תפארת:

בתפארת יש רק סיפור אחד, שאפילו זה ששמים אותו בתפארת צריך קצת דמיון: הסיפור הוא בעצם סיפור של משהו תורני. פעם אחת רבי הלל חזר מאמר – או שחזר מאמר של הרבי והוסיף, או מאמר עצמי שלו – והסביר סוגיה חשובה (שדן בה בכמה מאמרים) של ההבדל בין הבטחון של יעקב אבינו לזה של יוסף הצדיק, שיעקב יכול לסמוך על סיבות חיצוניות ולא חייב להשליך יהבו רק על ה' בלי לעשות כלי בגשמיות, יעקב עושה כלים ובוטח בה' שימלא אותם, אבל יוסף זה בחינה אחרת, צריך יותר לבטוח, ולא לעשות שום כלי. לומדים זאת מכך שכאשר יוסף בקש משר המשקים להזכירו לפני פרעה – זה לעשות כלי – הוא נענש לשבת עוד שנתיים בכלא. אחר כך פנה אחד התלמידים לרבי הלל ואמר – עדיין איני מבין, הרי יוסף הוא גם ענו, ולמה לו לחשוב שהוא יותר טוב מאביו? אין קורין אבות אלא לשלושה, האדירים אשר בארץ המה, ויוסף לא אחד מהם, וביניהם הבחיר שבאבות זה יעקב – למה שיחשוב לעשות יותר מאביו? נוסיף – דיוקנו של אביו הצילו מהחטא, ולמה לו לחשוב שהוא צריך לבטוח יותר ממנו. זו שאלה מצוינת, וכך התלמיד שואל, ורבי הלל ענה לו ככה (דבר שהתחלנו ללמוד בתניא, "חנוך לנער על פי דרכו") – אם לאבא יש ילד מוכשר, שיכול להיות שען (עבודה עדינה), והאבא מוסר את הילד שלו לרצען, ללמוד לעשות רצועות עור, אז מגיע לאבא עונש שחטא כלפי בנו (יש בכך איזה אסמכתא לווארט שאנו אוהבים לומר על "חשך שבטו שונא בנו" – ש"שבטו" זה החוש המיוחד של הילד, השבט שלו, ואם האבא חושך זאת ולא מחנך בהתאם זה נקרא ששונא אותו). ונקודת התירוץ – כשרון אסור לאבד. זה יותר חשוב מכיבוד אב, ועיקר החידוש כאן שזה יותר חשוב מענוה. אם מתוך ענוה אתה מאבד כשרון שה' נתן לך, איזה 'חוש' או תכונה נפשית, אז לחטא חמור יחשב, וממילא הענוה שלך היא גם ענוה פסולה לחלוטין. מי כמו רבי הלל, שענו ובטל, ואומר שגם מצד האבא וגם מצד הבן זה אותו דבר – אם הבן מתוך ענוה אומר שהלואי אהיה כאב הדגול, זה חטא אם מפסיד כשרונו. על כל אחד ואחד, אם חנכו אותך והסבירו לך שיש לך חוש – ויתכן שיעקב אמר פעם ליוסף והסביר לו בחינתו – או אם לא (כמו בת"ת, שאם לא חנכו אתה חייב בעצמך), אתה צריך קודם כל להכיר תכונות שלך, ואין בזה ענוה, ואין בזה כיבוד אב. חוש אסור לכבד, בכל מקרה – אין שום הצטדקות שאתה מאבד את החוש שלך, בגלל כל חישוב שבעולם. גם ענוה, גם למאן דאמר "גדולה ענוה" – שענוה זו המדה הכי גדולה וחשובה. אנחנו שמים את הווארט הזה בתפארת בגלל שלהכיר בדבר המיוחד שלך ולממש אותו בכל מחיר, שאסור לאבד את זה, זה תיקון התפארת – זה התפארת של האדם, היפי האמיתי של האדם. בפרט כאן שיוסף, היסוד, לא צריך לכבד או להיות ענו בפני יעקב, התפארת. זה גם התיקון של יעקב – שלא צריך שהבן יכבד אותו יותר מהחוש שלו. החוש, שצריך לשמור ולבטוח ויהי מה, זה התפארת של הבן.