חיפוש בתוכן האתר

"ירידה צורך עליה" בחיי הכלל והפרט - ט' ניסן תש"פ – הקלטה הדפסה דוא

בע"ה

ט' ניסן תש"פ – הקלטה

"ירידה צורך עליה" בחיי הכלל והפרט

"ירידה צורך עליה" – דוגמאות (שיעור מסכם ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

"ירידה צורך עליה" היא תהליך שמתחיל ממעלה-מעלה, בהחלטת ה' 'לרדת' ולברוא עולם – לצורך העליה של "דירה בתחתונים"; ממשיך בירידת הנשמה לגוף, לצורך העליה שתזכה בה; ונחווה ביום-יום שלנו, הרצופים ירידות – ובע"ה גם עליות – הן בהיסטוריה של חיי הכלל והן בחיי הפרט של כל אחד ואחד. אנו נמצאים בימי בריאת העולם, החל מכ"ה אלול; מתכוננים ליום בריאת האדם – וירידתו בחטא – בראש השנה; ועסוקים בחשבון נפש על ירידותינו בשנה שעברה ובתפלה והתעוררות רחמים שנזכה בשנה הקרובה לראות בעינינו את העליות.

אם כן, אין זמן מתאים יותר להתבוננות נושא של "ירידה צורך עליה", כשהשיעור שלפנינו – חלק נוסף מתוך שיעור מסכם בנושא – עוסק בדוגמאות בחיי הכלל (בפרק א) והפרט (בפרק ב): גלות וגאולה, ירידת הדורות ועלית הדורות, עניות ועשירות, נפילה בתאוות ועוד – הכל בדרך להתעוררות רחמים בתפלה ולביאת המשיח לכלל ולפרט.

א. "ירידה צורך עליה" בהיסטוריה של עם ישראל

ירידת הדורות בחיצוניות ועלית הדורות בפנימיות

כשחושבים על תהליך של ירידה מיד עולה לראש הביטוי "ירידת הדורות". טבע העולם הוא שהדורות יורדים – כל דור הוא פחות מהדור הקודם[ב]. כתוב שבמקביל – בפנימיות, בנסתר – יש גם תהליך של עלית הדורות. אבל בחיצוניות, בנגלה, רואים את ירידת הדורות. לכן ירידת הדורות מתגלה בעיקר בלימוד הנגלה[ג] – הגדולים הם הראשונים, התנאים, שהם באין ערוך ביחס לאמוראים, שהם באין ערוך לגבי הסבוראים והגאונים, ואחר כך הסבוראים והגאונים לגבי הראשונים, הראשונים לגבי האחרונים והאחרונים לגבינו, אחרוני האחרונים.

ההסבר הפשוט לירידת הדורות הוא הריחוק ממעמד הר סיני – כל רגע מתרחקים מהחויה של קבלת התורה. עלית הדורות בנסתר, בפנימיות, היא כי כל רגע מתקרבים לביאת משיח צדקנו. העתיד לא גלוי לנו, את הגאולה העתידה רואים בינתים רק בעין השכל שבלב, לכן העליה נסתרת. הרבי אומר שצריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", וכבר בא, אבל זהו הממד הפנימי של הדורות. לפי העקרון הזה, כתוב שהצדיקים הגדולים – שהגדולה שלהם בתורה היא בעיקר בפנימיות התורה – מהאריז"ל והלאה, לקראת משיח, הם דווקא עולים מדור לדור. אבל שוב, יש מושג ירידת הדורות.

הפנימיות והחיצוניות הם כמו שמות מה ו-בן שמרכיבים את עולם התיקון[ד] – הירידה היא שם בן, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", החיצוניות, והעליה היא שם מה, "רוח בני האדם העֹלה היא למעלה"[ה], הפנימיות, התהליך לקראת משיח. שם מה עולה אדם ואדם ראשי תבות אדם-דוד-משיח[ו], בסדר של עליה. אדם הוא לשון "אֶדַמֶה לְעליון"[ז] – כל אחד מתדמה לעליון ממנו שיבוא אחריו, היינו ענין עלית הדורות.

ירידה, שויון ועליה

בכל אופן, בחיצוניות יש ירידת דורות, והיא לצורך עליה כפשוטה – לא רק העליה שקיימת בפנימיות. מי שרואה שהעליה כבר מתרחשת בפנים לא רואה כאן "ירידה צורך עליה", אלא שהירידה היא תכלית העליה[ח]. אבל הפשט ב"ירידה צורך עליה" הוא שהעליה תבוא אחר כך, במקום הירידה, ואם הירידה בחיצוניות גם העליה תהיה בחיצוניות, והיא תהיה עליה באין ערוך מהמקום הראשון ממנו ירדנו. איך נבין זאת?

ירידת הדורות היא עצם חווית הירידה – תחושה נפשית שכל הזמן אנחנו יורדים, תחושת אנטרופיה בזמן. מה תהיה תחושת העליה שתבוא עקב ובזכות התחושה שכל הזמן יורדים? קודם כל, יתגלה פה שם שדי – סוד "נשמת שדי תבינם"[ט] – "שאמר לעולמו די"[י], די להתפשט, די לרדת. יש משהו בירידת הדורות שפתאום תפסיק ההרגשה שכל הזמן יורדים – יגמר, עד כאן, די!

מה יקרה אז? קודם כל, יתחיל להתגלות שכל הקו הזה – קו שיורד באלכסון ומסמל את ההיסטוריה, מאדם הראשון והלאה – הוא קודם כל מאוזן לגמרי, לא יורד, מהתחלה עד הסוף יש שויון. כל הדורות שוים, הכל אותו דבר. שויון הוא לפעמים טוב ולפעמים לא טוב. אם השויון מטשטש הבדלות שקיימות על פי תורת אמת, תורת חיים, הוא לא טוב. אבל בדרך כלל, בור מי שרואה את השם כל הזמן – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[יא] – הכל שוה[יב]. הוא צריך לראות גם בזמן – באנטרופיה של הזמן, שבאה לידי ביטוי בכך שהדור האחרון באמת פחוּת בשכל האלקי שלו, בהיקף ידיעת התורה שלו וכו' – שהקו של הגרף מאוזן, מיושר, "ישר יחזו פנימו"[יג]. הוא רואה שבעצם הכל שוה, כל הגדולים שוים. אם מדברים על הגדולים הכי גדולים, אולי יותר קל להבין – שבאמת משה רבינו והבעל שם טוב והאריז"ל ורשב"י, כל האדמו"רים, הם באותו קו מאוזן. אבל בעצם כולם, אפילו היהודי הפשוט, הוא באותו קו – כל הדורות שוים, הכל שוה. אם רואים שכל ההיסטוריה היא תכנית אלקית, שלכל יהודי ולכל דור יש בה חלק, וכל אחד נדרש לעבודה שלו בדיוק לפי יכולתו – רואים שבעצם הכל שוה.

המעבר לחויה של "שוין בקומתן" הוא כבר עליה כל כך עצומה, שינוי תודעה כה גדול, כזה שראוי לומר שהוא עליה שבאין ערוך, שכבר קיימנו "ירידה צורך עליה". אך אחר כך הקו מתהפך מהכיוון הראשון, הירידה, ומתחיל לעלות. זה כבר "אשת חיל עטרת בעלה"[יד] – שהאשה תעלה מעל הגבר. זהו בעצם גילוי הפנימיות של מה שקורה עכשיו – "ילכו מחיל אל חיל"[טו] גם בדורות, כל דור הוא הליכה מחיל אל חיל ביחס לדור שקדם לו.

ירידה לגלות לצורך עליה לגאולה

יש עוד דוגמה פשוטה של ירידה בתולדות עם ישראל – משהו פשוט, שמעסיק (או לפחות אמור להעסיק) אותנו כל הזמן – גלות וגאולה. אנחנו כעת בחדש ניסן, חדש הגאולה, "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל"[טז]. גלות וגאולה הן בפירוש ירידה ועליה:

הפשט של גלות הוא שגולים-יורדים מארץ ישראל. "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"[יז], וכשיוצאים-מתגרשים מהארץ – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[יח], כמו שאחרי חטא אדם הראשון ה' גרש אותו מגן עדן  – אנו יורדים פלאים. אם כן, מהי הגאולה? בפנימיות, הרבי מסביר[יט] שגאולה היא הכנסת א בתוך ה-גולה שהופכת ל-גאולה, ואז רואים שכל הירידה היא תכלית העליה. בפשטות העליה היא ששבים לציון ברנה – הגאולה היא עליה.

אפשר להבין טוב מאד שכאשר שבים לציון מתוך הגלות, עצמת האור שמתגלה בגאולה היא באין ערוך יותר מאם לא היינו גולים. כאשר בן המלך שהתרחק מאור פני אביו המלך שנים ויובלות חוזר עכשיו הביתה – השמחה היא אין סופית. מה העליה? שמחה אין סופית, שלא היתה בכלל אם היה כל הזמן באור פני אביו. שוב, הירידה היא מהארץ לחוץ לארץ, לגלות, והעליה היא מהגלות לגאולה.

בנוגע לירידה זו יש עוד ענין – "'אני ישנה' בגלותא"[כ] ורק בפנימיות "ולבי ער" תוך כדי הגלות. בחיצוניות אני ישן לי. מה העליה? "בשכבך ובקומך"[כא]. דורשים[כב] גם ש"ובשכבך" היינו להסתלק מהעולם הזה – לנוח על משכבו בקבר – והקימה היא תחית המתים, "הקיצו [לשון קימה בבקר] ורננו שֹׁכני עפר כי טל אורֹת טלֶך וָאָרץ רפאים תפיל"[כג]. הארץ מוציאה-מרימה את הרפאים-המתים שבתוכה. אם כן, יש לנו עוד ירידה צורך עליה – גלות וגאולה, שהן שינה וקימה (קשור לנבואת העצמות היבשות[כד], ההפטרה של שבת חול המועד פסח).

ב. "ירידה צורך עליה" בחיי הפרט – למה נפלתי?

עניות (בדעת) לצורך עשירות (בדעת)

בחיי הפרט יש ביטוי מובהק של ירידה – ירידת אדם מנכסיו. גם ירידה זו היא כדי שיעלה באין ערוך יותר, בזכות הירידה, עד כדי כך שיסתכל אחר כך ויראה למפרע שהירידה עצמה היתה תחלת העליה – שהיא היתה נקודת תפנית, סוד קרן זוית ואין[כה], שהביאה אותו לכיוון חדש בחיים. כל ההצלחה אחר כך, באין ערוך, היא בזכות אותה ירידה.

כתוב "אין עשיר אלא בדעת" ו"אין עני אלא בדעת"[כו]. אם כן, ירידת אדם מנכסיו רומזת גם לירידה בדעתו – שאדם יורד לקטנות מוחין. כך מסופר גם על הצדיקים הגדולים ביותר, ומבואר על הפסוק "שבע יפול צדיק וקם"[כז]. אפילו מורנו הבעש"ט ירד לעתים לקטנות גדולה ביותר, עד כדי כך שכתוב שאחד מיסודות תורת הבעש"ט הוא הלימוד איך מתמודדים עם קטנות מוחין, מה עושים בקטנות מוחין ואיך חוזרים לגדלות מוחין שבאין ערוך יותר.

גם בקבלה יש מושג של גדלות א' שאחריה צריך לרדת לקטנות ב' ורק ממנה ניתן לעלות לגדלות ב' – לראית המהות, "עין בעין יראו"[כח]. כל הכוונות של ליל הסדר וספירת העומר עד שבועות הם סביב ירידה צורך עליה – שיורדים לקטנות מוחין, יורדים מהנכנסים הרוחנייים שהם הדעת, כדי לעלות אחר כך לגדלות. מקטנות א', שהיא אמונה, לגדלות א', שהיא ידיעת המציאות, וממנה יורדים לקטנות ב', בטחון, בשביל לעלות באין ערוך לגדלות ב', ראית המהות[כט].

ירידה בתאוות צורך עליה באהבת ה'

יש עוד משמעות פשוטה לירידה – ירידה-שקיעה בתאוות. אדם שכילד קבל חנוך טוב, אהב ללמוד תורה, הצליח בלימוד התורה – אבל היצר החכם המחוכם לאט-לאט מרגיל אותו לאכול דברים טעימים ולהנות מהחיים, לרדת לתאוות הגשמיות. אחר כך, כשהוא מתבגר, מתעוררת התאוה העיקרית – תאות יחסי אישות. הוא נלכד ברשת התאוות, שמורידות אותו פלאים.

קודם כל, צריך לדעת מה עושים, וגם בשביל מה זה טוב – מה העליה שתבוא בעקבות הירידה הזו? למה טוב שהאדם בחייו יורד לתוך תאוות? דברנו על ירידה של אדם לקטנות מוחין – קטנות בשכל. מילא, לא הכי נורא. לחב"ד הירידה קשה ונוראה – כמו כאשר הבעש"ט יורד לקטנות מוחין – אבל זו עדיין לא ירידה ממש ללכלוך ח"ו. גם בתאוות יש שדין יהודאין ושדין נוכראין – תאוות היתר ותאוות איסור[ל]. קודם האדם יורד לשדין יהודאין, אבל ח"ו יכול להגיע גם לשדין נוכראין. לשם מה?

כתוב שהירידה נועדה כדי שהאדם יגיע לאהבת ה' שלא היה מגיע אליה אף פעם – אהבה של "בכל מאדך"[לא]. בלי לרדת לתאוות, להרגיש מהי תאוה – מה נקרא "טעם ביאה"[לב] – אי אפשר להגיע ל"ובכל מאדך". רבי אייזיק מהומיל מסביר[לג] שדווקא ב"גמר ביאה" מתגלים הכחות המאדיים של הנפש[לד]. ל"'בכל לבבך' – בשני יצריך"[לה] אפשר להגיע בלי לרדת – אפילו שמדובר בשני היצרים. הרמב"ם מסביר[לו] שהכוונה להכרת ה' גם בשעת כעס, שעת עֶברה, שבמובן מסוים מיד מתקנת את היצר. הוא לא מדבר על יצר הרע של עריות. לפי הרמב"ם "בשני יצריך" היינו התעוררות של טוב ושל חסד, יצר הטוב, והתעוררות של גבורה ודין, עברה וכעס, יצר הרע. אבל דווקא השקיעה בתאוות מאפשרת עליה משם שהיא לא רק "'בכל לבבך' – בשני יצריך" ולא רק "'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך", אלא דווקא "בכל מאדך".

אם כן, תיקון הירידה לתאוה הוא "'בכל מאדך' – בכל ממונך" – באמת לפזר צדקה בלי סוף, כמו שכתוב בתניא[לז]. תיקון פנימי עוד יותר הוא הפירוש השני של חז"ל – "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד". מי ששקוע בתאוות בטוח שה' ירחץ את הצואה שלו – ה', המלך בכבודו ובעצמו, בא לרחוץ את צואת בנות ציון[לח]. ה' רוחץ וממרק את צואת התאוות – במיוחד התאוות בענין פגם הברית – על ידי יסורים[לט], ואז צריך "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד".

ידוע ש"ובכל מאדך" שוה ענג – "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[מ]. פגם הברית, שהוא ירידה לתוך התאוות, הוא נגע – גם מלשון נגיעה, נגיעות אסורות – והתיקון הוא ענג, ענג כפשוטו, אהבה בתענוגים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[מא], שיא שיר השירים.

זהו עוד נושא מאד חשוב של "ירידה צורך עליה" – הירידה לתוך התאוות לצורך העליה לאהבת ה' מלאת עצמה, "בכל מאדך", "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

ירידה לצורך תשובה, תפלה וגאולה

אפשר לסכם את התהליך של "ירידה צורך עליה" בעוד צורה:

הירידה לעולם הזה, ירידה למקום בו צריך לעבוד קשה בשביל לצאת ממנו נקי – "ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך"[מב] – היא כדי שהשכר שה' רוצה לתת לנו לא יהיה "נהמא דכסופא"[מג], שלא נתבייש. צריך להגיע למצב של חטא, שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב לא יחטא"[מד], עד שנתבייש מהחטא שלנו. ברגע שמגיעים לבושה, שאנו מתביישים מהחטא, ה' כבר מוחל לנו – "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו"[מה] – ואז אפשר לעלות בלי בושה, בלי "נהמא דכסופא".

הירידה שלנו למטה – לפי כל הפירושים שלה – היא ירידה שגורמת להתסכל מלמעלה על מי שיורד ולרחם עליו. הירידה מעוררת רחמי שמים, בחינת יעקב (שמדתו רחמים) שירד למצרים. הרחמים שמתעוררים מלמעלה כשה' רואה את עוצם הירידה ואת הטראומה של הירידה, כל מה שהיא גורמת לנו, הם בסוד "יעקב [שמדתו רחמים] אשר פדה את אברהם [שמדתו אהבה]"[מו] – הרחמנות הגדולה על הירידה שלנו פודה-מגלה את אהבת ה' אלינו גם כשאיננו בסדר. אז בזכות הירידה והרחמים שהיא מעוררת, מתחילים לעלות עד אין סוף, ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש".

גם החזן, בעל התפלה שרוצה לעורר רחמים, "יורד לפני התבה" – "ממעמקים קראתיך הוי'"[מז]. כדי שהתפלה תעלה לשמים ותפעל את פעולתה צריך דווקא לרדת – להתפלל מתוך מקום עמוק והכנעה כעבדא קמיה מריה[מח], בבטול המציאות, בהתפשטות הגשמיות ממש. אפשר לחשוב שהתפשטות הגשמיות היא עליה, אבל בהתפשטות הגשמיות של "ואציעה שאול הנך"[מט] – שיורדים לשאול ומשם מתפללים לה' – בטוח שה' שומע ועונה, ונוצר יש מאין ואפס המוחלט רצון חדש, "יהי רצון מלפניך".

דמות מובהקת של "ירידה צורך עליה" היא יהודה[נ], שכתוב שירד מאת אחיו אחרי מכירת יוסף[נא], אבל תכלית הכוונה היא עליה. כתוב במדרש[נב] שבזמן אותה ירידה הקב"ה עוסק בבריאת אורו של משיח – בסיפור יהודה ותמר, בהמשך לאותה ירידה, שממנו נולד פרץ וממנו בא משיח (עליה ל"ואלה תולדות פרץ"[נג], מלא דמלא, יותר מ"תולדות השמים והארץ"[נד] המקוריים[נה]). מכך נולד משיח. סימן שמהירידות שאדם חווה בחיים ה' רוקם סיפור שלם, כדי שמתוכו יוולד המשיח – גם המשיח הפרטי שלו. לכל אחד יש משיח, וכדי שהוא יוולד צריך לרדת.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· בחיצוניות ישנה ירידת הדורות – כל דור מתרחק מהר סיני (שהיה גלוי לעיני כל ישראל). בפנימיות ישנה עלית הדורות – כל דור מתקרב לגאולה (הנסתרת עדיין מעינינו).

· הירידה בחיצוניות מתבטאת בירידה בגדולה בתורת הנגלה. העליה בפנימיות מתבטאת בעליה בגדולה בתורת הסוד.

· כשה' יאמר די לירידת הדורות תחושת האנטרופיה בזמן תתחלף בהכרה של שויון בין כל הדורות – "שוין בקומתן" – ובהמשך בעליה לתודעת "אשת חיל עטרת בעלה".

· שויון שמבטל הבדלות על פי תורה הוא רע. השויון הטוב הוא מתוך ראית ה' תמיד – "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

· הגלות היא ירידה מהארץ לצורך שמחת הגאולה בעליה חזרה לארץ – שמחת שיבת הבן אל אביו.

· עומק הגלות הוא שינה בחיצוניות (וערות בפנימיות) – שכיבה (מיתה) צורך קימה (תחיה).

· ירידת האדם מנכסיו תתגלה כנקודת תפנית – ראשית העליה – לכיוון חדש בחיים והצלחה באין-ערוך.

· גם ברוחניות קיימת ירידה מנכסים – ירידה מגדלות מוחין לקטנות מוחין – שתכליתה עליה לגדלות עליונה יותר.

· אדם התחנך היטב וככל שהוא גדל היצר מפיל אותו ברשת התאוות – מתאוות אכילה ונוחות ליצרא דעריות ומתאוות היתר לתאוות איסור.

· תכלית הירידה לטעום טעם תאוה היא להגיע לאהבת ה' "בכל מאדך" ו"אהבה בתענוגים".

· תיקון הנפילה בתאוה – פגם הברית – הוא עבודת פיזור צדקה בלי-גבול ("'בכל מאדך' – בכל ממונך") וקבלת היסורים באהבה ("'בכל מאדך' – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד").

· אדם יורד לעולם כדי להנצל מ"נהמא דכיסופא" – כשנופלים לחטא ומתביישים בו נמחלים כל העוונות וניתן לעלות ללא בושה.

· הירידה מעוררת רחמים שפודים-מגלים את אהבת ה' אלינו.

· ירידה לפני התבה היא תפלה מתוך התפשטות הגשמיות של "ואציעה שאול הנך" – המבטיחה את מענה ה' מלמעלה.

· מנפילותיו של האדם אורג ה' את אורו של משיח – המשיח הכללי וגם המשיח הפרטי.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה שבת קיב, ב ובסיום מסכת סוטה.

[ג] ראה עירובין נג, א.

[ד] כפי שדובר בחלקו הראשון של השיעור – נדפס לעיל.

[ה] קהלת ג, כא.

[ז] ישעיה יד, יד.

[ח] לקו"מ כב, יא.

[ט] איוב לב, ח. וראה עוד בחלקו הראשון של השיעור.

[יא] תהלים טז, ח.

[יב] כש"ט (קה"ת) אות רכא.

[יג] תהלים יא, ז.

[יד] משלי יב, ד.

[טו] תהלים פד, ח.

[טז] ר"ה יא, א.

[יז] ספרי דברים פיסקא כג.

[יח] מוסף לשלשה רגלים.

[כא] דברים ו, ז; יא, יט.

[כב] ספרי ואתחנן פיסקא ט.

[כג] ישעיה כו, יט.

[כד] יחזקאל פל"ז.

[כה] מאמרי אדה"ז הקצרים מגילה ד"ה "ענין מה בין חסידי" עמ' שדמ; פלח הרמון ד"ה "בראשית ברא" הא' ד, ב. ראה זהר ח"ג קכ, א.

[כז] משלי כד, טז. ראה חינוך קטן בתניא.

[כח] ישעיה נב, ח.

[כט] ראה לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ו. ובכ"מ.

[ל] ראה תניא פ"ח.

[לא] דברים ו, ה.

[לב] וראה סנהדרין עה, א.

[לג] שני המאורות ח"ב סימן ד (לד, א-ב).

[לד] וראה סוטה ט, ב.

[לה] ברכות פ"ט מ"ה.

[לו] פיה"מ שם.

[לז] אגה"ת פ"ג. אגה"ק י.

[לח] עפ"י ישעיה ד, ד.

[לט] תניא אגה"ק כב (נלמדה בשיעור ח' ניסן ש"ז).

[מא] שה"ש ז, ז.

[מב] דברים כח, ו (וברש"י שם).

[מד] קהלת ז, כ.

[מה] ברכות יב, ב.

[מו] ישעיה כט, כב. וראה תניא פל"ב ופמ"ה.

[מז] תהלים קל, א.

[מח] שבת י, א.

[מט] תהלים קלט, ח.

[נ] גם לשלמה המלך, מצאצאי יהודה, יש תכונה של "ירידה צורך עליה". לפי הגמרא הוא היה מלך, אחר כך הדיוט ובסוף מלך (מגלה יא, ב) – חזר בסוף להיות מלך ביתר שאת ויתר עז.

[נא] בראשית לח, א.

[נב] בראשית רבה פה, א.

[נג] רות ד, יח.

[נד] בראשית ב, ד.

[נה] וראה בראשית רבה יב, ו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com