ליל פורים ס"ט – ישיבת רמת אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. מדין מצרים (ובבל ואשור) ועמלק – אני פה, אני הכל, אני גדול

ניגנו "אתה תקום", "או קנה" ועוד.

לחיים לחיים! פורים שמח!

פורים זה חג של מחית עמלק. זו השמחה של פורים, שתולים את המן על עץ גבוה חמישים אמה – זו שמחת פורים. יש מצוה לשמוח, שמחים בזכות ה"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". "תמחה" זה כמו "שמחה", צריך לשמוח מאד במחית עמלק. לכן באמת מי שגורם לכל השמחה של פורים זה המן – אוכלים אותו אזני המן, שמחים איתו, משתעשעים עמו. צריך להבין מי זה עמלק כדי שנוכל לשמוח כמו שצריך. מחית עמלק זה גם התמחות בעמלק. יש מומחה, יש כל מיני מומחים בעולם, ובשביל למחות את עמלק צריכים להתמחות בעמלק (להיות דיין מומחה, מוסמך על ידי משה רבינו – "בחר לנו אנשים").

כולנו יודעים מה שהבעל שם טוב אומר ש-עמלק שוה ספק בגימטריא, כלומר שעמלק זה מי שמכניס ספקות בראש – ספקות באמונה, ספקות בה', בתורה, בתורה שבעל פה, בצדיקים, בצדיק שבדור שזה משה רבינו שבדור ("מרדכי בדורו כמשה בדורו"), מי שמכניס ספק לגבי הדמות של הצדיק זה עמלק. גם כתוב, עוד לפני הבעל שם טוב שאמר ש-עמלק שוה ספק, שעמלק זה חוצפה דקליפה. לפני ביאת המשיח כתוב במשנה ש"חוצפה יסגי" – שהחוצפה תתגבר בעולם, שתהיה הרבה חוצפה בעולם, זה סימן של ימות המשיח. יש חוצפה של הסט"א, של הצד האחר, וכתוב בחסידות שלעומת זה – כמו שיש שטות דקליפה ולעו"ז יש שטות דקדושה, כך לגבי חוצפה – כנגד זה צריך הרבה יותר חוצפה דקדושה, וזה החג להתגבר בחוצפה דקדושה. רק החוצפה של הקדושה יכולה לנצח את החוצפה של הקליפה.

אבל מה שמענין שבתו"א אדה"ז בעל התניא, חסידות חב"ד, לא מביא את הווארט של הבעל שם טוב שעמלק זה ספק, ואפילו לא מביא את הדבר היותר נפוץ ורגיל לפרש, שעמלק זה חוצפה. הוא מביא משהו אחר בפירוש עמלק – כותב שעמלק זה אחד שקודם כל אוהב להתפאר, בעל התפארות. שוב, למה צריך להתמחות בעמלק? כדי שכל אחד ימצא גם את העמלק שבקרבו, בכל אחד יש גם קליפת עמלק, והטיפול בעמלק זה היום, זה השמחה של היום – שמוצאים אותו ויודעים איך לקיים את ה"תמחה" בשמחה. אז קודם כל אדמו"ר הזקן אומר שעמלק זה אחד שאוהב להתפאר. זה גם בא לידי ביטוי בחיצוניות – אוהב להתלבש יפה, לעשות רושם, גם על עצמו, לראות בראי כמה הוא יפה ומפואר ומהודר, וזה גם הרושם שעושה על אנשים בחוץ. זה טיפוס של עמלק. אבל אחר כך הוא מחדד את זה ומעמיק בזה, ואומר שבעצם הדבר הזה – שאוהב להתפאר – זה בא ממשהו יותר עמוק ויותר שרשי, וזה שהוא לא סובל שיש מישהו בעולם יותר חשוב ממנו ויותר גדול ממנו. זה עיקר הענין של עמלק, ובגלל זה הוא גם מתפאר בעצמו, כדי להראות כמה הוא חשוב, כי הוא לא סובל שיש מישהו אחר בעולם שגדול ממנו. עמלק אומר "אני הכי גדול כאן, בעולם הזה". לכן, דווקא בגלל התכונה הזאת, עמלק הוא הלעו"ז, הקליפה, שכנגד עם ישראל. בגלל שעם ישראל הוא עם סגולה, בכל המובנים הוא עם סגולה – בשכל שלו הוא עם סגולה, במדות שלו הוא עם סגולה, במעשים שלו הוא עם סגולה – ובאמת עם ישראל הוא הכי גדול והכי חשוב. גם בפשטות, כאשר מסתכלים על ההישגים של עם ישראל בעולם הזה, אפילו בעינים סתם, וכל שכן בעינים של הקב"ה – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", איך שהוא רואה ממעון קדשו את עם ישראל, כתוב שעמ"י נראים לה' הדבר הכי גדול וחשוב, וכל דבר אחר חוץ מהם מתגמד ומתקטן ומתבטל לחלוטין. לכן מי שחורה לו הדבר הזה, שיש מישהו יותר גדול ממנו, והוא לא יכול לסבול את זה שיש מישהו יותר גדול ממנו – זו ההגדרה של עמלק – ולכן יותר מכל אחד אחר הוא המנגד, הלעו"ז העיקרי של עם ישראל. לכן באמת השמחה של חג פורים זו השמחה שבאמת תולים את המן ואת עמלק על עץ גבוה חמישים אמה, נותנים לו את המקום הכי מכובד, למעלה בגובה חמישים אמה – כל הכבוד לך, אתה באמת גדול וגבוה – אבל מי שבאמת חשוב בסוף, מי שמתברר שהוא חשוב וגדול, זה מרדכי הצדיק ואסתר המלכה ו"עם מרדכי". "אין מלך בלא עם" – "עם מרדכי" (גם ר"ת עם). גם ה' רוצה להתפאר בבניו, ובשביל זה צריך "עם מרדכי", שזה הדבר הכי חשוב.

אם כן, פתחנו בכך שאדמו"ר הזקן בתו"א מגדיר ומתמחה בעמלק, ורוצה שגם אנו נתמחה בעמלק. צריכים לחפש את עמלק גם בפנים, אם יש בתוכי איזה תולעת (כפי שמגדירים אותו בחסידות), שלא סובל שיש מישהו יותר חכם ממני, יותר גדול ממני, יותר מוצלח ממני – זה נקרא עמלק. היום זה היום לגמור איתו חשבון. על פי פשט לגמור איתו חשבון הכוונה שיש מי שיותר גדול ממני. אני בתור בן לעם ישראל, הגאות יחידה שלנו זה שאין יותר טוב ממנו, אבל בתור פרט ודאי שיש מישהו יותר טוב ממני ויותר גדול ממני בכל המובנים – יותר חכם ממני, יותר בעל לב טוב ממני, יותר בעל מעשים ממני, יותר בעל מס"נ ממני, יותר חסיד ממני, יותר הכל.

כדי להבין את זה טוב, שעמלק נקרא "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד" – הוא כולל את כל הגוים, את כל הקליפות, והוא כאן הלעו"ז של מרדכי הצדיק, וכתוב ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". גם משה התחיל את המלחמה בעמלק, אמר ליהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" – צריכים להיות אנשי משה, חסידים הקשורים לרבי של הדור, שהם אנשי הצבא, ובין אנשי משה יש גם אחד שהוא המפקד של כולם, יהושע בן נון. משה אומר ליהושע "בחר לנו אנשים" – קרובים אלינו, אנשי משה – "וצא הלחם בעמלק". הוא התחיל את המלחמה ולא גמר, על פי הדיבור, כתוב "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" – ה' צוה שלא יגמור איתם חשבון, אלא רק יחליש אותם, אף שהמצוה היא למחות (רק שאז, במלחמת עמלק הראשונה על ידי משה ויהושע, נאמר "מחה אמחה", ללא מצות "תמחה", שנאמרה מאוחר יותר במשנה תורה בימיו האחרונים של משה רבינו, ודוק, ואפילו "מחה אמחה" נאמר לאחר המלחמה בפועל שבסופה נאמר "ויחלש וגו'"). לפי הדיבור אמרו לו שזה לא הדור, וזה מחכה לדור של שמואל ושאול (שלא עשה כמו שנצטוה בשלמות), ואחר כך לדור של מרדכי ואסתר (שגם אז לא הושלם), וכתוב שפורים כל שנה מתגבר והולך – כל שנה יותר – והוא מוליך אותנו לקראת משיח, והסיפור של עמלק יגמר בכי טוב בדורו של מלך המשיח.

עמלק כולל את כל הרע, אבל אם מסתכלים על משה רבינו עצמו – כתוב בחסידות, ויוצא מפורש מהתורה – רואים שהלעו"ז העיקרי שלו זה לא עמלק אלא או בלעם כפרט, או בתור עם זה מדין (שהפקירו את בנותיהם לזנות לפי עצת בלעם). ידוע שהדבר האחרון שמשה עשה זה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים", זה השלים שליחותו, "ואחר תאסף אל עמיך", ואחר כך כתוב "וימת משה" (משה לא מת, וחוזר בכל דור, אבל כתוב "וימת משה") – זה אחרי מלחמתו במדין, ולא בעמלק. רוצים הערב להסביר שבסופו של דבר הכל נכלל ב"ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד", אבל בכל אופן צריך להבין את הדקויות ולהתמחות בכולן. הרבי הרש"ב מסביר במאמר המפורסם שלו "החלצו" – מאמר שכל תלמיד ישיבה לומד אותו בתחלת לימוד החסידות (הרי חב"ד זה חילי-בית-דוד, צריך להחלץ לצאת למלחמת הקדש, והפסוק "החלצו" זה דווקא למלחמת מדין) – שמדין זה גם קליפה מאד קשה, כנגד משה רבינו, וכשמשה רבינו מנצח את מדין הוא שמח. כמו שאנחנו שמחים כאשר תולים את המן על העץ, כך בשביל משה השמחה הכי גדולה בחיים היתה כשטיפל טיפול שרש במדין, אז הגיע לשיא הכיף שלו בעולם הזה, ואז גם יכול להסתלק מהעולם. צדיק רק אחרי שהוא מגיע לשיא הכיף שלו בעולם יכול לעזוב את העולם, לעת עתה.

מה זה מדין? מסביר הרבי הרש"ב שמדין זה קליפה כזאת שהיא השרש של שנאת חנם. כתוב שבית המקדש השני נחרב – ואנחנו עדיין ברשימו של החורבן הזה, עדיין בגלות של חורבן בית שני – בגלל שנאת חנם. שנאת חנם זה לשנוא מישהו אחר על לא כלום, לא עשה לי שום דבר שמגיע לו רגש שנאה, אבל סתם אני שונא אותו בגלל שהוא – יש משהו בו, במציאות שלו, שאני לא סובל אותו. כמו שאמרנו זה סוג שאני לא סובל אותך, אבל אצל עמלק זה עם איזה טעם – אני לא סובל שאתה כל כך מוצלח, לא סובל אנשים שמתחרים בי במוצלחות שלהם, זה עמלק. כך אדמו"ר הזקן מסביר. אבל מדין זה גם איזה סוג שאני לא סובל אותך – אני לא סובל שאתה נכנס לתוך התחום, לתוך הרשות שלי. הרבי הרש"ב נותן דוגמה מה זה מדין, מה זה שנאת חנם, שאני יושב לבד בחדר ומאד נהנה – קורא ספר, שם את הרגלים בחופשיות על השולחן, מתנהג בחופשיות – ופתאום, אפילו בלי לדפוק בדלת, סתם מישהו (שאין לי שום ענין איתו) מישהו נכנס לתוך החדר שלי (כאילו החדר שלי). מדין זה אחד שמרגיש שבכל מקום שאני נמצא מציאותי ממלאת את כל המקום, את כל החלל, וברגע שמישהו אחר מעיז להכנס לי לחדר אני שונא אותו שנאת מות. או שזה בא לידי ביטוי, או שנשארת טינה בלב. אבל ברגע שמישהו נכנס לתוך החדר זה מעורר אותי שנאה לאותו אחד, למה? כי הוא נכנס בי. כל האויר כאן זה התפשטות של אני, ומישהו פגע בי – נכנס בי. כל זה ההסבר של הרבי הרש"ב מה זה קליפת מדין. אז כאן לא משנה אם הוא חכם, לא משנה מהו – העיקר שהוא נכנס בי.

יש עוד אחד, שלישי, כדי להשלים את התמונה הזאת, שבסוף הכל יהיה מאד מאד שמח מתוך זה. פורים זה היום שכל הקליפות הכי גרועות, שהכל נכלל בתוך עמלק, והכל "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" וממילא יוצא דווקא מזה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". עוד אחד זה פרעה מלך מצרים, שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני", וכמו שישעיהו הנביא אומר על בבל "אני ואפסי עוד", וכמו שנאמר גם על אשור, על נינוה, "אני ואפסי עוד" (ביטוי שחוזר שלש פעמים בתנ"ך) – אין שום דבר חוץ ממני. זה עוד סוג של קליפה מאד מאד גרועה, קליפת "אני ואפסי עוד". הקליפה הזאת, של "אני ואפסי עוד", זה לא שני הדברים שאמרנו – זה עוד סוג, עוד סוג של שרש פורה רע.