י"א אלול ע"ב – כפר חב"ד

ברית בן ציון שי׳ לוונברג

[נרשם על פי חזרת הרב על תוכן הדברים אחרי האירוע]

אבי הבן, ארז, סיפר שלא היה להם שום רעיון איזה שם לתת. בבקר, באמצע תפלת שחרית באיזה מנין, הוא פתח אגרות קדש שהיו שם וקבל מכתב ברכה לברית ולרך הנולד ששמו בישראל בן ציון ושיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים. הוא לא היה חולם על השם בן ציון, אבל מיד נדבק שזה השם הכי טוב והוראה מפורשת מהרבי.

"מה שמו ומה שם בנו"

יש פסוק המופיע רבות בחסידות: "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". כאן בברית רואים ש-ארז בגימטריא בן ציון, הבן שוה לאבא. יש לפעמים אבא ובן שאין להם אותו שם, אבל הגימטריא אותה גימטריא. ה"מה" הוא הבטול ("ונחנו מה"), הממד המופשט של האדם (גם אדם = מה), וכאן המספר הוא הממד המופשט ששוה – "מה שמו ומה שם בנו"[1]. בהשגחה פרטית הגיע הרב ארז בנדטוביץ' לברית, אז ליד השלחן יש שלשה אנשים עם אותה גימטריא (יצחק בין שני ארז), וגם לרך הנימול אותה גימטריא.

בן ציון – בו פעמים הוי'

בן ציון בגימטריא ח"פ הוי' – למעלה מהטבע. יש משהו מיוחד בשם בן ציון, שכל אחת משתי התיבות היא כפולה של שם הוי' – בן הוא ב"פ הוי' וציון ו"פ הוי' (כמו יוסף). כלומר, ציון עולה ג"פ בן. ה-ח פעמים הוי' מחולק ל-ב ו-ו – בו ("אשר זרעו בו" – ה"בו" הראשון בתורה, הכל הולך אחר הפתיחה).

אפשר לעשות משש האותיות בן ציון משולש:

ב

ן צ

י ו ן

יש בקדקד ב ובאמצע השורה התחתונה ו – זה הציר של המשולש. כך היחס של שמות הוי' – ב פעמים הוי' ו-ו פעמים הוי'.

גילוי המילה הגדולה באלול

במאמר שחזר אבי הבן – המאמר מתורה אור, "בעצם היום הזה" – כתוב על ההבדל בין "ומלתם את ערלת לבבכם" ו"ומל הוי' אלהיך את לבבך", המילה מלמטה למעלה והמילה הגדולה מלמעלה למטה לה חכה אברהם. כתוב שם שהענין של "ומל הוי' אלהיך את לבבך" הוא ענין משיחי שיהיה בקיבוץ גלויות.

בפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" יש ר"ת אלול – "את לבבך ואת לבב" (הרמז של אלול הקשור לעבודת התשובה של חדש אלול, כפי שמבאר הרבי) – וממילא בכל ברית בחדש אלול מתגלה הענין של המילה הגדולה שמלמעלה.

בכלל, מבואר בתו"א שמילה הוא לשון "מול", לשון גילוי לנוכח – המילה מלמטה היינו גילוי האלקות המלובשת בטבע, בחינת שם אלהים בגימטריא הטבע, גילוי השגחה פרטית וכו', האלקות הנצבת מולי תמיד, ואילו המילה הגדולה מלמעלה היינו גילוי ההנהגה הנסית של השי"ת, "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שם הוי' ב"ה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

"ומל הוי' אלהיך את לבבך וגו'" הוא גם פסוק שקוראים בתורה בסוף חדש אלול, בפרשת נצבים לפני ר"ה, וכידוע הרמז – יש בו חי מילים ו-אלול אותיות (וגם נגמר במלה "למען חייך", המלה ה-חי בפסוק).

הדבר קשור כמובן לגילוי יג מדות הרחמים בחדש אלול, כפי שאדמו"ר הזקן מסביר במאמר שהמילה הגדולה היא גילוי יג מדות הרחמים, שהן סוד יג הבריתות שנכרתו על המילה, שעל כן "גדולה מילה יותר מן התורה, שעל התורה נכרתו ג' בריתות ועל המילה י"ג בריתות", וכסיום הלכות מילה ברמב"ם ("הכל הולך אחר החיתום"). ה"גדולה מילה יותר מן התורה" הוא-הוא מה שמוסבר במאמר ש"מי יעלה לנו השמימה" (גם פסוק סמוך בפרשת נצבים) ר"ת מילה וס"ת הוי' – מילה בראש התיבה ושם הוי' בסוף, והתורה היא בחינת שם הוי' שכאן בס"ת.

"גדולה מילה" היא ביום השמיני, קשור לכך שהשם בן ציון עולה ח"פ הוי', כנ"ל, וכידוע הרמז שכאשר כותבים את האות ח לפי האריז"ל – ו-ז מחוברות בחטוטרת – כוללת יג (כמו כוונת חנוכה, שביום השמיני נכללות כל שאר מדות הרחמים, אחרי שבע המדות בשבעת הימים הראשונים).

"ומלתם" ו"ומל הוי'" – "תמחה" ו"מחה אמחה" את זכר עמלק

הענין שייך גם לפרשת שבוע, המסיימת במחית עמלק (עמלק בגימטריא ספק, ספק באמונה ר"ל, כידוע מהבעל שם טוב), שגם בה יש שני פסוקים: הפסוק בפרשתנו אומר "תמחה את זכר עמלק" והפסוק המקביל בפרשת בשלח אומר "מחה אמחה את זכר עמלק"[2].

ה"תמחה את זכר עמלק" כנגד "ומלתם את ערלת לבבכם" (וכמו שאמר לנו הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם") – בפרשת היראה בעקב, גם ב"משנה תורה", ב-ז' דנחמתא, אבל לפני חדש אלול – ו"מחה אמחה" כנגד "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" ("תמחה" את הספק הגלוי ואז "מחה אמחה" את הספק הנסתר, הספק שבלא-מודע של הנפש, הלעומת-זה של הספקות שברדל"א, אמונה פשוטה, כמבואר במ"א).

כמו שאדה"ז מסביר באגרת הקדש ד, אלה שתי הבחינות של המילה והפריעה – העור הגס הנראה לעינים הוא הרע הגלוי, שאני יכול להסיר, ואילו הפריעה היא הקרום הדק שלא נראה לעינים, רע נעלם, שכדי להסירו צריך סיעתא דשמיא מיוחדת. אף על פי כן, "מל ולא פרע כאילו לא מל" – מי שקשור לה', ליום השמיני, ח"פ הוי', בטוח שאם הוא יעשה את שלו ה' יעשה את שלו. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא חדש אלול, הזמן של גילוי יג מדות הרחמים (הזמן של "קיבוץ גלויות" לקבל את פני המלך בשדה).