם סופי התבות "ארכה מארץ מדה"). ראשי התבות "ארכה מארץ מדה" = 9 ברבוע. ארכה-רחבה = 21 ברבוע (כנ"ל).

כל הפסוק = 977 = אמונה תענוג רצון = כתר שם טוב = עצמות אין יש וכו'.

ראשי התבות = 137. אמצעי התבות = 685 (ה"פ 137).

[נד] תהלים ל, ו.

[נה] מצד אחד הרחמים באים במקום האמונה, אבל מצד שני הם משלימים אותה: אמונה-רחמים עולים 400, שלמות של 20 ברבוע. הזוג השני בכחות הפנימיים שיוצר אותה השלמה – בטול-שמחה.

[נו] ראה קהלת יעקב ערך 'צבאות'.

[נז] ע"ח שער הכללים פ"א. ובכ"מ.

[נח] ישעיה ס, כב.

[נט] סנהדרין צח, א.

[ס] רש"י על בראשית מז, כח.

[סא] קידושין לט, ב.

[סב] הלכות תשובה פ"ג ה"ד.

[סג] הרבי מליובאוויטש הביא זאת מאות פעמים בשיחותיו בכלל ובפרט ביחס ל"תשועה והצלה האמיתית והעיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו ממש".

[סד] שמות לב, ט. ובכ"מ.

[סה] סנהדרין צט, א. נתבאר באריכות גדולה בהתוועדות ליל פורים ע"ח.

[סו] בחלק השני של השיעור יובא הרמז ש"אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" = 975 = יג פעמים בטחון = יה פעמים א-דני, שם החכמה (יה) ושם המלכות (א-דני). רבי הילל שאמר "אין משיח לישראל" לפעמים נכתב מלא, הילל, ואז שוה בטחון, ובלי י שוה א-דני. מחלק את המספר הזה בשני אופנים מקבילים.

[סז] שם צז, א.

[סח] אמונה ובטחון 27-28 (ב' חשון ו-ו כסלו ש"ז) – נדפסו ב"ואביטה" חיי שרה, וישב ווארא.

[סט] סנהדרין צז, ב.

[ע] שמות רבה יב, ג.

[עא] אשרי האיש (לר' אשר ארקוביץ) מערכת הרה"ק רבי שלום מבעלז זי"ע אות ב:

אמר: איני פועל על ידי שמות אלא כאשר בא אלי יהודי השרוי בצער מתעורר אצלי רחמנות גדולה, ואז אומרים בשמים, הרי הוא ילוד אשה ויש לו כל כך הרבה רחמנות, בודאי שמן השמים צריך לרחם עליו ומזה באה ישועתו.

הסיפור הובא ונתבאר בשיעור ליל י' שבט ש"ז.

[עב] ראה סה"ש תש"ח עמ' 162.

[עג] במאמר "באתי לגני" תש"מ כתוב ששם צבאו-ת בעיקר אצל הנביאים האחרונים – סוף בית ראשון ותחלת בית שני – זו בדיוק הנפילה. הנפילה היא מכח ירמיהו הנביא – שאמר "אבדה האמונה" (ירמיה ז, כח) – והעליה לבטחון בעיקר מכחו של נחמיה. עזרא הוא הפן הרוחני – כתוב שהוא בחינת משה (באר"י) – אבל בחינת משיח, הבטחון הפעיל, הוא נחמיה, שבנה את הגשמיות (וראה גם בסיפור השבועי אודות רבי נחמיה מדוברובנא ב"ואביטה" בשלח ש"ז).

"אבדה האמונה" היא עד עולם העשיה – "אף [עשיתיו]" ראשי תבות "אמונה פשוטה", ודווקא שם צריך לגאול את האמונה הפשוטה שאבדה. כמו "אבדה האמונה" כתוב "הצדיק אבד" (צדיק = ב"פ אמונה), אבד בעולם העשיה. זהו בכלל עולם האבדות. סוף פרק קיט הוא "תעיתי כשה אֹבד בקש עבדך", "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז). "ירידה צורך עליה" היא כמו השבת אבדה – השבת הצדיק והשבת האמונה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com