בע"ה

ז' שבט ע"ח – כפר חב"ד

המשכת האמונה מאפלה לאורה

קבלת פנים יוסף-חיים ומנוחה-רחל שי' שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "קול דודי", "שיר השירים", ניגון רוסטוב, הרב הקריא ותרגם את ההקדמה של הרבי הריי"צ למאמר, על הזמנת הנשמות, החתן חזר מאמר "לכה דודי" תשי"ד, ניגון שאחרי מאמר.

מנוחה-רחל – "פני שבת נקבלה" – ממשיכה תוספת חיים (יוסף-חיים)

בסוף המאמר כתוב ש"פני שבת" היינו פנימיות המלכות – שרש המלכות ברדל"א, אמונה פשוטה – ואז "נקבלה", גם הז"א מקבל מהשרש של האשה, שהיא "אשת חיל עטרת בעלה". אפשר לקשר זאת קודם כל עם שמות החתן והכלה:

רחל היא הנקודה השרשית של המלכות, כמו שלמדנו אתמול בלילה – עצם נקודת המלכות, הנקודה החמישית מבין חמש נקודות האצילות הכללית. מנוחה היינו "שבת מנוחה" (שרנו בשבת כשהיית כאן). אם כן, מנוחה-רחל היינו להמשיך את פנימיות השבת לעלמא דאתגליא, לתוך רחל. מה שהסברנו אתמול בלילה בשם אדמו"ר האמצעי שהבחירה שייכת לפרצוף רחל, כח הדבור, ואילו הידיעה שייכת לפרצוף לאה, המחשבה, עלמא דאתכסיא. הבחירה החפשית שלנו היא מרחל, אז יש הרבה כח ועצמה ברחל, אבל היא צריכה לגלות בה את פנימיות השבת שבה, שהיא המנוחה.

אדמו"ר הזקן קרא לנכדתו, שנולדה בעיצומו של י"ט כסלו בו השתחרר מהכלא, מנוחה-רחל – מנוחה על שם הגאולה (והיא רומזת ממש אליו – הערך הממוצע של שני שמות אדמו"ר הזקן, שניאור זלמן = מנוחה רחל![ב]). אותה מנוחה-רחל נמשכה לארץ ישראל – היה לה משהו מיוחד, זיקה עצמית, לארץ. לכן היא זכתה להגיע לכאן – מי ששייך למשהו באמת מצד השרש שלו, ה' יעזור שהוא יגיע אליו, יממש את הזיקה.

מנוחה-רחל, על שמה נקראת הכלה, היא אחת שנולדה בי"ט כסלו המקורי, הראשון, וכנראה הדבר קשור לזיקה שלה לארצנו הקדושה, ארץ ישראל. ידוע שהשם רחל רומז לארץ ישראל – רחל = 238, ארץ ישראל = 832, היפוך ספרות (המצביע על השתקפות והשלמה, כמו באותיות "ונח מצא חן בעיני הוי'". והוא על דרך אור = 207 ושבת = 702, "שבת מנוחה", שבת היא הפנימיות של ארץ ישראל[ג]). מנוחה היינו "אל המנוחה ואל הנחלה", מנוחת עולמים בארצנו הקדושה, בחינת רחל.

למדנו ברמ"ח אותיות לפני כמה שבתות שהרבי רש"ב אמר שאינו רואה כאן חסידים בארץ ישראל. דברנו באריכות שלקראת משיח כן צריך שיהיו חסידים בארץ ישראל – היום יש חסידים בארץ ישראל, חידוש לגבי הדור של הרבי רש"ב. מהכח של מנוחה-רחל יהיו גם חסידים בארץ – חסידים אמתיים.

מהו יוסף-חיים? גם קשור, כי חיים היינו "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". צריך להוסיף בחיים. "ראה חיים" היינו "פני שבת נקבלה" – מה שהכלה משפיעה לחתן מהשרש שלה ברדל"א. בזכות השפעה זו מוסיפים בחיים כל הזמן – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[ד].

אשה ואיש – "אחור וקדם"

נקשר את כל זה עם האפל והמואר עליהם אנחנו מדברים בשבוע האחרון: אדם וחוה נבראו דו-פרצופין – היא צד האחור שלו. דברנו שלכאורה פנים ואחור עוד יותר מואר ואפל משני צדי הפנים, שני פרופילים. הגם ששרש שני פרופילים מאד חשוב – צריך להשאיר אותו – כי מדגיש שיש כאן שתי בחינות של אותו אחד, לא רק שאחד הוא פנים עם הרבה תוי פנים מוכרים ואחור בלי שום דבר מוכר. פנים ואחור הם כמו ישוב ושממה, ישוב ומדבר, ואילו שני פרופילים הם לא ישוב ומדבר – מואר ואפל במובן של לא מיושב בכלל – אלא שני צדדים של אותו אחד. לכל אחד יש תוי פנים, לכן יש מעלה דווקא במשל של שני הפרופילים (שעל כן ממנו התחלנו, הוא הבסיס להבנת הנושא). צריך את שני המשלים.

בכל אופן, הפשט שהאשה קודם היתה צד האחור. כלומר, היא יוצאת מהצד האפל שלו, וכאשר ה' מנסר אותה ומחזיר אותה פנים בפנים – "ויבן הוי' אלהים את הצלע" – היא חוזרת להיות מואר, ולא סתם מואר אלא שממשיכה מתוך האפל שהיתה קודם, מצד האחור, אור מאד גדול, אור של רדל"א, אור של אמונה. היא אמונה יותר ממנו (כמבואר ב"שכינה ביניהם" שהאש של אשה היא אמונה שלמה). בכלל, זו עוד דרך מאד פשוטה להבין מהם אפל ומואר.

המשכת המקיף בפנימי

גם כתוב כאן במאמר, שמדגיש שאף שהתכלית היא להגיע לפנימיות, להמשיך את העצמות, יש מעלה מאד גדולה בחיצוניות, במקיפים, במילתא דבדיחותא, בהרמת הילד על הזרועות להשתעשע עם הזקן. הוא אומר שבכל הדברים החיצוניים יש מעלה אדירה – זהו אולי החידוש העיקרי כאן במאמר, מעלת החיצוניות שבאה מהמקיף. בסוף צריך שיומשך גם בפנימיות.

הדרך הפשוטה בחסידות להסביר אפל ומואר היא שכל מקיף בנפש הוא אפל. מהו מקיף? צל. גם אמונה. אנחנו כאילו אומרים דבר והיפוכו: מצד אחד, אומרים שהמואר האמתי של יהודי שהוא מאמין (היינו מה שה' נצב תמיד מולו בתודעתו). אבל האמונה של היהודי, "צלא דמהימנותא" – זהו צל. האמונה היא אור או צל? בהיותה מקיף היא צל. יש שני מקיפים – לם של הצלם. צל הוא מקיף קרוב, ויש גם ם סתומה, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" של משיח, שהיא מקיף רחוק, מקיף דיחידה. עבודת האדם בעולם הזה היא להמשיך את המקיף בפנימי, וכשאתה מצליח להמשיך איזה מקיף בפנימי נמשך מקיף יותר גבוה – תמיד יש מקיף. כשאתה הופך את הצל של המקיף להיות מואר בעולם הפנימי נמשך עוד אפל עליון, ברוך ה', לא נגמר האפל כי יש אין סוף מקיפים.

יתכן שלעתיד לבוא, כאשר יבוא משיח ויהיה "עד ועד בכלל" (כפי שמסביר רבי אייזיק), באמת נזכה שכל האפל ישאר אפל וגם יאיר (היינו מה שהצמצום עצמו יאיר, הדבר היחיד שהרבי אמר שאינו מבין...). צריך לחבר את צל האמונה יחד עם אור האמונה, ואז מקבלים ישראל ("והיה אור ישראל לאש", אמונה שלמה המאירה משרש החשך העליון, כמבואר ברמב"ן בתחלת התורה)!

החשך העליון והחשך התחתון

כשהתחלנו לדבר על האפל והמואר הם היו תחליף ליצר טוב ויצר רע, מהדורה חדשה. זהו חשך תחתון. הבעיה כאן, שגם הרבה אנשים לא תפסו לגמרי עדיין, כי במושג חשך – "ברישא חשוכא" – יש שני פירושי חשך. יש חשך תחתון, שהוא הקליפות, ויש חשך עליון, "ישת חשך סתרו", מקיפים שבהיותם עדיין במקיף הם צל ולא אור. לפני שלש שנים, בפורים תשע"ה, למדנו מאמר על חשך מה"דברי נחמיה" – מאמר מאד חשוב של פורים, על אחשורוש.

כל זה נוגע להבנת האפל – יש אפל למטה ויש אפל למעלה. ושוב, באפל שלמעלה יש בכללות שתי מדרגות – שני מקיפים – מקיף דחיה ומקיף דיחידה. בפרטיות יש אין סוף מקיפים. לגבי שרש מה שאמרנו, שמואר הוא אמונה – דווקא על רדל"א כתוב ש"כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עלת העלות". זהו מאמר שמיניה וביה בתוכו יש את שניהם, המואר והאפל ביחד ממש. אף על פי שהוא "אור צח אור מצוחצח" – הוא שחור. אז מה הוא, אפל או מואר? מצד שהוא "אור צח אור מצוחצח" הוא מואר, אבל מצד היותו "אוכם איהו קדם עלת העלות" הוא אפל, אבל יש גם את עלת העלות שהיא ודאי מוארת, ודאי אור.

"שמים חשך לאור ואור לחשך"

יש עוד משהו, שאולי היה מובן בשיעור הראשון, שכאשר מתחילים להשתמש במושגים אור וחשך – ולא אמת-שקר או טוב-רע – מיד רומז לפסוק בנביא שיש אנשים ה"שמים חשך לאור ואור לחשך", מחליפים[ה]. לכן יש קצת בלבול מה מואר ומה אפל – החולי של הדור הוא שמחליפים, שעל האפל אומרים שהוא מואר. הם דבר והיפוכו לגמרי, או שאתה בחשך או שאתה באור, אבל אצל מי שחולה בנפש הפוך – נמצא בחשך וחושב שמואר, נמצא באור וחושב שהוא חשך.

החשך שחושב שהוא אור היינו המשכילים של האקדמיה – חושבים שאנחנו הנאורים ומי שמאמין בה' ועושה מצוות שייך לחשוכים, ימי הבינים, ימי החשך. בכל אופן, צריך לקחת בחשבון שהמושגים אור וחשך מתקבלים הפוך אצל אנשים שונים – מה המואר ומה האפל.

סיבובי הכלה – מעבר מאחור לפנים

נחזור לענין החתונה: עד הנסירה והחזרת הפנים בפנים – שקורית היום, ביום החופה – נפגשת עם הכלה, כאילו קצת מכיר אותה, אבל עדיין מקיף. כמו שאתה צריך להמשיך לה מקיפים – קירוב בדרך מקיף – גם כל המציאות שלה ביחס אליך, מי הכלה הזאת? עדיין בתהליך של מעבר מצד האחור, הצד האפל (שלך), לצד המואר.

 אפשר לחבר גם עם המנהג שהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים. איני זוכר אם מישהו אומר, אבל לכאורה הסיבובים שלה כל כך הרבה הם לעשות חזקה שהיא תסתובב – שסוף כל סוף היא תסתובב ותגיע מצד האחור לצד הפנים. לשם כך צריך לעשות תרגול שלם של שבעה נסיונות. כמו כל דבר, "'מצא' או 'מוצא'", תלוי בכוונה של החתן – לרצות שעם כל העצמה שלה היא תסתובב, שכל המקיף שלה יהפוך להיות פנימי ומואר, כלומר שאת המקיף שלך תמשיך בפנימיות. זו קצת תוספת לגבי מואר ואפל.

[לא האיש צריך להחזיר פנים?] היא מסתובבת שבע פעמים, ויתכן שהוא עומד בעצימת עינים ובכלל לא שם לב – לא שם לב שהיא מחפשת אותו. כדאי שהוא יבין שהיא מחפשת אותו, את הפנים שלו. [אולי היא מסובבת אותו בכל הסיבובים.] בכלל היא מעגלת אותו – בעל רגוע הוא עגֵל רבוע, כמה שהיא מסתובבת היא מעגלת אותו, שגם הוא יהיה עגול.

הסדר החדש מתחיל אחרי מיתת הבינוני האחרון

היתה עוד נקודה, שאמרנו גם בשיעור הראשון אבל כדאי להדגיש יותר: כל השינוי – אם יש איזה שינוי או חידוש – הוא איך להגדיר דברים, איך להגדיר את האישיות. כתוב "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" ואז "ויקם מלך חדש". זהו הווארט שאמרנו, שכל זמן שיש עדיין בינוני אחד בעולם – אי אפשר לחדש משהו כמו מואר-אפל. אם מגיעים לדור כזה של "וימת יוסף וכל אחיו" – האחרון היה לוי – "וכל הדור ההוא", ואין יותר כאלה, אז יש חידוש.

במצרים אז מתחיל השעבוד, אבל "מרובה מדה טובה" – כשמסתיים פרק אחד, שאין יותר אנשים כאלה, כולם מתו, צריך להקים איזה מלך חדש. "אשר לא ידע את יוסף" – לא יודע מהעבודה של יוסף, יש עבודה חדשה. יוסף כבר איננו – אין יותר יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא – אז חייב לקום משהו חדש. האחרון שהחזיק מעמד הוא לוי, 137 שנים, כמו שכתוב בתורה (ככה רש"י מביא). אחרי שגם לוי הולך צריך להתחיל סדר חדש, א נייעם סדר, עם הסבר חדש, עם ספר חדש – יש סדר חדש וספר חדש וסתר חדש. לחיים לחיים. שאתה והכלה וכל הדורות יסכימו שכעת הגיע הזמן לחדש, לחדש את האור, "האור כי טוב", "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו".

האמונה – חביון עז העצמות שברדל"א

[מה שהיא עולה לשרש שלה ונותנת לו אמונה נקרא מקיף? בהתחלה הוא קורא לזה עצם.] פנימיות רדל"א, עליה הוא כותב כאן, היא עצם – והעצם נמשך בפנימיות. בכל אופן, "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עלת העלות" – גם ברדל"א יש חלק מה וחלק בן, ובכך יש חמשה ספקות.

יש את הרדל"א בכללותו ויש את חביון עז העצמות שמתלבש בו ומאיר בו. האמונה שמלבישה את חביון עז העצמות היא מקיף ועצם חביון עז העצמות שבתוך רדל"א הוא עצם. בהחלט יש מקיף, לכן אמרנו שלאמונה קוראים צל, צלא דמהימנותא, כמו בסוכות – יש בחינה של צל. מה שמואר, שבעצם הוא האור האמתי, אור עצמי לגמרי, הוא על שם העצמות.

בכל השיעורים שלנו על יג הכחות הפנימיים מסבירים כך. חידוש שלנו שכותבים אמונה-תענוג-רצון – יש לנו הרבה אסמכתאות בחסידות, מלקו"ת והלאה, ובכל אופן חידוש, אף אחד לא כותב בפשטות אמונה-תענוג-רצון – כי אמונה היא משהו אחר, סוג אחר של כח. מצד אחד היא עצם ומצד שני מקיף, שייך לכתר. אצלו במאמר סתם מקיפים הם כמו המשכת תענוג, חיצוני, ואמונה כאן היא כבר עצם, השרש של הכלה. כמו המילתא דבדיחותא ולהשתעשע עם התינוק – הכל בחינות של כיף, של תענוג. זהו המקיף.

ביום החתונה נעשים שייכים לעולם חדש

כדי שיהיה כח להגיע לחופה בעזרת השי"ת צריכים לקצר. מי שנטל ידים יברך ברכת המזון ונתפלל מנחה.

מהמאמר של הרבי הקודם עשינו ארבע נקודות עיקריות לפני כמה שבועות. כעת החתן חזר את המאמר של הרבי – צריך לדבר גם על הנקודות שלו.

עוד משהו לגבי החתונה של הרבי: הרבי אמר שביום הזה נעשיתי שייך לחסידים. מדובר ברבי, אבל אצל כל אחד – חתונה היא בין משפחות – בזכות הכלה, כל המשפחה וכל המסביב, החתן נעשה שייך לעולם חדש (וכך גם אצל הכלה, אבל כעת מדברים לכבוד החתן). החתן נעשה שייך לכלה, ובזכותה נעשה שייך בכלל לזירה חדשה של פעילות בעולם. אשריכם! זו הגימטריא העיקרית שלכם...

רצינו לתת שיעור שלם על הפסוק "אשריכם זֹרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור", פסוק על משיח בן יוסף (השור) ומשיח בן דוד (והחמור). יש רק פעם אחת בתנ"ך "אשריכם", בפסוק הנ"ל. אתם צריכים להיות "זֹרעי על כל מים" – על כל החסידות, על כל החסידויות.