בע"ה

ג' סיון ס"ט – סעודת חנוכת בית המדרש החדש – יצהר (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים.

יהושע ברוך – קשר ליוסף הצדיק

נתחיל עם ווארט שקשור לשם של אביו של בן, הרב יהושע ברוך, על שמו נקרא המבנה החדש. יהושע הוא מזרע יוסף הצדיק. הישיבה כאן קשורה, בגשמיות וברוחניות, ליוסף הצדיק. הישיבה התחילה בציון יוסף הצדיק בשכם. כעת אנחנו קצת בגלות, ב"ה שיש בנין יפה – והעינים והלב שלנו נשואים לחזור ליוסף הצדיק. בקבלה הגלגול הכי חשוב של יוסף הצדיק זה יהושע בן נון. יהושע הוא צאצא של יוסף הצדיק, והוא זה שהכניס את עם ישראל לארץ. השם השני הוא ברוך – לשון ברכה. הפסוק אומר "ברכות לראש צדיק" – יוסף הוא הצדיק (ב-ה הידיעה) של התורה, והוא הצנור של המשכת הברכה לארץ. יהושע הוא גלגול של יוסף הצדיק והכח של יוסף הצדיק להמשיך ברכות למטה, לעולם, ברכות גשמיות וברכות רוחניות. אצל יהודים זה הולך ביחד – גשמיות זה רוחניות ורוחניות זה גשמיות. שני השמות שייכים לנשמתו של יוסף הצדיק, הכל שייך לשכם (לשון המשכה, המשכת הברכות כולן על ידי הצדיק יסוד עולם).

ימי ההכנה לקבלת התורה

נאמר רעיון חשוב שקשור למתן תורה, בעוד יומיים – "זמן מתן תורתנו", זמן שה' נותן תורה חדשה. ה' נותן את התורה כל יום, כל רגע בחיים, אבל שבועות בפרט זה "זמן מתן תורתנו" – ה' נותן מחדש ואנחנו צריכים לקבל מחדש. יש שלשת ימי הגבלה כהכנה לקבלת התורה, ועוד קודם יש בר"ח סיון "'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד". רק פעם אחת חנינו במקום אחד בלי מחלוקת – זה נס גדול, שיכול לקרות שכל היהודים במקום אחד ויש ביניהם אחדות, בלי שום מחלוקת. בזכות זה קבלנו את התורה. זה ההתחלה של ההכנה – אחדות. אחר כך יש עוד שלשה ימי הכנה יותר סמוכים ליום מתן תורה.

מנין החדשים והשנים ליציאת מצרים

חז"ל במכילתא (מדרש הלכה), על הפסוק "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה [ראש חדש] באו מדבר סיני" (שאחריו נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר"), מדגישים שזה דווקא החדש השלישי ליציאת מצרים. זמן קצר קודם היינו עבדים וה' בחסדיו הוציא אותנו ממצרים, וכאן יש בתודעה שזה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" – התודעה של יהודי מתחילה בזכרון יציאת מצרים, תחלת ההסטוריה שלנו כעם (יצי"מ הכללית ויצי"מ הפרטית של כל אחד). הפסוק הראשון של חומש במדבר, שמתחילים לפני שבועות, מתחיל עם השנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. חז"ל לומדים מכאן שמנין החדשים מבוסס על יציאת מצרים, ומביאים הוכחה מהפסוק "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", בתחלת ספר במדבר, כי גם את השנים מוצנים ליציאת מצרים. גם כאשר אהרן הכהן נפטר, כתוב שזה בשנת הארבעים ליציאת מצרים. המדרש כותב שאולי תחשוב שאחרי הכניסה לארץ הספירה תשתנה, ויתחילו למנות לכניסה לארץ – שזה צעד גדול, כניסה למציאות אחרת, למולדתנו – אבל לא, כאשר שלמה המלך בנה את המקדש כתוב שהתחיל 480 שנה ליציאת מצרים (ולא 440 שנה לכניסה לארץ, לעצמאות ישראל – לא זו של היום, אלא העצמאות האמיתית, ואף על פי כן לא מונים לזה). וזו לשון המדרש:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. מגיד שמונים חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים שנה מנין תלמוד לומר (במדבר א') בשנה השנית. אין לי אלא באותו פרק בפרק אחר מנין תלמוד לומר (שם ל"ג) בשנת הארבעים וגו'. כל אלו עד שלא נכנסו לארץ משנכנסו לארץ מנין תלמוד לומר (מ"א ו') ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ ממצרים.

סוד הוי' במכילתא

יש במדרש הזה סדר מאד יפה של י-ה-ו-ה:

יציאת מצרים זה הכתר – ראשית היציאה מהאין. אחרי יציאת מצרים בא מתן תורה שכנגד החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". בין יציאת מצרים למתן תורה יש רק הבדל של חדשים, זה המשך אחד – "בצאתכם מארץ מצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". זה י וקוש"י – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" בכתר, ואחר כך הכיוון של הגאולה זה מתן תורה. לכן כשסופרים את השנים אין הבדל בין יצי"מ למ"ת (אף שצריך לכוון ליצי"מ).

אחר כך, השנה השנית שהם עדיין במדבר סיני, זה נקרא בחז"ל "אותו פרק" – זה חיבור של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בעוד שמנין החדשים היינו עבודת ההתחדשות בנפש, בחינת חכמה, הרי שמנין השנים היינו בחינת שינוי לטובה (כמו ראש השנה, מצות היום בשופר, שפרו מעשיכם, התחזקות לשוב בתשובה שלמה ולהשתנות לטובה), בחינת בינה כנודע. תחילת חומש במדבר, שזה "באותו פרק" – כשכבר מארגנים את העם, עושים לו ציור (כמו שהוסבר בשיעור לפני הסעודה שכל חומש הפקודים זה לבנות הנהגה) – זה ה עילאה לגבי מ"ת.

אחר כך "פרק אחר" – בסוף ארבעים שנה, סוף הטלטול במדבר – זה כבר ז"א (לקראת סוף ה-מב מסעות, סוד תיקון המדות הפרטיות כמו שמכוונים בספירת העומר), "פרק אחר" ביחס ל"תרין ריעין".

אחר כך הכניסה לארץ ישראל – שיש הו"א למנות מהכניסה לארץ, זה מלכות (בחינת ארץ, לא עוד מדבר). אף על פי שמלכות זה משהו מיוחד, כדי שהיא תשאר באצילות (בבחינת "זנב לאריות", ולא תרד לבי"ע להיות "ראש לשועלים") צריך למנות ליציאת מצרים, לכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות" (עליו נאמר "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – "דברך", כתר מלכות, נצב בשמים דז"א דאצילות שאינו יורד לבי"ע כלל, סוד "ואתם הדבקים [מאחור] בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום", וד"ל). אז הישוב בארץ יהיה נצחי.