‏

בע"ה

אורות מאֹפל

הצד המואר והצד האפל בנפש האדם

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שינוי המינוח במהלך הדורות

אצל חסידים ידוע, בשם אדמו"ר האמצעי[ב], שמנהגו של היצר הרע הערמומי והמתוחכם ("דער קלוגינקער") 'להחליף שם' מתקופה לתקופה – "הוא יצר הרע, הוא מלאך המות, הוא שטן"[ג], ולאחר שהבריות למדו לזהותו כ'יצר הרע' הוא התחכם והחליף את שמו ל'נפש הבהמית' ובדורות הבאים גם ל'ישות' ול'הרגש עצמו' וכיו"ב. בכל דור יש לזהות מחדש את היצר הרע, כדי להלחם בו ולהנצל מטכסיסיו.

אכן, שינוי המינוח אינו רק טכסיס של היצר הרע שיש לעקוב אחריו, שהרי גם בן-זוגו, היצר הטוב, מחליף את שמו מפעם לפעם: מול היצר הרע עומד היצר הטוב ומול הנפש הבהמית עומדת הנפש האלקית. שינוי המונחים קשור למנטליות הכללית של בני הדור, שבתוך לבם מתחוללים המאבקים הנוגעים לעבודת ה'. המינוח הנכון המתאר את המתחולל בנפש צריך להיות מובן ומתיישב בדעתו של אדם, בהתאם לעולם המושגים בו הוא חי וחושב.

ועיקר העיקרים – תכלית הכל, בכל דור ודור, היא עבודת ה'. על עולם המונחים הישן, עם כל דיוקו ועוצמתו, חל 'חוק ההתיישנות'. המינוח החדש בא לרענן ולחדש את תפיסת נפש האדם ולדאוג שעבודתה את ה' לא תתקשח ולא תתיישן. לכן, תפקידו העיקרי של המינוח החדש – ולאור זאת יש לטבוע אותו ולבחון אותו – הוא לתת זריקת חשק וכח לעבודתו יתברך.

הקושי עם מושגי ספר התניא

את היצר הטוב והיצר הרע, במושגים השגורים בחז"ל, ניתן לצייר כשני טיפוסים נחמדים – מעין 'סוכני מכירות' מפתים – שכל אחד מהם מנסה למשוך מבחוץ את האדם לכיוונו שלו. ברגע שאדמו"ר הזקן המיר אותם בנפש האלקית והנפש הבהמית הוא נתן להם הרבה יותר ממשות, הפך את ה'תחרות' ביניהם למלחמה של ממש וגם צייר האדם כחי בפיצול אישיות מתמיד – חציו אדם וחציו בהמה.

יחד עם השימוש במושגים נפש אלקית ונפש בהמית אדמו"ר הזקן גם הגדיר-מחדש את מושגי הצדיק, הבינוני והרשע, לימד את האדם 'אל תהיה שוטה' ('זיי נישט קיין נאר') ו'אל תרמה את עצמך' והמיר את מחשבת האדם שהוא צדיק בהכרה-שאיפה של "הלואי בינוני". למנטליות של בן דורנו זרות ההגדרות החתוכות והתביעות הקשוחות, הוא פותח את ספר התניא ונעשה לו 'חשוך בעינים', והוא פונה לאדמו"ר הזקן: איפה אתה חי ואיפה אנחנו נמצאים?! מה אתה רוצה מאתנו (וואס וילסטו פון אונז)?! רחמנות! מי יכול ליישם את מה שאתה כותב?! אנו הנשמות הנמוכות של דרא בתראה, הדור הנמוך של עקבתא דעקבתא דמשיחא, רחם עלינו!

לכן, עם כל מה שהאמת והדיוק של ספר התניא יוליכו אותנו עד ביאת משיח צדקנו – ועד בכלל! – נדרשת גם עבודת מינוח-מחדש שתאפשר בדורנו עבודת ה' מתוך חשק ואמון. כך, כבר בלקוטי תורה הנמיך אדמו"ר הזקן את המחיצות שהעמיד בספר התניא בין הבינוני והצדיק, והרבי מליובאוויטש בדור האחרון הורה להמעיט את מינון חשבון הנפש והבקורת המקשים על העבודה בפועל ואף הסביר שבדור האחרון לכל אחד יש שייכות גם לעבודת הצדיקים.

הצד המואר והצד האפל

במנטליות של דורנו, המשתדלת להתרחק מאשמה ולהקטין את הקיטוב, מתאים לנסח את הדואליות שבנשמת האדם כשני צדדים של האישיות – הצד המואר והצד האפל.

המינוח של צד מואר וצד אפל מרכך לגמרי את פיצול האישיות – שוב לא מדבר על שתי נפשות שונות, ואפילו לא על שני יצרים, אלא על שני צדדים של אותה אישיות. לכל פרצוף יש שני צדדים – הפרופיל הימני והפרופיל השמאלי, פרופיל אחד מואר ופרופיל אחד חשוך.

כשאומרים יצר הרע – בעצם מאשימים את האדם שיש בו רוע; כשאומרים נפש הבהמית – מטיחים באדם שבעצם הוא, בחלקו, בהמה; אבל כאשר מדברים על צד אפל כבר אין שום האשמה, אלא ניתוח של האישיות בלבד – החשך אינו מצב קבוע ואין בזיהויו האשמה, אלא בסך הכל הזמנה לגילוי אור, "כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך הוי' אור לי"[ד].

המונחים הללו גם הכי מתאימים למושגים הרווחים היום: 'פרופיל' הוא כמעט שם-נרדף לזהותו של האדם בעידן האינטרנט, האמנות המודרנית מדגישה ומחדדת את משחקי האור והחשך-הצל, עד לציורי פנים המורכבים משני פרופילים – חשוך ומואר, שחור ולבן (והרי, ללא השחור אין לבן...) – וגם המדע מגשש באפלה אחר חומר אפל ואנרגיה אפלה ש'מתחבאים' מעבר לחומר והאנרגיה המוארים והגלויים (ואם כן, יש כאן השוואה בין האדם, "עולם קטן", לבין היקום כולו, "אדם גדול").

"אתהלך לפני הוי'"

מהם, בעבודת ה', הצד המואר והצד האפל של הנפש? האור הוא המודעות לה' – הצד המואר של האדם מופיע בזמנים בהם הוא מודע לה' ואילו הצד האפל שלו בזמנים בהם אין הוא מודע לה'[ה]. אם כן, אין כאן מדידה של האדם כצדיק או כרשע ואפילו לא התייחסות לשאלה אם הוא עושה כרגע מצוות או חלילה עבירות.

יתכן 'צדיק' שעסוק במצוות כל היום, אבל אין עליו אור של אלקות – הוא אינו מודע לה', ומשום כך הוא חש ש"עולם כמנהגו נוהג"[ו] ללא הרגשת השגחה פרטית, נדמה לו ש"כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[ז] (גם בקיום המצוות גופא) או שהוא בדכאון או יאוש (צדו השני של מטבע הגאוה).

לעומתו, למרבית הפלא, יתכן גם 'רשע' שמודע לה' גם בעת הנפילות שלו – מי שמקיים בעצמו "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך'[ח]... בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע"[ט] כפירוש הרמב"ם: "ומה שאמר 'ביצר טוב וביצר רע', רוצה לומר להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע, כמו שאמר 'בכל דרכיך דעהו' אפילו בדבר עברה'".

על חיים שמצליחים להאיר את כל האדם – הן את צדו החיובי והן את צדו השלילי – דרש אדמו"ר הזקן[י] את הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[יא]. התהלכות (בניגוד להליכה, מנקודת המוצא אל נקודת היעד) היא תהליך של "רצוא ושוב"[יב], התקרבות והתרחקות – יש מי שמתקרב ופניו אל היעד ומתרחק כאשר הוא מפנה אליו את גבו, אך דוד המלך אמר כי "אתהלך [תמיד, גם בהתקרבות וגם בהתרחקות] לפני הוי'", הפנים שלי מופנות אל ה' גם כאשר אני מתרחק. ממילא, אומר דוד, תמיד אני "בארצות החיים" (לשון רבים) – בחיים כאלה הצד המואר כובש עוד ועוד חלקים מהצד האפל, וארץ ישראל מתפשטת בכל הארצות והופכת גם אותן ל"ארצות החיים".

"אורות מאופל" – נפלאות הצד האפל

השימוש במונח "אפל" פותח פתח להעמקה בצד האפל של הנפש ולזיהוי הפוטנציאל הטמון בו:

ראשית, בעצם ההגדרה של חשך לעומת אור יש הזמנה להאיר את הצד האפל, כנ"ל – כל השלילה אינה רעה או בהמית, אלא בסך הכל טרם הוארה באור ה'. אדרבא, "כיתרון האור מן החשך"[יג] – האור מופיע דווקא על רקע החשך ומתוכו ("כברייתו של עולם – ברישא חשוכא והדר נהורא"[יד]). יתר על כן, כאשר מדובר על תופעה של מוחין – והיחסים של אור-חשך (לעומת טוב-רע) שייכים במובהק למוחין[טו], לנאורות של ההכרה והמודעות – הרי בעצם מדובר בשני סוגי אור[טז], אור בכח ואור בפועל[יז].

במכת ברד נאמר "והחטה והכֻסמת לא נֻכּו כי אפילֹת הנה"[יח]. שם מתפרש שרש אפל במובן של מאוחר (כינוי מתאים לצד האפל, ה"סטרא אחרא") – הצד האפל של הנפש אינו אלא צד בלתי מפותח שלה, צד שטרם צמח (מתאים למינוח המקובל היום – בעיקר אצל מי שחיים בעיקר בצד האפל של המודעות, אך מזכים אותנו במינוח החדש של צד מואר וצד אפל... – של אנשים 'חשוכים' ומפגרים, השרויים עדיין באפילת ימי הבינים, לעומת אנשים 'נאורים' ומתקדמים).

אכן, חז"ל דרשו "'כי אפילות, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו"[יט]. בצד האפל של הנפש טמונות פלאי פלאות. המאמץ להאיר את הצד האפל שבנפש, לחשוף את פלאי הפלאות של "אורות דתהו" הטמונים בו (עד לגילוי עצמות ה' ממש, בו נאמר "ישת חשך סתרו"[כ]), מלווה בתפלת "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[כא] עד שיתקיים "אור עולם באוצר חיים, אורות מאֹפל אמר ויהי"[כב].