בע"ה

אור לכ' תשרי תשפ"א – כפ"ח

להפוך את השנאה לאהבה

שמחת בית השואבה (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

שמחת בית השואבה נחגגה השנה, בכורח הנסיבות, בשידור חי – כשכל אחד שמח בביתו. חלקו הראשון של השיעור, המתפרסם כאן, הוקדש להתבוננות נפלאה בעבודה המיוחדת של חג הסוכות, על רקע תמונה-רחבה של מגוון מדרגות בעבודת ה' הבא לידי ביטוי בזמני השנה השונים.

בפרק א הוסברו באריכות ארבע קומות של עבודת ה', בארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה: מתחת לעבודת האתכפיא של הבינוני, עבודת "מח שליט על הלב", נוספה עבודת יראה-בסיסית (יראת המלכות ואפילו יראת העונש) של הרשע וטוב לו, ומעל לעבודת האתהפכא של הצדיק, השייכת ל"צדיק שאינו גמור" העוסק בהפיכת עצמו (וזולתו), נוספה השלמות העצמית של הצדיק שבעצם מציאותו בעולם פועל בו תיקון והמתקה. ארבע מדרגות העבודה הוקבלו לזמנים השונים – עבודת החול, עבודת החגים ועבודת השבת (ומעל הכל מרחפת גם מדרגת יום הכיפורים).

פרק ב מתמקד בעבודת האתהפכא של החגים, המתחלקת לשלשה סוגים כנגד "שלש רגלים": בפסח הופכים את החשך לאור, ביציאה מחשך הגלות לאור הגאולה; בשבועות הופכים את המר למתוק, כשהתורה המתוקה ממתיקה את מרירות החיים וחולאיהם; אך עיקר החידוש הוא תכלית האתהפכא בסוכות – הפיכת כל השנאה שבעולם לאהבה.

א. ארבע עבודות בארבעה עולמות

שמחה של אתהפכא

מועדים לשמחה – חג שמח לכולם, "זמן שמחתנו" [ב], "ושמחת בחגך" [ג].

כתוב [ד] שהמועד, החג, הוא בחינת "מקרא קדש" (קרוא אל הקדש, 'אורח' של הקדש) ואילו שבת קדש היא ה"קדש" עצמו. יש גם את יום כיפור, שהוא "קדש קדשים", "שבת שבתון"[ה]. יש גם את עבודת החול, שגם היא צריכה להיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[ו] – השמחה התמידית, כמו שמוסבר אצלנו ב"סוד הוי' ליראיו"[ז].

כתוב שבשמחה הכללית, התמידית, עבודת ה' גלויה והשמחה היא בעיקר בלב – "נתתה שמחה בלבי"[ח]. יהודי צריך כל הזמן להיות שמח בלב. אבל כאשר בא חג, השמחה פורצת ורואים אותה גם בגוף, באברים, עד שהוא מוחא כפים ורוקד וגם מתהפך. כשמגיעים לשיא השמחה מתהפכים, עושים 'קוּלֶע' (גלגול-היפוך) – אם עוד לא הגעת ל'קולע', להתהפכות, אתה עוד לא שמח כדבעי.

יש מדרגה עוד יותר גבוהה – ששון, "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה"[ט]. על שמחת בית השואבה נאמר ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[י]. זו ההגעה לשיא השמחה, כפי שהיא מושרשת באבא. ניסוך היין הוא אמא, בינה, "נכנס יין יצא סוד"[יא], אבל ניסוך המים, שרק רמוז בתורה – למעלה מהפשט של התורה – הוא מוחין דאבא[יב]. מוחין דאבא הם בדרך כלל בטול, אבל כאן הם שמחה כה גדולה עד ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". נקודת הששון היא יותר משמחה, יותר אפילו מהתהפכות – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[יג]. שמחה זו באה בסוף לידי ביטוי ביחוד עצמו, בשמיני עצרת, בתפלת הגשם. הששון של שמחת בית השואבה – "ושאבתם מים בששון" – הוא בעצם הממשיך את הגשם-המים מלמעלה.

בכל אופן, החידוש של החג הוא שמחה שמביאה להתהפכות, אתהפכא. זהו החידוש של החג. המלה חג עצמה היא חוג – מחול, התהפכות, סיבוב. אפשר להסתובב במאוזן, כשרוקדים, ואפשר להסתובב באופן מאונך, כשעושים קולע. אם כן, צריך לדבר קצת על אתהפכא.

עבודות הצדיק, הבינוני והרשע (וטוב לו)

בתניא[יד] מקובל שיש שתי עבודות – אתכפיא ואתהפכא: אתכפיא היא עבודה של בינוני – "הלואי בינוני"[טו]. היעד שכל אחד צריך לשאוף להגיע אליו[טז] הוא יעד האתכפיא דווקא – עבודת הבינוני. למעלה ממנה היא עבודת הצדיק – עבודת האתהפכא. העובדה שעבודת החג היא אתהפכא – כמו שעוד נסביר יותר – אומרת שבחג מגיעים ל"ועמך כֻלם צדיקים"[יז] גם בגלוי. סימן של צדיק שהוא עושה 'קולֶע', מתהפך, וכאשר כולם מתהפכים, עושים 'קולע' (סגולה להנצל מ"כף [לשון אתכפיא] הקלע"...), זוכים לגילוי של "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". הכל תלוי באתהפכא.

אמנם, "ידע איניש בנפשיה" שעדיין לא הגיע אפילו למדרגת הבינוני, כמו שיוצא בפירוש גם מספר התניא ש"הלואי בינוני" היינו מדרגה מיוחדת – אין הרבה בינונים במציאות בדור. במקרה הטוב הוא "רשע וטוב לו", לפי ההגדרות של התניא[יח]. מה העבודה שלו? לפעמים הוא מצליח לעשות אתכפיא, פה ושם, אבל מה העבודה הקבועה שלו? אמרנו קודם שבעבודה הקבועה צריכה להיות שמחה – שעושה משהו בחיים, ולא סתם מבלה את ימיו לריק. העבודה של "רשע וטוב לו" היא מורא שמים, יראת המלכות, או עוד פחות – ביטוי שבחב"ד לא כל כך אוהבים – יראת העונש.

בסיס העבודה: מורא מלכות

צריך להתפלל על "שלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"[יט]. בלי "שלומה של מלכות" החברה מתפוררת – אין חברה, אין כלום, הכל חוזר להיות ג'ונגל. כמו שהרבי אמר[כ], גם ילד גוי צריך להתבונן כל יום ברגע של שתיקה שהעולם אינו ג'ונגל. מי דואג שהעולם לא יהפוך לג'ונגל? מורא מלכות. רוב האנשים נמנעים מלעשות דברים רעים – לפחות דברים שהחברה תופסת כרעים – כי יש שוטרים שמסתובבים בחוץ.

שוב, בחב"ד לא אוהבים כל כך את יראת העונש[כא], אבל בשאר ספרי החסידות – כולל הספרים הכי חשובים, כמו פרי הארץ, רבי של אדמו"ר הזקן – זהו יסוד מוסד, שקודם כל אדם צריך יראת העונש, ואם אין לו יראת העונש אין לו כלום.

יראת העונש היא ממד חיצוני של יראת מלכות. מה ההבדל, לפי החסידות? יראת מלכות היא חוש לצייר את המלך, שבידיו להחיות ולהמית – הוא ירא מפני המלך. ביראת העונש הוא לא מצייר את המלך אלא את הגיהנם – הוא פוחד מגיהנם, לא רוצה לרדת לשאול תחתית. בכל אופן, זהו הממד החיצוני של המלכות. הממד החיצוני של המלכות היינו מה שהמלכות דקדושה, המלכות דאצילות, יורדת לעולמות התחתונים בי"ע – להחיות אותם ולקיים אותם. "אין מלך בלא עם"[כב] – לגבי רוב האנשים בעולם הלואי שיהיו עם של מלך, עם יראת מלכות ויראת העונש.

המלה כאן היא מלכות – צריך להתפלל "בשלומה של מלכות". "שלומה של מלכות" הוא כבר יחוד – שלום הוא ספירת היסוד בקבלה[כג] ומלכות היא מלכות, כפשוט. צריך להתפלל שבתוך המלכות גופא יאיר שלום. זהו דבר גדול. מדברים על שלום שיתפשט בין עמים – שיעשו שלום, הסכמי שלום – אבל עיקר השלום צריך להיות שלום מיניה וביה, זיווג יסוד ומלכות, שנקרא "שלומה של מלכות". על כך יש לנו להתפלל כל הזמן. כלומר, שבמלכות תהיה השראה של טוב, של חסדים – שבסוף המלכות תהיה צינור להעביר את "חסדי דוד הנאמנים"[כד] לתוך העולמות התחתונים.

יראת המלכות בעשיה ואתכפיא ביצירה

הארכנו בענין כדי שנבין את המבנה הפנימי-הקבלי שלנו כאן:

מסבירים[כה] לפי התניא שה"רשע וטוב לו" הוא עולם העשיה; הבינוני הוא כבר עולם היצירה; עולם הבריאה הוא צדיק שאינו גמור; ועולם האצילות הוא כבר צדיק גמור. זהו ההסבר הרגיל בחסידות למדרגות שבתניא.

עולם העשיה, "המעשה הוא העיקר"[כו] – אנחנו כאן בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[כז], יש הפסק גמור בין עולם העשיה לעולמות שמעליו – מחזיק בעיקר מורא מלכות. בלי המלכות, בלי מורא מלכות – "איש את רעהו חיים בלעו". אבל אם האדם עושה מה שצריך לעשות ונמנע ממה שלא צריך לעשות בגלל מוראה של מלכות – הוא לא עושה אתכפיא, הוא רק פוחד. שוב, העבודה של יראה תתאה היא עבודה של "רשע וטוב לו".

מהי עבודת הבינוני, האתכפיא? לאיפה היא שייכת? אתכפיא היא המשכת מוחין במדות, בלב. כמו שמביא אדמו"ר הזקן בתניא[כח], מהזהר הקדוש[כט], אתכפיא היינו "מח שליט על הלב". מהו "מח שליט על הלב"? להמשיך מוחין במדות. איפה העבודה הזו? זו עבודה של ז"א, של מדות. אמנם זהו "מח שליט על הלב", אבל המח כאן משפיע במקום של הלב – מגיע ללב. על מה צריך לעשות אתכפיא? על מדות רעות. האתכפיא היא 'סרט' שהמקום שלו הוא הלב – הלב עם התאוות והכעסים וההתפארות וכל המדות. זהו העולם שצריך לעשות בו אתכפיא – עולם היצירה, העולם של המדות והיצרים. סימן שאתכפיא היא משהו מאד יצירתי – לא משהו סתמי. כל המדות, כל היצירה-היצרים של האדם – הם מקום האתכפיא.

צדיק של אתהפכא – עולם הבריאה

איפה עבודת האתהפכא? כעת הכל מסתדר יפה, כי אמרנו שאתהפכא היא חג. שרש החגים הוא אמא – אמא היא כבר המתקת הדינים בשרשם[ל], לא אתכפיא. זו כבר המדרגה של צדיק שאינו גמור. הצדיק שעושה 'קוּלֶע' – למה הוא עושה 'קולע'? כי הוא עוד לא גמור. הוא חושב שכולי האי ואולי, אם יעשה עוד 'קולע', אולי זה יגמור אותו – עד שהוא לא גומר, הוא עוסק בלהתהפך. עבודה זו שייכת לעולם הבריאה, שהוא "אפשריות המציאות"[לא] – עולם היולי, ובהיולי אפשר להתהפך. בעולם היצירה אי אפשר להתהפך – יש שם מדות קבועות. רק שצריך לשלוט על המדות מכח המוחין. בעולם הבריאה אין מציאות גמורה – שם קל להתהפך. שם עושים אתהפכא, ממתיקים את הדינים בשרשם – זו עבודה של צדיק. לשם כך, כפי שנסביר, הולכים לצדיק. חשוב שלכל אחד יהיה איזה צדיק, איזו כתובת של מישהו שיודע איך עושים אתהפכא. אני הולך לצדיק ומבקש – תעשה לי איזו אתהפכא בבקשה, תהפוך משהו אצלי.

הזמן הכי טוב לכך הוא חג, במיוחד עכשיו, "זמן שמחתנו". אם אנחנו שמחים – השמחה הגלויה של החג היא עצמה כח להפוך דברים, להפוך את המציאות, להפוך את העולם. הרבי היה מאד שמח, ומתוך כך אמר "הפוך את העולם היום" – "קער א וועלט היינט!"[לב]. איפה הופכים את העולם? אפשר לחשוב שבכתר, או בחכמה, או במקום אחר – אבל הופכים את העולם בבינה, שם עושים אתהפכא. לכן הרבי היה טיפוס של יום טוב.

יש צדיק של יום טוב, יש צדיק של שבת ויש גם צדיק של חול. גם עולם היצירה הוא בגדר "חול" (עדיין לא "מקרא קדש" שבבינה-בריאה), רק שיחסית לחול של עולם העשיה הוא "חולין על טהרת הקדש"[לג], כאשר עושה אתכפיא ל"חול" הגמור. יש אפילו צדיק של עולם עשיה (הדרגה התחתונה של חול), של "אף עשיתיו", כמו ר' אשר פריינד זצ"ל – צדיק למטה דווקא, לכתחילה, שלא צריך להגיע לאיזו מדרגה גבוהה, צדיק המתדמה לקונו שמתאוה ל"דירה בתחתונים"[לד] דווקא. בכל אופן, עכשיו חג, וחג הוא אתהפכא.

צדיק גמור באצילות – "חלמיש למעינו מים"

למעלה מהחג יש שבת, אצילות, צדיק גמור – הוא לא צריך לעשות אתהפכא, הוא למעלה מאתהפכא. צריך להבין זאת. באצילות אין דינים, אין רע שצריך להמתיק. בכל אופן, יש לו תפקיד, יש לו שליחות – צדיק שלא נמצא בגן עדן אלא כאן, בעולם שלנו, נשלח לעולם כדי לעשות בו טוב. הוא בעצמו לא צריך לעשות אפילו אתהפכא – אין אתהפכא בתוך עצמו – אז איך הוא עוזר לנו? אם זכיתי להתקרב לצדיק שלמעלה מאתהפכא, לא שייך לאתהפכא, מה אני רוצה ממנו? מה בדיוק אני מבקש ממנו? הכל אינטרסים בסופו של דבר... מה התועלת שלי? מה יש לי ממנו?

כדי להבין זאת קצת נאמר ווארט של הנועם אלימלך[לה] על פסוק שאומרים בהלל – מחר בבקר אפשר לכוון – "ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים"[לו]. כדרכו, הוא אומר שיש שני סוגי צדיקים. בתורה זו שני הצדיקים הם הצדיק של האתהפכא והצדיק שלמעלה מאתהפכא – הצדיק של חג והצדיק של שבת, באופן בו הסברנו כעת. הם הצדיק שאינו גמור (ששואף כל הזמן, מתהפך והולך כדי לגמור את עצמו ואת הכל) והצדיק הגמור (שלמעלה מאתהפכא, הוא נח). בשבת לא כל כך עושים 'קוּלֶע', כי זהו יום של מנוחה. כתוב בזהר[לז] שתלמיד חכם כל הזמן נקרא שבת. הוא נמצא פה, בתוכנו, אבל הוא טיפוס אחר לגמרי.

צדיק של אתהפכא הוא "ההפכי הצור אגם מים" – צור הוא דינים, כמו צרה, והוא הופך אותו. הוא יודע לעשות פעולה בשביל להפוך את "הצור", הדין, ל"אגם מים", לחסדים. זהו הכלל של אתהפכא – יש דין וצריך להפוך אותו לחסד. כמו המצוה הראשונה של השנה, "תקעו בחדש שופר"[לח], שענינה להפוך מדת דין למדת חסד – "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[לט], שם "אלהים" (מדת הדין) מסתלק ושם "הוי'" (מדת הרחמים) נמשך[מ]. פשט עבודת האתהפכא של הצדיק הוא שיש לו כח לקחת דין ולהפוך אותו לחסד (כח הצדיק להפוך דין לחסד הוא כח החיים שלו, אחיזתו בעץ החיים – חיים היינו הערך הממוצע של דין-חסד, והצדיק עצמו עולה ג"פ חיים, הוא 'חזקה' של חיים, סם חיים המרפא-ממתיק את מציאות הדין, ודוק).

איך הצדיק הופך דין לחסד? בכמה אופנים שונים: הוא יכול לעשות זאת בפעולה – צדיק שעושה משהו בשביל אתהפכא, כמו שגם הנביאים היו עושים מעשים שמחליטים את המבוקש שלהם. לפעמים הולכים לצדיק ומבקשים רפואה או ישועה אחרת, והצדיק אומר – עשה כך וכך. אם מדובר ב"פלא יועץ", צדיק פלאי, אין שום קשר נראה לעין בין הפעולה שהוא אומר לעשות למבוקש שלך – אבל 'עשה כך, ותהיה אתהפכא'. יש צדיק שלא עושה (או מצוה לעשות) פעולה במעשה, אלא פועל ישועות רק בכח הדבור שלו – הוא מתפלל, מתחנן לה'. זהו פשט – הולכים לצדיק ומבקשים ממנו שיתפלל, נותנים לו פתק עם שם לתפלה, שהצדיק יתפלל על היהודי הזה. יש עוד דרך, בה נותנים פתק לצדיק והוא אפילו לא צריך להתפלל – הוא מכוון, הוא חושב. יש כח אדיר במחשבה. המחשבה היא תקיפה ביותר. הרצון מתלבש בתוך המחשבה ו"מחשבה מועלת" כידוע[מא] – היא מועילה לעשות פעולה ממשית. כמו שכתוב בהתחלת לקוטי דיבורים של הרבי הקודם – שלפי שיטה אחת היום האושפיזין שלו – המחשבה פועלת בעצמה. הוא היה מוציא יהודים, נשמות, מאחורי מסך הברזל ברוסיה רק בכח המחשבה שלו. גם ההמתקה במחשבה נקראת פעולה. נמצא, אם כן, שיש פעולה במעשה, בידים; יש פעולה בדבור, תפלה; ויש פעולה בעצם המחשבה. יתכן שיש גם פעולות עוד יותר פנימיות – במדות, בשכל, ברצון (מדרגות שהתייחסנו אליהן בנוגע לאתכפיא ואתהפכא).

אבל הוא מסביר שיש גם צדיק שלא עושה כלום. כתוב גם באיז'ביצא[מב], ואנחנו כעת מביאים מהנועם אלימלך. לצדיק שלא עושה שום דבר קוראים "חלמיש". לפי ההסבר שלנו, זהו צדיק ששייך לשבת. בשבת קדש אפשר לזהות את הצדיק שבבחינת חלמיש ולהתקרב אליו, ואולי, אם תזכה, לקבל ממנו השראה – שבסוף אולי גם אתה תהיה מעין חלמיש.

זהו עיקר הווארט שלו (כידוע שהנועם אלימלך אומר ווארטים): "חלמיש למעינו מים" – "למעינו" לשון מעין, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[מג], אבל הוא דורש כמו "למענו" (בלי י). קודם היה כתוב "ההפכי הצור אגם מים" – הפיכת הדין לחסד, מים הם חסדים. אבל כאן מפרש בדרך צחות "חלמיש למעינו מים" – "למענו מים", רק מעצם המציאות שלו. כמו שרשב"י אמר "אנא סימנא בעלמא"[מד] – הוא סימן, דמות אלקית העיקרית בדור, "חד בדרא"[מה]. רק "למענו", בגלל עצם היותו – כי הוא שלם (חלמיש אותיות חי שלם, היינו צדיק-אמת שתקן את הברית, ה"חי" שלו, בתכלית, שגלה את השלמות העצמית שלו, כמו שמבאר הרבי הרש"ב בתורת שלום[מו]) – "מים". החסד, הישועה, ניתנים מלמעלה רק בגלל המציאות שלו – לא בגלל משהו שהוא צריך לעשות. עוד פעם, הוא לא עושה, לא מתפלל, לא חושב – לא כלום. אבל העובדה שכזה צדיק שלם מתהלך בתוכנו – מספיקה בשביל כל הישועות.

מצדיק כזה גם לא צריך לבקש שום דבר – הוא נמצא והשלמות שלו פועלת בדרך ממילא את כל הישועות, ואתה לא מודע לכך בכלל. יתכן גם שאחד שזקוק לישועה טוב שכן יהיה מודע שיש כזה צדיק, ואם הוא מתקשר לכזה צדיק – זו ודאי סגולה בשבילו שיקבל ממנו ישועה בזכות החיבור אליו. אם הוא מחובר לטהור[מז] גם הוא מקבל קצת מהטהרה הזו, וממילא הדברים הולכים – החולה מתרפא וכו' וכו' בדרך ממילא. לכן אותו חסיד – שקשור לכזה צדיק – יכול להקדיש את זמנו לעיסוק ב'מבצעים' של הרבי ותו לא. לא צריך לחשוב על המצוקות האישיות שלו בכלל – כי בדרך ממילא הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. הצדיק לא דואג לזה במודע – ה' דואג דרך הצדיק.

זו התבוננות מאד יפה, כמה חשוב להיות שייך לצדיק שבבחינת שבת – צדיק שהוא "חלמיש". חלמיש הוא משהו חזק. בתוך הפסוק ה"חלמיש" מקביל ל"צור", אך כאן הוא מפרש הפוך ממש – שה"צור" היינו דינים. שוב, הצור הוא לשון דין, אבל החלמיש הוא השלם בעצם (חי שלם, כנ"ל), כמו שבת, ואין לו שום עבודה של "ההפכי" – לא צריך להפוך שום דבר (הוא "ההפכי" בעצם, היפך הצור).

סיכום המדרגות

הסברנו ארבע מדרגות, אך בעצם הזכרנו חמש מדרגות מלמטה למעלה – חול, חולין על טהרת הקדש, מקרא קדש (חג), קדש (שבת), קדש קדשים (יום כיפור, "שבת שבתון"). הסברנו את ארבע המדרגות התחתונות כנגד עולמות אבי"ע (אצילות-בריאה-יצירה-עשיה), המכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. המדרגה החמישית – שכנגד קוצו של י – שייכת לא"ק (אדם קדמון), שמעל העולמות. במדרגות שבתניא, אדם קדמון הוא המשיח – שלמעלה אפילו מהצדיק הגמור שהוא "חד בדרא".

אדם קדמון אינו רק הכתר של העולמות, אלא הוא כולל אותם ונמשך בהם, כאשר רגליו מגיעות עד תחתית העשיה. כך, ביום כיפור יש ממד של שלמות עצמית שאינה דורשת שום פעולה ("עיצומו של יום מכפר"[מח]), יש עבודה פנימית של תשובה ואתהפכא[מט], יש כמובן עבודת אתכפיא בעינוי הנפש (והרי זו "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"[נ], אתכפיא פנימית שמעל יראת-מלכות פשוטה כנ"ל, שהרי היא מגיעה עד למצב של "לחיותם ברעב"[נא]) ויש גם התייחסות ליראת המלכות ואף יראת העונש הפשוטה, בפרט במנחה בקריאת התורה (המזכירה-מזהירה מפני גילוי העריות הנמוך ביותר) ובהפטרה (העוסקת בתשובה האוניברסלית – תשובת אנשי נינוה, מאדם ועד בהמה, בעקבות איום העונש).

ולסיכום:

קוצו של י א"ק             קדש הקדשים                   משיח                     כלל המדרגות

י אצילות-חכמה        קדש                      צדיק גמור              שלמות עצמית

ה בריאה-בינה  מקרא קדש             צדיק שאינו גמור              אתהפכא

ו יצירה-מדות  חולין על טהרת הקדש       בינוני                     אתכפיא

ה עשיה-מלכות חולין                     רשע שאינו גמור               יראת המלכות

ב. שלשה סוגי אתהפכא

"שלש רגלים" – שלשה סוגי אתהפכא

עכשיו צריך להבין מהו ההבדל בין החגים עצמם. יש בתורה שלשה חגים בהם עולים לרגל (כאשר לענין עליה לרגל שמיני עצרת נגרר אחרי סוכות – הכל "זמן שמחתנו", לא הולכים הביתה באמצע). ידוע ש"שלש רגלים"[נב], הביטוי של התורה, עולה בראשית. רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל אומר ש"בראשית" שוה "שלשה דברים יחד"[נג], ובתורה היינו "שלש רגלים". אמרנו שבריאה היא מקום האתהפכא, הצדיק שאינו גמור, ושם יש "בראשית ברא" – "בראשית" בגימטריא "שלש רגלים".

למה החגים נקראים רגלים? מסבירים שרגל לשון הרגל ועליה לרגל היא העלאת ההֶרגלים – להעלות את ההרגלים למעלה ולהגיע למה שקראנו מוחין דאמא, "מועדים לשמחה", שמעלים את הרגלים עד (לשון מועד) מקור השמחה. הביטוי החיצוני – החשוב מאד – של העלאת הרגלים הוא לקום ולרקוד, עד שמגיעים לשיא הריקוד, עליה לרגל, בשמחת תורה, "זמן שמחתנו"[נד].

בכל אופן, כל הרגלים הם אתהפכא ו"שלש רגלים" אומר שיש שלשה סוגי אתהפכא – אתהפכא של פסח, "חג המצות"; אתהפכא של שבועות, "חג השבועות"; ואתהפכא – עיקר האתהפכא, אתהפכא שבאתהפכא – של סוכות, "זמן שמחתנו", עד לשיא של שמחת תורה. מהם שלשה סוגי אתהפכא?

בדרך כלל, גם בזהר[נה] וגם בחסידות, מדברים על שני סוגי אתהפכא – "אתהפכא חשוכא לנהורא" ואתהפכא של "טעמין מרירו למיתקא" – להפוך את החשך לאור ולהפוך את המר למתוק. זהו גם גדר הצדיק בספר הזהר – מי שיודע להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק. יש ודאי הבדל ביניהם, ויש בחסידות כמה הסברים להבדל. לא מזמן למדנו[נו] מאמר של רבי הלל מפאריטש, בדרושי פורים[נז], שמסביר שהפיכת החשך לאור היא הארת אור האצילות בעולמות הנפרדים בי"ע ובישותם והפיכת המר למתוק היא המתקת הדינים-היסורים. יש הסבר ידוע[נח] שהפיכת חשך לאור היא הפיכת קליפת נגה והפיכת מר למתוק היא הפיכת ג' קליפות הטמאות לגמרי. כלומר, הפיכת מר למתוק היא הרבה יותר עוצמתית אצל הצדיק מהפיכת חשך לאור. לפעמים מסבירים[נט] שזהו ההבדל בין חנוכה לפורים – בחנוכה הופכים חשך לאור, הכל אור, ובפורים הופכים את הטפה המרה למתיקות, "לבסומי" (לשון מתיקות), הופכים את המר למתוק. הטפה המרה היא גם כמו היפך החיים – להפוך מר למתוק הוא כמו להפוך מות לחיים[ס], תחית המתים (בחינת פורים[סא]). הפיכת החשך לאור היא ביאת המשיח (בחינת חנוכה NOTEREF _Ref53492731 \h \* MERGEFORMAT סב 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350033003400390032003700330031000000 ). אבל חנוכה ופורים הם חגים דרבנן, ושרש הכל צריך להיות בתורה – ובתורה יש שלש רגלים. צריכים עוד סוג של הפיכה – חוץ מהפיכת חשך לאור והפיכת מר למתוק.

מה עוד יש? כתוב בחסידות עוד דבר. לא כתוב בהקשר שאמרנו, כשלישיה אחת, אבל יש דרושים שלמים שמסבירים את האתהפכא לא בדימוי של חשך לאור ולא בדימוי של מר למתוק אלא בדימוי שלישי. אפשר לקחת את הדרוש-הווארט הזה ולהשלים את התמונה שאנחנו עכשיו בונים, שיש שלש דרגות של אתהפכא (כנגד שלש רגלים). כל ענין צריך שיהיו בו 'דריי דינים', לא רק 'צווי דינים' – צריך שלש דרגות של אתהפכא, ואז נוכל לכוון אותן כנגד החגים ולראות שסוג האתהפכא השלישי הוא חג הסוכות, עיקר זמן שמחתנו.

פסח ושבועות – מחשך לאור וממר למתוק

האתהפכא הראשונה, הפיכת חשך לאור, היא בפסח. הגלות נקראת חשך, כמו בברית בין הבתרים אצל אברהם אבינו[סב], שה' דימה את כל הגלויות – החל מגלות מצרים – לחשך אפלה. יציאה מהגלות היא יציאה מהחשך לאור – "העם ההֹלכים בחשך" פתאום "ראו אור גדול"[סג]. לכן גאולה – גאולת מצרים, שכל הגאולות נקראו על שמה[סד] – היא התחושה בנפש שיצאתי מחשך לאור.

האתהפכא השניה, הפיכת מר למתוק היא בשבועות, מתן תורה. לפני מתן תורה היינו במקום שנקרא "מרה"[סה] – זו היתה ההכנה למתן תורה. שם כתוב השרש מתק פעם יחידה בתורה, "וימתקו המים"[סו]. זו ההכנה למתן תורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו"[סז]. אמרנו שמר למתוק הוא כמו מות לחיים – החיים הם דברי תורה והם ממתיקים את כל מרירות החיים. כל עצות התורה באות להמתיק את המר בחיים.

זהו הסבר חשוב – ה' גואל אותנו, ובכך הופך חשך לאור, וכאשר הוא נותן לנו תורה הוא הופך לנו את המר למתוק. הרי דברי תורה ערבים ומתוקים עד מאד – "מתוקים מדבש ונפת צופים"[סח]. ועוד, כתוב שלפני מתן תורה כולם התרפאו – לא היה סומא, לא היה חרש, לא היה חגר[סט]. רפואה היא המתקה. התורה היא חיים.

סוכות – משנאה לאהבה

אבל יש עוד אתהפכא, ששייכת לימים האלה – הפיכת את השנאה לאהבה. כשמדברים מה שנוגע לנו תכל'ס, נוגע לנו באמת, הפיכת השנאה לאהבה נשמעת הרבה יותר חשובה אפילו משני הדברים הקודמים. אנשים מלאים שנאה (לא סתם אנשים אותיות שֹנאים). שנאה היא מדה רעה מאד. אמנם גדר הצדיק הגמור בתניא[ע] הוא היותו שונא את הרע בתכלית השנאה (והמיאוס, כהסברו ששנאה ומיאוס זהים לענין זה) – אך זו דוגמה איך לוקחים מדה שהיא רעה בעצם ומשתמשים בה בסטרא דקדושה. בכל אופן, חשוב לדעת שרגש השנאה – שאני שונא משהו – הוא רגש שלילי.

נחדד יותר: האמירה שצדיק שונא את הרע היא לא המצאה של התניא, זהו פסוק מפורש – "אֹהבי הוי' שנאו רע"[עא]. גם בנביא עמוס יש ביטוי דומה – "שנאו רע ואהבו טוב"[עב]. מכאן נלמד שהביטוי לכך שצדיק אוהב את ה' בתכלית הוא ששונא את הרע בתכלית. כך צריך להיות כל הזמן? שנאת הרע ודאי נצרכת כל זמן שיש רע במציאות. אבל כאשר יקוים היעוד של "ואת רוח הטמֻאה אעביר מן הארץ"[עג] ולא יהיה יותר רע – אין יותר מה לשנוא. לכך צריך לשאוף. מה אני רוצה בחיים? אני מבקש מה' 'תעזור לי לשנוא את הרע' או 'תסלק מכאן את הרע, שלא יהיה יותר'? אם יסלק את הרע – ממילא לא צריך לשנוא את הרע, ואפשר להפוך את רגש השנאה לאהבה. השאיפה שלי היא רצון פנימי ועצמי, שיש אצל כל יהודי, לאהוב את כולם, את כל מה שה' ברא (הרי "הכל ברא לכבודו"[עד], ממילא מובן שבעצם הכל טוב וממילא על הכל נאמר "ואהבו טוב").

זהו המסר של הדור שלנו – כל הטעויות והסטיות שיש בדור שלנו הן בגלל רגש בסיסי של אהבה להכל, שמיסודו הוא טוב מאד, משהו משיחי. לא צריך לשנוא שום דבר – צריך לאהוב את כולם, את הכל, רק לאהוב, רק אהבה, אתהפכא שנאה לאהבה. איך מתיחסים היום לכל השנאות שלך? 'למה אתה שונא משהו? כנראה היתה לך טראומה בילדות, ובגלל הטראומה שלך אתה פוחד, חרד, ושונא משהו בחיים', וכל מיני הסברים כעין זה... לא שבאנו להצדיק את ההסברים האלה, רק להמחיש סממן מאד חשוב של הדור שלנו, שהוא תהליך לקראת משיח. פעם לא היה נורא לשנוא. כמו שאמרנו, יש רגש – צריך לשנוא וצריך לאהוב. בתרבות של היום לא אוהבים לשנוא. לא שאין שנאה בעולם, יש אולי יותר שנאה – שנאה בין עמים, יש תחרות, יש עימות – אבל בראש (כל העולם שלנו הוא שטיפת מח) מקובל שהדבר הכי גרוע הוא לשנוא, רק לאהוב יש (על דרך '[לא להתייאש] רק לשמוח יש'). יש בכך אמת, משהו נכון. לשם כך צריך להיות זמן מסוגל להפוך את השנאה – את כל מטען השנאה, כל מדה היא אנרגיה, מטען של כח – לאהבה.

האתהפכא הזו שייכת ל"זמן שמחתנו". על הסוכה כתוב ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת"[עה]. איך כולם יכנסו לסוכה אחת? בסדר, נניח שבונים סוכה אחת שתכיל את כולם, אבל השאלה היא איך שני היהודים האלה נכנסים ביחד?! צריך "ופרוש עלינו סוכת שלומך". אמרנו שאתהפכא היא בינה, אבל צריך להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עו] – בבינה (שפנימיותה שמחה) חייבת להיות נקודת בטול (פנימיות החכמה). נקודת הבטול באה לידי ביטוי בעיקר באתהפכא של הפיכת השנאה לאהבה. אם אתה לא בטל – לא תהפוך את השנאה שלך למישהו לאהבה. "זמן שמחתנו" הוא – יותר מפסח ושבועות – זמן שקמים ורוקדים ומתחבקים, הזמן שהכי אוהבים, באהבה גלויה לעין. זהו החג שנועד להפוך את כל השנאות לאהבה – להפוך את השרש שנא בחזרה לאנ"ש, שכולם יהיו אנשי שלומנו, "ופרוש עלינו סוכת שלומך" (ואפילו ביחס לאומות העולם, בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות ובכך ממשיכים שפע פרנסה וכו' לאומות העולם[עז] לכל השנה...).

אם כן, האתהפכא של חג המצות היא הפיכת החשך לאור והאתהפכא של מתן תורה היא הפיכת המר למתוק, המות לחיים, אבל האתהפכא עכשיו – שבמובן מסוים היא העיקר, ענין שלש השמחות שכתובות בזמן שמחתנו – כאשר כולם נמצאים באחדות, "ופרוש עלינו סוכת שלומך", "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", היא דווקא על ידי הפיכת השנאה לאהבה, הפיכת כל הטינות בלב לאהבה, בחינת "ימינו תחבקני"[עח]. יש 'דינים' בעולם רק כי אחד מסתכל בעין רעה על החבר – אם כולם היו מסתכלים בעין טובה אחד על השני לא היו דינים, כולם היו שלמים. כלומר, דין נובע משנאה במציאות, והזמן בו הופכים את השנאה לאהבה הוא עכשיו, בחג הסוכות.

שלש רגלים כנגד חב"ד

איך נכוון את שלשת סוגי ה"אתהפכא" לפי הספירות? אמרנו שאתהפכא שייכת לעולם הבריאה, העולם של השכל (מעל האתכפיא ברגש, בעולם היצירה), לכן מתאים לכוון אותם כנגד חב"ד:

הפיכת חשך לאור היא בחכמה, שהיא ראשית הגילוי – "ברישא חשוכא והדר נהורא"[עט], "יהי אור"[פ] בחכמה, "יום אחד"[פא] של מעשה בראשית.

הפיכת מר למתוק, מות לחיים, היא בבינה – "מינה דינין מתערין"[פב], ומצד הבינה האתהפכא. "תספרו חמשים יום"[פג] הוא מצד הבינה – אכן "אורייתא מחכמה נפקת"[פד], אבל חג שבועות, יום החמשים, הוא תכלית הגילוי של חמשים שערי בינה. הכח להפוך מר למתוק הוא שער הנון של הבינה דווקא, ש"מינה דינין מתערין". על ידי גילוי שער הנון של הבינה "פסקה זוהמתן"[פה] ולולא החטא היו חיים לנצח, בטול מוחלט של עצם הרע, מלאך המות. בחג השבועות, "משה [חכמה, 'תורה צוה לנו משה'[פו]] זכה לבינה"[פז] (שרש אמא עילאה שגבוה משרש אבא עילאה), וד"ל.

אם כן, מהו חג סוכות? כתוב בפירוש שסוכות הוא החג של הדעת – "למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"[פח]. לכן בכזית הראשון שאוכלים בלילה הראשון צריך להלכה – יתכן שאפילו לעיכובא – לכוון "למען ידעו דֹרֹתיכם", לדעת שהסוכה היא זכר לענני הכבוד[פט]. ענני הכבוד הם בזכות אהרן[צ], "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[צא] – הוא הופך את השנאות, עושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, זהו הענין של סוכות. איך? הוא הופך את מטעני השנאה שיש ביניהם לאהבה (היינו כחו המיוחד של אהרן שבמספר קטן הוא אותיות אהבה, כנודע, כולו אומר אהבה, אך ורק אהבה). משה הופך את המר למתוק (במתן תורה) וגם את החשך לאור (ביציאת מצרים), אבל את השנאה לאהבה הופך בעיקר אהרן, שהיום היה האושפיזין שלו (עכשיו נכנסים לאושפיזין של יוסף הצדיק מתוך האושפיזין של אהרן הכהן).

בכל אופן, זהו דרוש מאד חשוב של שלש האתהפכות, כנגד חב"ד – חב"ד שבמוחין דאמא, ששם עבודת האתהפכא בכלל. סוכות הוא התכל'ס, הדעת.

ולסיכום:

פסח   מחשך לאור  חכמה

שבועות        ממר למתוק  בינה

סוכות משנאה לאהבה       דעת

חיתום הרמז

ידוע אצלנו שאם המבנה מוצלח ושלם, הדבר בא לידי ביטוי ברמזים יפים. עלו לנו שלשה זוגות מושגים – אור-חשך (בחכמה), מר-מתוק (בבינה), שנאה-אהבה (בדעת). נחשב אותם: אור-חשך (535), מר-מתוק (786), שנאה-אהבה (369) – הכל יחד עולה 1690. זהו יחוד מושלם בקבלה – הוי' פעמים א-דני, י"פ 13 ברבוע שהוא כפל של שם הוי' (26) ושם א-דני (65), "יחודא שלים".

כדי לחזק את הרמז, "על פי שני עדים"[צב], רק ראשי התיבות – אור חשך מר מתוק שנאה אהבה – עולים 390, יה פעמים הוי'. הכל יחד עולה א-דני פעמים הוי' ורק ראשי התבות עולים יה פעמים הוי' שהם-הם ו פעמים א-דני (כלומר, הערך הממוצע של כל ראש תיבה הוא א-דני, וממילא אמצעי וסופי תבות עולים כ"פ א-דני). רמז מאד יפה – תן לחכם ויחכם עוד.

עד כאן דרוש אחד. אפשר לעשות הפסקת ניגונים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· ב"עבדו את הוי' בשמחה" כל השנה השמחה נסתרת בלב ובחגים – ששיאם "זמן שמחתנו" – השמחה מתגלה.

· תכלית השמחה היא היפוך – לעשות 'קוּלֶע' – השמחה מביאה לאתהפכא.

· מתוך שמחה פועלים "להפוך את העולם היום!".

· בסיס העבודה – לישראל ולאומות – הוא יראת המלכות שחיצוניותה יראת העונש.

· השלום מתפשט לעולם מיחוד יסוד ומלכות בתוכנו – "שלומה של מלכות".

· האתכפיא היצירתית עוסקת במדות הלב ויצריו.

· באים לצדיק לבקש ממנו לעשות בקרבי אתהפכא.

· אפשר להמתיק דינים על ידי פעולה במעשה, בדבור ואפילו רק במחשבה.

· הצדיק הגמור ממשיך חסדים בעצם מציאותו – כחי ושלם בעצם – ללא כל פעולה.

· התקשרות-השקה לצדיק גמור פועלת ישועות בדרך ממילא ומפנה את החסיד לעיסוק ב'מבצעים' בלבד.

· הגאולה היא הפיכת חשך לאור והתורה היא הפיכת מר למתוק.

· כשיש רע נדרשת שנאה, אך השאיפה היא לבטל את הרע ולא להזדקק יותר לשנאה.

· מהנטיה של דורנו להוקעת השנאה ודרישת אהבה בלבד נובעות רוב הסטיות היום – אך היא חלק ממהלך משיחי שיש בו אמת.

· כל הדינים בעולם נובעים משנאה והסתכלות שלילית בין אנשים.

· עבודת סוכות היא "ופרוש עלינו סכת שלומך" – הכנסת כל האנשים השֹנאים לאנשי-שלומנו.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] נוסח התפלה ו"יעלה ויבא".

[ג] דברים טז, יד.

[ד] זהר ח"ג צה, א; פע"ח שער מקראי קדש פ"א. וראה לקו"ת צו יב, א; סידור עם דא"ח סדר סעודת שבת ר, ג-ד. ועוד.

[ה] ויקרא טז, לא; כג, לב.

[ו] תהלים ק, ב.

[ז] סוד ה' ליראיו שי"ג (ונתבאר באריכות במבחר שיעורי התבוננות חכ"ו הנמצא בהכנה לדפוס בימים אלה).

[ח] תהלים ד, ח.

[ט] ישעיה יב, ג.

[י] סוכה נא, א.

[יא] עירובין סה, א.

[יב] לקו"ת דרושים לסוכות ושמ"ע פ, ב. וראה השמטות זהר ח"ג סימן יז (שט, א).

[יג] תהלים קיט, קסב.

[יד] ראה פרקים ט-י ובהדגשה בפכ"ז.

[טו] בית רבי ח"ב פ"ח הערה ג.

[טז] תניא פי"ד.

[יז] ישעיה ס, כא.

[יח] תניא פ"א ופי"א.

[יט] אבות פ"ג מ"ב.

[כ] ראה באריכות שיחת י"ב תמוז תשמ"ג (ההכרח היסודי של היראה מפני בעל-הבירה הודגש בהמשך בשיחות נוספות על "רגע של שתיקה").

[כא] ראה באריכות אוה"ת דברים ה ד"ה "ועתה ישראל" (עמ' ב'כט ואילך) ובכ"ד.

[כב] עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; רבינו בחיי על בראשית לח, ל; תניא, שער היחוד והאמונה פ"ז.

[כג] זהר ח"ג קטו, א; רעג, ב; זהר חדש (מרגליות) לב, ב.

[כד] ישעיה נה, ג.

[כה] חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 40 ובכ"ד (ראה גם סה"מ עת"ר ד"ה "וע"פ הנ"ל יובן" עמ' נח).

[כו] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[כז] ישעיה מג, ז.

[כח] תניא פי"ב.

[כט] ח"ג רכד, א.

[ל] שעה"כ קידוש ליל שבת דרוש א; דרושי סוכות ג שער הפסוקים וישב; פע"ח שער השבת פי"ז ופכ"ד ושער יו"כ פ"א. ובכ"מ.

[לא] ראה ד"ה "ציון" תרס"ב (סה"מ תרס"ב עמ' שנו); ד"ה "שובה" תרפ"ו (סה"מ תרפ"ו עמ' ל). סוד ה' ליראיו ש"ב פ"א.

[לב] שיחת י"ב תמוז תשד"מ (תו"מ התוועדויות תשד"מ ח"ד עמ' 2193).

[לג] חולין ב, ב. ראה שכינה ביניהם פרק "חברים נאמנים" הערה יא; מעין גנים פרשת קדשים (והנסמן שם מדא"ח); תיקון המדינה פי"ג.

[לד] תנחומא נשא טז; תניא פל"ו.

[לה] נועם אלימלך לקוטי שושנה. וזה לשונו:

ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים נראה כי יש שני צדיקים * הצדיק האחד יש שממתיק דינים בעבודתו הקדושה שמהפך מדת הדין למדת הרחמים * ועוד יש צדיק שאינו עושה שום פעולה לזה אלא שמכח צדקתו הגדולה ממילא אין הדין יכול לשלוט כלל והחסדים גוברים בזכותו * וזה הוא ההופכי כו' כי הדינים נקרא צור שהם קשים כמו האבן והצדיק מהפך אותם לרחמים ואדרבה ממשיך חסדים וזהו ההופכי הצור שהם הדינים להיות אגם מים שהם מרומזין אל החסד * חלמיש הוא הצדיק היותר גדול וחזק כמו חלמיש הזה למעינו כמו למענו מים כלומר בשבילו לבד בלי שום פעולה רק שזכותו מגין ובא השפע על ידו.

[לו] תהלים קיד, ח.

[לז] זהר ח"ג כט, א.

[לח] תהלים פא, ד.

[לט] שם מז, ו.

[מ] ויקרא רבה כט, ג.

[מא] לקו"ד ח"א שמע"צ ושמח"ת תרצ"ג. ראה הוספות למגיד דבריו ליעקב (קה"ת, תש"ע) אות רס; שיעור כ' מנחם-אב ע"ה.

[מב] בית יעקב על ספר בראשית אות כח, נג (ועיי"ש שזו עבודת השבת דווקא) ובריבוי מקומות וגוונים. וראה מי השילוח ח"א שלח ד"ה הראשון (ועיין גם בשלח ד"ה "ה' ילחם לכם" וח"ב יתרו ד"ה "אנכי הוי' אלהיך").

[מג] משלי ה, טז.

[מד] זהר ח"א רכה, א.

[מה] כתובות יז, א; עז, ב.

[מו] תורת שלום אור לכ"א כסלו תער"ג. ראה מחול הכרמים ח"ב פ"ט (עמ' קה).

[מז] בסוד ההשקה, שנתבאר בחלקים הבאים של ההתוועדות.

[מח] רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"ג.

[מט] וכמבואר במ"א, עשרת ימי תשובה, ימי הנסירה ובנין המלכות, שחיתומם ביום כיפור, הם הימים בהם אפשרי גם שינוי-אופי מהותי של האדם.

[נ] ביטוי בו משתמש הרבי הקודם בהמשך "באתי לגני" (ועוד).

[נא] תהלים לג, יט. וראה לקו"ת שה"ש יד, ב (ובכ"ד).

[נב] שמות כג, יד.

[נג] ראה חיי העולם הבא.

[נד] "עליה לרגל" = חשמל, אותיות "לשמֹח" (יש "לשמֹח" אחד בתנ"ך: "לראות בטובת בחיריך לשמֹח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך" – שלשה לשונות מקבילים, ראה רד"ק, י"ל כנגד "שלש רגלים". והנה, סימן הפסוק – מספר התבות כפול מספר האותיות, 9 פעמים 42 = חשמל-לשמח! כל הפסוק = 3591 = 19 פעמים 189, חצי חשמל-לשמח! בהכאה פרטית, "עליה לרגל" = 8280 = מ פעמים אור, מ-אור, והוא עולה ח"פ 1035, ממוצע כל אות, שהוא משולש מה, ג"פ משה, ה"פ אור של יום אחד דמעשה בראשית).

[נה] זהר ח"א ד, א.

[נו] שיעורי ה-ו ניסן תש"פ – נדפס ב"נפלאות" ואתחנן.

[נז] פלח הרמון שמות, דרושי מגלת אסתר, ד"ה "ויבז".

[נח] ראה גם מלכות ישראל ח"ב מאמר "המנהיגות וחוש הדיבור" (עמ' קטו) ובאריכות שם הערה נט ובמבחר שיעורי התבוננות ח"י עמ' 69-70 (ודוק גם באמרי בינה שער הציצית פט"ו).

[נט] ראה גם התוועדות פורים קטן ע"ד (פ"ד).

[ס] ראה שמואל-א טו, לב: "אכן סר מר המות".

[סא] ראה במאמר "עיקרי האמונה במעגל השנה" בספר אמונה ומודעות.

[סב] בראשית טו, יב.

[סג] ישעיה ט, א.

[סד] בראשית רבה טז, ד.

[סה] שמות טו, כג.

[סו] שם שם, כה.

[סז] ברכת "אהבת עולם" של ערבית.

[סח] תהלים יט, יא.

[סט] במדבר רבה ז, א.

[ע] פ"י.

[עא] תהלים צז, י.

[עב] עמוס ה, טו. ורמז בפסוק השלם: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן הוי' אלהי צבאות שארית יוסף" = חיה פעמים יוסף!

[עג] זכריה יג, ב.

[עד] נוסח "שבע ברכות" וראה סיום מסכת אבות.

[עה] ע"פ סוכה כז, ב.

[עו] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[עז] סוכה נה, ב.

[עח] שה"ש ב, ו.

[עט] שבת עז, ב.

[פ] בראשית א, ג.

[פא] שם פסוק ה.

[פב] ראה זהר ח"א קנא, א; ע"ח שי"ג פ"ח; שם שי"ד פ"ב.

[פג] ויקרא כג, טז.

[פד] זהר ח"ב קכא, א. וראה שם פה, א.

[פה] שבת קמו, א.

[פו] אבות פ"א מ"א.

[פז] ראה ר"ה כא, ב; זח"ב קטו, א (ובנצוצי זהר שם).

[פח] ויקרא כג, מג.

[פט] ראה טושו"ע ובנו"כ (ובפרט ב"ח) ושו"ע אדה"ז או"ח תרכה וראה באריכות לקו"ש חל"ב עמ' 140 ואילך.

[צ] תענית ט, א. ויקרא רבה כז, ו (ובכ"ד). זהר ח"א רסא, א (ובכ"ד).

[צא] אבות פ"א מי"ב.

[צב] דברים יט, טו.