י"א מנחם־אב ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת ואתחנן

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר נג

ניגנו "אך צדיקים" וניגון של רבי הלל.

זה אחד מעשרת הניגונים של רבי הלל מפאריטש, שהיום היארצייט שלו (י"א מנחם אב). לחיים לחיים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זה גם יום החתונה של אדמו"ר הזקן (י"ב מנחם אב). יום שמח.

קודם כל מזל טוב לכל בעלי השמחה שיש כאן. מזל טוב מזל טוב. לכבוד החתונה של אדמו"ר הזקן ננגן את ניגון החתונה שלו – "קול דודי".

2.                  א. בקשת מתנת חנם

3.                  "לאמר" – אהבת ואחדות ישראל

היום אנחנו בפרשת "ואתחנן", שבת "נחמו", "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים...". נחם אותיות חנם, וכתוב שב"ואתחנן" משה רבינו בקש מתנת חנם מה'. גם קשור לחתונה. אחרי החורבן, שהוא גירושין, צריך חתונה מחדש – "ואתחנן" גם לשון חתונה. כדי שתהיה חתונה מחדש בפרשת "ואתחנן" צריך להגביר את האהבה בין החתן והכלה.

זה קשור לפירוש החוזה מלובלין, שהיארצייט שלו בתשעה באב, שמסביר "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – כולם שואלים מה פירוש "לאמר" בכל מקום, ובפרט במקומות שלא ברור למה באה המלה הזו. מי שחוקר תמיד את ה"לאמר" הוא בעל אוה"ח הק', אבל לחוזה יש דרך מיוחדת ב"לאמר"ים. הוא אומר שכל פעם שכתוב "לאמר" הכוונה כמו בסוף חומש דברים – "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום" – לעשות חטיבה אחת מתוך חבה ואהבה רבה. כלומר, ש"לאמר" בכל מקום פירושו לעורר אהבה.

כאן הוא מפרש במיוחד, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר", שמשה מתחנן ומבקש מתנת חנם, ומה הוא מבקש? שתהיה אהבה ומציאת חן בין היהודים. אם תהיה אהבה ומציאת חן בין היהודים – הסוד של "לאמר" – ממילא תתקיים הבקשה של משה רבינו. גם הנדר יופר ויותר וגם גזר הדין נגדו יתבטל – הכל תלוי באהבת ישראל ואחדות ישראל שרמוזות בתבת "לאמר".

4.                  יחוד קוב"ה ושכינתיה בבית המקדש

בכתבי האריז"ל ידוע ששרש אמר – השרש של "לאמר" – הוא ר"ת אור-מים-רקיע, סוד הזווג והעבור והלידה בכל מקום. משה רבינו מבקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון", אבל כאן משום מה הקב"ה לא מקבל את תפלתו ותחנוניו של משה רבינו. על התפלה הזו דרשו חז"ל את הפסוק במשלי "תחנונים ידבר רש"[1] – משה רבינו כאן הוא הרש שמתחנן לה', וה' לא מקבל את התחנונים, דבר שהוא בעצמו חידוש מופלא.

לפי פירוש החוזה הסבה היא זו גופא, שלא הצליח לפעול את האהבה והחבה בתוך עם ישראל, שכולם יאהבו אחד את השני, דבר בו הכניסה שלו לארץ תלויה. כל הכניסה של משה רבינו לארץ ישראל היא כדי לקיים את החתונה הגדולה בין קוב"ה ושכינתיה, במקום החופה האמתי – ארצנו הקדושה, "ההר הטוב הזה", ירושלים, "והלבנון", בית המקדש. שם, בבית המקדש, בבית קדשי הקדשים, בין שני הכרובים, מקום היחוד בין הקב"ה ועם ישראל. אם משה רבינו היה נכנס לארץ בית המקדש היה נצחי, וגם העם היה עם נצח בארץ כפשוטו – כלומר, שלא יגלה אף פעם מארצנו הקדושה, כי יתמיד ללכת בדרך ה'.

כתוב בספרים שהיות שהקב"ה צפה שהעם כן יחטא הוא מנע ממשה להכנס לארץ ולבנות את המקדש, כי אז ה' לא יוכל לשפוך את אפו וחמתו על העצים והאבנים של בית המקדש במקום ה"אבד תאבדון" שנאמר על עם ישראל קדושים. כעת, כשמשה לא נכנס המקדש לא חייב להיות נצחי, ואז ה' יכול להנקם מהעצים והאבנים במקום מעם ישראל.

5.                  שרש עבר בתחלת ואתחנן

בכל אופן, יש פה הרבה שרש עבר – "אעברה... אשר בעבר הירדן... ויתעבר הוי' בי למענכם... כי לא תעבֹר... כי הוא יעבֹר לפני העם הזה". בכמה פסוקים בתחלת הפרשה יש חמש פעמים השרש עבר – אעברה, בעבר, ויתעבר (לשון עברה לפי פשט, אבל לפי הסוד הוא לשון עיבור, "ויתעבר הוי' בי" – יש כאן איזה עיבור שה' מתעבר בתוך משה רבינו – "למענכם", הגם שלא מקבל את התפלה),"לא תעבר", "הוא יעבר". הכל קשור לשרש עבר.

משה רבינו הוא נשמה כללית, בכל אחד מאתנו יש ניצוץ של משה רבינו, והתפלה היא שנזכה לעבור לארצנו הקדושה. בכלל אנחנו העם העברי, החל מאברהם אבינו, אברהם העברי. הפשט הוא שאנחנו מעבר הנהר בצד השני, שם, אבל התכלית שלנו היא לעבור משם אל הארץ הטובה אשר בארץ הירדן מערבה (מעבר אותיות מערב – מעבר למערב), כאן, ארצנו הקדושה.

6.                  שיחת הרבי על שני פירושי "ואתחנן" ברש"י – בקשת מתנת חנם ותפלה

נתחיל מהרש"י הראשון, שיש עליו גם שיחה של הרבי[2]. רש"י מביא את הספרי שיש שתי דעות ב"ואתחנן". אחת שאמרנו כרגע, "ואתחנן" לשון מתנת חנם – משה רבינו מבקש מה' מתנת חנם שיכנס לארץ, להתיר לו את הנדר ולבטל את הגזירה. מבקש דוקא "בעת ההוא", אחרי שכבש ארצות סיחון ועוג ונדמה לו שהותר הנדר, ונדר שהותר מקצתו הותר כולו – כך הוא חשב – ולכן חשב שמעתה יכול להכנס לארץ. כך אומר רש"י, וזה הפשט הכי פשוט. אבל יש עוד כמה וכמה פירושים בחז"ל גופא ל"בעת ההוא".

אם הזכרנו את החוזה, בעל ההילולא רבא של תשעה באב, הוא אומר שכל פעם שכתוב בתורה "בעת ההוא", לשון נוקבא, רומז לעקבתא דמשיחא. כלומר, ש"בעת ההוא" הוא כמו הפרשה הבאה, "והיה עקב תשמעון", עקבתא דמשיחא. אז גם פרשת "ואתחנן", שמתחילה "בעת ההִוא", מדברת על התקופה שלנו, עקבתא דמשיחא.

מה פירוש "ואתחנן"? הוא אומר שהכח של המשיח הוא אך ורק תפלה, ודוקא תפלה בבחינת "תחנונים ידבר רש". לכן יש לו גם פירוש ש"בעת ההוא לאמר" הכוונה שהוא מתפלל על כך שבעקבתא דמשיחא היום עם ישראל יתחזק בתפלה – שנאהב להתחנן לה' (בנוסף לפירוש העיקרי שלו ל"לאמר" – אהבת ישראל). בכך שתתחבב עלינו התחנה לה' תלויה האתערותא דלתתא להביא את המשיח.

7.                  כל תפלה – עם תחושת זכות; מתנת חנם – ללא כל זכות

שוב, רש"י מחלק לשנים – הפירוש הראשון לשון מתנת חנם, שהצדיקים מבקשים מתנת חנם אף שיש להם זכויות, והפירוש השני (שהוא לשון נוספת בספרי) ש"ואתחנן" היא אחת מעשר לשונות של תפלה. המפרשים אומרים ש"ואתחנן" היא לשון התפלה הכי גבוהה – כתר התפלה, אם עושים פרצוף מעשר הלשונות.

הרבי אומר שבמדרש רבה על תחלת הפרשה שני הפירושים הללו הם אחד. המדרש אומר שיש עשרת לשונות של תפלה, והכי גבוה הוא "ואתחנן", לשון מתנת חנם. אבל רש"י – כפי הספרי – מחלק לשנים. משמע שאם "ואתחנן" לשון מתנת חנם היינו גדר אחר מלשון תפלה – בקשה בחנם ולא לשון תפלה. תן לי בחנם, אין לי שום זכות בעולם ולא מגיע לי כלום.

מסביר הרבי שבגדר תפלה, באתערותא דלתתא, צריכה להיות זכות, אף שהאדם לא מתפלל בגלל הזכות. בעצם התפלה יש משהו מצד האדם. הדרגה הכי גבוהה היא להתפלל כאילו אין לך זכויות, הגם שבאיזה מקום אתה יודע שיש לך זכויות, ואילו הפירוש הראשון של הספרי הוא לבקש מתוך הרגשה של הגברא שבאמת באמת אין לי זכות ולא מגיע לי כלום, ולכן לא שייך גדר תפלה. כך לפי הספרי, לפי המדרש זו אותה דרגה. לפי הספרי בקשת מתנת חנם היא גדר אחר, לא תפלה.

בהערה לשיחה הרבי מסביר שאם הכתר לעשר לשונות התפלה הוא תפלה לשון תחנונים, הבחינה של בקשת מתנת חנם היא פנימיות הכתר – עתיק בכלל ופנימיות עתיק בפרט, אין אמתי, כלומר שהאדם הוא בגדר אין, לכן אין פה שום יסוד של אתערותא דלתתא כלל וכלל. בכל אתערותא דלתתא יש איזו זכות, וכאן אין כלום – רק מתנת חנם.

8.                  מתנת חנם והקשר לארץ ישראל

מה נלמד מהווארט עד כאן? שני דברים: שכנראה יש קשר עצמי בין בקשת מתנת חנם (הפירוש הראשון של רש"י-הספרי) לבין המעבר לארץ ישראל. שוב, המעבר לארץ ישראל הוא מעבר של עיבור, שאדם צריך להתעבר מחדש. "ויתעבר הוי' בי" – צריך הקב"ה להתעבר בתוך העם, בתוך האדם, בתוך הפרט ובתוך הכלל. כלומר, כל מה שקשור לארץ ישראל קשור ל"ואתחנן". יש מי שאומר – הפירוש השני – שמספיקה התפלה במדרגה הכי גבוהה, הכתר של התפלה. אבל הדעה הראשונה אומרת שגם הכתר של התפלה לא מספיק – צריך את פנימיות הכתר, שאינה בכלל תפלה. היא משהו אחר, מתנת חנם לחלוטין.

9.                  רמזי מתנת חנם

נפתח בגימטריא יפה מאד: כמה שוה "מתנת חנם"? לפני הגימטריא רק נאמר, שהמפרשים שזו אינה תפלה אלא משהו אחר מסבירים ש"ואתחנן" לא לשון תחנונים אלא שה-ן הסופית היא כמו ם, "ואתחנם", שמתעצם ומתפעל מהחנם ללא שום זכות כלל וכלל. אפילו הפשט אינו להתחנן – שבסופו של דבר הוא סוג של תפלה – אלא להתעצם עם החנם. כך המפרשים מסבירים את הפירוש הראשון של הספרי-רש"י.

נעשה את הגימטריא: מתנת חנם – מתנת עולה 890 ו-חנם כמו החן ("ונח מצא חן") עולה 98, ה'חן', המבט בראי, של 890. ביחד עולה 988, כפולה של שם הוי' ב"ה – 38 פעמים הוי'. אמרנו שהמדרגה של מתנת חנם שייכת בעצם לארץ ישראל. ארץ ישראל היא גם כפולה של שם הוי', לב פעמים הוי' (לב נתיבות פליאות חכמה שמאירות בארץ ישראל). יחד עולה סוד פעמים הוי', 1820, מספר כל אזכרות שם הוי' בכל התורה. גימטריא מאד יפה, שהתודעה בארץ ישראל היא תודעה של מתנת חנם.

כמובן, אם הרבי מחלק כאן בין שתי דרגות, הכי חשוב להגיע לדרגה העליונה – ארץ ישראל של משיח. יתכן שארץ ישראל לפני משיח, "עד ולא עד בכלל", היא תפלה בבחינת תחנונים – לא מתנת חנם ממש. גם את זה משה רבינו מבקש, אבל עבודה אחרת. במתנת חנם אפילו עבודה אי אפשר לומר, כי עבודה היא אתערותא דלתתא.

10.             מקורם העליון של נושאי "ואתחנן"

כל הדברים הנשגבים שיש בפרשת "ואתחנן" הם תחת הכותרת "ואתחנן" – גם החזרה על עשרת הדברות, גם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", גם מה שה' חשק בנו "כי אתם המעט מכל העמים". "כי אתם המעט מכל העמים" הוא ההמשך של "ממעטין – בשמחה", שממשיך גם אחרי תשעה באב (כמו שכתוב ב"התחדשות" של החדש) – יש הרבה פירושי "ממעטין בשמחה" שהם אחרי תשעה באב. בפרשת "ואתחנן", אחרי תשעה באב, כתוב שה' חושק בנו "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטין את עצמכם", וכל כך ממעטין את עצמנו עד שמגיעים למצב של "תחנונים ידבר רש". משה מדבר כאן כרש, והשאלה רק אם תחנונים הם סוג של תפלה או גדר בפני עצמו – פנימיות הכתר. עוד נמשיך בכך גם במאמר בע"ב, שיש בו רמז חשוב ל"כי אתם המעט מכל העמים".

כל הדברים הללו תלויים ב"ואתחנן" – גם עשרת הדברות פעם שניה (מצות האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך"), במשנה תורה, וגם מצות אחדות הוי' ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") – הכל יוצא מפנימיות הכתר של "ואתחנן".

11.             תפלה במנין – גימטריאות בתפלה

מכאן יש גם רמז יפה כאשר מתפללים, וזוכים לדרגת "ואתחנן" שאפילו יותר גבוהה מתפלה, לא מונע מהאדם לעשות גימטריאות תוך כדי, ואדרבא. אין עוד פרשה שמתחילה עם מלה, שם הפרשה, הכתר של הפרשה, שחז"ל מתייחסים אליה כגימטריא. ש"ואתחנן" שוה שירה, שוה תפלה, אבל בעיקר חז"ל אומרים שמכאן שמשה רבינו התפלל תקטו תפלות להכנס, לעבור לארץ ישראל, ואף על פי כן הקב"ה לא קבל את ה-515 שלו. כלומר, למלה הראשונה של הפרשה מתייחסים בתור מספר, בתור גימטריא. זה נקרא להתפלל במנין – אם עושים עשר גימטריאות ודאי יוצאים לכל הדעות...

12.             הקדמת השבח לבקשת "אעברה נא"

איך משה רבינו פותח את ה"תחנונים ידבר רש" שלו? "אדנ-י אלהים [הוי' בניקוד אלהים] אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך" ורק אחר כך "אעברה נא וגו'". מכאן לומדים חז"ל שבתפלה צריך לפתוח בשבחו של מקום, ורק אחר כך האדם מבקש מה שעליו מבקש. גם אומרים שמכאן יש רמז די ברור לכך שעיקר השבח בו פותחים בכל תפלה הוא "האל הגדול הגבור והנורא" – "אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך [הגדול] ואת ידך החזקה [הגבור] אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך [הנורא]". כך מסבירים המפרשים. לא רק שכנגד "הגדול הגבור והנורא" אלא גם כנגד שלש הברכות הראשונות של שמו"ע – "את גדלך" היינו מגן אברהם וכו' – שלש הברכות בהן לא מבקשים בקשה. אחרי ברכות השבח מבקשים – "אעברה נא", וכפי שכותב רש"י ש"נא" לשון בקשה.

הרבי מאד אהב את המספר 329, סימן שכט באורח חיים, שצריך לצאת לקרב, גם בשבת (פנימיות ארץ ישראל כנודע), על עסקי קש ותבן. כידוע כאשר עברו את הירדן – עיקר המעבר לארץ – היו צריכים לקבל על עצמם שהולכים לכבוש לא מלכים, לרשת את הארץ, ואחרת המים היו באים ושוטפים אותם. גם כאן אפשר לרמוז ש"אעברה נא" עולה שכט[3], שמשה רבינו אומר שאני עובר את הירדן כדי לקיים את סימן שכט באו"ח – שכל היהודים יקיימו אותו. אם כי שאם משה רבינו היה זוכה לעבור אתנו לא היינו צריכים לכלי נשק ולא לשום דבר, אבל בפנימיות צריך לקבל את הענין בתודעה.

13.             ארץ-הר-לבנון

עוד רמז יפה: בפסוק של "אעברה נא" יש נא אותיות, וכפי שמדגיש רש"י "אין נא אלא לשון בקשה". עיקר הבקשה הוא הפסוק "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנֹן". גם, מה המודעות כשאני עובר לארץ – עברי תמיד עובר לארץ, מתעבר כדי שיזכה להכנס לארץ? יש הארץ הטובה, ההר הטוב והלבנון. הסימן בר"ת הוא אהל – עוברים לארץ, להר, ללבנון. יש פסוק לגבי הקמת המלכות בארץ ישראל, שנגיע אליו בהמשך – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שֹפט ודֹרש משפט ומהיר צדק".

צריך להגיע לבנין המלכות מהחסדים, לא מהגבורות. חוזר הרבה פעמים בפירוש של רבי לוי'ק, וגם בתחלת פרשת ואתחנן, שבונים את המלכות של המשיח מהחסדים, "והוכן בחסד כסא". התרגום על הפסוק כותב שהולך על מלך המשיח. שאר המפרשים מסבירים שהפסוק הולך על חזקיהו המלך, אבל התרגום כותב בפירוש שהפסוק הולך על משיח – שדוקא אצלו "והוכן בחסד כסא". איפה הוא יושב? "וישב עליו באמת באהל דוד". אהל דוד רומז לפסוק שלנו, שיש בו ארץ-הר-לבנון[4].

לבנון הוא השרש של לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה כמו שהם מושרשים בשעשועים העצמיים של רדל"א, כך מבואר בחסידות – זה בית המקדש. בתשעה באב בכינו על חורבן הבית, וכעת מתחילים לשמוח על בנין הבית – החתונה הגדולה, בנין הבית נאמן בישראל. בקשת מתנת חנם של משה רבינו היא ארץ-הר-לבנון.

כמה שוה ארץ-הר? מלכות. המלכות היא החיבור של ארץ ישראל כולה – שלמות הארץ – וההר הטוב. אפשר לומר שההר הוא הר הבית, אבל רש"י אומר ש"ההר הטוב הזה" הוא כל ירושלים, עיר הקדש ירושלים כולל הר הבית. כל ירושלים נקראת כאן על שם הר הבית, הר המוריה. זו מלכות. צריך ארץ והר. אחרי שיש ארץ והר אפשר להגיע אל הלבנון, לעשות את הזיווג בין "פנימיות אבא פנימיות עתיק" (ה-לב של לבנון) ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק" (ה-נון של לבנון).

14.             ב. חלק הזהר: "שירותא דשלמותא" "סיומא דשלמותא" – משה ומשיח

15.             "אתה החלות" – "שירותא דשלמותא"

מה הפירוש "אתה החלות"? לשון התחלה. רש"י מפרש שההתחלה כאן היא מלחמת סיחון ועוג, ואחרי שלמעלה מדרך הטבע נצחנו – משה רבינו נצח (כמדתו – נצח) – במלחמת סיחון ועוג הוא חושב שהותר הנדר, הותר מקצתו הותר כולו, ולכן הוא מעיז לבקש את הבקשה של "אעברה נא".

אבל בזהר הקדוש על הפרשה[5] רבי יהודה אומר משהו יסודי ביותר, לגבי משה ומשיח, היחס ביניהם וגם ההבדל ביניהם: "אתה החלות" לשון התחלה, אומר הזהר שמשה רבינו הוא "שירותא דשלמותא דכלא" – תחלת שלמות הכל. אחרי שהזהר מסביר את הכוונה שלו, אתה בעצמך ההתחלה – השירותא דשלמותא – שואל הזהר בסוף הסוגיא, אם משה רבינו הוא ההתחלה, ה"החלות", מי הסיומא? מי סיום השלמות? אז הזהר אומר שסיום השלמות הוא מלך המשיח.

כלומר, שיש כאן רמז חשוב מאד בפרשה, לפי הזהר, שכל מה שהיה עד כה – כל ימי עולם עד משה רבינו וכל ארבעים השנה במדבר עד כאן, שעומדים על סף הכניסה לארץ ישראל – הוא התחלת השלמות על ידי משה רבינו, אבל זו רק התחלת השלמות. כמו שנסביר, יש משהו חסר בהתחלת השלמות, לכן זו רק ההתחלה. "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", אבל משה רבינו לא מסוגל, הוא לא מגיע ל"סיומא דשלמותא"[6]. מי שיגיע לסיום השלמות הוא רק מלך המשיח. אם כן, זה הווארט שנלמד הערב.

16.             יעקב – השלמות בכח; משה – תחלת השלמות בפועל

אחרי שהזהר אומר ש"אתה החלות" הוא "שירותא דשלמותא דכלא", הוא אומר – הרי לפני משה רבינו היה יעקב אבינו, הבחיר שבאבות והשלם בין האבות, ומה משה רבינו מוסיף על יעקב אבינו, שכבר היה שלם? הזהר לא מביא, אבל על יעקב כתוב שמטתו שלמה – הוא שלם. מה התוספת של משה רבינו? יוצא מהזהר שהשלמות של יעקב אבינו עם יב שבטי יה – מטתו שלמה, לא כמו אברהם ויצחק – היא שלמות רק בכח. שלמות בכח פירושה שהשלמות מאירה רק למעלה, בעולם האצילות, אך היא לא יורדת ומתגלה בעולם שלנו. השלמות שאנחנו רוצים היא השלמות של עם ישראל בתוך העולם שלנו, מטה מטה.

הראשון שזכה והתחיל לגלות שלמות למטה, במציאות התחתונה, הוא משה רבינו. אבל כמה שהוא גילה שלמות זו רק ההתחלה. מהי שלמות? שלמות של עם ישראל. השלמות יוצאת מיעקב והשבטים, אבל זו עדיין לא שלמות – לא שיעור קומה גלוי של הקדושה בעולם התחתון.

17.             השלמות – שיעור הקומה של עם ישראל

מתי מתחיל להיות שיעור קומה גלוי של הקדושה בעולם שלנו? דור דעה של משה רבינו, שיוצא ממצרים ומקבל את התורה ובונה את המשכן. מהי השלמות? הזהר אומר – שיש נשיאים וסנהדרין ושבטים וכהנים ולוים וישראלים ותורה ומשכן. זו לשון הזהר. אמרנו לא לפי הסדר של הזהר אלא לפי סדר שיוצא מכמה מפרשים, שהוא כנראה סדר לפי הספירות. יש נשיאים – ראשי העם, בחכמה. יש סנהדרין – ע זקני הסנהדרין הם בסוד ע רבתי של "שמע", המדות של אמא עילאה, בבינה. יש את עצם השבטים – הנטיות של הדעת, דעת הנוטה ודעת המכריע. יש יב שבטים שבשרש הם כלולים בדעת משה, "מפתחא דכליל שית", ששה שבטים של אור ישר ועוד ששה שבטים של אור חוזר – ו מלא, וו, הכל בשרש הדעת. אחר כך יש כהנים-לוים-ישראלים בחג"ת. התורה כאן היא הגילוי של יסוד אבא שבוקע את כל הספירות ומתגלה ביסוד ז"א ומאיר למלכות – המשכן. ולסיכום:

בכל אופן, מתחיל כאן שיעור קומה שלם של עם ישראל, בקדושה, בזמן משה רבינו. לכן "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך". זו השלמות של משה, אבל היא רק ההתחלה.

18.             אהרן מימין ונחשון משמאל

הזהר ממשיך ואומר עוד משהו, חוץ מכך שיש פה שיעור קומה שלם של עם ישראל, עם התורה ועם המשכן. הזהר כותב שכאשר משה רבינו הולך כאן בתוך העם, ב"שירותא דשלמותא", יש לו את אהרן מצד ימין ואת נחשון מצד שמאל. מכיון שיש לו את אהרן מצד ימין – הוא החסד, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – ואת נחשון בן עמינדב שקופץ לים בצד שמאל, הם סימן של שלמות, שהוא יכול לבנות את המלכות ולהוריד את שיעור הקומה של עם ישראל למטה לארץ.

בכלל, כמו שמשה הוא השביעי ומוריד את השכינה למטה בארץ – כמבואר במאמר המפורסם "באתי לגני" – כך הוא מוריד את שיעור הקומה השלם של עם ישראל, ולכן הוא תחלת השלמות. באיזה כח? הוא זקוק לשני עמודים מימין ומשמאל שעוזרים לו, אהרן מכאן ונחשון מכאן (וכרמוז בתבת "[אעברה] נא" ר"ת נחשון אהרן, בקדימת נחשון לאהרן בסוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני").

19.             מתי חור משמאל ומתי נחשון משמאל?

שואל האבא של הרבי שאלה פשוטה[7]:

במקום אחר בזהר כתוב – וכך אנו יודעים מרש"י בפשוטו של מקרא – שאהרן עומד מימין משה וחור משמאלו (אין ציור בשום מקום בנגלה שאהרן מימין ונחשון משמאל). כך כתוב במלחמת עמלק, שאהרן תמך את יד משה מימין וחור בן מרים משמאל (רק שהוא נהרג בחטא העגל). כך כתוב כמה פעמים בזהר הקדוש שמשה רבינו זקוק, כדי לעזור לו להתפלל, לאהרן ולחור. שם זו התפלה כנגד עמלק, לנצח את הספק ("היש הוי' בקרבנו אם אין"). כאן פתאום חור יוצא ונחשון נכנס[8].

יש באמת מפרשים שאומרים שהיות שחור נרצח, הוא כבר לא קיים, ובמקומו נמצא נחשון. שואל האבא של הרבי, ר' לוי'ק, שיש מקום אחד בזהר – לפני הפרשה שלנו – שכתוב שחור בצד שמאל ויש אומרים נחשון בצד שמאל. אם היה תלוי רק בשאלה אם חור חי או מת לא היה כתוב יש אומרים, כי זו מציאות ואין מחלוקת במציאות – או שחי או שלא חי, אם חי חור משמאל ואם לא חי נחשון משמאל. אם כתוב שיש שתי דעות, סימן שלא רק בגלל שחור מת, אלא שהשאלה במה מדברים.

20.             פירוש תפארת החנוכי על הזהר

כאן המקום להזכיר פירוש שאיני זוכר אם הזכרנו כאן – יש פירוש מופלא על ספר הזהר, "תפארת החנוכי" מבעל התכלת (ה"סוד ישרים", נכד האיז'ביצר), פירוש כדרך איז'ביצא עם הרבה עבודה פנימית, לא פירוש קבלי בלבד, לכן מאד כדאי ללמוד אותו. במקום שלנו הפלא הוא – לכן דוקא מביאים היום, בהשגחה פרטית – שהוא מפרש בדיוק כמו האבא של הרבי (הוא היה קצת קודם, לפני רבי לוי'ק, בכל אופן פשיטא שלא ראו אחד את השני, לא קראו אחד את השני). שניהם אומרים אותו דבר לגבי שאלה זו – מתי אומרים שחור הוא צד שמאל של משה רבינו ומתי אומרים שנחשון הוא צד שמאל של משה רבינו, רק שהאבא של הרבי מפרט זאת יותר על דרך הקבלה.

שוב, הענין של בעל התכלת הוא לא להכנס לפרטי הפרטים של הקבלה, אלא רק כללי הקבלה עם הפירוש הפנימי, ואילו רבי לוי'ק גם נכנס לפרטי פרטים. לכן גם בענין שלנו הוא נכנס לפרטי הפרטים יותר מאשר תפארת החנוכי, אבל דבר יפה ביותר – אם מדברים על אחדות, אהבה ומציאת חן בין יהודים, "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" – יש כאן דוגמה יפהפיה. כאן המקום גם להזכיר שאף על פי שהרבי רש"ב לא קבל את תקנת התכלת, הוא מאד כבד את בעל התכלת ואת בניו – יש קרבה מאד גדולה בפנימיות בין האדמו"רים.

21.             הגבורה בשרש – חור; התפשטות הגבורה – נחשון

מה הווארט? שכאשר מדברים על הגבורה בשרש, שמשה רבינו זקוק לשמאל בשרש, אומרים שחור נמצא בשמאלו. אבל כאשר רוצים להדגיש את ההתפשטות של הגבורות, על מנת לבנות את המלכות מהגבורות (הרי סתם בכתבי האריז"ל, מה שידוע לנו תמיד, "בנין המלכות מהגבורות"), אומרים שנחשון נמצא בשמאלו של משה. לכן לא תלוי אם חור בחיים או לא, אלא מדובר במשהו רוחני פנימי.

אפשר להביא ראיה, שפלא שאף אחד לא מביא, ש"בעת ההִוא לאמר" (לפי הפשט הנ"ל של רש"י, שמדובר לאחר מלחמת סיחון ועוג) גם אהרן כבר לא בחיים. צריך לומר, שוב, שמדבר בשרש הרוחני – גם כשאהרן בחיים וגם לאחר שהסתלק מעלמא דין הוא הולך עם משה רבינו בימין. הוא החבוק שלו, ה"ימינו תחבקני" של משה ביחס לכל עם ישראל.

השאלה מי יד שמאל של משה רבינו, האם חור או נחשון? מה כאן התפלה? שמשה רבינו יזכה להכנס לארץ ישראל, בנין המלכות, הוא רוצה להגיע אל הארץ וההר (שעולה מלכות), לכן צריך את נחשון. הוא עוד לא בסיומא דשלמותא, הדור שלנו, של משיח, בו בנין המלכות רק מהחסדים. הוא עדיין בדור בו בונים את המלכות מהגבורות ורק אחר כך ממשיכים את "חסדי דוד הנאמנים". תכלית המלכות היא ודאי החסדים, השאלה רק איך מתחילים, ובעצם איך מסיימים – כאן מדובר על סיום, עקבתא דמשיחא – איך בונים את המלכות תכל'ס היום. אצל משה רבינו הכל בנוי, עם הנשיאים והסנהדרין והשבטים וכו', ועם זאת אהרן מימין ונחשון משמאל. נחשון הוא התפשטות הגבורות – לא השרש, חור – כדי לבנות את המלכות (וכמו שהוא קפץ לים כך הוא יעזור למשה רבינו לקפוץ לתוך ארץ ישראל וכו').

22.             רבי לוי-יצחק: שתי בחינות של חור – בינה וגבורה דז"א; שתי בחינות של נחשון – הוד דז"א ומלכות

אמרנו שרבי לוי'ק אומר אותו דבר, וגם מפרט. הוא אומר שהגבורות הן שם אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", "האלהים עשה את האדם ישר", כל יהודי צריך להיות אלקים, אבל שם אלקים מופיע בשלש מקומות – בינה, ז"א, מלכות (ובז"א גופא בשני מקומות, בגבורה דז"א או בהוד דז"א). הוא אומר שחור הוא או שרש הגבורה באמא, שרשה ממש, או שהוא הגבורה דז"א. כלומר, חור הוא בסוד "אני בינה לי גבורה". אבל ברגע שבתוך ז"א גופא הגבורה יורדת מספירת הגבורה לענף שלה, הוד, "איהי בהוד" – ההוד הוא כבר על מנת לבנות את המלכות, ולכן שבט המלכות הוא יהודה, לשון הוד, ונשיאו הוא נחשון. כלומר, נחשון הוא הגבורה בהוד וגם הגבורה במלכות. ככה מפרט האבא של הרבי.

על ההסבר הזה הוא מביא את המקומות בזהר שכתוב רק חור. יש שני מקומות שכתוב חור בזהר, שמשה באמצע, אהרן בימין וחור בשמאל, והוא אומר שאחד בבינה ואחד בגבורה דז"א. המקום האחד בו כתוב או אהרן או חור הכוונה לשתי הבחינות בז"א – גבורה דז"א והוד דז"א. אצלנו בזהר (בתחלת ואתחנן) לא מזכיר כלל את חור ואומר רק שאהרן בימין ונחשון בשמאל, כי כאן הכל מדבר בבנין המלכות. אם כן, כאן הפירוט וגם ההסבר של כל המקומות בזהר.

23.             תפארת החנוכי: הצורך בחור כדי להמתיק את הגבורות בשרשן

בעל התפארת החנוכי לא מפרט ולא מפרש הכל, אומר רק את הכלל, אבל במדה מסוימת את הכלל הוא אומר יותר חזק מהאבא של הרבי. הוא מוסיף עוד פרט, בתפארת החנוכי, ואומר שמתי שמשה רבינו מתפלל לה' במלחמת עמלק, הוא צריך דוקא את חור כדי להמתיק את הגבורות בשרשן באמא עילאה. אם היה צריך רק להתגבר על האויב – לנצח ולהרוג את עמלק – זו גבורה. אבל אם בא לעורר רחמים – בכל מלחמה יש גבורות ודינים נגד עם ישראל, גם במלחמת עמלק שהיתה ברפידים, "שרפו ידיהם מדברי תורה" – צריך גבורות עליונות של אמא שממתיקות את הדינין מעל עם ישראל בשרש. אז יש באמת גבורה, חור, להתגבר על האויב בפועל. אבל אחר כך צריך את תכל'ס את נחשון, שתהיה המלכות של עם ישראל בארץ ישראל.

24.             "שירותא דשלמותא" – בנין המלכות מהגבורות; "סיומא דשלמותא" – "והוכן בחסד כסא"

אבל כל זה רק ב"שירותא דשלמותא" בדור של משה רבינו, ולא שייך לדור של מלך המשיח. למה? כאן המשך ההסבר הוא רק בתפארת החנוכי, כי המשך המאמר, ההבדל בין ה"שירותא דשלמותא" של משה רבינו ל"סיומא דשלמותא" של משיח רק רמוז בחצי משפט אצל רבי לוי'ק. הרמז הוא מה שאמרנו קודם, שאצל מלך המשיח בנין המלכות הוא בסוד "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שֹפט ודֹרש משפט ומהיר צדק".

25.             משה – השמדת הפושעים – הבדלה; משיח – לא ידח ממנו נדח – המתקה

איך מסביר בעל ה"סוד ישרים"? מסביר משהו חשוב מאד-מאד לדור שלנו, לעבודה שלנו, לתנועה שלנו. הוא אומר שאצל משה רבינו בסיום הסיפור בתחלת הפרשה כתוב הפסוק, מהפסוקים הכי חשובים בכל התורה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". סימן שכל עם ישראל חי וקים. אבל הוא כותב שהפסוק "ואתם הדבקים" הוא אופטו, מסקנה, בא על רקע הפסוק הקודם. כתוב משהו, ועל רקע זה "ואתם" שבאים לעבור את הירדן, "הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". כתוב לפני כן "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך. ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". כלומר,

כתוב כאן שהקב"ה בדור של משה רבינו, ה"שירותא דשלמותא", עושה הבדלה אמתית בעם ישראל. הוא לא משתמש במלים אלה, אבל במושגי הבעל שם טוב ה"שירותא דשלמותא" היא בבחינת הבדלה. קשור למה שנלמד בע"ב כסוד הקרבן ועדיין לא סוד הקטרת, סוד האתכפיא ולא סוד האתהפכא. הבדלה היא אתכפיא והמתקה אתהפכא.

מה הסיום של 'ראשון' כאן? שלאחר שה' מוציא מעם ישראל את כל השרש פורה ראש ולענה, "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך", "ואתם", כלכם טהורים, "הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". אבל מה לגבי הדור של משיח? קודם כל, ה"תפארת החנוכי" מסביר שלא רק "כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו הוי' אלהיך מקרבך" – קודם היו עוד כמה סיפורים עצובים כאלה, היו המרגלים, היתה עדת קרח ועוד כמה סיפורים עצובים מאד, הכל בחומש במדבר, של נשמות נידחות מעם ישראל בדורו של משה רבינו. כלומר, בדורו של משה רבינו לא התקיים בכלל היעוד של "כי לא ידח ממנו נדח". אדרבא, נדחו הרבה שרשי עם ישראל. לכן, היות שבדור של משה רבינו נדחו יהודים – משה רבינו לא יכול לסבול את המרגלים, את קרח, ובמיוחד לא את אלה שעובדים את בעל פעור, וכולם יהודים, אז כולם נדחים, הכל בגושפנקא דשמיא, "השמידו הוי' אלהיך", כלומר שהקב"ה גם 'מתכנת את עצמו' לאותו ראש, שצריך להוציא את הקוצים מהכרם. אז קורית הבדלה, עם הרבה נשמות נידחות. אבל לעתיד לבוא לא יכול להיות כך. כל הגדר של משיח הוא ההיפך מזה.

26.             "ויפח לקץ ולא יכזב"

הגדר של משיח הוא "לא ידח ממנו נדח", וכמו שהוא מביא את הפסוק בחבקוק הנביא "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". מהפסוקים הכי חשובים בתנ"ך. "ויפח לקץ ולא יכזב" – מה הפירוש? הוא מסביר שמה ש"לא יכזב" היינו שאף נשמה, גם הכי הכי גרועים בעם ישראל, כמו קרח, כמו המרגלים, כמו עובדי בעל פעור שה' השמיד אותם – כולם יעלו, כולם יחזרו, כולם יתאחדו וכולם יהיו בבחינת "לאמר", "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר".

יש בביטוי הזה משהו יפהפה מבחינה חשבונית. ארבע המלים אותן הוא דורש הן "ויפח לקץ ולא יכזב" – "ויפח לקץ" עולה חי ברבוע, "ויפח לקץ ולא" כבר עולה יט ברבוע, "ויפח לקץ ולא יכזב" כבר עולה כ ברבוע. משהו ודאי חד פעמי בכל התנ"ך. מה זה "אם יתמהמה" – ישראל (בגימטריא), לא משיח. מה צריך להיות? "חכה לו, כי בא יבא לא יאחר". כל היהודים, כל ישראל, יחזרו. מי פועל זאת? מלך המשיח. כלומר, כל המסר של משיח הוא שאסור לדחות אף אחד.

איך עושים זאת יחד עם אי-אימוץ הדעות הכוזבות? יש פה משהו של "לא יכזב". את מי הרג פינחס? כזבי בת צור, אותיות יכזב. כאן "לא יכזב", איני משמיד את העובדים לבעל פעור, לא משמיד את המרגלים ולא מבליע בארץ את עדת קרח – כולם מצטרפים. איך עושים זאת יחד עם ידיעת האמת? את זה מסביר הפסוק הקודם, "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". בדרך כלל חסד ואמת סותרים, אבל מה כתוב לגבי הצומות (כעת יוצאים מצום החמישי)? "והאמת והשלום אהבו". אמת אמרה אל יברא והחסד אמר יברא, אבל כאן הם יחד – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת". זה ה"סיומא דשלמותא" של משיח.

27.             "סיומא דשלמותא": זווג כל העולמות

זה עיקר הווארט של הערב, מה ההבדל בין "שירותא דשלמותא" של משה, שבסוד ההבדלה, ל"סיומא דשלמותא" של משיח, שבסוד ההמתקה – אתכפיא ואתהפכא. ההוה-אמינא של הזהר היא שהשלמות מתחילה אצל יעקב. אמרנו קודם שלא כך כי עוד לא התגלתה שלמות שיעור הקומה של עם ישראל. את ה"סיומא" הזהר לא קושר רק למשיח, ש"לא ידח ממנו נדח", אלא שיש זיווג של כל העולמות – שכל העולמות מזדווגים אחד עם השני.

כשקוראים את הזהר יוצא שסיום השלמות הוא זווג כל העולמות. בדרך כלל בקבלה, בכוונות, כל הזיווגים הם באצילות, רק שמשם יורד שפע לכל העולמות. אבל בדרך כלל לא עושים זיווג בקבלה בין אצילות לבריאה – עושים זיווג בזו"נ דאצילות, בישראל-סבא ותבונה דאצילות, באבא ואמא דאצילות – אבל כאן בזהר כתוב שבימות המשיח העולמות עצמם מזדווגים אחד עם השני, אצילות עם בריאה ויצירה עם עשיה, ואז ה-יה עם ה-וה (כנגד ארבעת העולמות) וכל העולמות נעשים אחד ביחודא שלים.

מה זה אומר לנו? שיש שרשי נשמות מאצילות, צדיקים גדולים כמו שכתוב בתניא, שרשי נשמות מבריאה, בעלי השכלה, יודע ספר, חסיד שמח ביצירה ויהודי פשוט בעשיה (כרמז הידוע על ארבעת שרשי הנשמות כנגד עולמות אבי"ע השקולים בשקל בקדש[9]: צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט). יש יחוד וזווג שלם ממש – זווג, לא רק השפעה והארה – בין כולם.

28.             משיח – שלום עולמי

כשמגיעים למטה מטה, לעולם העשיה עליו כתוב "אף עשיתיו", "אף" הפסיק, יש אפילו מעבר לרשות הרבים לגמרי של הקליפות, אומות העולם, ע שרים. אם יש זווג של כל העולמות ממש, כולל עולם העשיה בתוך הזווג, באמת משמע שלום עולמי.

מה שבעל ה"תפארת החנוכי" אומר הוא רק מה שאמרנו קודם, שהחידוש של משיח הוא רק ש"לא ידח ממנו נדח" כלל – הכל בעם ישראל, לא מדבר על הגוים. אצל משה רבינו היה שיעור קומה של עם ישראל, אבל על ידי בירור והוצאת הקוצים מהכרם, ואילו אצל משיח עם ישראל יהיה שלם ולא ידח ממנו נדח. כולם חוזרים, עדת קרח, עובדי בעל פעור, כולם.

אם רוצים קצת להרחיב עוד, לפי מה שמשמע בפשט הזהר, משמע שהכל כלול – אפילו החיצוניות שבחיצוניות של עולם העשיה התחתון. אם כן, תן לחכם ויחכם עוד, שברור שמשיח בא לעשות שלום בעם ישראל כולו, "לא ידח ממנו נדח", וגם לעשות שלום בכל העולם כולו, שלום אמת – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת".

29.             הימין והשמאל של המשיח

נשאל שאלה: אצל משה רבינו כתוב כאן בזהר שהוא צריך את אהרן בצד ימין ונחשון בצד שמאל. לגבי משיח הוא לא אומר שום דבר דומה לכך, שצריך מישהו בימין ומישהו בשמאל. אפשר לשאול – מה לגבי משיח? האם הוא גם צריך את אהרן ואת נחשון כמו משה? אפשר לענות בכמה אופנים. אפשר לומר שמשיח לא זקוק לאף אחד. אפשר לומר שלא, למשיח יש את אליהו הנביא, כמו אהרן הכהן – כהן גדול שבא לעשות שלום בעולם. אז אולי באמת אליהו הנביא הוא צד ימין של מלך המשיח, כמו אהרן. אז מה לגבי צד שמאל? אולי מלך המשיח הוא עתיקא, "דלית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". אם משה רבינו היה נכנס לארץ הוא עצמו היה משיח, כפי שהוא רצה.

יש רמז בספה"ק ש"אעברה נא" רומז לעיבור נשמות נדב-אביהוא, שגם הם כהנים, אבל הם הקריבו אש זרה – הם מצד שמאל, רצוא. אז אולי במקום חור ונחשון בצד שמאל, נשים את אהרן בצד ימין ואת נשמות נא – "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא" – בצד שמאל. יש גם מקום שלמשיח יהיה שר צבא, כתובים כמה שמות, אחד מהם אבנר בן נר. אם משיח צריך על פי פשט להלחם מלחמות ה' ולנצח את רשעי אומות העולם ודאי שיש לו שר צבא. אמרנו שמשיח מעלה את כל היהודים, אבל לגבי הגוים אחת המצוות היא שיכרית את זרעו של עמלק פשוטו כמשמעו. משיח לא יעשה שלום עם עמלק. האם מותר לקבל גר מעמלק? סיפור, סוגיא. אז אולי יש למשיח שר צבא, לפי הרמב"ם פשוט שיש לו, אז אולי יש לו מצד שמאל את אבנר בן נר.

30.             "כולא ימינא"

אם כן, עיקר הסוגיא היא לגבי צד שמאל של מלך המשיח – האם אנחנו זוכים לגאולה בחסד וברחמים על ידי "בהאי חבורא דילך", כמו שהמשיח אומר לבעל שם טוב ש"יפוצו מעינותיך חוצה" (ב"תפארת החנוכי" לא מביא את הפסוק, אבל כמעט רומז לכך), "חוצה" שאין חוצה הימנו. אם בעם ישראל, הכי חוצה היינו עדת קרח וכו' – מה שקוראים החילוני הכי מוצהר, האנטי-דתי, שונא הדת והדתיים, הכי מוצהר שיש בעולם, הוא "חוצה" שאין חוצה חוצה הימנו. בדיוק עליו הוא מדבר, שיחוד של משיח שמגיע לאותו "חוצה", לא דוחה אותו, "לא ידח ממנו נדח", אלא רק מקרב אותו. כדי לקרב אותו הוא ודאי זקוק לאהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

אפשר לומר שמשיח בעצם מוקף אהרן. מה שאומרים עכשיו, שאנחנו מחכים כל יום – "אם יתמהמה חכה לו". לא ברור כאן לגבי השמאל של משיח, איך הוא בא לידי ביטוי – האם אין לו בכלל שמאל, או שמאל כזה או שמאל כזה. הזהר אומר שאם זוכים הגאולה באה בחסד וברחמים, שיש פחות שמאל או שאין בכלל שמאל. לא שאין כלל שמאל, אלא שהשמאל הוא יותר ימין מימין, יותר אהבה מאהבה, כמו שמפרשים ב"לית שמאלא בהאי עתיקא".

היום היה היארצייט של רבי הלל. מה אמר הלל הראשון? "הוי מתלמידיו של אהרן וכו'". אפשר לומר שבמאמר זה יש ימין-שמאל-ימין-שמאל – "אוהב שלום" הוא ימין, "רודף שלום" הוא השמאל, שהוא יותר ימין מימין, "רודף שלום", "אוהב את הבריות" בימין, "ומקרבן לתורה" בשמאל. כדי לקרב מישהו צריך גבורה, כפי שאברהם אומר למישהו – או שתברך או שתשלם[10]. הקירוב לתורה הוא גבורה, דינים – התורה היא דינים, תעשה מצוות, אתה היהודי האנטי הכי גדול בעולם. הכל אהרן. לפי זה משיח מוקף בימין-אהרן מכל הצדדים – בימין שלו "אוהב שלום" ובשמאל שלו "ורודף שלום", בימין שלו "אוהב את הבריות" ובשמאל שלו "ומקרבן לתורה" בחבלי עבותות אהבה רבה. כך מצטייר מלך המשיח.

31.             ארבע נשמות של שלמות – אדם, יעקב, משה, משיח

נחזור: יש לנו את מלך המשיח, ה"סיומא דשלמותא", ולפניו את משה רבינו, ה"שירותא דשלמותא". כך היא המדה, קודם חייבת להיות שלמות של הבדלה, ואחר כך זוכים בסוף לשלמות של המתקה. לפי זה אפשר לומר שגם יעקב הוא שלמות – שלמות של הכנעה. "קטנתי מכל החסדים". גם משה רבינו הוא עניו מכל אדם. בכל אופן, השלמות שלו – תיכף נסביר יותר טוב – היא שלמות של הבדלה. הרי כל התורה כולה, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה", היא הבדלה, דינים, מותר ואסור. משיח לא בא לחדש תורה, רק "תורה חדשה מאתי תצא" – אור פנימיות ועצמיות התורה, שהוא טוב לכל (כאשר גם שחיטת שור הבר על ידי סנפירי הלויתן תוכשר).

האם יש איזו שלמות שלא רמוזה כלל בזהר, עוד לפני יעקב אבינו? שוב, הזהר אומר שה"שירותא דשלמותא" היא משה וה"סיומא דשלמותא" משיח, עם כל ההסבר שהסברנו, ושואל שיש קודם את יעקב השלם, ושולל בהסבר שהוא רק שלם בכח. האם יש עוד נשמה שהיא גם שלמה? לפני כח יש יכולת, האם יש נשמה שלמה ביכולת? ודאי שיש, אדם הראשון לפני החטא, הרי "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". אם שואלים מי השלם הראשון, פשיטא שאדם – נקרא אדם על שם כללות האדם, גם מה שלעתיד "אתם קרויים אדם", השלמות של עם ישראל. הוא חטא והפסיד את השלמות שלו, אבל ברור ששרש המושג שלמות – כמו שאומרים שלמות הארץ, שלמות העם, שלמות התורה – הוא אדם הראשון, הכלל הגדול של כל הנשמות. הוא לא מוזכר בזהר, אבל פשיטא שיש קודם אדם ואז יעקב – שני שלבים לפני תחלת השלמות בפועל – ואחר כך "אתה החלות", "שירותא דשלמותא", ובסוף "סיומא דשלמותא" משיח.

32.             סדרת הנשמות – מאדם לאדם

נתבונן בשלמות, תרגיל מתמטי לילדים בכתה ב – סדרה מיוחדת במינה: אדם (השרש הנעלם של השלמות), יעקב (שופריה מעין שופריה דאדם), משה ("יעקב מלבר ומשה מלגאו", יעקב הוא הגוף-התפארת ומשה הוא הדעת-הנשמתא), משיח. אם מתרגמים זאת למספרים רואים שעולה – 45, 182, 345, 358 (תוספת אחד על משה), ס"ה 930 – חיי אדם הראשון[11]!

אם אני רוצה לעשות סדרה, אף על פי שהמספרים עולים, ההפרשים יורדים – 137 (קבלה), 163 (עוד שם הוי' מעל קבלה; כמו שידוע שבפיזיקה 137 הוא המספר הכי חשוב, יש מי שאומר שבמתמטיקה מופשטת 163 הכי חשוב, ואכמ"ל), 13 (שיחה של הרבי על פי ווארט של הרבי הקודם, שכדי להגיע מ-משה ל-משיח צריך להוסיף אחד-אהבה – זה הווארט כאן, שמשיח מוסיף על משה את האחד המוחלטת, האחדות המוחלטת והאהבה-רבה בעם ישראל). הפרשי ההפרשים: 26, 150-. בסיס הסדרה: 176-. אף על פי שכל המספרים עלו בהתחלה, אבל כשמגיעים לבסיס הוא מינוס 176. מכל האנשים שהזכרנו, יש מישהו ששוה 176? אבא של נחשון, עמינדב.

איך ה"סוד ישרים" מסביר את נחשון בן עמינדב? מה סוד הגבורה שלו? הוא אומר שנחשון הוא נחש, ולנחש יש ארס חם – כעס. הנחשון של הקדושה כועס. אף על פי שיהודה הוא כמו שבט דן ("דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל [יהודה]. יהי דן נחש..."), שכועס על עובר עבירה, כועס על מי שמקלקל לו את המלכות, מי שגונב ממנו את המלכות, אבל הוא בן עמינדב, ועמינדב כולו חסדים. המטרה, התכלית שלו, היא רק להרבות חסד – "חסדי דוד הנאמנים". הכעס של נחשון ממותק ברוב החסדים של עמינדב. כך הוא מסביר את סוד השם שלו.

אמרנו שכנראה משיח לא צריך אותו כלל, צד שמאל שלו הוא משהו אחר. שמאלו של משיח הוא "רודף שלום" ו"מקרבן לתורה" כמו שאמרנו. יש לנו מינוס עמינדב כבסיס. השאלה – התרגיל של כתה ב – הוא האם יש לנו עוד מספר חיובי בסדרה. נבדוק, ההפרש הבא בין ההפרשים הוא 326-, ההפרש מעליו (פלוס 13) הוא 313-. משיח מינוס 313 – אדם. אני מקבל את ההתחלה, "אני ראשון ואני אחרון" – אדם לא היה כתוב בזהר כלל, אבל סדרה זו מתחילה באדם ונגמרת ב"אתם קרויים אדם", ובעצם האדם כולל את כל האדם שישאר בסוף בסוף, אחרי ביאת המשיח בחסד וברחמים.

מה שיוצא מהסדרה המופלאה הזו הוא שהשלמות מתחילה מאדם ונגמרת באדם (י"ל אדם בצירוף מאד – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), ואין עוד מספר חיובי בכל הסדרה. חמשה מספרים בסדרה: אדם-יעקב-משה-משיח-אדם (ס"ה 975 = יה פעמים אדנ-י = אהבה פעמים בטחון, כמבואר סודו במ"א) – וזהו. שוב, משהו פלא.

33.             השלמויות שבכח – שלמות בדרגה נמוכה יותר

נסביר עוד קצת לעומק: הרבה פעמים אדם הוא ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". הרמז הוא שאדם במספר קדמי שוה יוסף. נאמר זאת בראש אחר, ואפילו קצת הפוך, מקודם. ממפרשי הזהר משמע שככל שהשלמות פחות מפותחת כך היא נשארת למעלה, בכח. אמרנו שאצל אדם היא אפילו ביכולת, אצל יעקב בכח, משה מתחיל להיות בפועל ומלך המשיח הוא ה"סיומא דשלמותא" בפועל. כעת נתבונן בצורה אחרת, הפוכה:

השלמות של אדם הראשון לפני החטא היא שלמות של ספירת היסוד, שיש לו קודם אשה שהיחס בינו לבינה הוא דו-פרצופין, אחור באחור, ואחר כך יש נסירה וסיבוב פנים בפנים. כלומר, השלמות של אדם היא אדם וחוה. מה הרמז ששלמות אדם היא כשיש לו חוה? הרי "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ידוע הרמז ש-אדם חוה הם שלמות, ח ברבוע. לעניננו, אדם-חוה הם שלמות היסוד שיש לו מלכות, אבל הכל בקטנות. כעת מתבוננים בצורה אחרת. ככל שבקטנות זה באמת יותר בכח או ביכולת ולא מתממש למטה בעולם שלנו.

34.             ארבע הנשמות וארבעת הלבושים-השלמויות בקו האמצעי

מי הוא יעקב? התפארת, דבר פשוט, ה"תפארת גופא". מה השלמות שלו? יב שבטי יה, "מטתו שלמה". אם יעקב הוא התפארת, מהי מטתו? היסוד. מי שלומד את מפרשי הזהר כאן רואה ששלמות כל דבר היא בעצם המלבוש שעליו. על אדם, שהוא היסוד דקטנות, יש מלבוש של מלכות – מלבוש שלמטה ממנו ועולה ומלביש אותו. אצל יעקב, הוא מעובה בשבטים (סוד ההדסים בלולב), ואצלו השבטים אינם הדעת (מה שאמרנו קודם) אלא היסוד, "מטתו שלמה". גם ביסוד יש וו, ו של אור ישר ו-ו של אור חוזר, יב גבולי אלכסון. מיהו משה רבינו? הוא כבר הדעת, כפי שהסברנו – הפנימיות של יעקב, הנשמה של יעקב. מה השלמות שלו (שמתחילה להיות השלמות בפועל למטה)? התפארת, "תפארת ישראל".

כך יוצא אם קוראים את הזהר נכון, ששלמות משה היא "תפארת ישראל", כל גווני היהודים. משה הוא הדעת ומלובש תפארת – זה גדר השלמות שלו – זו עדיין ה"שירותא דשלמותא". מה הסיומא? משיח. כל השלמים הם בקו האמצעי, ומשיח הוא כתר. ידוע שמה שיש ניצוץ של משה רבינו בכל יהודי הוא כח הדעת שלו, ומה שיש ניצוץ משיח בכל יהודי הוא הכתר, מסירות הנפש שלו – כך מוסבר בחסידות. משיח הוא הכתר, השלמות-הכליל (כתר נקרא כליל), ומה המלבוש שלו? "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". שלמות משיח היא דעת ה' בארץ, ובלשון הזהר היינו מה שכל העולמות מזדווגים אחד עם השני.

אם כן, יש לנו ציור, התבוננות יסודית ביותר. ככל שהשלם עם המלבוש שלו – השלמות שלו – יותר למטה, בעצם השלמות יותר מרחפת, יותר בכח ולא בפועל. אדם הראשון הוא יסוד ששלמותו המלכות; יעקב קצת יותר, הוא תפארת ושלמותו היסוד, "מטתו שלמה"; משה רבינו כבר יותר, הוא הדעת, והשלמות היא "תפארת ישראל"; אבל מלך המשיח הוא כתר עליון, ושלמותו היא "דעה את הוי' כמים לים מכסים". זה רומז למה שאמרנו קודם, זו ממש ההלכה האחרונה של הרמב"ם. איך היהודים ידעו את ה' לעתיד לבוא? היהודים הם חכמים ונבונים גדולים, כמו שכתוב בפרשת השבוע. הם ידעו את ה' מקרוב, ילבישו את הכתר מקרוב וידעו את ה' בדרגה יותר גבוהה משאר האדם, אבל כל האדם ידעו את ה'.

אף על פי שתורת משה כוללת גם ז מצוות בני נח, ולכן אפשר לומר שגם משה בא לכל האנושות, זה רק בכח – הלכתא למשיחא שבתוך תורת משה גופא. אבל משיח, ה"סיומא דשלמותא", שלמותו היא לדעת את ה', וישראל יהיו חכמים גדולים יותר מכולם, אבל גם כולם ידעו את ה' – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". כך אפשר להסביר את כל המבנה שעשינו עד כה ולהתבונן בו.

35.             ג. פרצוף פירושי "רב לך"

36.             פירוש רש"י ל"את ידך החזקה" – "כולא ימינא"

נסיים במשהו נחמד מאד של בעל הטורים יחד עם רש"י:

קודם נאמר שרש"י קצת רומז למשיח במה שכותב על "אתה החלות וגו'". אמרנו שלפי רוב המפרשים, גם לפי נגלה וודאי לפי הקבלה, ש"את גדלך" היינו חסד, "ידך החזקה" גבורה ו"מי אל בשמים ובארץ" תפארת. אבל רש"י הוא קצת במשיח לפי מה שהסברנו, כי כותב בפשוטו של מקרא ש"ידך החזקה" היינו יד ימין של הקב"ה. אם כתוב "גדלך" ואחר כך "ידך החזקה" הייתי חושב שגבורה, אבל רש"י כותב ש"ידך" היינו "יד ימין שהיא פשוטה לכל באי עולם". "כל באי עולם" כולל גם גוים – משהו משיחי. אבל מה הפירוש "חזקה"? לכאורה חזקה היא גבורה. רש"י כותב ש"ידך" היא יד ימין, הפשוטה לכל באי עולם, ו"החזקה" היינו מה שאתה כובש במדת הרחמים שלך את מדת הדין[12].

שוב, "ידך" היא יד ימין, ובתוך יד ימין יש גם רחמים, והחוזק של יד ימין הוא מה שהרחמים כובשים את הדין. אם כן, יש פה ציור של השמאל של משיח בתוך רש"י. הכל ימין, אבל יש איזו מדת הדין שצריך עדיין לכבוש. יש תקופה שניה בימות המשיח שאין בכלל מדת הדין שצריך לכבוש, הכל יתהפך, הכל אתהפכא. בכל אופן, זה ווארט מאד נחמד בתוך רש"י לעומת הזהר וכל שאר המפרשים.

37.             "אלי עוד בדבר הזה" – "אעברה"

בהמשך, אחרי התפלה של משה, מתנת החנם שהוא מבקש, כתוב "ויאמר אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". קודם נעשה עוד תרגיל לילדים שלנו בחדר, בכתה א או בגן: אמרנו שהכל מתחיל מהמלה "אעברה" ויש ה"פ שרש עבר. נקח את ארבע המלים האחרונות של הפסוק הזה – "אלי עוד בדבר הזה", 4 מילים ו-13 אותיות. מההתחלה עד הסוף בדילוג של 3-3: "אלי עוד בדבר הזה" – אעברה, מלה של חמש אותיות שכתובה בפסוק ומתחילה בתחלת הבטוי וחותמת בו, משהו נדיר מאד. החוט הפנימי של הביטוי. אם כן, יש עוד "אעברה" בהסתר חוץ מ-5 פעמים עבר שהזכרנו בתחלה.

38.             "עוד" – כניסת הגוף לארץ ישראל

על פי פשט, בשביל מה צריך לכתוב "עוד" – לכאורה מספיק לומר "רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה". הרי כתוב "אל תוסף", לא להוסיף לדבר אלי בדבר הזה, בשביל מה צריך את המלה "עוד"? אפשר לומר שבשביל הרמז, "שבעים פנים לתורה", אחרי שיש לי רמז אני יכול לומר, אבל בשביל מה צריך בפשט? ידוע מה שאדמו"ר הזקן, בעל החתונה של היום, מפרש – "אהללה הוי' בחיי אזמרה לאלהי בעודי" ש"חיי" היינו הנשמה ו"עודי" היינו הגוף. בכל מקום "עוד" הוא הגוף.

מה ה' רוצה לומר כאן למשה רבינו? "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כמו שנסביר, אתה הולך להסתלק מהעולם, למות, לא יעזור, אבל אתה רוצה להיות נשמה בגוף גם אחרי מאה ועשרים – "אל תוסף דבר אלי עוד". אתה תעבור את הירדן, הנשמה שלך, בטוח – אין דור בלי משה רבינו, והנשמה שלך תתעבר במשה רבינו של הדור הבא. בכל אופן, זה שהגוף שלך יעבור – אל תבקש יותר. הגוף שלך עולה להר נבו, נ-בו, אתה זוכה לשער הנון – כמו שנסביר תיכף – לא צריך יותר מזה בשבילך בגלגול הזה. אצל משיח גם הגוף יהיה משהו מיוחד, אבל אתה – "רב לך אל תוסף דבר [ה מילים שעולות ג"פ משה, ה"פ אור, המשולש של מה-אדם, פרשת ואתחנן היא הפרשה ה-מה בתורה] אלי עוד בדבר הזה [ד מילים שעולות משה עם הכולל[13]]". זה לגבי הפשט של "עוד".

39.             שני פירושי רש"י ב"רב לך" והקשר לשני פירושים ב"ואתחנן"

במלים "רב לך" רש"י כותב שני פירושים, שהרבי מקשר לשני פירושי רש"י מהספרי בתחלה. פירוש אחד שלא יאמרו "הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר" ופירוש שני ש"הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך" לעולם הבא. הפירוש הראשון שאל תוציא לעז על ה', תרחם עלי – אתה אוהב אותי? אל תעשה שיאמרו שאני קשה ואתה רך. תעשה משהו למעני, 'רחמנות אוף מיר'. הפירוש השני הוא אל תצטער, יש לך הרבה יותר מזה.

הרבי אומר שהפירוש הראשון הוא כנגד הפירוש של מתנת חנם, שאין שום מגבלה בעולם, לכן אפשר להמשיך לבקש מתנת חנם גם אחרי שה' מסרב. מתנת חנם לא קשור לשום דבר, ולכן העובדה שה' מסרב לך מליון פעמים לא מונע להמשיך לבקש מתנת חנם. אדרבא, כל פעם שה' מסרב זו יותר מתנת חנם. לכן ה' אומר רחמנות, תרחם עלי. הפירוש השני ש"ואתחנן" לשון תפלה, המדרגה הכי גבוהה, אבל בכל תפלה יש זכות, וכנגד הזכות שיש ה' אומר – אל תדאג לזכות שלך, "רב לך", הרבה יותר מארץ ישראל צפון לך לעתיד לבוא, בעולם הבא. אם כן, יש פה שני פירושים שהרבי מקשר אותם לשני הפירושים מהספרי לגבי "ואתחנן".

40.             תשעה פירושי "רב לך" בבעל הטורים

אבל בעל הטורים יוצא מגדרו, ויש לו תשעה פירושים שונים ל"רב לך"[14]. מביא גם את "רב טוב צפון לך", שיש ברש"י, אבל את הפירוש הראשון שלו – "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר" – לא מביא. כך שאם נקח את תשעת פירושיו ונחבר לפירוש רש"י הראשון, שכנגד מתנת חנם, הכתר, יהיו עשרה פירושים ומתבקש לכוון לעשר הספירות. נעשה פרצוף "רב לך" בקיצור:

41.     כתר: "רב טוב צפון לך"

בכתר נשים את ארבע מאות עלמין דכיסופין שיורש כל צדיק לעתיד לבוא – זה ה"רב לך" הצפון לעתיד לבא. כתוב שארץ ישראל היא אור הכתר, וכאן ה"רב לך" הוא אור הכתר במדרגה עוד יותר גבוהה.

42.     חכמה: לך יש רב שיתיר את הנדר אך לי אין

בחכמה נשים את פירוש בעל הטורים ש"רב לך" – לך יש רב ולי אין. לך יש רב שיכול להתיר את הנדר שלך, אבל לי אין רב להתיר לי את הנדר שלי. יש כאן כמה ווארטים יפהפים. לך יש רב ולי אין רב – לא יעזור. שמנו בחכמה כי התרת נדרים היא על ידי חכם, כח של חכמה.

43.     בינה: חטא פעוט לבעל שכל נחשב כחטא גדול

בבינה: מה סך הכל משה רבינו עשה? בטעות הכה בסלע כי המים לא יצאו. בשביל זה שלא יכנס לארץ ישראל? ה' אומר לו "רב לך" – יש לך הרבה שכל, ומי שיש לו שכל, אפילו הדבר הכי קטן שהוא עשה, העבירה הכי קטנה (שרש עבר) היא דבר גדול. כמה שנדמה לך שהחטא שלך הוא קטן, תדע שהשכל שלך – ריבוי התבונה שלך – עושה את החטא גדול. יש כאן מוסר השכל חשוב לכל אחד מאתנו, שכמה שיש לאדם יותר שכל כך חטאיו יותר חמורים. "רב לך" – דבר קטן אצלך הוא דבר גדול בגלל השכל, והשכל הוא בבינה.

44.     חסד: מתנת חנם של משה לה׳ – להפסיק לבקש מתנת חנם

חסד הוא הפירוש הראשון של רש"י, שאתה מבקש מתנת חנם וגם אני מבקש ממך מתנת חנם – תעשה איתי חסד חנם – תפסיק לבלבל לי את הראש כי אין שום דרך שלי לשלול ממך להמשיך לבקש עד אין-סוף מתנת חנם, אין שום דרך צודקת, רק שאני פשוט מבקש ממך מתנת חנם תפסיק, "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר".

45.     גבורה: שלילת הפחד ממלאך המות – רק רבך יתעסק בך

פירוש הגבורה: בעל הטורים אומר שמשה רבינו פחד ממלאך המות. כל יראה היא בגבורה, פחד מות. ה' אומר "רב לך" – יש לך רב שיתעסק בך, ומלאך המות לא יתקרב אליך בכלל. יש לך רב – הקב"ה בכבודו ובעצמו – ורק הרב שלך יתעסק בהסתלקות שלך, שום כח אחר, אין לך מה לפחד. נשים זאת בגבורה, כי בא לשלול ממשה רבינו פחד (על מנת שיעלה את כל מדת הפחד שלו לה' לבדו, כדרך הבעל שם טוב כנודע).

46.     תפארת: אין גבול לשבח ה׳

"רב לך" של התפארת: בעל הטורים מסכים עם כל המפרשים ש"את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ" – מה שמשה אמר בתחלת ה"ואתחנן" – הם כנגד חג"ת, וכמו שאנו משבחים את ה' בתחלת התפלה "הגדול הגבור והנורא". ה' אומר שזה לפי ההשגה שלך, ובאמת אי אפשר להוסיף שבחים כמו שחז"ל אומרים ששבחי המקום הם אין-סוף, אך דע ש"רב לך" – שבח המקום הוא אין-סוף ממה שאתה יכול להשיג, ולכן לא יצאת ידי חובה. ה' מרחם עלינו ואנו יוצאים ידי חובה ב"הגדול הגבור והנורא", ואדרבא, אסור להוסיף, אך אליבא דאמת "רב לך" – זה גדול עליך. כדי שאני אענה לך ואתן לך את המבוקש שלך, מתנת חנם, צריך לשבח אותי בהתאם – ולכך אתה לא מסוגל. אתה אף פעם לא מסוגל לשבח אותי כל כך עד שתעורר אצלי את מתנת החנם במקרה שלך. הפירוש הזה בתפארת – שענינה שבח.

47.     נצח: מספיק פעמים נצחת

מה נשים בנצח? נצח הוא משהו פשוט מאד – ה' אומר למשה "רב לך", הרבה פעמים נצחת אותי, פעם אחת אני רוצה לנצח אותך, כדי שידעו שיש לך רב-אדון ולא תמיד אתה מנצח. מספיק שהרבה פעמים נצחת אותי בתפלות שלך, וצריך איזון – נצח והוד הם מאזניים – שפעם אחת אני אנצח אותך. זה הנצח.

48.     הוד: הרגזת אותי מספיק פעמים

הכי מופלא הוא פירוש ההוד: "רב לך" היינו שיותר מדי פעמים הרגזת אותי. הרי אמרת לי בתחלת השליחות "שלח נא ביד תשלח", לא הסכמת, "ויחר אף הוי' במשה". אחר כך "למה הרעות לעם הזה" – שוב הרגזת אותי. אחר כך "הצאן ובקר ישחט ומצא להם". ב"ויך את הסלע" שוב. מספיק הרגזת אותי, אני כבר לא יכול לסבול אותך יותר. ה' אומר – כל כך הרבה פעמים הרגזת אותי, משה רבינו, אני לא יכול לסבול אותך יותר. אלה המלים של בעל הטורים.

ברור שהפירוש הזה כנגד ההוד, ש"הודי נהפך עלי למשחית", גם משה רבינו בכבודו ובעצמו. כל הפירושים האלה הם הרגשה של משה רבינו. בתוך הסיפור של "ואתחנן" יש הרגשה של משה רבינו שה' אומר לו – אני לא יכול לסבול אותך יותר. זה "הודי נהפך עלי למשחית".

49.     יסוד: כפי שאדם הראשון מת כך גם אתה תמות

מה נשים בספירת היסוד? בספירת היסוד וספירת המלכות ה"רב" הולך על משהו אחר – פירוש חדש לגמרי. "רב לך" – יש לך רב. רב הוא אחד שיותר גדול ממך. מי הוא? לפי הפירוש שנשים ביסוד הרב שלך הוא אדם הראשון. כאן יש אסמכתא לכל מה שדברנו קודם שצריך להכניס כאן לזהר את אדם הראשון. אומר בעל הטורים ש"רב לך" היינו שיש לך רב, רבי, אדם הראשון, ואדם הראשון מת – אם הרבי שלך מת גם אתה תמות, אתה לא יותר גדול מהרבי שלך. "רב לך", אתה לא יותר גדול מהרב שלך, אדם הראשון, וכמו שהוא מת גם אתה תמות. זה הפירוש שנשים בספירת היסוד, כי אמרנו שאדם הראשון הוא ביסוד, וכן חיים ומות הם ביסוד – אבר חי ואבר מת, האבר שהוא חי סופו למות.

50.     מלכות: הגיע זמן מלכותו של יהושע

אחרון אחרון חביב, גם משהו דומה: "רב לך", משה רבינו יש לך רב, ומי הוא? יהושע בן נון, שכעת הגיעה שעתו למלוך ו"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה". ברגע שהמלכות עברה – הכל כאן מעברים – ליהושע הוא הרב שלך, ואתה צריך למות כדי לפנות לו מקום. את הפירוש הזה נשים במלכות. יש מי שאומר שמשה רבינו אמר לקב"ה – תן לי לעבור את הירדן בתור הדיוט. נגזרה עלי ועל אהרן גזירה "לא תביאו את העם הזה" כמנהיגים, אבל אני מבקש לך לעבור רק בתור אדם פרטי – יהושע הוא המנהיג. מה לומדים מכאן? זה לא הולך ככה. אחד שהיה מנהיג והתפטר – יהושע יכול להיות המנהיג ואני יהודי פשוט – זה לא עובד.

ולסיכום:

עד כאן פרשת ואתחנן שלנו, כאשר עיקר הווארט היה כמובן הפירוש של "תפארת החנוכי" על "סיומא דשלמותא" של מלך המשיח, שהיא אך ורק בחסד לכולם ושלא ידח ממנו נדח. שוב, חקרנו מה לגבי השמאל שלו, אבל מה שפשוט פשוט – "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת וגו'". שנזכה לכך במהרה בימינו.

51.             ד. ד"ה ביום השמיני עצרת תרד"ע

52.             "שמן וקטרת ישמח לב"

במאמר של השבוע הרבי רש"ב מפרש את הפסוק "שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש", כמו שדברנו בפעם הקודמת. על ידי הקטרת שהיא בבחינת "רצוא" מלמטה למעלה, לצאת מהכלים כמו שהוא מסביר באריכות במאמר של השבוע, ממשיכים מלמעלה למטה את השמן. על המשכת השמן על ידי הקטרת נאמר "ישמח לב" – אותיות משיח. יש רמז מאד ברור בסוף, שיש "שמן וקטרת", ועל ידי הקטרת ממשיכים את השמן – שמן עולה "ישמח לב", ה"ישמח לב" היינו על ידי השמן היורד. כל שמן הוא יה פעמים הוי', "ביה הוי' צור עולמים", שה' ברא את שני העולמות בשתי האותיות של שמו בלבד – ב-י עולם הבא וב-ה עולם הזה.

53.             ההבדל בין הקרבנות והקטרת

עיקר המאמר של השבוע הוא להסביר את ההבדל בין עבודת הקרבנות לעבודת הקטרת. על שניהם כתוב שעושה בירור בקליפת נגה. אם כן, מה ההבדל ביניהם? הוא מסביר שהקרבן עושה את הבירור של האור הפנימי, עשר הספירות הפנימיות של קליפת נגה, אבל הקטרת עושה את הבירור של הכתר, ולא סתם הכתר אלא פנימיות הכתר של הקליפה, עתיקא, ועל ידי בירור זה בדרך ממילא מתבטלות כל הספירות של הקליפה.

על פי פשט הקרבנות הם על מזבח החיצון ואילו הקטרת על המזבח הפנימי. מה ההבדל בעבודה? המזבח החיצון הוא לעורר אהבת ה' על ידי התבוננות באור אין-סוף הממלא כל עלמין – "כי הוא חייך". יש כאן קרבן, אהבה ורצוא, ובכל אופן זה רצוא לה' מתוך השגת אור פנימי – השגה בדרך התיישבות, אור פנימי בתוך כלים. הוא גם מסביר שהאור הפנימי בתוך כלים, ההתבוננות של "כי הוא חייך", שה' הוא החיים שלנו, נותן כח בנפש לעשות אתכפיא. אתכפיא היא בדיוק מה שדברנו קודם בענין "שירותא דשלמותא", מדרגת משה, ולכן עיקר עבודתו היא עבודת הקרבן לפי המאמר, ואילו עיקר עבודת משיח היא עבודת הקטרת – סילוק מן הכלים, יציאה, ארויס פון כלים. ההתבוננות של המזבח הפנימי בלב היא לא התבוננות באור פנימי אלא באור מקיף, בכך שכל העולמות בטלים, "כולא קמיה כלא חשיב" ממש, התבוננות בהפלאת עצמות אין-סוף – שפועלת הסתלקות הנשמה.

54.             קטרת – בירור עתיקא דקליפה

לכאורה ההסתלקות היא תהו, אבל היא מה שמברר את העתיקא של הקליפה, ושום דבר אחר לא מגיע לברר את העתיקא של הקליפה. מהי העתיקא של הקליפה? הוא מסביר בסוף המאמר – התאוה בקרירות וטוב הטעם בעניני העולם הזה. מה שהעז היא יותר קליפה קשה מהשור נגח. יש אנשים שהם שור נגח, מזיק. לכאורה שור נגח יותר מזיק, יותר סכנה – סכנת נפשות – מעז. בכל אופן, בעבודה, לשור נגח יש התלהבות – התלהבות של קליפה. אבל עז היינו עזות מצח מתוך קרירות, טבע. כמו שיש בקדושה מודעות טבעית, כך יש בלעו"ז המודעות הטבעית של הקליפה, עזות המצח הטבעית והמושרשת של הקליפה.

מכאן אפשר להבין ביתר עומק מה שזה עתה דברנו מ"תפארת החנוכי", ש"חוצה" היינו להגיע ליהודים שהם בגדר עז. להגיע לשור נגח קל יחסית. עזות המצח היינו אלא שמתנגדים לקדושה בדם קר, שמושרש, כאילו בעצם, בעזות נגד – זה החידוש, אלה שנדחו אצל משה. משה רבינו של אז לא היה מסוגל להתמודד אתם, עם עזי המצח של הקליפה. עם השוורים הוא מסוגל להתמודד, יש לו איזו חיות – חיות של קליפה, אבל זו לפחות חיות. לעז של הקליפה יותר קשה להגיע – תאוה בקרירות, תענוג מושרש בעצם ברע. כל הגעשמאק שלו בעצם הוא רק בעניני העולם הזה, ואין לו שום צד וצל של געשמאק בדבר שבקדושה בכלל. זה העתיקא של הקליפה, כך מסביר הרבי. הדבר היחיד שיכול לברר זאת הוא סוד הקטרת, עם יא הסממנים שלה, ובפרט המדרגה ה-יא – ה"לבונה זכה".

הוא מביא מכתבי האריז"ל שהצרי, הסממן הראשון, הוא הכתר – אבל הוא לא המקיף. בדיוק מתאים לשני הפירושים של "ואתחנן" – או הכתר של י לשונות תפלה, או יותר מהכתר, מתנת חנם ללא שום זיקה לתפלה. כך הוא מסביר בלעו"ז את ההבדל בין הצרי ללבונה הזכה – הצרי הוא הכתר של הקליפה, אבל הוא אחד מה-י, עדיין בגדר אור פנימי בכללות, אבל הלבונה הזכה היא המקיף, עיקר החידוש של הקטרת.

55.             החוזה: בקשת משה – לייחד את לאה (ענוה) ורחל (יראה) כדי שיכנס לארץ

לפני שבוע הסברנו רמז ש"לבנה זכה" בגימטריא "החיו לכם". כעת רמז להשבוע: אמרנו שכל החדש הזה "ממעטין בשמחה", גם אחרי תשעה באב. קודם אמרנו ש"ממעטין" היינו למעט את עצמנו, "כי אתם המעט מכל העמים", בפרשה של "נחמו נחמו עמי".

יש כאן גם רמז יפה מאד – לבנה זכה שוה מעט. יש איזה כח בחדש אב להגיע לשרש הזה, החיות במקיף שמחיה את הקליפה, ועל ידי שמבררים אותו גומרים את כל הקליפה. איפה יש פסוק חשוב של מעט בתורה, שמופיע פעמיים? בירושת ארץ ישראל, "מעט מעט אגרשנו מפניך". כתוב פעמיים בתורה "מעט מעט" לגבי ירושת ארץ ישראל. מעט מעט עולה רחל, בנין המלכות.

החוזה שואל למה משה רבינו מתחיל לשבח את ה' עם שני השמות "אדנ-י אלהים [שם הוי' בניקוד אלקים]"? הוא אומר שהוי' בניקוד אלקים היינו אמא-ענוה. מהו שם אדנות? רחל, "אשה יראת הוי' היא תתהלל". כתוב שמשה רבינו על דרך הטבע לא היה ראוי להכנס לארץ כי הוא מזדווג עם לאה-ענוה, ולא עם רחל-יראה, וארץ ישראל היא רחל-יראה (סוד "יראת הוי' לחיים", שייך לארץ החיים, וכן "יראת ה' היא חכמה", שייך לאוירא דארץ ישראל מחכים).

איך אני יודע שמשה רבינו לא שייך ליראה, שהיא רחל-ארץ ישראל? כי כתוב "אין, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא היא" – אם היראה 'קטנה על' משה רבינו, גם ארץ ישראל קטנה עליו. קשה לומר זאת, אבל כך כתוב. לכן כתוב שכדי שמשה רבינו יכנס לארץ ישראל צריך לקרות נס – רק בדרך נס – שרחל תגדל ותתיחד עם לאה, "רחל הגדולה" שבאמת תהיה לעתיד לבא. לכן משה רבינו מתפלל "אדנ-י הוי' [בניקוד אלהים]" – יראה וענוה – צריך שהיראה תתייחד עם הענוה, שיהיו פרצוף אחד שכולו נקרא על שם רחל, רחל הגדולה, ואז משה יוכל להכנס לארץ.

מתי היה קורה? אם הוא היה זוכה לאחד את כל עם ישראל באמת היה נכנס לארץ, כפי שאמרנו (וזה היה קורה אם לא היה מכה בסלע אלא מדבר אליו בנחת). הוא לא זכה, לא זכה ל"לאמר" – "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" לפי פירוש החוזה – לכן גם לא התקיים אצלו היחוד של "אדנ-י אלהים".

"ואתחנן", חן היינו מלכות, "אשת חן תתמֹך כבוד". המלה "ואתחנן" במספר סדורי שוה שם אדנ-י, לכן מתחיל "ואתחנן" וממשיך "אדנ-י", שם המלכות. צום תשעה באב חל תמיד בפרשת "ואתחנן". בכל התורה כולה יש יד (דוד) פעמים אדנ-י, וגם בכל מגלת איכה יש בדיוק יד פעמים אדנ-י. יש באיכה ל פעמים הוי' ו-יד פעמים אדנ-י. אבל, אם אני מחבר את השמות באיכה יחד, ל פעמים הוי' (780) ו-יד אדנ-י (910), עולה יחד הוי' פעמים אדנ-י – גם רמז יפהפה ל"אדני הוי'" בתחלת הפרשה, שרומז לכל שמות הקדש במגלת איכה.

נחזור לחוזה, שאומר שמשה מתפלל כדי לאחד את היראה והענוה – שתהיה לו גם זיקה פנימית ליראה, כאשר היא הולכת יחד עם הענוה, כלומר שלאה ורחל מתייחדות. משהו משיחי, כמו שאמרנו שאצל משיח כל העולמות מתייחדים – מעלה ומטה. לא רק זווג זה מול זה אלא גם זה מעל זה.

56.             מחלוקת הצדיקים לגבי מלחמת נפוליון

אם כבר, נספר סיפור, גם קשור לחוזה: ידוע שלחוזה היתה מחלוקת עם אדמו"ר הזקן לגבי מלחמת נפוליון. החוזה והמגיד מקוז'ניץ ורבי מענדל מרימנוב ועוד גדולי הצדיקים מסיעתם רצו שנפוליון ינצח במלחמה, שגם יהיה טוב ליהודים, והעיקר שיחשב מלחמת גוג ומגוג ומיד יביא משיח. קודם יהיה טוב ליהודים בגשמיות, אבל תכל'ס יביא את המשיח כי יחשב מלחמת גוג ומגוג. כך סברו החוזה וסיעתו.

אדמו"ר הזקן חלק וסבר – לא דבר על משיח בכלל, אלא רק אמר – שאם נפוליון ינצח יהיה טוב ליהודים בגשמיות ורע-כפירה ברוחניות. ולהיפך, אם הצאר ינצח יהיה רע ליהודים בגשמיות אבל טוב ברוחניות, לא תהיה כפירה, לכן העדיף שהצאר ינצח.

מגדולי גדולי תלמידי החוזה – בעל ההילולא של תשעה באב – היה הרבי ר' בונים מפשיסחא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. שאלו אותו, בונים, איפה אתה עומד במחלוקת. בחיי החוזה אמר שלא רוצה להכנס בין ההרים האלה, במחלוקת, רק אספר לכם משל וממנו תבינו בעצמכם, כדרכו בקדש.

57.             משל רבי בונים לגבי מלחמת נפוליון

פתח במשל, פעם אחת היה גראף (אדון הארץ) חשוב מאד, שהשתלט על מחוזות רבים, עירות ויערות וכו' וכו', אבל עיקר התחביב שלו היה סוסים. הוא היה אספן הסוסים הכי טובים בכל העולם, היה מומחה בזה. היה לו את הסוס הערבי הכי חזק בעולם והיה לו גם סוס בלגי, סוס אנגלי וסוס הולנדי, וכך היו לו ששת הסוסים הכי טובים למירוץ בכל העולם כולו. הוא היה משתעשע ורווה נחת מהסוסים שלו.

פעם אחת הוא קרא למשרתים ואמר להם שרוצה לעשות סיור של כל המחוזות, אז מחר על הבקר נרתום את ששת הסוסים המובחרים שלי לעגלת הצב שלי ונצא לטיול של כמה ימים. כך על הבקר רתמו את הסוסים, הסוס הערבי והסוס הבלגי והסוס ההולנדי והסוס האנגלי ועוד שנים ששכחתי, ויצאו לדרך – דרך צלחה. כך נסעו כמה ימים, ובכל מקום שהו כמה ימים וכמה לילות, והמשיכו לנסוע לעוד מקום.

פתאום הגיעו לאיזה יער שיש בו בוץ טובעני, משהו מסוכן. הם כנראה ראו אבל לא הצליחו להזהר, והסוסים נתקעו בבוץ הזה והתחילו לטבוע בתוך הבוץ יחד עם העגלה. שומו שמים, זה הסוף. היות שהסוסים היו מתורבתים מאד, ובעל העגלה גם היה מומחה גדול לסוסים, הוא התחיל לדבר יפה לסוסים – הם הבינו אותו. אלה סוסים מיוחדים, משכילים. הוא מסביר להם בטוב טעם ודעת שנתקענו פה בבעיה חמורה, וצריך עם כל המאמץ לצאת מהבוץ. הוא מדבר יפה, כאילו שהם מקשיבים לו, אבל תכל'ס מה שעושים לא עוזר – לא מצליח.

הגראף שיושב בפנים, בתוך העגלה, מתחיל להתעצבן, ואז גם הנהג מתעצבן, והוא אומר לסוסים שאם לא תעשו בחסד צריך קצת גבורות – יש לו שוט ביד. הוא פונה לסוס הערבי קודם כל, ואומר לו שאו שתשמע – תצא עם כל הכח, אלה סוסים אדירים בעלי כח – או שאצטרך להפעיל דינים. הוא לוקח את השוט, מצליף בכל הכח בסוס הערבי, ואז הסוס הערבי מזדעזע ורץ עם כל הכח מהבוץ – אבל לא עוזר. אותו דבר הוא עושה עם הסוס הבלגי, הסוס ההולנדי וכך הלאה – כל ששת הסוסים – ולא עוזר שום דבר.

רואים שאנחנו ממש בבעיה. אז הגראף מכין את כל הפמליה שלו שכנראה שנצטרך ללון בתוך היער, ואולי בבקר יבוא מישהו ויחלץ אותנו. מתכוננים ללון, ופתאום שומעים שאיזו עגלה קטנה רצה מהר להתקרב, ורואים מול עיניהם כפרי אחד עם שני סוסים כחושים – סתם סוסים קטנים וכחושים – שרץ מאד מאד מהר, בשמחה ובצהלה. העגלה עם הסוסים נכנסת לתוך הבוץ, וכמו שנכנסת כך היא יוצאת. הם משפשפים את העינים שלהם – מה קרה כאן? זו עגלה פשוטה עם סוסים חלושים כאלה, וככה נכנס לבוץ ומיד יוצא. שורקים שריקה חזקה לקרוא לכפרי לעצור ולעזור. הוא באמת עוצר וחוזר, והגרף מתחיל לבכות לפניו על המצב שלהם. אז הגרף אומר – אולי תתנדב, ושכרך בצדך, שתחזור לעיר הסמוכה ותביא איזה כח רציני של חילוץ להוציא אותנו מכאן. הכפרי צוחק עליו ואומר – אתה רוצה שאעזור לך לצאת מפה? הגראף אומר כמובן. הוא אומר לו דבר פשוט – קודם כל תשחרר את כל הסוסים מהעגלה, כל ששת הסוסים המובחרים שלך. הוא משחרר את הערבי, ההולנדי, הבלגי האנגלי ועוד שנים. ברגע שהוא שחרר את הסוסים הם יצאו מהבוץ, ונשארה רק העגלה. אחרי שכל הסוסים יצאו מהבוץ הכפרי משחרר את שני סוסיו הכחושים מהעגלה שלו, רותם אותם לעגלת הגראף, וב'דיו' אחד הם רצים מהר ומחלצים את העגלה.

שוב כולם משפשפים עינים ושואלים מה קרה כאן – ששת הסוסים הכי מובחרים בעולם לא הצליחו ושני הסוסים הכחושים שלך הצליחו בבת אחת, איך יתכן?! הכפרי שוב צוחק, ומסביר – הסוסים שלך מאד מיוחדים למירוץ, אם היה מירוץ היו מנצחים את הסוסים שלי, אבל הסוסים שלך שונאים אחד את השני. הסוס הערבי שונא את הבלגי וכו' כי לא גדלו יחד – כל אחד מארץ אחרת, מתרבות אחרת. כשאתה אמרת לסוסים לצאת מהבוץ, סוס אחד ניסה ושאר הסוסים אפילו הפוך – כשאתה הצלפת בסוס כל הסוסים צחקו לאידו. ככה אף פעם הסוסים שלך לא יוציאו את העגלה מהבוץ, כי כל סוס לעצמו, "פאר זיך", וכל אחד שונא את השני ושמח לאידו. שני הסוסים הכחושים שלי גדלו באורווה אחת, נולדו יחד, שחקו יחד מלידתם, ואוהבים אחד את השני אהבת נפש. לכן עושים הכל בשיתוף פעולה מלא מתוך חיות אמתית, ולכן מצליחים.

58.             הכח לנצח – אחדות

עד כאן המשל של הרבי ר' בונים, ומתוך המשל הדברים מובנים – כל החיל של נפוליון היו שכירים, אחד אנגלי ואחד בלגי ואחד הולנדי ואחד ערבי ואחד מישהו אחר ואחד מישהו אחר ואין שום צד משותף. הכל אינטרס אישי, וכל אחד שונא את האחרים. לעומת זאת הרוסים, למרות שהם יותר חלשים, נלחמים על האדמה שלהם – גדלו באורווה אחת (הם גם סוסים) ושחקו יחד מאז הילדות – ולכן די למבין. כלומר, יוצא מהמשל שהרבי ר' בונים הסכים לאדמו"ר הזקן, לא כהעדפה אלא שידע בשכלו הטוב מי ינצח. אמר שהוא לא צד, רק הסביר במשל מה שעתיד לקרות.

מה לומדים מהמשל? שכדי לנצח צריך אחדות. משה רבינו מתחנן לאחדות, "לאמר", אהבה ואחדות ישראל, מציאת חן אחד בעיני השני. אז גם תהיה אחדות בין אדנות והוי' בניקוד אלקים, רחל ולאה, שתי האחיות – תהיה "רחל הגדולה" ויבוא המלך המשיח. זה מאמר מוסגר. הכל קשור לעבודת הקטרת, שכמו שהיא הסתלקות, "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", היא לשון התקשרות, קשר עצמי.

59.             רכוז "רש" בפרשת דברים ובתחלת ואתחנן

מהדברים הכי יפים שהוא מסביר במאמר הוא ארבע מדרגות בביטול וכן היחס בין עולמות הקליפה לעולמות הקדושה. נתחיל מהיותר קל, עולמות הקליפה ועולמות הקדושה. הקטרת והקרבנות של הקדושה צריכים לברר את עולמות הקליפה. התחלנו לומר שבירור שלם של הקליפות, לשרש אחריהם, זו עבודה של "מעט מעט אגרשנו מפניך" (ובחדש אב "ממעטין בשמחה", מבררים את ה"לבנה זכה" של הקטרת בשמחה ובכך מגרשים את הגוים מארצנו הקדושה). כתוב "תחנונים ידבר רש", "זה משה רבינו".

בכל התורה כולה אין את האותיות "רש" כמלה, רק שלש פעמים בפרשת דברים. בפרשת דברים כתוב ט"פ "בעת ההוא" – הריכוז הכי גבוה – והפעם העשירית (ה"קדש להוי'" במשנה תורה – יש עוד ה פעמים בהמשך חומש דברים) היא תחלת ואתחנן, עליה דורשים "תחנונים ידבר רש". כתוב "רש" ג"פ בפרשת דברים – ורק שם – "עלה רֵש", "החל רָש" (כמו "אתה החלות") ו"החל רָש לרשת" (הכי 'רש', "רש לרשת" – לשון גירוש ולשון ירושה, לשון נופל על לשון). "תחנונים ידבר רש" מתוך כל ה"רש"ים האלה. רואים ש"רש" קשור לירושת הארץ.

60.             מבנה הספירות בקדושה ובקליפה בעולמות אבי"ע

בכל אופן, יש את עולמות הקליפות, שככל שיורדים למטה מתחזקים יותר ומתווסף בקליפה. בקיצור הוא מביא מכתבי האריז"ל שהקליפה שכנגד עולם האצילות – שנקראת "ראומה", ובכך עיקר הווארט של המאמר, כפי שנסביר תיכף – יש רק את שבע הספירות התחתונות, מחסד עד מלכות, והג"ר חסר. ככל שיורדים עולם בקליפות מתווספים כחות. כשיורדים לעולם הבריאה, יותר נפרד, הקליפה מתחזקת – יש תוספת של חו"ב לקליפה, וממילא יש ט ספירות. בעולם היצירה יש גם תוספת של כתר, עשר ספירות. אבל בעולם העשיה, שכתוב "אף עשיתיו", ה"אף" בא לרבות – לפי מאמר זה – את הלבונה הזכה, המדרגה ה-יא, שאין כלל בקדושה לפי פשט (חוץ ממתנת חנם – "חד ולא בחושבן").

זו סוגיא יפה בפני עצמה, שלפי קבלה בעולמות הקליפה האצילות היא ז, הבריאה ט, היצירה י והעשיה יא – עיקר סוד הקטרת לברר את העשיה. בקדושה הפוך, ככל שיותר גבוה יש יותר בטול, וממילא יותר גילוי אור אלקי: בעולם האצילות יש את כל העשר, בעולם הבריאה גילוי של שמונה (לא תשע), בעולם היצירה שבע ובעולם העשיה אחת, מלכות.

61.             רמז במספר המדרגות – שרש ומילוי שם סג

אם כן, בקדושה הסדר הוא י-ח-ז-א. בקליפות ז-ט-י-יא. נעשה חשבון פשוט (שהוא כמובן לא עושה): כמה יש סך הכל בקדושה? אמרנו שמשיח עושה זווג בכל העולמות, כך צריך לעשות זווג בקדושה, ואפילו בקליפה צריך לעשות כדי להוציא יקר מזולל. כנראה אלה מספרים קבועים, בעצם. כמה אורות יש בקדושה? 26, מספר יפה, שם הוי' ב"ה. כמה בקליפה? 37. רק באצילות-בריאה-יצירה יש 26, אבל "אף עשיתיו" – עיקר החידוש של הקליפה – מוסיף עוד 11, סה"כ 37. מה הם 26 ו-37 לפי קבלה? הסוד של שם סג – אותיות השרש הן הוי', 26, והמילוי שוות 37. מאיפה באות הקליפות בכלל? משבירת הכלים בשם סג. רואים שכל עולמות הקליפות באים מהמילוי של שם סג, ואילו השרש של סג הוא מה שנשאר בקדושה.

זה רמז מופלא שאיני זוכר בשום מקום בקבלה, אם כי כל המספרים כאן – הסדר כאן – הוא מהאריז"ל. סוד יפהפה של שם סג, שאומר שבאמת עלינו לברר הכל – "לא ידח ממנו נדח".

62.             בטול אמתי וראשית קליפת ראומה

עיקר הווארט הוא ה"ראומה", דרגות הבטול בעולם האצילות. הוא אומר שבבטול אמתי, בתוך הקדושה, האדם לא מרגיש כלל שהוא בטל. כנראה שהולך יחד עם בקשת מתנת חנם האמתית שמתאר הרבי, שהוא לא מרגיש שום-שום זכות באמת, כלומר שבאמת לאמתו לא מגיע לי כלום, וכך הוא בטל באמת וגם לא מרגיש שהוא בטל בכלל. אין לו שום סימן בעולם שהוא בטל, כך הרבי רש"ב מסביר בדגש.

מהי תחלת ה"ראומה" של הקליפה? התחלת ה"ראומה" היא שמתוך הבטול שלו הוא מתחיל להרגיש אי-נוחות במציאות שלו. בלשון המאמר, הוא לא מוצא מקום לעצמו – אין לו מקום בעולם. יש לפעמים שאנחנו מסבירים שירא בשת הוא מי שמתבייש ממציאותו. ברגע שהוא מתחיל להבין שהוא קיים בפני ה', האין-סוף, הוא מתבייש כאילו הוא כתם, נקודה שחורה, על סדין שכולו לבן. הוא היה רוצה לברוח מהמציאות, מלהיות, אבל אין לו לאן לברוח. הייתי חושב שזו מדרגה גבוהה מאד, אבל הוא אומר שזו ראשית התהוות ראומה, קליפה דאצילות, שמתוך בטול יש לך תחושת אי נוחות ואתה לא מוצא מקום לעצמך.

אפשר להסביר זאת טוב-טוב פסיכולוגית, בנפש. יש את הלעו"ז שמתוך איזה רגש נחיתות אדם לא מוצא לעצמו מקום בעולם, אבל כאן לא סתם רגש נחיתות אלא בטול, שיש רק ה' והוא גארנישט. אבל העובדה שאני כלום פועלת אצלי אי נוחות, שאיני מוצא לעצמי, זו תחלת היש – קליפה דאצילות.

63.             שלש מדרגות קליפה דאצילות

מה פחות מזה? הוא מסביר ארבע מדרגות שהן איזה י-ה-ו-ה של בטול באצילות, כאשר ה-י הוא הטוב האמתי, הבטול האמתי, וה-הוה הן השתלשלות של בטול שמתחיל להיות עם ישות, קליפת ראומה. עיקר הראומה בגסות הוא רק במדרגה האחרונה – ראו-מה, תראו את ה"מה" שלי. אי-מציאת המקום לעצמו היא ה-ה עילאה. ה-ו היינו שיש לו טוב טעם בכך שבטל.

אמרנו שעתיקא של הקליפה היינו טוב טעם בעניני העולם, תאוה קרה, עז, כאן יש אדם שיש לו בטול והוא מרגיש טוב עם הבטול שלו. משהו מאד עדין – יש לו סיפוק מאד מאד עדין מכך שהוא בטל לה', שהוא גארנישט. הוא לא מפגין זאת כלפי חוץ עדיין, לא אומר למישהו אחר להסתכל עלי, רק שבתוך עצמו יש לו טוב טעם מכך שמרגיש שבטל לה'. זה יותר גרוע מכך שרוצה לברוח מעצמו.

מה עוד יותר גרוע, המלכות של הבטול כאן, ראומה ממש? שהוא גם רוצה שאנשים יראו וירגישו את הבטול שלו. תמיד כשקוראים זאת בחסידות חושבים שאוי ואבוי, זה משהו הכי גרוע שיכול להיות, שמישהו רוצה להפגין בטול – בכלל לא בטל. כאן מוסיף דבר שאיני זוכר במקום אחר (ודאי שיש עוד מקור) – שעושה זאת לשם שמים.

64.             ראו-מה לשם שמים

מה יכול להיות שמפגין שהוא בטל לשם שמים? צריך לומר – נושא שדברנו עליו הרבה פעמים – שיש "לשם שמים" שהוא איזו קליפת נגה, שלא יודעים אם טוב או רע, והרבה פעמים הוא טוב (כל כך טוב שהרבי אומר דוקא לעשות כך), שנקרא "ממנו יראו וכן יעשו".

מה זאת אומרת ראו-מה לשם שמים? רק שאני באמת רוצה שתלמד ממני. כולם צריכים להיות בטלים לה', והנה אני בטל לה', אז תראו ממני – "ממני יראו וכן יעשו". התנועה בנפש של לימוד זכות על עצמי, שאני בסדר כי אני אמור לשמש דוגמה חיה לכולם, זו השליחות שלי לעולם – אני בטל, והשליחות שלי לחשוף את הבטול שלי לכולם כדי שכולם ילמדו להיות בטלים. זה כבר ראו-מה בגסות. כמובן שיש ראו-מה יותר גרוע, לא לשם שמים בכלל, גאוה נטו, אבל יוצא מהמאמר הזה שהגאוה נטו – שהיא גם שיבוש, לא בטל בכלל, הכל שקר – לא באצילות בכלל, לא שייך לקליפת האצילות. כאן רוצה לומר שיש משהו כנגד האצילות שהוא בטול, אבל כל כך בגסות שהוא קליפה דאצילות.

הוא לא כותב במאמר, אבל כתוב בכתבי האריז"ל שהמיקום של קליפת האצילות הוא בראש עולם הבריאה. כמו שאמרנו קודם, שה' אומר למשה רבינו שאני כבר לא יכול לסבול אותך – כלשון בעל הטורים – כאן הקליפה דאצילות לא נסבלת באצילות, ולכן היא לא ממוקמת בתחום עולם האצילות אלא למטה. מה שאדם אומר "ממני יראו וכן יעשו" – הפגנת בטול לשם שמים, שפירושה היחיד שאני יכול לצייר היא שאשמש דוגמה של יהודי בטל – כבר מאד גרוע.

למה הדבר דומה? האם מותר לתלות שלט של נדבן שנדב את בית הכנסת? לקרוא את בית הכנסת על שמו ולתת לו כבוד? הרשב"א אומר שכן, "מפרסמין עושי מצוה" כדי ש"ממנו יראו וכן יעשו", וכך מקובל בעם ישראל. אבל עדיין השאלה האם זה אצילות? כנראה שלא האצילות של הקדושה. אם לפרסם עושה מצוה, שתרם את בית הכנסת, מילא. אבל כאן הרבה יותר עדין – לפרסם בטול. קוראים לכך הענו מפינסק – יש את הרב של פינסק, יש את השוחט של פינסק, ויש גם את הענו של פינסק. מה אני יכול לעשות? גם בתורה כתוב "והאיש משה ענו מאד", התורה דואגת לפרסם את הענוה שלו כדי שנלמד ממנו – משהו עדין, דק שבדק.

65.             סיכום ארבע מדרגות הבטול

זה שאדם בטל באמת ולגמרי לא מרגיש זאת – זה הבטול האמתי, החכמה, האצילות – זו קדושה לגמרי. ברגע שמרגיש את הבטול ומפריע לו, שלא מוצא לעצמו מקום, על כך כתוב "אי זה מקום בינה". הוא מחפש מקום, "ברח לך אל מקומך", ולא מוצא – הוא רק באי נוחות. טוב הטעם בבטול שלו, שמרגיש טוב איתו, כבר במדות – רגש – "קרבת אלהים לי טוב", הבטול שלי כלפי אלקים עושה לי טוב. כתוב ש"קרבת אלהים לי טוב" מצד הרגש, ה-ו שבשם. מה שרוצה שאנשים אחרים יראו את הבטול לשם שמים – "לשם שמים" במלכות, כמו "לשמה". מלכות בכלל היא "עלמא דאתגליא" – שהבטול שלי יתגלה, לשם שמים, שאנשים ילמדו ממני. זו ה תתאה של הענין.

66.             רבקה וראומה

נסיים: אם ה"ראומה" מתחילה כבר מ-ה עילאה, האמא פה, ואחר כך מתפתחת והולכת עד שמגיעה ממש לראומה, ראו את הבטול שלי במלכות של הקליפה של האצילות, אז מי הבטול האמתי, ה-י, שלא מרגיש עצמו כלל? משה רבינו, אבל אם דורשים "ופלגשו ושמה ראומה" בסוף פרשת וירא, מי אמור להיות הלעו"ז שלה שכתובה שם בסמוך? רבקה אמנו[15]. כנראה, כך מסתבר לומר, שרבקה אמנו היא ה-י של הבטול של עולם האצילות[16]. ראומה היא השתלשלות, שלש המדרגות הוה. כעת "תן לחכם ויחכם עוד" איך רבקה וראומה משלימות אחת את השניה בחשבון וכו' וכו' – תעשו לבד. בכל אופן, זו סוגיא מאד-מאד יפה במאמר של השבוע.

67.             מ"כי הוא חייך" ל"ועמך לא חפצתי"

ונחזור: עיקר הווארט הוא שבשביל משיח צריך את עבודת הקטרת[17], מזבח הפנימי, ההתבוננות של הפלאת האין-סוף, היציאה מהכלים, עבודת האתהפכא ולא האתכפיא, "ועמך לא חפצתי" לעומת "כי הוא חייך". קרבנות הם "כי הוא חייך" והקטרת היא "ועמך לא חפצתי", מה שהיה תמיד על לשונו של אדמו"ר הזקן, בעל יום החתונה של היום. על ידי הקטרת, שמבררים את הלבונה זכה וממילא כל הקליפה, זוכים להמשיך את השמן – "שמן וקטרת ישמח לב" – כפי שימשיך להמשיך במאמרים הבאים.

68.             השלמת "ואתחנן" ו"נחמו"

לחיים לחיים, שיהיה "נחמו נחמו עמי". יש רמז יפה: שלש המלים הראשונות של הפרשה הן "ואתחנן אל הוי'", בטוי בפני עצמו, ושלש המלים הראשונות של ההפטרה הן "נחמו נחמו עמי", ויחד[18] משלימות ל-900 בדיוק, ל ברבוע, כרמוז בהמשך הפסוק "דברו על לב ירושלים" – תקון הלב הוא ל מול ל, ל ברבוע, "ואתחנן אל הוי'", "נחמו נחמו עמי". שנזכה לתחלת השבעה דנחמתא, ועיקר הנחמה שיבוא מלך המשיח ויבנה את בית המקדש תיכף ומיד ממש.

ניגנו "שיבנה בית המקדש".