חסד: התדמות לה' על ידי הליכה בדרכיו הטובות

חסד זה להיות טוב. האדם נברא בצלם אלקים. "בצלם אלהים" = אברהם, לכן כתוב "בהבראם" אותיות "באברהם". אברהם הוא איש חסד. "בצלמנו כדמותנו" זו היכולת להתדמות לה' – לקיים מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים וכו'" (וזה מתחיל מאברהם – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט" – ה' יודע-בוחר את אברהם בגלל שהוא לא מסתפק בהיותו איש חסד אלא מנחיל את דרך ה' לבניו אחריו). רוב המדות ככולן זה להיות טוב, לנהוג עם הזולת ברחמים, בחנינה, בסבלנות (ארך אפים). צלם אלקים היינו היכולת להתדמות לה' במדות הטובות שרואים אצלו – ללמוד מה' איך להיות מענטש – זה הכל סביב ספירת החסד, להיות טוב. כתוב "אדמה לעליון" – ר"ת אל, שם החסד, "חסד אל כל היום". לכן זה משהו גדול מאד. איך אני יכול להתדמות לעליון? כשאני אדם טוב. אדם מלשון "אדמה לעליון", שזה ה"בצלם אלהים", "בצלמנו כדמותנו" [השלמה: אברהם נקרא "הגדול בענקים" – גדולה שמתבטאת בלבו – היינו שהחסד במדות הלב מצליח להתדמות לעליון, לחסד שבכתר שנקרא "גדולה", ולהמשיך אותו להתבטא גם למטה, כל הזמן עולה לכתר וממשיך מדות של ה' להתגלות למטה. "אדמה לעליון" זו  התגלות ז"א לעתיקא – התגלות "זעיר אנפין" ל"אריך אנפין", להמשיך את "ארך אפים" לזעיר-אנפין – שהסימן לכך בקבלה זקנו של ז"א נעשה גם בעל יג מדות הרחמים, משא"כ קודם הוא רק בעל ט מדות הרחמים, והיינו הפשט בקבלה של "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" בכל יגהמ"ר. דבר זה תלוי בעיקר במדת החסד, כמבואר על "אית חסד ואית חסד" – המשכה לחסד שבלב מ"רב חסד" שבכתר].

גבורה: רוח חיים שבדם

כתוב בגמרא רמז מה זה אדם – אפר, דם, מרה (ס"ת רמה – "תקות אנוש רמה" – העולה גם אדם קדמון, ואותיות אמצעיות הן פר, סוד פר דינים; אפר דם מרה = ל פעמים חוה, והערך הממוצע הוא צלע). לכאורה חלוקת האדם לשלושה מרכיבים אלה היא כדי להשפיל את ישותו וגאוותו (זו הסוגיה במסכת סוטה על חומרת הגאוה), אבל ודאי יש הרבה מה להתבונן בכך שהאדם עשוי מאפר-דם-מרה. מבין השלשה ודאי העיקר זה הדם, לשון אדם (הדם הוא אדום, האפר הוא שחור – ש"אדום הוא אלא שלקה" – ואז אפשר לומר שה"מרה" כאן היא דווקא המרה האדומה, שרש הכעס, אף שיש ארבע מרות ובדרך כלל העיקרית זה מרה ירוקה שהיא שרש התאוות). לכן במקום אחר כתוב שאדם זה א-דם, דם וה-א זה רוח החיים שהדם מביא לכל אברי הגוף (היום במדע היו אומרים שזה החמצן שאדם נושם, הוא נכנס לדם והדם מביא אותו לכל איברי הגוף). זה עוד פירוש בקבלה של אדם על בסיס דם. יש עוד פירוש שלישי שאדם זה מלשון דם – שה-א זה מים עליונים ומים תחתונים ורקיע באמצע, היינו שה-א זה יסוד המים. כתוב בחז"ל שאדם הוא חצי מים וחצי דם – זה האיזון – ואם המים רבים על הדם הוא חולה מחלות כאלה וכאלה ("אדרי פוקוס" בלשון חז"ל), ר"ל, ואם יש יותר דם מאשר מים הוא חולה במחלות אחרות שעיקרן צרעת, ר"ל. חז"ל אומרים שהצרעת – עיקר מחלת התורה – זה ריבוי הדם על המים. כלומר, כל הזמן צריך לשמור על איזון בין הדם והמים. בכל אופן, לפי כל הפירושים שמחלקים את המלה אדם למרכיבים, בולט שהעיקר זה דם. דם זה תסיסה, זה רתיחה, זה אש – לכן זה שייך לגבורה. גם הצבע האדום – אדם מלשון אדום – זה גוון הגבורה בקבלה (כתוב בזהר על "מי זה בא מאדום" שבא לבוש בלבושי נקמה). רואים שככל שמתבוננים באותיות ומרכיבי אדם רואים שיש לו תסיסת חיות. כתוב שלהרגיש חי, עם תסיסת חיים, זה גבורה בנפש. מים מרגיעים. אם אני אומר שנפשית האדם הוא חצי מים וחצי דם וצריך לשמור על איזון, זאת אומרת שהאדם צריך להיות באיזון בין רגיעה ונחת לבין תסיסה ורתיחה – זה חיוניות. כח השמירה על האיזון שייך לגבורה (האמצע מאוזן, אבל כח השמירה על האיזון זה יכולת צמצום ודיוק של הגבורה – יעקב, בקו האמצעי, הוא בנו של יצחק). עוד פעם, "הדם זה הנפש" – זה החיות, "והחיות רצוא ושוב", זה תוסס.

תפארת: הנברא הכולל

תפארת זה הכלל של הכל. באותו זהר שכתובים השמות אדם-איש-גבר-אנוש, איך אני יודע שאדם הוא הכלל של הכל? כי כתוב "נעשה אדם". בכל מעשה בראשית לא כתוב "נעשה" לשון רבים אלא רק בבריאת האדם. הזהר אומר שאפילו האור – הנברא הראשון במעשה בראשית – הוא רק פרט, לכן כתוב "יהי". הזהר אומר שאם כתוב "יהי" על משהו זה פרט, אבל אם כתוב "נעשה" זה כאילו שה' מזמין ומשתף יחד את כל מעשה בראשית, שכל אחד יתרום את התרומה שלו (כפי שמבאר בעל מי השילוח, וזה יסוד 'האבולוציה המבוררת' שלנו), כי האדם הזה הוא הכלל הגדול שכולל את כל מעשה בראשית (רש"י מביא מחז"ל שה' אמר ככה מחמת "דרך ארץ" – לקבל הסכמה מהמלאכים וכו' – וזה ממש "דרך ארץ קדמה לתורה", לבריאת ישראל). יש פירוש אפילו  יותר פנימי, ש"נעשה אדם" הקב"ה אומר בעצם לאדם עצמו – גם האדם עצמו משתתף בבריאת עצמו, כי שרשו באצילות. "אני ואתה נשנה את העולם" אומר הקב"ה לאדם. איך? שאני ואתה יחד נברא אותך, "נעשה אדם" (בעצם ה' מתייעץ עם שני פרצופי האדם, העתידים להתחלק ולהתכלל שוב – צריך שיתוף פעולה בתהליך הזה – להציע לחתן והכלה שנברא אתכם יחד ואז תתנסרו ותתכללו שוב, משהו יחודי שקורה רק לאדם בין כל הנבראים). על כל הנבראים כתוב ש"לצביונם נבראו" – נבראו לרצונם – וצריך לחלק שבכל הנבראים זה ברובד על-מודע שאין לו שום קשר למציאות אחר כך ("העלם שאינו במציאות"), אך האדם שרשו באמת ובאצילות ולכן העל-מודע הזה אצלו הוא "העלם שישנו במציאות".

יש באמת קשר בין המלה "נעשה" ו"יהי" – שהזהר משוה ביניהן, ככלל ופרט – ובספירות עיקר הכלל זה ספירת התפארת. לכן יש גם פסוק "כתפארת אדם", והפשט שם זה אשה (קשור לרמז שכל ארבעת השמות עולים ג"פ אשה). אותו פסוק, "כתפארת אדם לשבת בית" – "ביתו זו אשתו" – הפשט זה אשה. אם כן, הכלליות כאן זה כמו שאמרנו שאדם נברא זכר ונקבה, שניהם יחד, ושניהם נכללו ב"כתפארת אדם לשבת בית". נעשה = טוב פעמים יהי. כל פרט שה' בורא מתחיל ב"יהי" – כמו "יהי אור" – ונגמר ב"טוב" ("וירא אלהים את האור כי טוב" וכיו"ב). יהי טוב = מב, השם הקדוש בו נברא העולם, אבל יהי פעמים טוב (התכללות) עולה נעשה. אם כן, יש קשר פנימי יפה בין שתי הפתיחות העיקריות של מעשה בראשית – "יהי" כפרט ו"נעשה" ככלל (שכולל גם את תחלת הפרט וגם את סופו, את "יהי" ואת "טוב"). [כל פעם מזכירים את הגימטריא ש"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" זה "ויאמר אלהים נעשה אדם". יש על זה קושיא, שלכאורה "נעשה אדם" מקביל רק ל"יהי אור", בלי התוצאה של "ויהי אור". כעת מובן שהאדם הוא כולל, וזה כולל את הכל – גם את המאמר וגם את התוצאה (אור ישר ואור חוזר, או איך שנפרש את זה – זכר ונקבה וכו'), פרטים, שמתחברים לכלל של "נעשה אדם"].

איך בא לידי ביטוי שהאדם הוא כללי? קודם כל, אם האדם זה האדם הישראלי – זה מתבטא בכך שהוא יכול להסתגל לכל מצב, גם מצבים קשים. אפשר להסתגל – אנחנו עם סגולה (ניקוד הסגול שייך לחסד, אבל שלש הנקודות שבסגול הן כנגד חג"ת, שעיקרן התפארת – שלמות ההתכללות בין הימין והשמאל). יכולת ההסתגלות באה מהבחינה הזאת. היות שהכל נמצא אצלו, הכל השתתף בבריאה שלו – וגם הוא עצמו השתתף בבריאה שלו – לכן הוא מסוגל לכל דבר, שום דבר לא צריך להפחיד ולהבהיל אותו. הוא כללי.