כ"ד טבת ס"ט – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אלי אתה ואודך", "צמאה לך נפשי".

א. פרשת הקהל

ערב טוב. אנחנו רוצים הערב ללמוד על שנת הקהל – אנו בשנת הקהל – והקשר בין מצות הקהל למצות המלך לכתוב לו ספר תורה שני, "וכתב לו את משנה התורה הזה על ספר מלפני הכהנים הלוים", ויש שסוברים שבהקהל היה קורא דווקא מהספר הזה. כך כותב הרוגאטשובער, שבדרך כלל משתדל ללכת בשיטת הרמב"ם, אבל לפי הפשט של הרמב"ם לא נראה ככה. בדפים שלפנינו יש גם את הפסוקים של פרשת הקהל והפסוקים של פרשת המלך. בתורה כל פרשה היא פרשיה בפני עצמה, ובכל אחת יש שבעה פסוקים.

נתחיל מעיון בפרשת מצות הקהל (דברים פרק ל"א, ז-יג):

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הוי' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַהוי' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הוי' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הוי' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת הוי' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

נתחיל עם כמה רמזים בזה. יש כאן תופעה מהיפות ביותר בתורה, שמספר המילים והאותיות רומז לתוכן של הפרשה. יש לא פחות ולא יותר מ-הקהל מלים בפרשה זאת (כמו שבפרשת עבד עברי יש עבד מלים ו-עברי אותיות, כמו עוד כמה תופעות שמי שמתבונן בהן קשה לו להתכחש ליפי ולמובהקות שלהן). המלה "הקהל" פותחת את הפסוק הששי. אם נכוון את שבעת הפסוקים כנגד הז"ת, זה פסוק היסוד – ל"צדיק יסוד עולם" נאמר "הקהל את העם", הוא המקהיל. זה המצוה ה-ברית בתורה (האחרונה זה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"), שייך לצדיק יסוד עולם.

נסתכל בפרשת הקהל כאן: השאלה הראשונה למי מופנית המצוה. הרמב"ם אומר שיש כאן מצוה אחת והרס"ג ועוד אומרים שיש כאן שתי מצוות, אחת על המלך (לקרוא את הספר) ואחת על העם (לבוא להקהל ולשמוע). נקרא את הפסוקים. הפרשה מתחילה מ"חזק ואמץ" (כמו בסיום התורה). אחר כך משה מקיים את מצות כתיבת ספר תורה (ביום האחרון לחייו) – זה נקרא "ספר העזרה". אחר כך, בהמשך הפרשה, כתובה המצוה האחרונה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", שכוללת את כל התורה כפי ההלכה. כאן כתוב "ויכתב משה את התורה הזאת" ובהמשך "תקרא את התורה הזאת" (זו המצוה על המלך לפי הרס"ג – "המלך יקראנה לעם בלהקים"). היות שהביטוי "את התורה הזאת" חוזר ומודגש כדאי גם לחשב אותו, ואז רואים שזה 1430 – הכל פעמים הוי', וכו'. משה מסר "את התורה הזאת לכהנים", כי חוץ מזה כתב עוד יב ספרי תורה ומסר לכל שבט ושבט, כדברי חז"ל.

לפי הפשט, כאן אין שום מקום לערער שהתורה שקוראים בהקהל זה התורה שמשה כתב ולא התורה שהמלך יכתוב – כי זה המשך אחד כאן, שניהם "את התורה הזאת". אלא אם כן אומרים, בדוחק גמור, ש"התורה הזאת" לאותו דור של יהושע, ואחר כך כשיש מלך קורא בספרו. אבל הפשט כאן שהקריאה בספר שכתב משה – "את התורה הזאת". שוב, קשה מאד לחלוק על זה שהכוונה היא לספר התורה של העזרה, אותו ספר שכתב משה רבינו ומסר את זה לכהנים. כך משמע לגמרי, לא כמו כל אותם שסוברים שהתורה של הקהל זה התורה שהמלך כותב. באמת המלך כותב תורה ומגיה אותה לפי תורת העזרה. אבל כאן יוצא ממש פשט, שהמלך קורא בספר העזרה. ובאמת, בפ"ג בהלכות חגיגה ברמב"ם – פרק שלם שמוקדש להלכות הקהל – אין שום רמז שזה הספר של המלך. בה"ד שם כתוב: "וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם, והמלך מקבלו" – אז חוץ מזה שאין רמז שזה הספר של המלך, די ברור שהחזן לוקח את הספר לא מהמלך אלא מהעזרה. זה לא הספר של בית הכנסת שבעזרה, אלא מונח בארון הקדש – עוד שאלה חמורה איך מוציאים אותו משם – אבל בכל אופן, כך משמע, בלי שום רמז כלל וכלל שזה הספר שכתב המלך. לכן מי שרוצה לדחוק כך, גם הרוגאטשובער שהולך לפי הרמב"ם, לא משמע לי כלל כך וכך, לא ברמב"ם ופשוט שלא בפסוקים.

נמשיך לדייק בלשון הפרשה: כתוב "ויצו משה אותם". למי משה מצוה מצות הקהל? קודם כתוב "אותם", שזה "הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ה'" ו"כל זקני ישראל" – הכהנים והסנהדרין. איפה התפנית? כשעובר ל"בבא כל ישראל לראות את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא" – זה עובר ללשון יחיד, "אלהיך" ו"תקרא" (אם יש עוד ספק ש"אלהיך" זה בדבור לכהנים, כמו שאומר לכל ישראל "ואהבת את הוי' אלהיך", אז תיכף תווכח שזה לא כך, כי לא מתאים לומר "תקרא" אם פונה סתם לכהנים). לכן רש"י, שהוא פשש"מ (וכך חז"ל מפרשים), אומר ש"תקרא" זה ליהושע. לכן באמת הפרשה לא מתחילה מ"ויכתב משה" אלא מ"ויקרא משה ליהושע". לכן כל כך חשוב לכתוב את הפרשיות כהלל"מ, שאדע מהיכן מתחילה הפרשיה ואל מי מדבר. תחלת הפרשה רק למשה ויהושע, רק שבאמצע זה עובר למשה והכהנים.

יש מי שמפרש (איני זוכר מי, לכן בעלי המ"מ מקומות שלנו בע"ה יתברך ישלימו כל פעם שאני אומר 'יש מי שמפרש') ש"ויצו משה אותם" היינו שהחזן מוסר לסגן וסגן לכה"ג והכה"ג למלך – שצריך לשתף באירוע הזה את הכהנים, שבעצם זה מכחם. איך זה בא לידי ביטוי בהלכה? בכך שזה מתחיל מידי החזן וכו'. לפי הפירוש הזה, שנשמע בהתחלה קצת מליצה, אבל יתכן שהוא נכון – זה עוד יותר מחזק שזה ספר העזרה. כדי לכבד ולשתף את הכהנים בקריאה, ולא רק את המלך, ודאי שזה ספר העזרה – הספר של הכהנים, ולא הספר של המלך. אם זה הספר של המלך לא צריך את הכהנים ואין כאן שיתוף – אז זה לגמרי משחק, שהמלך מוסר לחזן ואז החזן לסגן וכו'. היות שזה "ויצו אותם" – זה מתחיל מהחזן לסגן וכו'. [מכיון שמצות הקהל נאמר לזקנים והכהנים, אפשר לומר שבתוך הסדר של "וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך" חזן הכנסת וראש הכנסת הם בעיקר זקנים (גם אם כהנים), והסגן והכה"ג הם כהנים. יש כאן י-ה-ו-ה יפה ממטה למעלה: חזן = א-דני (באריז"ל), שם המלכות. לפי זה ראש הכנסת זה ז"א. אחר כך יש יחו"ע של כה"ג וסגן – הרבה מפורש בכתבי האריז"ל שכה"ג זה חכמה והסגן זה בינה. אחר כך הכתר זה המלך. מבנה מובהק של סוד הוי' עם קוצו של י].