י"א תמוז ע"ב – כפר חב"ד

מפגש לישיבת תום ודעת

ניגנו ניגון רוסטוב. נתחיל עם תפלת מנחה.

הערב כבר י"ב תמוז, יום ההולדת וחג הגאולה של כ"ק אדמו"ר הקודם, הרבי ריי"צ, צריך לנגן מהניגונים שלו. קודם יש ניגון מיוחד של הגאולה (ניגנו). [הציגו כל אחד מהבחורים].

א. תום ודעת

תום ודעת ולב לדעת

היתה פה הצעה איך לקרוא לישיבה. באופן כללי קוראים לכל מוסדות החינוך בירושלים "תורת חיים", שזה גם שם הספרים של אדמו"ר האמצעי. אבל לכל מוסד מגיע השם שלו, קובע ברכה לעצמו, אז היתה הצעה – היות שיש מסגרת של בחורים יותר גדולים שנקראת "לב לדעת" (ביטוי שהרבי מאד אהב), אז משהו דומה, והוא גם ביטוי שיכלול את העובדה שכל הבחורים נקראים 'תמימים' (כל הבחורים שלומדים בישיבה שקשורה לרבי) – לקרוא למקום "תום ודעת". תום לשון תמימות, ודעת כפשוט. לא מאה אחוז בטוח שזה השם שיהיה, אך כך בינתים, אז מגיע לשם הזה הסבר, שיחול על כולנו.

תמימות בצביון ובמטרה

תום לשון תמימות. אנחנו יודעים שהרבי רש"ב יסד את ישיבת "תומכי תמימים". בין הרביים של חב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה, הוא הרבי החמישי. כעת הולך להיות י"ב-י"ג תמוז, של הרבי הקודם, הרבי הששי. הרבי הוא השביעי, "כל השביעין חביבין". השביעי הוא המלכות, קשור למלך. אבל הרבי החמישי, רק בתוך אדמו"רי חב"ד, הוא הרבי רש"ב, ובלב המדה החמישית היא מדת התמימות, מדת ההוד. אנחנו מסבירים לפי החסידות שתמימות פירושה שאדם הולך תמים, 'ערנסקייט' באידיש.

כל פעם צריך ללמוד איזו מלה חשובה באידיש. זו מלה כל כך חשובה, שהרבה פעמים כשלומדים מאמר חסידות בלשה"ק, כשהרבי רוצה שיבינו בדיוק את הכוונה מתרגם לאידיש (נדיר, אך קיים), ולגבי תמימות הרבה מאד פעמים בחסידות כתוב בחסידות 'ערנסקייט'. 'ערנסקייט' פירושו אחד שהוא רציני, שיש לו התמדה – גם בלימוד התורה וגם בכל מה שעושה בחיים – הוא רואה את היעד שלו, לאן הוא הולך, והולך לקראת היעד בתמימות.

בדרך כלל בתנ"ך תמימות הולכת יחד עם הליכה – "הֹלך תמים" – שהולך ישר לקראת היעד. גם לנו הרבי פעם כתב שבכל מוסדות החינוך שלנו יהיו צביון ומטרה ברורים. צביון היינו אופי הקבוצה, אופי הישיבה, ומטרה היא היעד. גם בשביל הצביון וגם בשביל המטרה-היעד צריך תמימות בנפש.

תמימת – קבלת עול בשמחה

נאמר קצת אחרת, אבל בעצם אותו דבר: מי שהוא חיל ומקיים את כל הפקודות בתמימות, יש לו קבלת עול. אבל המיוחד שבתמימות שלא מדובר רק בקבלת העול (מצד המלכות, ללא הארת הבינה בה) בלי געשמאק (שמחה ותענוג) – לפי החסידות בהוד קבלת העול מקבלת מהשמחה של ספירת הבינה, לכן כל אחד שיש לו קבלת עול ותמימות הוא גם שמח בקיום התורה והמצוות. עושה כל דבר בהתמדה ובשקידה, הולך ישר, וגם עם הרבה שמחה. זה צריך לאפיין את הישיבה – תמימות ושמחה. קבלת עול והליכה תמימה ליעד.

מה היעד? שכל אחד יהיה שליח, שליח של הרבי, של כל הרביים מהבעל שם טוב, להביא משיח. יש יעד. איך בדיוק צריך לעשות זאת? עם הלימוד, עם השנים, מצטייר יותר ויותר ברור איך לעשות. בכל אופן יש יעד, שכל אחד פה צריך להביא לימות המשיח. יש גם צביון, איך הישיבה נראית – גם בחיצוניות, ועוד יותר חשוב בפנימיות, האופי. כל זה קשור לתמימות.

דעת – יכולת הכרעה

מהי דעת? תורה ושכל. כשלומדים תורה – לומדים כדי לדעת את התורה, לדעת את רצון ה', שאפשר לקיים מה שלומדים. אבל דעת, לעניננו בביטוי 'תום ודעת' – תום ודעת הם קצת ניגוד. תום היינו תמימות, שאחד תמים, לא כל כך מדגיש את השכל. כשאני אומר דעת אני מדגיש את השכל, שיש כאן הרבה שכל. איך דעת הולכת יחד עם תמימות? אחד הפירושים של דעת – שהוא גם ענין של בר-מצוה, שיהודי נעשה איש, נעשה בר דעת – היא היכולת להכריע, קבלת החלטות[1].

לדוגמה, מה הדעת הראשונה של בחור? צריך כעת לעבור מבית הספר, החיידר שלו, שמן הסתם ההורים קבעו היכן ילמד ביסודי. מה ההחלטה, הדעת, הדבר הראשון שבחור צריך להחליט? דברנו כמה פעמים, לכאורה מה שאנו יושבים כאן – צריך להחליט לאיזו ישיבה קטנה אני הולך. לשם כך צריך דעת. לפעמים ההורים מחליטים, אבל לפחות כאן – בקבוצה שלנו – יש כמה בחורים שהחליטו.

יש ביטוי שהרבי כותב שכאשר צריך לקבל החלטה בחיים צריך להתבונן מה רוצה באמת (זה הביטוי של הרבי) – מה באמת הוא רוצה מצד הנפש האלקית שלו. לפי מה שרוצה באמת בלב הוא מחליט. היכולת לקבל החלטה נקראת דעת. תום היינו תמימות – קבלת עול והתמדה עם שמחה, חיל שמח – ודעת היא הכח להחליט נכון, להכריע. כל פעם צריך להכריע. תמיד שיש החלטה יש צד אולי לבחור בכך ואולי בכך, וצריך להכריע – לשם כך זקוקים ל"דעת המכריע".

"דעת המכריע" היא התנוצצות ניצוץ משה רבינו. כתוב בתניא שלכל יהודי יש ניצוץ דעת ממשה, וכתוב ש-המכריע בגימטריא משה – "דעת המכריע" בגימטריא "דעת משה" (תעשו את החשבון). לכל אחד יש את ניצוץ משה רבינו, ובכך הוא זוכה לקבל החלטות. יותר מאוחר בחיים יש החלטה מאד גדולה כאשר צריך להתחתן. כל החלטה היא כמו להתחתן. לבחור ישיבה קטנה זו גם חתונה – להתחתן עם משהו. עומק היכולת להכריע היא לבחור – לבחור במשהו שילוה אותי לפחות כמה שנים טובות של החיים שלי.

זה הרעיון הראשון, מה אומר "תום ודעת", לכן זה שילוב מאד טוב עבורנו. יש מספיק מים לכולם? צריך לשתות הרבה מים. "הוי כל צמא לכו למים".

ב. לימוד ניגונים

מאה ניגונים בשנה

התמימים מאד-מאד אוהבים לנגן ניגונים, לכן חשבנו שבכל שנה של הישיבה הקטנה צריך ללמוד מאה ניגונים. בסוף שלש שנים ידעו שלש מאות ניגונים. כדאי שזה יהיה מבצע של אחד הבחורים. אני מקוה שכולם קשורים לניגונים, אבל שיהיה מבצע של אחד או כמה, שירשמו כמה ניגונים יודעים. רוב החסידים יודעים ניגונים, אבל לא תמיד בקיאים בשם הניגון והרקע שלו. כשאחד מנגן האחרים יודעים להצטרף, אבל לא כולם יודעים להתחיל עם השם. כשאני אומר "דער פאסטוך" – שידעו להתחיל. זה חשוב מאד. שידעו את שם הניגון והרקע, עד כמה שאנו יודעים.

ניגון רוסטוב

איני יודע מה שרתם עד שהגעתם לפה, אבל משהגעתם לפה כבר היו שני ניגונים. איך קוראים לניגון ששרתם לפני מנחה? ["ניגון רוסטוב"]. למה נקרא כך? [ניגון מאמר של הרבי רש"ב]. מתי הרבי רש"ב הגיע לרוסטוב? [מלחמת העולם הראשונה, תרע"ד]. מה היה לפני כן? רק בשנים האחרונות הרבי רש"ב הגיע לרוסטוב. אם קוראים לזה "ניגון רוסטוב", והוא הניגון לפני המאמר, באמת כי כאשר הגיע לשם החסידים למדו ושמעו את הניגון – לפני כן לא הכירו את הניגון. לכן קוראים לו "ניגון רוסטוב", והוא כל כך התקבל והתחבב עד שהתחילו לנגן אותו לפני המאמר.

יש בירושלים חסידי ירושלים שאומרים שיש להם מסורת שהניגון הזה הוא מהמגיד ממעזריטש ושרים אותו ב"אשת חיל" לפני קידוש בשבת [הרב הדגים את ההתחלה]. יש לנו עוד כמה ניגונים ל"אשת חיל".

בכל אופן, זה ניגון מאד חשוב. בחב"ד לא יודעים שקשור למגיד ממעזריטש, אבל יש כזו מסורת בירושלים. כל פרט שאפשר לדעת בניגונים הוא חשוב מאד. אחר כך שרנו את ניגון הגאולה של הרבי הקודם, שהתחדש בגאולה שלו – ניגון חדש יחסית.

ניגון הבינוני

כשאומרים שלכל רבי יש את הניגון שלו – או שהוא חבר אותו, או שבחר בו, אהב אותו מאד והזדהה איתו ובקש תמיד שינגנו אותו וכך התקבל שנקרא הניגון שלו. אצל הרבי ריי"צ, הרבי הקודם, מישהו זוכר איך קוראים לניגון? ["הבינוני"]. מישהו יודע איך להתחיל? [ניגנו "הבינוני"]. קוראים לניגון זה "דער בינוני", סימן שהוא סגולה להיות בינוני – לנגן אותו. כנראה שהוא מאפיין ומשקף את הנפש, הנשמה, של הבינוני. מה זה "בינוני"? אתם יודעים מהתניא מהו "בינוני".

אז אנחנו כבר יודעים שלשה ניגונים. עוד כמה צריכים? 97 במשך השנה. יכול להיות שכבר מכירים 100 ניגונים, אני מתאר לעצמי שיודעים הרבה ניגונים. בכל אופן, כדאי שכל שבוע יהיו הניגונים של השבוע וינגנו אותם הרבה – שכולם ילמדו את הניגונים של השבוע. כמו שיש מה שלומדים במשך השבוע, התורה של השבוע, יש גם את הניגונים של השבוע.

ג. נקודה־קו־שטח בהתקשרות

נקודת התמצית בהתקשרות לכל צדיק

בכל יום חשוב, כמו י"ב תמוז, יום חשוב שאצל חסידים קוראים לו "יומא דפגרא", כי קשור לאחד הרביים, והרבי הוא נשמה כללית, וממילא כולנו מקבלים התעוררות והתלהבות מאותו יום, צריך לחשוב על הנושא של התקשרות. התקשרות היא גם ענין של דעת. כמו שאמרנו ש"תום ודעת" היינו "דעת המכריע", כתוב בתניא שדעת היא התקשרות והתחברות. צריך להתקשר ולהתחבר לה', וצריך גם התקשרות לכל הרביים. לכן יש ימים מיוחדים במשך השנה, שכל יום הוא התקשרות לרבי. הערב התקשרות לרבי הקודם. לכל רבי יש את הנקודה שלו, הענין שלו.

נקודת התמצית של הרבי ריי"צ וכל דורו – מסירות נפש בפועל ממש

מתוך מה שלמדתם עד כה, יש למישהו רעיון מה הנקודה של הרבי הקודם? [מסירות נפש]. נכון. כשאני רוצה להתקשר לדמות, לצדיק, אז צריך – חוץ מהתמונה שלו, אם יש (לא לכל הצדיקים יש), וחוץ מכל הסיפורים – מאד חשוב שתהיה נקודת תמצית. אצל הרבי זו התמצית שלו, וגם בשבילי זו התמצית שלי, ואם יש נקודת תמצית זה עוזר מאד-מאד להרגיש קשור.

אמרו שהווארט, הנקודה, של הרבי הקודם היא מסירות נפש – מסירות נפש בפועל. יש מסירות נפש בכח, שאני מוכן למסור את הנפש – זה מצד הנשמה. אבל מסירות נפש בפועל היא לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף – הגוף צריך למסור את עצמו. כתוב שיותר קשה למסור את הגוף מאשר את הנפש. הנפש היא "חלק אלוק ממעל ממש". יש מסירות נפש מצד הפנימיות, דבר גדול, אבל כאשר מגיע גם לגוף – בפועל ממש – זו עיקר מסירות הנפש.

מי שהוא הדוגמה החיה של מסירות נפש בפועל, מצד הגוף גם כן, הוא הרבי הקודם – גם על עצמו, וגם החסידים שלו, כל הדור שלו. תמיד, כמו שלמדנו ברש"י בסוף חקת, "הנשיא הוא הכל" – הנשיא שקול כנגד כלל ישראל, והנקודה שלו היא גם הנקודה של כל הדור. כמו שנקודת הרבי הקודם היא מסירות נפש בפועל, כך כל מי שהיה (ועדיין מקושר) לרבי הקודם זו הנקודה שלו. לכן היו הרבה חסידים שמסרו את נפשם בפועל ממש, כמו חילים בקרב, שלא כולם חוזרים חיים בעלמא דין. הרבה חסידים מסרו את הנפש, רבים נשלחו למאסר בסיביר הרבה שנים – יש שחזרו ויש שלא חזרו. אין כמו הרבי הקודם שהוא דמות שצריכה את החילים.

המושג 'תמימים' כבר התחיל מאבא שלו, וכבר ממנו התחיל הביטוי שחב"ד גם ר"ת "חילי בית דוד", אבל התרגום של זה למעשה – שיוצאים ממש לקרב על האידישקייט, לשמור את היהדות בפועל ממש, כרוך בסכנת נפשות, כלומר שצריך מסירות נפש בפועל ממש – היה בעיקר בדור של הרבי הקודם. עכשיו, הרבי מסביר, אנחנו בדור שהאופי שלו אחר, אבל עדיין יוצאים מאותו דור וצריך ללמוד להתקשר לאותה נקודת תמצית של מסירות נפש. הימים להתקשר לאותו דור, לאותה נקודה, הם כעת – י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה. כמו שהרבי אומר, וכך גם אדמו"ר הזקן כאשר יצא ממאסרו שייך אותו בפירוש לכלל ישראל, כך הרבי הקודם אומר שגאולתו היא "לכל אשר בשם ישראל יכונה", כל היהודים.

נקודה-קו-שטח בהתקשרות – רבי-חסיד-עם ישראל

אם אמרנו ענין זה שלכל רבי יש את הנקודה, ונקודת התמצית של הרבי הקודם היא מסירות נפש בפועל – לכך צריך להתקשר היום ומחר – נדבר על כך בכלל. ניקח מושג מאד יסודי בחסידות ונסביר בהקשר להתקשרות לרביים, לרבי. המושג הוא נקודה-קו-שטח. קודם כל יש נקודה, אחר כך יש קו, ובסוף שטח. נקודה היא רק נקודה קטנה, וכתוב שאין לה ממדים – לא אורך ולא רוחב ולא עומק. ברגע שהנקודה מתחילה להתפשט, לקבל ממד אחד, היא הופכת להיות קו. אחר כך, כששוב מתפשט בכוון אחר, עוד ממד, הופך להיות שטח. הסדר הוא נקודה-קו-שטח.

לגבי חסידים ותלמידים הרבי וההתקשרות אליו הם הנקודה. כמו שכעת הסברנו שלכל רבי יש נקודת תמצית, נקודת עצמה, שכח אין סופי מכווץ בה. מי שמתקשר לנקודה גם מתמלא מהכח האין סופי שיש בה. אבל מה רוצים ממך? ממני? מכל התלמידים והחסידים? שנהפוך להיות קו. שנקח את הנקודה אל הקו. מהו קו? כמו שאמרנו קודם, לכל אחד יש כוון, כל אחד הוא "תמים". צריך להיות כוון שהולך בקו. קו משמע הרבה דברים – קו, מנהגים, אבל בעיקר שיש לו המטרה, הצביון והמטרה. צביון לשון צבא – לכל צבא יש את הצביון שלו, ויש את המטרה שלו. למשל, מה מטרת הרבי בדור שלנו? חוץ מהמלה משיח, שכולל הכל, הרבי רוצה שנהפוך את העולם, נכבוש את העולם. אם אנחנו נעים, זזים, באותו כיוון של הרבי, אותו כיוון שהנקודה אומרת לנו, אנחנו הולכים להיות הקו של הרבי, הקו של הנקודה.

כעת אשאל אתכם, אם הרבי הוא הנקודה ואנחנו אמורים להיות הקו, מיהו השטח? מי אמור להיות? כולנו אומרים להיות שלוחים – אם אני שליח ואני קו של המשלח, השליח שלו שרוצה להיות שליח נאמן שעושה שליחותו כמו שהמשלח אמר לי, אז מיהו השטח? [העולם]. כל העולם, וקודם כל כל עם ישראל. מהי השליחות של הרבי? שאנחנו נעים כדי להשפיע על כל עם ישראל וגם מתחברים לכל עם ישראל. לא שנשארים נפרדים. הקו לא נשאר קו, אלא הופך בעצמו להיות שטח. שטח הוא כאשר המסר והאור של הרבי יגיעו לכולם. אז באמת זה משיח, השטח הוא הגאולה. אבל לעניננו, כל אחד צריך לומר שאני קשור לנקודה, ואני נשלח. כשאני אומר שאני 'יוצא לשטח' מה הכוונה? היה טיול היום, יצאתם לשטח. השטח הוא זירת הפעילות. מהו השטח שלנו? כל עם ישראל הוא השטח. אם כן, זה ביטוי מאד חשוב: נקודה-קו-שטח.

נקודה פשוטה אצל כל הרביים ונקודה מצוירת יחודית אצל כל רבי

נחזור לנקודה: על הנקודה כתוב בחסידות שיש שני מיני נקודה – יש "נקודה פשוטה" ויש "נקודה מצוירת". "נקודה פשוטה" היא כמו שאני לוקח דף ניר, שם עליו את העפרון בקלות, ויוצאת נקודה – אין בה שום צורה, ממש נקודה. כמה שיותר קטן יותר טוב, יותר נקודה. רק שבעולם הזה הגשמי אי אפשר לעשות נקודה שהיא שום דבר, בלי שום צורה. איזו אות אחת באלף בית היא נקודה? י. אבל כשסופר סתם כותב י הוא לא יכול לשים נקודה על הקלף – היא תהיה פסולה – אלא לצייר כמו שכתוב בשו"ע. מחד זו נקודה, אבל מאידך יש לה ציור מוגדר – לכן נקראת "נקודה מצוירת". אם לא עושים בציור הנכון זה פסול, לא זה.

מה זה עוזר לנו לגבי הרביים וההתקשרות? יש כמה וכמה שיחות של הרבי שכל הרביים, מהבעש"ט והלאה, הם נקודה אחת. אבל, כמו שאמרנו כעת, לכל רבי בפני עצמו יש משהו מיוחד. כמו שדברנו על הרבי הקודם, י"ב-י"ג תמוז, שהנקודה המיוחדת שלו היא מסירות נפש בפועל – מצביא, צבא. כשיוצאים לקרב יש סכנה, אבל מוסרים את הנפש, והמטרה היא "דידן נצח" –שהמלך, הקדושה, תנצח. אבל הרי לכל רבי יש את הנקודה שלו, לכן אמרנו שלכל תאריך מיוחד בשנה יש התקשרות לרבי מסוים ולענין שלו. הכל עובר דרך הרבי האחרון, שמקבל את הכל, אבל רוצה שבכל יום נחשוב ונלמד מאותו רבי שקשור בפרט לאותו יום.

אז איך קוראים לנקודה של אותו רבי? "נקודה מצוירת". איך קוראים לנקודה הכללית? "נקודה פשוטה", מה ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". יש משה רבינו בכל דור, הוא אותו משה רבינו, ואי אפשר לצייר כלל – אי אפשר לתת כל אופי, כי זו נקודה פשוטה[2]. אבל בכל דור ודור הנקודה הפשוטה מתלבשת בתוך נקודה מצוירת, שמתוכה יוצא הקו – אנחנו, החסידים שבאותו דור – והקו נע להתחבר עם השטח ולהפוך להיות שטח, שהכל יהפוך להיות שטח, גם הנקודה. הכל הופך להיות עם ישראל ותיקון עולם במלכות ש-די. צריך להתבונן בזה.

נקודה-נקודה-קו-שטח

כעת יש לנו כבר ארבע מדרגות. בדרך כלל אומרים שיש רק שלש, נקודה-קו-שטח, אבל היות שחלקנו את הנקודה ל-2 יש כבר ארבע מדרגות. יש את הנקודה הפשוטה שבכל הדורות. נקודה זו היא למעלה מהזמן, כי הרי לא משתנה מדור לדור ומיום ליום. הנקודה המצוירת לא למעלה מהזמן אלא בתוכו, לכן בכל דור מקבלת ציור אחר – "דור ודור ודורשיו". אחר כך יוצא ממנה הקו, שנע ומתחבר עם השטח.

לפעמים בחסידות כתוב שהנקודה הפשוטה היא כתר ואילו הנקודה המצוירת היא חכמה. כתר הוא למעלה מטעם ודעת לגמרי והחכמה ראשית הגילוי. כשאני רואה משהו אני חייב לראות באיזו צורה, באיזה ציור.

בחסידות ובקבלה כתוב ש"הכל לפי ערכין", הכל יחסי, ולכן נאמר לעניננו שהנקודה הפשוטה היא החכמה, כי היא למעלה מהזמן. כל דבר עם צורה מסוימת כבר שייך לבינה, כמו ניקוד הצירה – לשון צורה – שכנגד הבינה. לכן לעניננו הנקודה המצוירת היא בינה. כלומר, שתי הנקודות הנ"ל הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו", חכמה ובינה, "ואהיה שעשעים יום יום" (שיש בזה שני פירושים בחסידות – או ש"יום יום" היינו כתר וחכמה או ש"יום יום" היינו חכמה ובינה, ומוסבר בחסידות שפנימיות הכתר-חכמה של כל מציאות ראשונה, "טבע ראשון", היא החכמה-בינה של המציאות השניה, ה"טבע שני", שבא לתקן את המציאות הראשונה). המדות היינו הקו – ה-ו של מדות הלב, והשטח הוא היעד – המלכות. לפי זה ההתבוננות שלנו בנקודה פשוטה, נקודה מצוירת, קו ושטח היא כמו י-ה-ו-ה:

זו דוגמה של התבוננות שצריך כל יום. במיוחד בכל יום מיוחד, ובכל יום בכלל. יש נקודה פשוטה, צורה מיוחדת שצריך להסביר, אחר כך אני צריך לעשות את עצמי שליח – קו – ולראות לפני את היעד שלי, להתחבר לכל עם ישראל.

ד. הפרק החדש של הרבי ריי"צ – קלג – עבודת "אחים"

ניגוני פרק קלב ו-קלג

מישהו יודע את הפרק של הרבי הקודם? היום הולך להיות יום ההולדת שלו – בן כמה הוא יהיה? קלב שנים – מתחיל בשנה החדשה לומר פרק קלג. מישהו זוכר איך הוא מתחיל? פרק קטן של שלשה פסוקים בלבד. איך מתחיל? בפסוק שמאד מתאים לישיבה שלנו יחד כאן – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". בהשגחה פרטית שיום הגיבוש הזה לקראת "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שיתקיים בחבורה זו.

מה נוהגים ביום הולדת? לומר רק את הפרק הבא? [הפרק הקודם והפרק הבא]. גם את הפרק שמסיימים וגם את הפרק הבא. בפרק שמסיימים העיקר הוא הפסוק האחרון, סיום פרק קלב, גם ניגון מפורסם. גם סוף הפרק הקודם וגם תחלת הפרק החדש הם שני ניגוני חב"ד – אז משלשה ניגונים שלמדנו עד כה קופצים לחמש. זה פסוק שמשום מה – אפשר להבין למה – חברו אותו לפסוק שכתוב קודם בתהלים וחברו אותם יחד. קוראים לניגון על שם הפסוק הראשון. ניגון חזק, מאלה שתמיד שרים בהקפות בשמחת תורה. אחד הניגונים הוא "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" – למי שהוא בבחינת צדיק. מה שרים בהמשך? "וכל קרני רשעים אגדע" כתוב בפרק עה. כמה פרקים יש בתהלים? מאה וחמשים. מה החצי? עה, והפסוק האחרון שלו הוא "וכל קרני רשעים". הפסוק האחרון של פרק קלב הוא "אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו" חסידים מקשרים את הפסוקים הללו, וזה סיום הפרק שכעת הרבי הקודם מסיים.

קודם נשיר את זה, מהפרק הקודם, ואחר כך "הנה מה טוב", מהפרק החדש. הבעל שם טוב היה אומר לתלמידיו לשים כולם את הידים על הכתפים ולשיר יחד [שרו שוב, כך].

אחים-בנים-עבדים

לפי הפסוק הזה והפרק הזה סימן שצריכים להיות אחים. אחת מהשמות של הישיבות בחב"ד-ליובאוויטש היא "אחי תמימים". כמו שיש "תומכי תמימים" יש "אחי תמימים". העיתון הראשון שיצא מטעם התמימים נקרא "האח" (לאחרונה מדפיסים אותו מחדש).

נסיים בעוד נושא יפה שקשור לאחים: כתוב[3] שיש אחים, בנים ועבדים. הרבה פעמים כתוב שיש רק שתי בחינות של נשמות, בנים ועבדים. רבי מאיר אומר בגמרא, וכתוב שכך ההלכה – הרשב"א כותב – ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". אם רוצים מלה אחת, תואר אחד לכל היהודים – "בנים" (כמ"ש "בנים אתם להוי' אלהיכם"). אם רוצים לחלק, יש בנים שיש להם תודעה מלאה של בן, בן של ה', ויש כאלה עם תודעה שאני עבד של ה'. אם רוצים לחלק לשלש, כתוב בחסידות, יש עוד מדרגה שבמדה מסוימת למעלה מבן – אח, "למען אחי ורעי". יש נשמות מיוחדות שהן כמו אחים לה', כמו שבנים היינו בנים לה'. מאד מיוחד לומר על מישהו שהוא אח של הקב"ה[4].

כאן ב"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" –מישהו זוכר איך חז"ל דורשים? מי האחים כאן? בהמשך הפרק מוזכר מישהו. כתוב "זקן אהרן", אז מי הם האחים בהתחלה? [משה ואהרן]. חז"ל אומרים שמדובר במשה ואהרן, שהם שני אחים – על פי פשט – אך הם "אחים" גם כי נשמותיהם בדרגת אחים לגבי ה', אפילו יותר גבוה מבנים. אם אומרים שכל החסידים אחים, כמו שקודם חבקנו אחד את השני, צריכים להיות גם אחים בינינו לבין עצמנו וגם אחים לקב"ה. זו המדרגה הכי גבוהה, שיש בה מעלה גם לגבי בנים. צריך להבין מה זה יכול להיות, מה אומר לנו.

כל אחד כלול מכל המדרגות

קודם, כלל גדול, כל פעם שאומרים שיש מדרגות שונות אפשר ללמוד בפשטות שכל אחת בפני עצמה ואני שייך לאחת מהן – אני בן או עבד או אח. אבל כשלומדים ומתבוננים ועובדים את ה' לעומק, כל פעם שיש חלוקת מדרגות צריך לחשוב שיש בי את כולן. כמו שמתחילים ללמוד תניא, יש שם צדיקים-בינונים-רשעים, אז צריך לחשוב שיש בי משהו מכל אחת מהמדרגות (יש שם אפילו חמש מדרגות). זה כלל גדול בחסידות, שלא לחשוב שכל מדרגה היא בפני עצמה – משהו יותר גבוה ממני ומשהו יותר נמוך ממני – אלא צריך התכללות, למצוא בי מכל דבר. כך כל יהודי, כל אחד מאתנו, הוא גם בן, גם אח וגם עבד.

אח-בן-עבד ביחס לחטא

כתוב שאח היינו נשמה דאצילות, ונשמה דאצילות היא כל כך קשורה לה' שלא שייך שהיא תחטא, שתעשה חטא של ממש. אם ח"ו היא מתקרבת לחטוא, היא מעדיפה (בלא-מודע שלה) – וכך באמת מתרחש – להסתלק מהעולם הזה לפני שתחטא. מישהו זוכר על מי נאמר, שהיה צדיק מאד גדול וכמעט נפל בחטא, אך הוא לא יכול לחטוא כי הוא אח, ולכן במקום לחטוא הוא פשוט מת. מי זה? [חנוך]. נכון, "ואיננו כי לקח אתו אלהים". יש כאלה צדיקים גדולים שנקראים "אחים".

מי הוא בן? אצילות שבבי"ע. יש עולם האצילות, שכולו אלקות, ויש עולמות התחתונים, שיש בהם הרגשת האני הנפרד. אבל, כמו שאמר המגיד ממעזריטש, 'אצילות איז אויך דא' – יש אצילות בכל מקום. בן הוא כמו בן מלך שנשלח למקום רחוק – כמו במשלי הבעל שם טוב – והוא בבי"ע אבל מאצילות.

העבדים הם עצם הנשמות של העולמות התחתונים בי"ע. לגבי חטא, בן לא ימות לפני שיחטא חס ושלום, כי מלובש בעולמות התחתונים, אבל עליו כתוב "'נפש כי תחטא' תווהא". הוא לא שייך לחטא מצד עצמו, אבל יתכן שיהיה לו פיתוי של יצר הרע – זה חידוש, אבל הוא מאד קרוב לתפוס את עצמו ומיד לחזור בתשובה (כמו שכתוב בגמרא על תלמידי חכמים). עבד מן הסתם הוא "עבד כנעני" ש"בהפקרותא ניחא ליה" – הוא מופקר בטבע, וצריך לרסן את עצמו בקבלת עול להשמר מהחטא. אם הוא חוטא אין בכך חידוש. אדרבא חידוש שהוא לא חוטא – חידוש טוב.

בחינת אח שבכל יהודי

נאמר ממש בקיצור, כל אחד צריך להרגיש שיש לו את כל הבחינות. מה שקשור לרבי הקודם, בפרט בשנה זו, הוא מדרגת אחים, לה אנו זוכים כאשר מתקשרים אליו.

זה שאני עלול לעשות משהו לא בסדר בחיים, איך קוראים למדה זו בנפש? איך נקראת ההכרה שלי את עצמי שאני שייך לחטא ויש לי יצר הרע? שפלות. השפלות שלי היא שאני מכיר ש"הלואי עבד טוב", הלואי עבד כנעני שמתנהג בסדר, שהולך נגד הטבע שלו לאהוב הפקרות. אם אני יודע שיש לי טבע כזה, טבע לא הכי, יש לי יצר הרע – השפלות שלי דוקא שומרת אותי שלא אעשה משהו לא בסדר.

איך קוראים לכך שאני בן? כתוב "כרחם אב על בנים". זה שאני בן היינו שאני כל הזמן מרגיש את רחמי שמים עלי. אמנם אבא שלי שלח אותי למקום רחוק, ויש כל מיני פיתויים, אבל לא מתאים לי – אני בן. למי שבישיבה, לתמים, לא מתאימים כל מיני דברים. צריך להיות מאד חזק בתודעה שלא מתאים לי. העבד מרגיש בשפלות שלו שמצד עצמי לא הייתי בסדר, אבל מישהו שומר עלי. לאח כל כך לא שייך לעשות משהו טוב, שעדיף לו – בטבע שלו, בלי לחשוב – להסתלק ולא לעשות משהו לא טוב.

אם כן, מוסר ההשכל של השנה הזו, אם מתקשרים לפרק החדש של הרבי הקודם, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שצריך למצוא דוקא כעת בתוך עצמנו את מה שבאמת מצד עצם הנפש האלקית שלי, שכל יהודי הוא מעולם האצילות ממש, אנחנו לגמרי-לגמרי לא שייכים לשום דבר רע. אנחנו מאה אחוז טובים, כמו צדיקים גמורים. זו בחינת אח. שוב, זה הדגש המיוחד בשנה זו.

למעלה מאח-בן-עבד – כלים דאצילות ואורות דאצילות

רק להשלים זאת: בעולם הזה אין יותר מזה. בעולם הזה אפשר להגיע יותר גבוה מזה רק על ידי עבודה למטה בעולם הזה, אבל להוולד יותר מכך – אי אפשר. לעתיד לבוא, כשתהיינה נשמות חדשות, תהיינה נשמות שגם יותר מאחים. כי אפילו על האח כתוב שאם מתקרב לחטא שהוא מסתלק – אבל איך התקרב לחטא?! זה הכי גבוה? הוא הרי כמעט חטא! צריך להיות משהו יותר גבוה, שגם זה לא שייך. כתוב בחסידות שאף על פי שהוא מעולם האצילות, הוא לא מעצם הכלים דאצילות (השכלה בלשון קצת יותר עמוקה), אלא נפרד מהם בשרש נשמתו. לכן הוא יכול להתקרב לחטא, אבל לא יחטא אף פעם – יסתלק קודם.

אפשר להיות נשמה כמו הכלים של עולם האצילות. מה התכונה שלהם? כתוב בתניא שהם יכולים לברוא יש מאין. זאת אומרת שנשמה שהיא ממש בדרגת הכלים של עולם האצילות יכולה לחדש מציאות. זה כבר שייך למשיח – לחדש את פני האדמה, לברוא יש מאין. מה יותר מזה? אורות דאצילות. בעולם הזה אם אדם עובד את ה' לגמרי, כמו צדיק, בסוף כתוב שהוא נשאב בגופא דמלכא – "לאשתאבא בגופא דמלכא", הוא נשאב בכלים של עולם האצילות, אך לא שנולד במדרגה זו. לע"ל גם יוולדו במדרגה זו.

מה יותר מזה? אורות דאצילות. לא רק לברוא עולם חדש, אלא לגלות את ה"אין עוד מלבדו" – שיש רק ה' בעולם. אז יהיה הכי שמח, שנגלה שיש רק ה' בעולם. אז כולנו באמת נחייך ונשמח. זה אורות בעולם האצילות.

סיום

אם כן, יוצא לנו שבעולם הזה יש שלשה שרשי נשמה – עבדים, בנים ואחים – ובעבודה אפשר לזכות "לאשתאבא בגופא דמלכא" ועוד יותר מזה באורות דאצילות, גילוי אלקות לגמרי, ולע"ל גם יוולדו כך, שאפילו בלי עבודה כך יהיה הטבע, הטבע היהודי. בשנה הזו אנחנו צריכים להיות אחים, ומתוך האחים לזכות גם למדרגות המשיחיות. שנזכה לברוא מציאות חדשה, ולגלות מתוכה שיש רק ה' בעולם – שהכל ה'. אז בכלל "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – אין יותר חטא, אין יותר טומאה, "בלע המות לנצח", הכל אך ורק טוב.

שתלמדו גם נגלה וגם חסידות בכיף, בשמחה, כולם בחבורה אחת של "שבת אחים גם יחד", עם הרבה-הרבה ניגונים בין השיעורים, לפני כל שיעור ואחרי כל שיעור. אפשר להתחיל כל חברותא גם עם ניגון. שיהיה כח ושמחה רבה ועצומה.

עכשיו הניגון הששי, איך קוראים לו? [ניגון ההקפות של רבי לוי'ק, האבא של הרבי].