בע"ה

י"א ניסן ס"ט – בית משפחת נתיב, בת עין

סיפורי רבי מרדכי מנעסכיז

ניחום אבלים על שלמה נתיב הי"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סיפורי בעל ההילולא ורמזי שלמה

רבי מרדכי מנעסכיז וריפוי משותקים

היום יום הולדת של הרבי שהוא גם היום של נשיא שבט אשר. יש קשר מיוחד בין אשר לבין מנשה – הנשיא ביום הרצח – כי כתוב בפרשת ויחי, בברכות יעקב לבניו, "מאשר שמנה", שמנה אותיות מנשה. כשמחברים אשר מנשה = תמימות, מדת ההוד, להודות על דברים שהם למעלה מהשכל. צריך להיות "הולך תמים".

בלויה, כשדברנו על ח' ניסן, ידעתי שהוא יארצייט של אחד מגדולי הצדיקים, אבל עוד לא קראתי עליו. אחר כך כשחזרתי הביתה קראתי את הסיפורים עליו בספרים השונים – רבי מרדכי מנעסכיז. הוא תלמיד מובהק של רבי מיכל מזלוטשוב. הוא נולד בשנת תק"ב, שלש שנים לפני אדמו"ר הזקן, ונפטר בתק"ס, שלש עשרה שנה לפני אדמו"ר הזקן – חי חן שנים. הוא היה בעל מופת, מבין כל תלמידי הבעל שם טוב היה נודע כהכי בעל מופת. היה כ"כ בעל מופת שבין התלמידים האחרים של רבי מיכל היו שחששו ממנו, זה היה בלתי רגיל אפילו אצל הצדיקים. בכל אופן, בסוף כולם היו מאד איתו ובעדו ובקשו ממנו.

היה בן של המגיד מזלוטשוב, רבי יוסף יאמפולער, שהיה חבר של רבי ברוך ממעזיבוז (נכד הבעל שם טוב, שהיה נחשב הרבי של כל הרביים באותו דור בפולין). באופן מיוחד, כשהלכנו שם דברנו גם על נעליים. הצדיק הזה עשה שני סוגי מופתים – סוג אחד היה תחית המתים, היו כמה סיפורים שממש החיה מתים פשוטו כמשמעו, והדבר השני שהיה מרפא משיתוק, במיוחד משיתוק רגליים. זו היתה המומחיות שלו, לרפא משותקים.

היה סיפור שאיזה אברך חשוב, שגם רבי ברוך ממעזיבוז וגם רבי יוסף מיאמפלי ניסו מאד מאד בכל כחם להמשיך לו רפואה ולא הצליחו. אז הם עצמם פנו לרבי מרדכי מנעסכיז, שהיה ידוע כבעל מופת הגדול של הדור – פעם בשנה, ביארצייט של רבי מיכל מזלוטשוב, היה מגיע למקומו להילולא, ואז הם מסרו לו את התיק לטיפול. היה לו ענין בשתית כוס קפה, שמהשיריים של הקפה שלו היה מרפא את החולים. הוא שלח לאברך הזה קצת 'קאוה' שהוא שתה, יחד עם המקל האישי שלו, ואמר שישתה את השירים של הקפה, יקח את המטה ויבוא אליו – וכך היה בפשטות, "ותהום כל העיר". האברך המשותק לחלוטין שתה טיפה, קם על רגליו והלך.

סיפרנו את הסיפור הזה רק כדי להראות שמאד העריצו אותו. זה מצד אחד, מצד שני יש סיפורים שחששו ממנו – שהיה משהו יותר מדי תהו במופתים שלו – אבל מאד כיבדו אותו והעריצו אותו. הוא החזיק את עצמו מאד ענו, בבטול גמור, אם כי בסוף ימיו היו נותנים לו הרבה כסף בפדיונות והוא התעשר מאד. כשהוא נפטר אמדו את הרכוש שלו בשלושים אלף רובל (כמו שלושים מליון או משהו כזה), ואת הכל צוה לחלק למעות ארץ ישראל.

קישור כל הצדיקים לנשיא הדור

בכל אופן, היות שהיום יום הולדת של הרבי, ה"מזל גובר" של הרבי, רצינו לומר חוץ מהקשר בין אשר למנשה – הענין של הרבי, לא כולם יודעים אבל ברור שאצל כל צדיקי קדם, בפרט מהבעל שם טוב והלאה, אז נשיא הדור (הרבי) הוא מרכז את כולם, וכל הענינים של כולם עוברים דרכו. כל מה שמספרים על איזה צדיק יש לומר שהוא קשור לנשיא הדור, ובמיוחד כאן – כשיש קשר גלוי בין אשר למנשה.

התחלקות הכחות בין התלמידים והתעצמותם

אדמו"ר הזקן קבל את סוד הנגינה מרבי מיכל מזלוטשוב (שקבל מהבעל שם טוב) – בשליחות רבו המגיד – ויש לומר שהתלמיד הזה, רבי מרדכי מנעסכיז, קבל ממנו את המופתים. כמו אתרוג, שיש לו טעם וריח, אבל כתוב שללולב יש רק טעם וזה יותר מטעם האתרוג, ולהדס יש ריח יותר מריח האתרוג. כשמבודדים את התכונות הן מתגלות בעוצמה חזקה יותר. כך לבעל שם טוב היה הכל, וכאשר תלמיד מתלמידיו לקח ענין אחד – הוא התעצם מאד עם אותו ענין. רבי מרדכי מנעסכיז לקח את המופתים.

"מזמור שיר ליום השבת" – התגלות הצדיק כעמוד אש

מה שהכי הפליא אותי: דברנו על כך ששלמה ר"ת "מזמור שיר ליום השבת" (לכן גם הצענו שכולם יגידו השבת שיר השירים, "שיר השירים אשר לשלמה"), לכן ממש הופתעתי לראות סיפור שמקשר את רבי מרדכי מנעסכיז לפסוק הזה שרומז לשלמה.

החוזה מלובלין סיפר שהוא התפלא הרבה שנים – הוא לא הכיר אותו אישית, אבל הוא שמע על בעל המופת הגדול הזה – שהוא לא ראה אותו בעולמות העליונים כאשר עשה עלית נשמה. אבל פעם אחת, בקבלת שבת, כשאמר את המלים "מזמור שיר ליום השבת" פתאום הוא ראה את רבי מרדכי מנעסכיז. המחזה היה כל כך עצום, כאשר ראה אותו, שמיד אחרי שבת נסע אליו.

יש גם המשך לסיפור – הוא נסע, וכאשר הוא התקרב לעיר, והוא היה צדיק מפורסם, אז כל בני העיר נעסכיז יצאו לקבל את פניו, כולל רבי מרדכי. הוא היה שקוע עמוק בשרעפיו, על עגלת הכבוד שלו, ולא שם לב למה שהתרחש. רבי מרדכי הצדיק עלה למרכבה וישב לידו, והוא עדיין לא שם לב. הוא פתח את העינים וראה את הקהל הגדול מסביב ושאל אולי רבי מרדכי נמצא כאן בציבור – הצדיק שאני באתי במיוחד בשבילו – ואמרו לו, הוא לידך. הוא הסתכל עליו, ואמר שגם אם הייתי רואה אותו לא הייתי מכיר אותו, כי ב"מזמור שיר ליום השבת" ראיתי אותו כעמוד אש, ואי אפשר להכיר אותו שהוא אותו אחד.

זה עורר אצלי, שלאחרונה רואים כל מיני צדיקים בחלומות. אם באמת רואים צדיק הוא לא בדיוק כמו שנראה כאן בעולם הזה. שלמה הוא כעת קדוש, ודאי הוא עמוד אש, כמו ב"מזמור שיר ליום השבת" – עמוד של אש.

טאטוא במקום גדר

קראתי את הסיפורים, היו כמה סיפורים (חוץ מה"מזמור שיר ליום השבת" שמיד התקשר לי) שעוררו אצלי מחשבות לגבי מה גם אולי אפשר לחזק פה בישוב לאור מה שקרה. שאלתי מה היה בתקשורת החיצונית, ואמרו שבין היתר תקפו את הישוב שאין פה גדר. זה עכשיו שמעתי, וזה מתקשר עם אחד הדברים.

יש סיפור כזה, שבצעירותו של אותו צדיק הוא נהג גלות, כמו הרבה צדיקים שהיו נוהגים גלות – היה נודד ממקום למקום, כמו עני מקבץ נדבות – ובאותו זמן גם הוא נהג בגלות וגם מי שעתיד להיות הסבא משפולי (כולם היו אברכים צעירים) והחזן מזלוסטוב (צדיק מפורסם בפולין). שלשת הצדיקים הללו נהגו גלות, כל אחד בנפרד, ובהשגחה הזדמנו לאותו מקום בליל שבת. היתה קרעטשמע של איזה יהודי שהתפרנס ממכירת משקה לגוים, וכל שלשת הצדיקים רצו לשבות אצלו, והוא סרב בכל תוקף. הם הפצירו בו שאין להם מקום אחר – מקום נדח כזה – והם מבקשים לשבות אצלו. אחרי הרבה הפצרות הוא הסביר להם שהסיבה שלא רוצה שיהיו פה כי יודע שיהיה להם מאד רע – מחשכה יש נהירה עצומה של גוים מכל האזור, כולם באים לכאן ושותים ומשתוללים ואי אפשר לישון, והם לא יחזיקו מעמד. אז אומר רבי מרדכי מנעסכיז זי"ע שדוקא בגלל זה אנחנו רוצים להיות כאן. ואז אמר לבעל הבית – אני רק מבקש-מצוה שתעשה דבר אחד: כאשר אתה מטאטא את הבית לכבוד שבת, תטאטא ארבע אמות סביב הבית.

כשהתחילו לנהור הגוים, חבורות חבורות, והגיעו לתחום של ארבע אמות אלו – פתאום נעמדו ואמרו אחד לשני: בעצם מה אנחנו באים לכאן, סתם להפריע ליהודי הזה, אין טעם. והלכו הביתה. דרך אגב, יש סיפורים דומים שהתברר שכל הגוים האלה הם רוחות ושדים, והצדיקים בטלו אותם, אבל כאן לא מסופר ככה – כאן היו גוים אמיתיים. הפלא, הנס כאן, שמכח טאטוא ארבע אמות סביב הבית, לא רק שהם לא נכנסו אלא הגוים עצמם קבלו כזה 'הרהור תשובה', למה לנו להכנס לבית היהודי ולהשתולל שם. כך כל חבורה וחבורה, ומאותו יום והלאה התופעה הזאת נפסקה ונעלמה לחלוטין.

אם כן, מה שחשבתי לפני ששמעתי כאן על הגדר, שהתחום כאן סביב הוא תחום שבת. לא יודע אם מקפידים כל שבת לבדוק את העירוב. בכלל אמרנו ששלמה הוא שבת קדש. צריך לטאטא מסביב – לא גדר, אלא רק לטאטא, ואז לא רק שלא נכנסים אלא מקבלים הרהור תשובה, ימח שמם! זה סיפור אחד, הצעה אחת.

[השלמה מהשיעור במעון[ב]: צריך להתפשט. כל ד אמות שאתה מטאטא אפשר ליישב – לטאטא את השטח היינו להכשיר עוד קרקע – וכל פעם שאתה מתפשט ל-ד אמות הסמוכות, בזריזות בששת ימי החול, אז אחר כך אתה מטאטא לפני שבת עוד ד אמות, וכך אפשר לקיים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", ו"עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל". תקון חשוב למה שקרה בישוב – להתפשט ולהתרחב הלאה.]

החלפת בגדים לכבוד שבת

סיפור שני: הבן שלו – שגם היה צדיק גדול, רבי יצחק מנעסכיז (שכתב ספר "תולדות יצחק", אחד מספרי החסידות שכדאי ללמוד פעם) – האריך ימים הרבה, וסיפר מה קרה עם אבא אחרי מאה ועשרים, אחרי חן שנותיו בעלמא דין, כשעלה לשמים.

סיפור אחד שסיפר שמיד שהוא נפטר מהעולם הזה הכניסו אותו להיכל של אחד מגדולי הראשונים, ולכבוד הראשון הזה הוא לא נקט בשמו. הגיעה קבלת שבת – זה גם קשר לשבת – למעלה, בגן עדן, ובא מלאך אחד שליח, ואומר שאני השליח להזמין אותך לקבלת שבת במנין של מיכאל המלאך, שמתפלל לפני כסא הכבוד של השכינה. המנין הזה הוא מנין מיוחד, שלא כל אחד זוכה לו, אבל אתה מכובד.

הוא שמח, אבל ראה שהמלאך לא פונה ל'ראשון' שיושב שם ולומד עם התלמידים שלו – הוא ממשיך ללמוד, לא קם ולא מתכונן לשבת. אז הוא שאל את המלאך – מה עם הצדיק הזה? אני סך הכל אורח בהיכל שלו. אז המלאך אומר – אני רק שליח, אני לא יודע. שלחו אותי להזמין אותך, ואין לי שום מושג מה איתו. טוב, אז ה'ראשון' עצמו רואה שיש 'ברוך', שלא יודע מה לעשות, אז אומר לו – אל תתעכב בשבילי, אם הוא הזמין אותך תלך, אל תדאג לי. ואז סיפר שאני כמה מאות שנים נמצא כאן ולא מזמינים אותי למנין הזה, כי לא הקפדתי להחליף את החולצה לפני שבת. הוא כותב שם שלפעמים הייתי מחליף את החולצה בשבת בבקר, אבל לפני שבת לא הקפדתי, ובגלל זה לא מגיע לי להשתתף במנין של מיכאל המלאך. אז מה עושים? הוא התעקש – ר' מרדכי אמר שעד שלא מזמינים אותו איני הולך. כעת המלאך נבוך, חזר למשלח ואז חזר ואמר – רוצים אותך שם, ואם זה התנאי שלך שהוא יבוא איתך יחד שיבוא. זה סיפור, ומה הוא מלמד? שצריך להחליף את החולצה לפני שבת, לכבוד שבת קדש (וגם שראוי לסרב להתכבד אם זה על חשבון מישהו אחר).

שלמה ותקון השמלה – "הצנע לכת"

כשקראתי את זה חשבתי ככה: שְׁלמה הוא לשון שִׂמלה, שַׂלמה, כך כתוב. כתוב בכתבי האריז"ל ששני מלכי ישראל שרשם רמוז במלכי אדום – "שׂמלה ממשׂרקה", ואחריו "שאול מרחֹבות הנהר". "שמלה ממשרקה" הוא שלמה המלך, ואחר כך "שאול מרחבות הנהר" הוא שאול המלך. הסדר הוא דוקא הפוך. ב"שמלה ממשרקה" לא רק שאלה אותיות שלמה, האריז"ל אומר שבשׂמלה יש משמעות של שמאל, ושׁלמה הוא יותר ימין, אבל בכל אופן אלה שני חלקים של אותו ענין.

אם כותבים את כל הבטוי: "שמלה ממשרקה" ועושים דילוג אותיות מהתחלה עד הסוף (2-3-4) זה יוצא שלמה. שמלה היא לשון בגד. יש מקום שכתוב בקבלה שאותו מלך מסמל בגדים או לא צנועים או לא לפי המדה, לכן ההקשר כאן בין שׁלמה לשׂלמה – "עֹטה אור כשלמה" (אור הוא גם בחינת שבת) – וגם החלפת הבגד-השמלה, זה גם לומר שיש פה ענין של בגדי שבת, אבל גם יש פה רמז, למי שלומד את הקבלה בנושא של המלך הזה, שזה רומז לצניעות הלבוש. זה ודאי נושא שבכל ישוב בישראל אפשר לחזק אותו, "הצנע לכת", כמובן שזה לא רק בנות אלא גם בנים.

יום הרצח – יום "שמלה ממשרקה"

הפלא הוא שהשנה הזאת יש לנו ברכת החמה, וברכת החמה היא תמיד ביום רביעי – היום שנתלו המאורות. בכל כח שנים יש יום רביעי אחד שבו נתלו המאורות, שהחמה חוזרת למקומה הראשון, זאת אומרת שיום ראשון – שזה היום, וכך זה דווקא בשנה הזאת – הוא כמו יום ראשון של מעשה בראשית (כי יום רביעי בו הוא כמו יום רביעי של מעשה בראשית, ועושה מיום ראשון יום בריאת העולם). אבל האריז"ל כותב שלפני בריאת עולם התקון יש שבוע של מלכי התהו, אז יוצא שבקביעות של שנה זאת ח' ניסן, יום הרצח, הוא היום שמלך "שמלה ממשרקה". זה משהו מיוחד בשנה הזאת, בתאריך הזה, ו-שמלה אותיות שלמה.

התֹרֶן ממשרקה

[השלמה אחרי השיעור: אמרנו ששמלה ושאול הם שני מלכים. לפני שמלה היה הדד בן בדד – יש בו קצת רמז לדוד, אבל בכל אופן הוא לא כמו שמלה, אותיות שלמה, ובטח לא כמו שאול שזה אותו שם ממש. יותר ויותר מתמקד בדמות מוגדרת.

לגבי שמלה ושאול יש מדרש, שאומות העולם נמשלו לספינה – מה בספינה שמביאים את התורן ממקום אחד ואת העוגן ממקום אחר (שמייבאים את החלקים השונים ממקומות שונים), כך "שמלה – ממשרקה" ו"שאול – מרחבות הנהר", מקומות שלא שייכים לאדום. את תורן הספינה מביאים מעצי הלבנון ואת העוגן מהבשן – זה על פי פסוקים.

יוצא ווארט, שלא כתוב במפרשים, שאומות העולם נוהגים אחרת ממצות "שום תשים עליך מלך" שצריך להיות "מקרב אחיך". אומות העולם מייבאים מלכים. כמו שהיום עושים איזה נשיא כושי באמריקה. בכל אופן, יוצא שם – כאילו בדרך אגב – ששמלה הוא התורן ושאול הוא העוגן (אם שומרים על הסדר שכתוב).

אומרים שיוסף תמיד פותר חלומות בהפיכת מקום לזמן, שזה חכמת ישראל, ובמדרש הזה חז"ל הופכים את הזמן למקום – שכל שמונת המלכים הם חלקים שונים של ספינה אחת. אצל אומות העולם זה הפוך – מחצינים את הזמן. תֹרן הוא המספר העיקרי ב"ברוך הגבר", 25 פעמים הוי' (= ברוך גולדשטיין הי"ד = מרדכי ושלום לפיד הי"ד), אם כך, רואים שיש גם תרן של הקדושה.

"שמלה ממשרקה" – התרוקנות ההוד

עוד כתוב בקבלה שהמלה "ממשרקה" מתחלקת לממש-רקה – ווארט מיוחד. כמו שנעמי אומרת "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני הוי'". לפי שיטת האריז"ל ש"בלע בן בעור", המלך הראשון הוא כנגד הדעת, "שמלה ממשרקה" הוא נצח והוד יחד. אבל לפעמים מונים מחסד, ואז הוא רק הוד, לכן אפילו לדעה שהוא נצח והוד – העיקר אצלו הוא הוד. שאול הוא כבר יסוד. דוקא על שלמה כתוב "הוד מלכות". שמלה – אותיות שלמה – עולה הוד פעמים הודי. המלה "הודי" כתובה בפסוק "הודי נהפך עלי למשחית", התהפכות ההוד ל"כל היום דוה" (הודי פעמים דוה) – זה ה"וימלך... וימת". – זה ממש-רקה. עצם זה שאומרים "ממש" הוא משהו מופלא.]

ריפוי חולים עם הרמב"ם

יש עוד סיפור, עוד תקון. אצל כמה צדיקים מסופר שהרמב"ם בא לצדיק והפציר בו וטען למה לא לומד בספר שלו. כנראה תקנת הרמב"ם של הרבי נועדה לתקן את כל הצדיקים שלרמב"ם היתה טענה למה לא לומדים בספרו. יש כזה סיפור אצל רבי זושא, ואצל עוד צדיקים – אצל כל אחד משהו אחר. כאן מסופר שבא לרבי מרדכי וטען כך. היו כאלה שטענו שאין לי כסף לקנות את הספר, ואז הרמב"ם דאג שיביאו לו את הספר, אבל כאן היה סיפור אחר, היה לו את הספר.

כאן רבי מרדכי אמר שאין לי זמן לפתוח שום ספר, כי אני טרוד עם יהודים ומטפל בהם כל היום. זה טיעון צודק, מה הרמב"ם יכול לומר? הרי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" גם לתורה הקדומה. אז הרמב"ם הסכים, אבל אמר שאני מבקש שבכל זאת תשים את ספרי על השולחן, ובכל פעם שחולה נכנס ואינך יודע בדיוק מה לומר פתח את הספר ואני אתגלה אליך ואומר לך איזה רפואה לתת לו. כך היה, שהספר היה על שולחנו, ומדי פעם היה פותח אותו והיה נותן לו רצפט לחולה.

לימוד התורה בברדיטשוב

בכל אופן, לא לחשוב שהוא לא למד אף פעם בחיים. בסוף ימיו הוא פעם התלונן לקב"ה למה לא נותנים לי זמן ללמוד. הרי סך הכל אני מנסה לעזור ליהודים, לרפא חולים – זה נקרא "בעל שם" – אבל אני זוכר כשהיינו אברכים בברדיטשוב (כנראה היה שם תקופה) ולמדנו תורה בדבקות אז ארבעים מיל מסביב לא היו 'סיבות' (זה הבטוי באידיש, הכוונה שלא היה מקרה רע). כלומר שמכח לימוד התורה בדבקות זה שמר את כל הרדיוס של ארבעים מיל. זה גם משהו שאפשר לקחת ללב, שצריך להתחזק בלימוד התורה.

"ישמע חכם ויוסף לקח"

יצאו לנו שלשה סיפורים עם שלשה לקחים: לקח אחד של לעשות שיעורים, גם לזכרו של שלמה – שיעורים מיוחדים לזכרו של שלמה לחזק את הלימוד בישוב. דבר שני – שבת, לבדוק כל שבת את העירוב ובכלל לטאטא-לנקות מסביב לכבוד שבת קדש. דבר שלישי הוא הלבוש – גם צניעות, וגם להחליף את הבגדים לכבוד שבת. כל הלקחים האלה זה מתוך הסיפורים של רבי מרדכי מנעסכיז זי"ע.

[השלמה: עוד שני דברים נוספים – האחד, להרחיב את הישוב, כפי שהוזכר. השני, הישוב מקפיד ב"ה מיום הווסדו על עבודה עברית, אבל אחרי אירוע כזה צריך להדר בכך עוד יותר – הן בהידור של אנשי הישוב בטהרת עבודה עברית גם מחוץ לישוב, והן בהגברת המודעות הכללית לכך שיש ישוב בארץ ישראל שכולו על טהרת עבודה עברית ואפשר להתקיים כך וכו' וכו', שהישוב יהיה מופת לרבים בענין הזה.]

ידיעת קץ הימין

אחרון אחרון חביב נספר עוד משהו שקשור לתחית המתים. יש רבי גדול, הרבי מקומרנא, ואחד מספריו הרבים הוא "עצי עדן" על המשניות. שם כתוב, בספר שלו, שבשנת תשל"ו (יותר ממאה שנה אחריו) יהיה קץ הימים, תהיה תחית המתים. לדאבוננו זה עבר, אבל כך כותב בספר. היו הרבה צדיקים שלא מצא חן בעיניהם כל מיני דברים אצלו – היו לו הרבה 'מתנגדים' בין הצדיקים, ואחד מהם היה ה"דברי חיים" מצאנז. כשהספר הזה הגיע לדברי חיים, גדול הדור, וספרו לו שיש שם נבואה – שנוקט תאריך מדויק של "קץ הימין" (לא סתם משיח, אלא "קץ הימין" של תחית המתים), אז הוא התבטא בבטוי חריף ואמר: "זה שיודע לא אומר, וזה שאומר לא יודע".

אחר כך, אחרי שהוא אמר את הווארט הזה לבטל את מה שכתוב שם בספר (עם המחבר של הספר), סיים ואמר שיש רק שלשה צדיקי עולם של כל הדורות שנתגלה להם תחית המתים, "קץ הימין", שזה יעקב אבינו (כמאמר חז"ל), דניאל איש חמודות (שלו נאמר "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין") ורבי מרדכי מנעסכיז (לא הבעל שם טוב ולא המגיד וכו', והוא ודאי גם לא הכיר אותו אישית). כנראה ששלשת אלו שייכים בעצם לתחית המתים – "יעקב לא מת", ו"אם מן מתיא דניאל איש חמודות" (יכול להיות משיח גם אחרי שמת), והצדיק הזה (שיש עוד המון סיפורים לספר עליו, ולא נאריך) היה מחיה מתים בפועל ממש.

החייאת מת באמצע חתונה

יש עוד צדיקים שיש אצלם כזה סיפור נדיר – יש סיפור על רבי שלמה מקרלין. הזכירו פה צדיקים בשם שלמה (רבי שלמה זלמן אוירבך) – צריך להוסיף את רבי שלמה מקרלין, את רש"י. שלמה זלמן בחסידות הוא בעל ה"מגן אבות" מקאפוסט. זה גם הצעה ללמוד בו. אחרי הפטירה של אבא שלי היו שיעורים במשך שנה בכפר חב"ד, כל מוצאי שבת על פרשת שבוע, והכל היה מיוסד על הספר הזה. גם בגלל שהסבא, אבא של אבא, היה חסיד של הרבי הזה.

כמו שאמרנו קודם, היו פה-ושם צדיקים שהחיו מתים, אבל אצל רבי מרדכי מנעסכיז זה היה משהו כסדר. היו תלמידים שחששו ממנו – הבאר מים חיים, ר' צבי מאליק ועוד. כשהיתה חתונה אצל הבן של רבי יוסף מיאמפלי לא הזמינו אותו, התלמידים שהיתה להם בעיה איתו, אבל הוא שמע שיש חתונה ובא ושמח. תוך כדי החתונה אחד האברכים בא לבית מרקחת שמי שהחזיקה אותו היתה אלמנת ר' מיכל, בלע משהו – שחשב שהוא תרופה, אבל היה סם המות – ותוך כדי ריקודי החתונה נפל מת על הארץ. כולם נבהלו, וכל אלה שלא היו כל כך בסדר איתו, אמרו לו – כעת זו ההזדמנות שלך, יש לך 'סחורה', זה ששוכב על הארץ.

הוא היה מתבטא שאם היה לי את השולחן של הרבי והכוס שהרבי שתה בו את הקפה שלו בבקר אני מחיה מתים – זה אמר מזמן. הכח שלו להחיות מתים בא מהשולחן והכוס של הרבי שלו. שלחן כוס = דעת, כנראה שהכח להחיות בא מדעת רבו (תיקון המלך הראשון שמת, בלע בן בעור, שכנגד ספירת הדעת). זה היה שם, אז הוא הלך לשלחן וגרד ממנו קצת עץ, שם אותו במים רותחים שבשל, פתח בכח את הפה של החסיד ששכב מת על הארץ, הכניס לו לתוך הפה, ואותו אברך קפץ והמשיך לרקוד במעגל. זו דוגמה. יש לו משהו מיוחד.

סוף טוב לסיפור – "הנעסכיזער היה יהודי טוב"

שוב, הצאנזער רב אמר שיש רק שלשה שגילו להם קץ הימין – יעקב אבינו, דניאל, והנעסכיזר. החוזה מלובלין אהב לספר סיפורי צדיקים, וכאשר ספר ספור עם סוף לא כל כך טוב, והרי צריכים לסיים בטוב, אז היה אומר בסוף בלי קשר – "דער נעסכיזר איז געוון א גוטער ייד". הנעסכיזר היה יהודי טוב, רבי. אז זכותו יגן עלינו. יש עוד הרבה סיפורים עליו, וצריך עוד הרבה לחשוב עליו. זה שהחוזה ראה אותו ב"מזמור שיר ליום השבת" – שרומז לשלמה – הוא משהו חשוב ביותר.

גם, שהמזל של הרבי ימשיך את כל ההמשכות של כל הברכות, כל הרפואות.

"שלמה זלמן" על שם ה"מגן אבות"

חשבתי שמן הסתם כשיוולד בן במשפחה ירצו לקרוא אותו בשם שלמה. היות שהוא קדוש יכול להיות שלא צריך לחשוש מזה שנפטר בגיל צעיר. אבל אם בכל אופן רוצים להוסיף שם, לכאורה הכי מתאים זה שלמה-זלמן. זה רק בתור הצעה. היות שגם בדעתך היה את השם הזה באיזה מקום. כתוב שכאשר נולד בן זה גם רפואה לכל המשפחה.

כדאי מאד שיהיה לך את הספר "מגן אבות". זה ספר שבליובאוויטש לא היו לומדים, כי היו קצת מתחרים, אבל הרבי התבטא שיש שם 'זייער געשמעקע מאמרים'. הכל מבוסס על מאמרי הצמח צדק – הוא היה חברותא של הרבי המהר"ש (דוד שלו, אבל היו באותו גיל ולמדו ביחד).

[אמרו ששלמה שתה קפה באותו בוקר, וכל היום היה לאח שהנשים אותו טעם של קפה בפה. שלמה היה אחראי על פנת הקפה בבית הכנסת, ותמיד היו לו שקיות קפה בכיס.]

ביידיש כותבים קאווע – "קוה אל ה'... חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (שתי כוסות קוה).

שלמה ושבת הגדול

עוד רמז שחשבתי בשבת: התאריך הראשון שיכול לצאת שבת הגדול הוא ח' ניסן – אם פסח חל בשבת (וזה יכול להיות) אז שבת הגדול חלה ב-ח' ניסן, זה התאריך הראשון שיכול להיות שבת הגדול. שבת הגדול = שלמה שלמה (שלמה הוא הערך הממוצע של שתי המלים שבת הגדול). עוד רמז שקשור לשבת, ולא סתם שבת אלא שבת הגדול. שבת היא הפנימיות של ארץ ישראל. אם רוצים לשמור על הארץ, הלב של שמירת הארץ הוא שמירת שבת.

שלמה זלמן בחסידות ושלמה זלמן בנגלה

עוד משהו, לגבי לימוד נגלה. אמרנו שבלימוד חסידות כדאי ללמוד "מגן אבות", של רבי שלמה זלמן, אבל בנגלה כדאי ללמוד "שמירת שבת כהלכתה" ששם יש את כל החידושים בהלכות שבת של ר' שלמה זלמן אוירבאך. אם רוצים ללמוד בעיון – להשוות לפסקים של אדמו"ר הזקן.

[זה בדיוק 13 שנה, מיום ליום וכנראה משעה לשעה, מהשחרור שלי מהכלא. אין אתנו יודע עד מה.

לאדם (אח של שלמה) ששאל אם רק האבא אומר קדיש: לכם יש הורים, רק האבא אומר. אתם צריכים לקבל קבלות טובות לזכרו ומכחו. במקום שהוא נמצא יש לו הרבה מה להעניק, הרבה כח שרוצה לתת, ושתזכו לקבל את הכח ממנו.]

[השלמות (בדרך חזור):]

ב. המשך סיפורים על רבי מרדכי מנעסכיז

שלשה ילדים במקום בגד – סיפור על אשת רבי מרדכי

היתה לרבי מרדכי אשה טובה. יש צדיקים שמספרים עליהם ההיפך. מהסיפור הבא משמע שהיא היתה צדקת. אפשר לומר שבשביל להחיות מתים כדבר שבשגרה זה "הכל מן האשה". לפני שהוא התעשר, כשהוא היה צעיר ורק התחתן, אז הוא היה באיזה עיר – לא נעסכיז, הוא עבר כמה עירות עד שהגיע לנעסכיז (לשנוב, קוואלי ולודמיר) – כנראה שהוא היה רב והיו כמה בעלי-בתים שהשלישו אצלו כסף. באו גנבים וגנבו את הכסף והוא היה בצרה – זה כסף לא שלו והוא צריך להחזיר. על המקום אשתו באה ואמרה שיש לה בגד אחד יקר, הדבר הכי יקר שיש לה – שילך וימכור את זה ויהיה לו כסף להחזיר. הוא אמר לה שבזכות זה, הוא רואה ברוה"ק שעתיד להיות פעם עשיר גדול, ואז יקנה לה ב-3000 רובל בגד הכי יקר (היא צחקה). זה היה כשהיו זוג צעיר, וכשהתעשר הוא רצה לקיים את ההבטחה שלו – אמר שרוצה לקנות לה בגד ב-3000 רובל. היא אמרה שהיא מוותרת, ושבמקום זה היא זכתה להוליד לו שלשה בנים צדיקים, וזה יותר יקר לה מה-3000 רובל. זה סיפור על אשתו.

הכח להחיות מתים כפיצוי על החזרה לעולם הזה

אמרנו שהזדמן שהוא והשפולער זיידע והזאסלאבער חזן נפגשו בסיפור של המטאטא. יש עוד סיפור שלהם שהיו צעירים, אולי גם בתקופה הזאת ששלשתם נעו בגלות, שכצעירים קבלו החלטה ביניהם שהם לא יהיו גוטער-אידן. כעבור כמה שנים השפאלער זיידע הגיע אליו וראה שהוא כן רבי, מנהיג עדה, והוא שאל – מה זה? הרי קבלנו החלטה! אז הוא ספר לו שפעם הוא הלך בשלג וראה שם יהודי שקפא מקור ומת, וגם הוא קפא מקור ונפטר – מות קליני – אז הוא עלה לשמים ואמרו לו שלא הגיע הזמן שלו והוא חייב לחזור לעולם הזה. הוא אמר שהוא לא מעונין. הפצירו בו שצריך לחזור, אז אמר – טוב, אז שגם היהודי ששוכב לידי מת יקום. הסכימו, אבל אמר שעדיין אין לי ענין לחזור לעולם הזה ולסבול את כל הצרות של עם ישראל. אז אמרו שמבטיחים לך שנמלא את כל משאלות לבך – שמה שתרצה לטובת עם ישראל אנחנו ניתן לך. רק בתנאי זה הוא הסכים לחזור. אז אחרי זה הוא נעשה רבי. כך הסביר לשפולער זיידע.

"חלקה אחת תמטר..."

אם הזכרנו את השלג, יש איתו כמה סיפורי שלג. היו יהודים שהיו מתפרנסים משלג. אם לא יורד גשם אז יש חקלאים שזה הורס להם את הפרנסה, וכך יש אנשים שבלי שלג זה אסון טבע כלכלי בשבילם. סיפור אחד שבאו שני בעלי-בתים ממקום רחוק, מתוך זה שהכירו בו שהוא בעל מופת. נכנס אחד מהשניים לבקש מהרבי משהו, והדבר הראשון שרבי מרדכי הריח שלא יודע אם זה חסיד בכלל – וכפי שנראה מההמשך הוא לא סבל מתנגדים – אז שאל אותו אם הוא חסיד, ואמר שכן, ומאמין בבעל שם טוב.

במאמר מוסגר: כנראה להיות כלי לכל המופתים צריך להיות חסיד, אם כי בתחלת הדרך פעל ישועות גם אצל הגוים והיו באים אליו, עד שבשלב מסוים הפסיק ואמר שכבר הספיק לפרסם את ה' בעולם וכבר לא צריך להתעסק עם הגוים. בענין הזה הוא דומה לאברהם אבינו, "אב המון גוים", שמפרסם ה' בקרב הגוים ("ואת הנפש אשר עשו בחרן"), אך כאשר נולד יצחק והיה צריך להתמסר לחינוך שלו כנראה מיעט בזה (בפרט כאשר אמרה לו שרה "גרש האמה הזאת ואת בנה וגו'" וה' הסכים על ידה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע").

נחזור לסיפור הקודם: היהודי אמר שהוא חסיד, והוא צריך שלג – לא ירד שלג. הוא ברך אותו בשלג, ואחר כך הוא שם לב שעוד מישהו מחכה לו בחוץ. הוא שאל – למה החבר לך לא נכנס? הוא אמר שהוא שכן שלי, והוא גם צריך שלג, אבל הוא 'מתנגד'. הוא עשה חשבון שאם הרבי יעזור לי ממילא גם יעזור לו, כך שאין לו סיבה להכנס. אז הרבי הסתכל חזק על היהודי הזה ואמר "אזוי?!" (ככה?!), ופטר אותם לשלום. ובאמת היה נס גלוי, שרק בחלקה שלו ירד שלג, ואצל השכן המתנגד לא ירד שלג.

"שלא ילכלכו את השלג שלי"

עוד סיפור על שלג: בתוך נעסכיז היה צורך בשלג, ואנשים באו ובקשו שלג. זה היה בסוף ימיו, כשהיה לוקח הרבה כסף – בקשו, נתנו את הסכום, וירד שלג. היה לו שמש שאמר שהילדים ברחוב אומרים שהרבי קבל כסף והוריד שלג. אז הוא אומר לשמש 'אם כן, הנה סכום כסף – לך תקנה נעלים חדשות, שלא ילכלכו את השלג שלי'.

זקן בלבוש עכבר

פעם הגיע אליו זקן אחד, כולם נכנסים אליו והוא פועל ישועות אצל כולם, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים שהזקן יכנס. הוא חכה הרבה ימים, שבוע, והוא לא הסכים שיכנס. לא היה כזה דבר. עד שבסוף, אחרי הרבה זמן שהוא חכה, הוא נתן לו להכנס, ועשה לו מה שעשה לו. אחר כך הוא ספר לחסידים מי זה היה. אומר שכל אדם לפי העברות שלו בעולם הזה מתלבש באיזה דמות של חיה, והזקן הזה התלבש בתוך דמות של עכבר, והוא לא סובל עכברים בבית שלו ולא היה יכול להכניס אותו הביתה. לקח לרבי הרבה שבועות עד שהפשיט אותו מהלבוש הזה של העכבר, ואז הסכים לקבל אותו.

כאשר נעשה מהסיפורים פרצוף, הסיפור הזה קשור לקדושת הברית, כי היסוד הוא להתלבש בלבוש של משהו – או לבוש טהור או לבוש טמא. עכבר, באופן מיוחד, מצביע על פגם הברית (גם נגמר עם בר – ברית עכורה).

השר שלום מבעלז ורבי מרדכי מנעסכיז

השר-שלום מבעלז, שלא זכה להכיר אותו, היה אומר עליו שהוא הרבי שלו. כל כך למה? כי פעם אחת בצעירותו, כשלמד תורה, למד מסכת מדות, והתקשה באיזה תוספות יום טוב שם בחשבונות. הוא שבר את הראש שלו על זה הרבה זמן אבל לא הצליח להבין, עד שמתוך יגיעה בתורה נחלש ונרדם על הספר. תוך כדי שהוא נרדם הופיע איזה זקן, שיש לו אזור – חגורה – מלא מפתחות, כל החגורה צרורות של מפתחות. הוא אמר לו – בא איתי. לקח אותו לארץ ישראל, לירושלים, והביא אותו לבית המקדש. ואז הוא התחיל לפתוח את כל השערים שם והראה לו את כל מה שקורה שם. אחר כך אמר לו – עכשיו תסתכל עוד הפעם בתוספות יום טוב ותבין מה שהוא כותב. לפני שהוא התעורר מהחזיון הזה שאל את הזקן מי אתה, אז הוא אמר לו – 'אני מרדכי בן גיטא', שמו של רבי מרדכי מנעסכיז, 'ואני ממונה על מפתחות בית המקדש'. ובאמת כך היה, שכאשר התעורר הסתכל בפירוש ומיד הבין אותו על פי מה שראה.

יכול להיות שהמפתחות של בית המקדש קשורים למה שדברנו לפני כמה ימים על פתיחת העינים – לפתוח את העינים לראות נכון, לראות את בית המקדש ולהבין מה שכתוב, כמו בסיפור הזה.

התכללות שלשת האבות ברבי מרדכי

אם נחזור רגע לסיפור של הדברי חיים, שרק לשלשה גילו את קץ הימים – יעקב, דניאל והנעסכיזר – אז אפשר לומר, ולקשר את זה גם למה שדברנו קודם, עשיית מופתים לגוים, שזה דוקא הענין של אברהם אבינו, שאם ליעקב גילו את זמן תחית המתים מה גילו לאברהם ויצחק? צריך לומר שלאברהם גילו את הענין של משיח, כמו שהרמב"ן כותב שהמלחמות של אברהם הם מלחמות של משיח, והיעוד המשיחי שלו שכולם יעבדו את ה' "שכם אחד" ("עד מקום שכם"). אם אברהם אבינו הוא הגילוי של ביאת המשיח ויעקב אבינו הוא הגילוי של תחית המתים (שלא מת), שבאה אחר כך, צריך לומר שיצחק אבינו הוא הגילוי של בנין בית המקדש השלישי והנצחי, שאחרי ביאת המשיח, אחרי המלחמות. כי הענין של יצחק הוא "ואכל מכל" – בחינת אכילת הקרבנות, "קדשים" (הוא בעצמו עולה תמימה).

רואים שיש לרבי מרדכי מנעסכיז זיקה לכל אחד משלשת הדברים: מה שהיה עושה מופתים לגוים כדי לפרסם אלקות בעולם זו בחינת אברהם, מה שממונה על מפתחות בית המקדש זו בחינת יצחק, ומה שרק לו גילו את תחית המתים זו בחינת יעקב.

ריפוי כלה עם נסורת השלחן ושירי הקפה

שוב, הוא היה אומר שאם יהיה לו רק את השלחן וכוס הקפה של הרבי שלו הוא יחיה מתים פשוטו כמשמעו. פעם הגיע לזלוטשוב להילולא, ואז כבדו אותו לשתות כוס קפה בכוס של הרבי, ותוך כדי האלמנה של רבי מיכל אמרה שאתה אמרת כך וכך, ויש כלה צעירה שהולכת להתחתן והיא נוטה למות – חולה אנושה – אז נראה אותך. הוא לא הסס, ושוב גרד קצת נסורת מהשולחן ושם את זה בשירים של הקפה שהוא שתה, שלח לה ומיד היא נתרפאה.

החיאת ילדה שטבעה

יש סיפור, בגיל יותר מבוגר, שהוא חיתן משרת ומשרתת – שני יתומים – כמו שמסופר דברים דומים על הבעל שם טוב. הוא עשה חתונה כיד המלך ליתומים, וזה היה יום מאד חם בקיץ, אז כל הילדים של העיר תוך כדי השמחה יצאו להקר באיזו באר מים. באמצע השמחה ילדה אחת נפלה לתוך הבאר וטבעה, ואף אחד לא שם לב. כעבור כמה שעות טובות שחפשו ולא מצאו אותה מצאו את בגדיה שם, ומישהו צלל לתוך הבאר והוציא את הגופה. אז האמא של הילדה רצה לרבי ואמרה – אצלכם שמחה ואצלי אבל, איך זה יכול להיות ביחד?! אז הוא אמר לחמם את הגופה, וכשחממו היא קמה לתחיה. זה גם תחית המתים כפשוטו.

היחס למתנגדים

הסיבה שהיחס שלו למתנגדים היה מאוד קשה, היא בגלל סיפור שהיה לו בצעירותו: כשהיה רבי יותר מבוגר הגיע אליו בחור צעיר מוכה שחין באופן איום ונורא בכל גופו. כשראה את הבחור הזה צעק לשמים – "רבש"ע, שוין גענוג" (כבר מספיק). אז הבחור הזה הלך הביתה ונפטר. אחר כך הוא הסביר לחסידים שכאשר הוא היה בחור צעיר הוא נסע לרבי שלו, המגיד מזלוטשוב, ובתקופה ההיא היה צם הפסקות. אבל אם באמצע השבוע הרגיש שהוא צריך לאכול היה מיד אוכל, כי הרגיש שזה סכנת נפשות. פעם אחת כשהוא נסע לרבי הוא היה בתוך הפסקה, והרגיש שחייב לאכול, אז ניגש לבית היהודי הראשון ובקש משהו לאכול – אמר שחייב לאכול. אז היהודי שם, שהיה מתנגד שרוף, אמר שלא אתן לך לאכול כי אני יודע שאתה חסיד ונוסע לרבי שלך. הוא יצא משם, רץ מהר לבית אחר, ושם נתנו לו לאכול. אותו אחד שלא נתן לו מת, והעונש שלו היה להתגלגל בבחור עם השחין, ולכן כשהוא ראה אותו אמר לה' שזה מספיק – די.

לפני שהוא נפטר, ב-ח' ניסן, הוא השתטח על הארץ בפישוט ידים ורגלים וצעק לשמים – איך אני מגיע לרבי בלי שמאז השתניתי כלום. שמאז שהיה צעיר אצל הרבי שלו – לא התקדם.

צדיקי הדור היו אומרים עליו פתגם "יושב קיסר, ואי אפשר להתקרב אליו".

שיתוק כתוצאה מסגולות שוא

המופת הראשון שעשה כשהגיע למקומו הקבוע, נעסכיז – חנוכת הרבוויסטע שלו שמה – זה שהיתה אשה משותקת בעיר. יש רבנים שבוחנים אותם בדרוש... הוא הגיע לשם והיתה אשה משותקת, אשה חשובה כנראה, והוא גם שלח לה את שירי הקפה שלו והיא קמה והלכה אליו, ותהום כל העיר. אז הוא אמר שהסיבה שהיא חלתה כל כך – ויש בזה מוסר השכל גדול – זה בגלל שעשו לה כל מיני סגולות שונות, כל מיני רופאים. מכאן נלמד מוסר השכל שלא צריך סגולות, רק את רבי מרדכי מנעסכיז.

פקידת עקרות

פעם אחת אשה עקרה הגיעה אליו, והוא אמר לה לקחת הי (שחת), לבשל את זה ולשתות, וזהו. היא נסעה הביתה ובעלה וכולם אמרו שזה שטויות, אז היא לא עשתה את זה. היתה לה שכנה עקרה ששמעה את זה, ועשתה לעצמה את ההי עם המים הרותחים ונפקדה.

גילוי רפואות קדמוניות ברוח הקדש

היה מישהו שהיה חולה ריאות, משהו סופני אז (כמו אצל רבי נחמן), והוא הלך לפרופסרים הכי גדולים אז בעולם ולא מצאו לו רפואה. אז הוא אמר לו לשתות מי סיד – לקחת סיד, לבשל אותו במים ולשתות. כך הוא עשה, והוא התרפא. הוא חזר לאותו פרופסור, והוא מאד התפלא. הוא חפש את זה בכל ספרי הרפואה שלו, כל מה שהיה מצוי בעולם, ולא מצא כזה דבר. אבל הוא לא הרפה והמשיך לחפש, חפש בספריות של ימי קדם, עד שבאיזה ספר ישן של רפואה מימי קדם מצא את הדבר הזה.

כשבנו, רבי יצחק, סיפר את הסיפור אמר שאבא ודאי לא ידע את זה מספר של ימי קדם, אלא רק ברוה"ק שזו הרפואה. אבל הסיק מוסר השכל – שרופאים של ימינו (וזה שייך בכל דור), בדוקא משכיחים את הרפואות הישנות כדי להרוויח כסף מהחדשות.

לברך על סוס...

כשהיה צעיר הוא היה סוחר, וכל השנה חסך כסף, עד שלקראת סוכות הצטברו ששה רובל ונסע ללייפציג לקנות אתרוג מהודר (יש סיפורים דומים על הרבה צדיקים). בדרך פגש יהודי בוכה, שהסביר שהוא שואב מים וסוסו מת ובלי הסוס אין לו פרנסה. הוא נתן לו את ששת הרובל של האתרוג והלה קנה סוס חדש. אחר כך הוא אמר, לפי גירסא אחת, שמה ההבדל – זה מצות ה' וזה מצות ה'. ולפי גרסא שניה, יותר יפה, אמר שכל העולם יברך על אתרוג ואני אברך על הסוס. הסיום הטוב של הסיפור שבסוף הביאו לו אתרוג עוד יותר מהודר. כנראה יש איזה קשר בין אתרוגים לסוסים...

מקים משותק על רגליו

הסיפור של רפואת השיתוק ברגליים הוא סיפור של נצח והוד. אחד מסיפורי היסוד הוא הסיפור עם העכבר. הווארט של המלכות הוא "זיץ א קיסר".

עוד סיפור של נצח והוד, שהיה חסיד בשם ועלועל, כנראה אחד החשובים, שהיה לו בן משותק. הוא הביא אותו, והרבה זמן הרבי לא קבל אותו, ובסוף אומר לו שיאמר לבן שיקום ויבוא אליו. זה לא היה שייך בכלל שיזוז, אבל לאור פקודת הרבי הבן בקושי רב קם וצלע בכל הכח והמאמצים לרבי, אבל ברגע שהגיע לרבי התמוטט לגמרי ונפל על הארץ. הם לא היו מקומיים, אז הרבי אמר לאבא שיקח אותו ויחזרו הביתה. הוא כבר בסדר, רק שבנהר הראשון יטבול ואז הכל יסתדר, וכך היה.

כתיבת ספר תורה על ידי ה"אור פני משה" עבור רבי מרדכי

היה בעל ה"אור פני משה", חוץ מזה שהיה צדיק היה גם סופר סת"ם הכי מהודר. כשהוא כבר היה יהודי זקן רבי מרדכי בקש ממנו שיכתוב לו ספר תורה והוא סרב, ואמר שהוא מסרב בגלל שמי יודע אם הוא יספיק לגמור את הספר, והוא לא רוצה שמישהו אחר יסיים וגם לא שיגנזו מה שכתב, לכן לא רוצה להתחיל. כך עבר זמן, עד שבסוף הנעסכיזר אמר לו שיהיה בסדר – שמבטיח לו שיגמור את זה.

גם לסיפור הזה יש כמה גרסאות. לפי גרסא אחת משך את זה 15 שנה והאריך ימים ושנים טובות. יש גרסא אחרת שזה היה רק 7 שנים. יש גרסא לסיפור הזה שהסבה שסרב בהתחלה היא בגלל שהרבי ר' אלימלך התגלה אליו לומר לו שלא ילך לנעסכיזער בכלל. ה' סובב את זה שהיתה לו בת חולנית, ולא היה לו שום מנוס רק להביא אותה לנעסכיז, אז ברגע שהוא הגיע ר' מרדכי בקש ממנו את ספר התורה. יש גם גרסא שאת השמות, האזכרות, הנעסכיזער כתב בעצמו בספר. אחר כך ספר התורה הזה התגלגל עד שהגיע בסוף לר' יהושע מבעלז, שקנה אותו בסכום אגדי.

מחזיר מת לעולם על מנת להתיר את העגונה

הרוז'ינער גם מאד החזיק ממנו, אף על פי שלא הכיר אותו. בהסכמה לספר תולדות יצחק, של בנו, כותב עליו שבחים גדולים מאד מאד. והוא סיפר – גם ספור שיש ספורים דומים לו – לענין עגונה. באה אליו עגונה והוא שלח אותה לאיזה קרעטשמע ושם נכנס חיל והתחיל לדבר איתה בדרך חבה, והיא נבהלה. אמר לה – אני בעלך, וראתה שנכון. תוך כדי זה נכנס המפקד וקרא לו מהר, הוא התחצף ואז המפקד ירה בו והרג אותו. היא עוד יותר נבהלה, והלכה וספרה הכל לנעסכיזר. הוא אמר שבעלה מת מזה כמה שנים, אחרי שהתחבר לחבורת פושעים, והוא המשיך אותו לעולם הזה רק כדי שתהיה לה עדות שמת.

סדרת תעניות בדרך הומור

ראינו שיש הרבה דברי חבה והערכה אליו – רבי ברוך, הדברי חיים, הרוז'ינער, וכעת דבר שקשור למגיד מקוזניץ. לסיפור הבא יש גם חוש הומור, שזה אחת מתכונות המנהיג. יהודי אחד בא לקוזניצער ובקש תעניתים, והוא שלח אותו. הוא הגיע לנעסכיז וגם בקש תעניתים – בן אדם שאוהב לצום. הוא אמר לו שקודם משך תקופה יצום כל ערב ר"ח – יו"כ קטן. אחר כך תתחיל לצום יום אחד כל עשרה ימים, ואחר כך כל שני וחמישי, ואחר כך כבר לא תצטרך לצום כי כבר תהיה בעולם העליון. זה סיפור נחמד בפני עצמו. מה שיוצא כאן, או שהתכוון לזה או שלא, סדרה מאד יפה – פעם בחדש, ג"פ בחדש, ח"פ בחדש. זה סדרה של כל מספר אהבה שני, א (1) אלף (3) אלף למד פא (8), וכך עד אין סוף מילויי אלף. זה קשור לחתך זהב – לזה קשור סוד תקון התעניתים. אם היה חי יותר היה צריך לתת לו לצום 21 ימים בחדש (בערך ימי העבודה בחדש).

לא שומע שבחים וקול אשה

פעם אחד מצדיקי הדור היה אצלו (לא כתוב מי) והתחיל לשבח אותו בפניו. זה גם כן דבר שכתוב אצל כמה צדיקים. הוא היה מאד ענו, אבל בכל אופן כאשר התחיל לשבח אותו הוא הטה אוזן. כל הנוכחים תמהו – איך זה יכול להיות, הרי הוא מאד מאד שפל ברך, ואיך מטה אזן לשמוע את שבחיו. אז אותו צדיק אמר לנוכחים, דעו לכם שהוא פשוט לא שומע מה שאני אומר.

מעשה שהיה כך היה – כך סיפר אותו צדיק – שבצעירותו פעם אחת הוא נקלע בחורף, בשלג וקור אימים (סכנת נפשות, כמו שראינו בסיפור קודם), לחדר שהיתה שם אשה. האשה שרה לו, והוא לא רצה לשמוע קול אשה – "קול באשה ערוה" – וגם לא היה יכול לברוח מהבית בגלל הקור, אז הוא בקש מה' שלא ישמע וה' נתן לו. יכול להיות שזה אחרי הסיפור הקודם, שהוא מת מקור. אז ידע שימלאו כל משאלות לבו, אז פשוט בקש שלא ישמע מה שלא צריך לשמוע. אז כמו שלא שמע קול אשה כך לא שמע את השבחים. הענין הזה גם מסופר על רבי זושא, ויש עוד צדיקים שמסופר עליהם שלא שמעו את השבחים.

בכל אופן, כאן החידוש הוא הסיום. יוצא מכאן רמז ששבחים הם בחינת קול אשה. שמשבחים מישהו זה זמר מעלמא דנוקבא, זמר של אשה.

חסכון בנרות; ווארט על "ה' רֹעי לא אחסר"

כמה שבסוף ימיו היה עשיר גדול, מאד חסך – כל פעם שיצא מהחדר אמר להנמיך את הנרות. הבעל שם טוב תמיד הוסיף אור, כשנכנס, וזה השלים אותו – שכשיוצאים צריך להנמיך את החשמל (אולי זו סגולה להיות עשיר).

עוד צדיק שמביא אותו – שאנחנו אוהבים מאד – הוא הרבי ר' בונים (שלא מביא הרבה צדיקים, עד כמה שזכור לי). בקול שמחה, בהוספות, מביא ווארט שלו על הפסוק "ה' רֹעי לא אחסר". עד כאן לא היתה לנו תורה שלו. הוא פירש "ה' רעי לא אחסר" – שלא אחסר במודע, לדעת ולומר "ה' רעי", שזה לא יצא מפי.

שבע "שלמה" בקו האמצעי של הספירות

חיים הזכיר על שם מי נקרא שלמה הי"ד. בשיר השירים נזכר השם שלמה שבע פעמים (בפעם הראשונה זו המלה הרביעית מההתחלה, "שיר השירים אשר לשלמה", ובפעם האחרונה זו המלה ה-22 מהסוף. יש קשר בין 4 ל-22 – יחד זה שם הוי' ב"ה, יש בלשון הקדש כב עיצורים ועוד ארבע אותיות אהוי שהן משמשות גם כתנועות, כנודע מהאבן עזרא. יש עוד קשר בין ד, שהיא ב ברבוע, לבין ת, האות ה-22, שהיא כ ברבוע).

אפשר לעשות מבנה של שבעה שלמה: שלמה המלך, רש"י, רבי שלמה אלקבץ, רבי שלמה מקרלין, ה"תפארת שלמה מרדומסק" (גם מומלץ שהאבא ילמד), ה"מגן אבות" מקאפוסט ושלמה הי"ד. אפשר להקביל את השבעה למדות, אבל יותר פנימי זה הנקודות על הקו האמצעי: שלמה המלך הוא בחינת אמונה, רדל"א, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" – כמה שהיה חכם תיקונו אמונה פשוטה, לכן גם כתב את קהלת שמסיים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". רש"י הוא בחינת תענוג – הוא עיקר התענוג, גם בלימוד תורה שבכתב וגם על הגמרא (כידוע מה שכתוב על כך בלוח "היום יום"). רבי שלמה אלקבץ שייך לרצון – העיקר הוא האלקבץ, הכח של הא-ל לקבץ את כולם – א-ל הוא התקון הראשון של הדיקנא, והוא השרש של יב השבטים שנמשכים ממנו (ולכן מקבץ אותם) – שייך ל-יג תקוני דיקנא דאריך, שכללותו רצון. רבי שלמה מקרלין שייך לדעת – "אם אין דעת הבדלה מנין", הוא המבחין אפילו במסירות נפש מי מת באמת על קידוש ה' ומי מתוך פניה. ה"מכה בפטיש" למבנה זה כמובן ה"תפארת שלמה" מרדומסק בתפארת (כנראה חשב את זה, ולכן קרא כך לספר...). ביסוד זה ה"מגן אבות" – מקבל מהאבות, בחינת "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". ושלמה הי"ד הוא השביעי החביב, הסיהרא דלית לה מגרמה כלום, דור השביעי ש"חי לעד וקיים לנצח".

ולסיכום:

            אמונה           שלמה המלך

            תענוג           רבי שלמה יצחקי (רש"י)

            רצון             רבי שלמה אלקבץ

            דעת             רבי שלמה מקרלין הי"ד

            תפארת                   רבי שלמה מרדומסק ("תפארת שלמה")

            יסוד             רבי שלמה-זלמן מקאפוסט ("מגן אבות")

            מלכות                    שלמה נתיב הי"ד